תורה תמימה על התורה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
בראשית
פרק א
פסקה א
בראשית. בעשרה מאמרות נברא העולם א, הי נינהו – ויאמר שבפרשה בראשית ב, [ואע"פ דהני] תשעה הוו, בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב (תהילים ל״ג:ו׳) בדבר ה' שמים נעשו ג.
(ר"ה ל"ב א')
בראשית. תניא, למה נברא העולם בבי"ת ולא באל"ף, מפני שהבי"ת לשון ברכה והאל"ף לשון ארירה, אמר הקב"ה, אינני בורא אותו באל"ף שלא יאמרו איך יעמוד העולם שנברא בלשון ארירה, אלא הרי אני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה ולואי יעמוד ד.
(ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א)
בראשית ברא אלהים. מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו אלהים ברא בראשית ה.
(מגילה ט' א')
בראשית ברא אלהים. שאלו המינין את רבי שמלאי, כמה אלהות בראו את העולם ו, אמר להם לכו ושאלו את אדם הראשון ז, שנאמר (פ' ואתחנן) כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, בראו אין כתיב אלא ברא, אמרו ליה, והכתיב בראשית ברא אלהים, אמר להו, וכי בראו כתיב – ברא כתיב ח.
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"א)
את השמים. מאי שמים, א"ר יוסי ב"ר חנינא, שם מים, במתניתא תני, שמים – אש ומים, מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע ט.
(חגיגה י"ב א')
את השמים ואת הארץ. מכאן דשמים וארץ ביום ראשון נבראו י.
(שם שם)
את השמים ואת הארץ. את ואת למה לי, דרש נחום איש גם זו, אלו נאמר שמים וארץ, הייתי אומר שמים שמו של הקב"ה, עכשיו שנאמר את השמים ואת הארץ – שמים – שמים ממש, ארץ – ארץ ממש יא, ואת הארץ למה לי, להקדים שמים לארץ יב [שם שם]
את השמים ואת הארץ. וכתוב אחד אומר (ב' ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, קשי קראי אהדדי, אמר ר"ל, כשברא ברא שמים ואח"כ ארץ, וכשנטה נטה ארץ ואח"כ שמים יג.
(שם שם)
את השמים ואת הארץ. שאל אלכסנדר מוקדון את זקני הנגב, שמים נבראו תחלה או ארץ, אמרו לו, שמים נבראו תחלה, דכתיב את השמים ואת הארץ יד, שאלם עוד, אור נברא תחלה או חושך, אמרו לו, מילתא דא אין להפתר, ונימרו לי' חושך נברא תחלה דכתיב וחשך על פני תהום והדר יהי אור, סברי, דילמא אתא לשיולי מה למעלה מה למטה טו.
(תמיד ל"ב א')
פסקה ב
והארץ היתה. מכדי בשמים אתחיל ברישא מאי טעמא השיב מעשה ארץ תחלה, תנא דבי רבי ישמעאל, משל למלך שאמר לעבדיו השכימו לפתחי, השכים ומצא נשים ואנשים, למי משבח – למי שאין דרכו להשכים והשכים טז.
(חגיגה י"ב ב')
תהו ובהו. תניא, תהו – קו ירוק שמקיף את כל העולם שממנו יצא חשך, שנאמר (תהילים י״ח:י״ב) ישת חשך סתרו סביבותיו יז, בהו – אלו אבנים המשולמות המשוקעות בתהום שמהם יוצא מים, שנאמר (ישעיהו ל״ד:י״א) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו יח.
(שם שם)
תהו ובהו וגו'. תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים, מכאן שתהו ובהו, חושך, רוח ומים כולם ביום ראשון נבראו יט [שם שם א']
מרחפת וגו'. דרש רבי יהודה בן פזי, בתחלה היה העולם מים במים, שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, חזר ועשאו שלג ועשאו ארץ, שנאמר (איוב ל״ז:ו׳) כי לשלג יאמר הוא ארץ כ.
(ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א)
פסקה ג
יהי אור. מלמד שהאור ביום ראשון נברא, ואע"פ דכתיב (פ' י"ז) ויתן אותם אלהים ברקיע השמים ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי – לא נתלו עד יום רביעי כא.
(חגיגה י"ב א')
פסקה ד
כי טוב. אמר רבי אלעזר, אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיהו ג׳:י׳) אטרו צדיק כי טוב כב.
(יומא ל"ח ב')
כי טוב. א"ר אלעזר, אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב כג.
(חגיגה י"ב א')
כי טוב. א"ר יהושע בן לוי, הרואה טי"ת בחלום, סימן יפה לו, מאי טעמא, הואיל שפתח בו הכתוב תחלה בטובה, שמבראשית עד כי טוב לא כתב טי"ת כד.
(ב"ק נ"ה א')
ויבדל. דרש רבי זעירא ברי' דר' אבהו, [מניין שאין מברכין על הנר במוצאי שבת עד שיאותו לאורו], דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב והדר ויבדל כה.
(ירושלמי ברכות פ"ח ה"ו)
פסקה ה
לאור יום. לא דאור יום הוא, אלא הכי קאמר, קריי' רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא, וקריי' לחשוכא ופקדי' אמצותא דלילא כו.
(פסחים ב' א')
לאור יום. משל למלך שהיו לו שני שרים, זה אומר אני משמש ביום וזה אומר אני משמש ביום, קרא לראשון ואמר לו היום יהא תחומך וקרא לשני ואמר לו הלילה יהא תחומך, הדא הוא דכתיב ויקרא אלהים לאור יום, לאור אמר היום יהא תחומך, ולחשך אמר הלילה יהא תחומך כז.
(ירושלמי ברכות פ"ח ה"י)
ויהי ערב וגו'. מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ומאימתי קורין את שמע בשחרית, משעה שיכיר בין תכלת ללבן, מאי שנא דנקט דערבית ברישא כח, יליף מברייתו של עולם, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר כט.
(ברכות ב' א')
ויהי ערב וגו'. מלמד שמדת יום ומדת לילה ביום ראשון נבראו ל.
(חגיגה י"ב א')
ויהי ערב וגו'. א"ר שילא בשם רבי, כתיב (תהילים ק״ד:י״ט) עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים, ור' יוחנן אמר, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לא.
(ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ח)
יום אחד. טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שהרית שתים, דחד יומא הוא, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לב
(ברכות כ"ו א').
יום אחד. א"ר יוחנן, גדול יום קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר (הושע ב׳:ב׳) ונקבצו בני יהודה וגו' ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לג.
(פסחים פ"ח א')
יום אחד. יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לד.
(חולין פ"ג א')
פסקה ו
יהי רקיע. רב אמר, יהי רקיע – יחזק הרקיע, יקרש הרקיע, יגלד הרקיע, ימתח הרקיע לה, ור' יהודה בן פזי אמר, יעשה כמין מטלית הרקיע, כמו שנאמר (פ' פקודי) וירקעו את פחי הזהב לו.
(ירושלמי ברכות פ"א ה"א)
יהי רקיע וגו'. תניא, אנשי משמר היו מתענין בכל יום, בשני היו מתענין על מפרשי ימים [על שם שנאמר בו] ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים לז.
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ג)
בתוך המים. אמר ר' בון, יהי רקיע בתוך המים – יהי רקיע בתוך לח [ירושלמי ברכות פ"א ה"א].
ויהי מבדיל. ובמה, אמר רב אחא בר יעקב, כמלא נימא לט.
(חגיגה ט"ו א')
פסקה ח
יום שני. אמר ר' בנאה בריה דרב עולא, מפני מה לא נאמר כי טוב בשני בשבת, מפני שנברא בו אור של גיהנם מ.
(פסחים נ"ד א')
יום שני. שני לבריאת עולם, אבל לא שני בשבוע, שלא מצינו חשבון לשבוע מן התורה מא [ירושלמי ר"ה פ"א ה"א].
פסקה ט
יקוו המים. תניא, אנשי משמר היו מתענין בכל יום, בשלישי היו בתענין על יוצאי דרכים, [על שם שנאמר בו] יקוו המים מתחת השמים וגו' מב [ירושלמי תענית פ"ד ה"ג].
פסקה י
ולמקוה וגו'. רבי יוסי אומר, כל הימים פסולין לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מי חטאת, מאי טעמא, לפי שהכתוב קראן מקוה, דכתיב ולמקוה. המים קרא ימים מג [פרה פ"ח מ"ג]
פסקה יא
תדשא וגו'. תניא, רבי אליעזר אומר, מניין שבתשרי נברא העולם, שנאמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי, איזה הוא חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מלא פירות, הוי אומר זה תשרי. ואע"פ דכתיב (פ' י"ב) עץ עושה פרי, ההוא לדורות הוא דכתיב מד.
(ר"ה י"א א')
עושה פרי למינו. דרש ר' חנינא בר פפא, בשעה שאמר הקב"ה למינו באילנות, נשאו דשאים ק"ו בעצמן, ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינו, אנו על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו, פתח שר העולם ואמר (תהילים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו מה.
(חולין ס' א')
פסקה יב
ותוצא הארץ דשא. רב אסי רמי, בתלת בשבתא כתיב ותוצא הארץ דשא, וכתיב בששי בשבת (ב' ה') וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקב"ה. מתאוה לתפלתן של צדיקים מו.
(שם שם ג')
ועץ עושה פרי. לרבות אילני סרק מז.
(ירושלמי כלאים פ"א ה"ז)
פסקה יד
יהי מארת. תניא, אנשי משמר היו מתענין בכל יום, ברביעי היו מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם, [על שם שנאמר בו] ויאמר אלהים יהי מארת – מארת [חסר] כתיב מח.
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ג)
לאותות ולמועדים. אמר רבי שילא בשם רבי, כתיב (תהילים ק״ד:י״ט) עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים, ור' סימון אמר, והיו לאותות ולמועדים – ע"י זה וע"י זה מט.
(ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ח)
ושנים. [מכאן רמו שמברכין על החמה בתקופתה] נ.
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב)
פסקה טז
שני המאורות הגדולים. רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה, לכי ומעטי עצמך נא.
(חולין ס' ב')
פסקה יז
ברקיע השמים. מכאן שחמה ולבנה כוכבים ומזלות ברקיע הם קבועים נב.
(חגיגה י"ב ב')
פסקה כ
ישרצו המים. כתוב אחד אומר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף, אלמא ממים אברו, וכתוב אחד אומר (פ' י"ט) ויצר ה' אלהים מן האדמה את כל עוף השמים, אלמא מארעא אברו, הא כיצד, מן הרקק נבראו נג.
(חולין כ"ז ב')
שרץ נפש חיה. תניא, אנשי משמר היו מתענין בכל יום, בחמישי היו מתענין על המעוברות שלא תפלנה ועל המיניקות שלא ימותו בניהן, [על שם שנאמר בו] ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה נד.
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ג)
פסקה כא
התנינם הגדולים. הכי תרגימו, ארזילי דימא נה, ורבי יוחנן אמר, זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון נו.
(ב"ב ע"ד ב')
פסקה כב
ויברך אותם. תנא בר קפרא, בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים, שנאמר ויברך אותם אלהים פרו ורבו וגו' נז.
(כתובות ה' א')
פסקה כג
נעשה אדם וגו'. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו אעשה אדם בצלם ובדמות נח.
(מגילה ט' א')
נעשה אדם וגו'. א"ר יוחנן, כל מקום שפקרו הצדוקים תשובתם בצדם, הם פקרו בפסוק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, מה כתיב בתרי' ויברא אלהים את האדם בצלמו נט.
(סנהדרין ל"ח ב')
פסקה כד
בצלמו. מלמד שנברא אדם הראשון מהול ס
(אדר"נ ס"ב)
ברא אותו. רב יהודה רמי, כתיב בצלם אלהים ברא אותו וכתיב זכר ונקבה ברא אותם, הא כיצד, בתחלה עלה במחשבה לברוא שנים ולבסוף נברא אחד סא.
(כתובות ח' א')
זכר. א"ר יצחק א"ר אמי, כיון שבא זכר בעולם בא שלום לעולם, זכר – זה כר, וכתיב (ישעיהו ט״ז:א׳) שלחו כר מושל ארץ סב.
(נדה ל"א ב')
זכר ונקבה. א"ר יצחק א"ר אמי, בא זכר בעולם בא ככרו בידו, זכר – זה כר, וכתיב (מלכים ב ו׳:כ״ג) ויכרה להם כרה גדולה. נקבה – נקיה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, וכתיב (פי ויצא) נקבה שכרך עלי ואתנה סג.
(שם שם)
פסקה כח
ויברך אותם. תנא בר קפרא, אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברבה לאדם, [שנאמר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו] סד.
(כתובות ה' א')
וכבשה. האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, דאמר קרא וכבשוה – וכבשה כתיב, ומי דרכו לכבוש – האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש סה.
(יבמות ס"ה ב')
פסקה כט
לכם יהיה לאכלה. אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, שנאמר לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ – ולא חית הארץ לכם. ואע"פ דכתיב (פ' כ"ח) ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת, הנהו למלאכה סו.
(סנהדרין נ"ט כ')
פסקה לא
כל אשר עשה. א"ר אלעזר, אע"פ שלא נאמר כי טוב בשני בשבת [אפ"ה] חזר וכללו בששי, שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד סז.
(פסחים נ"ד א')
יום הששי. ה' יתירא למה לי, אמר ריש לקיש, מלמד שהתנה הקב"ה [תנאי] עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו סח.
(שבת פ"ח א')
פרק ב
פסקה א
ויכלו. אמר רב המנונא, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר ויכלו השמים, תקרא ויכולו אלא ויכלו א.
(שבת קי"ט ב')
וכל צבאם. א"ר יהושע בן לוי, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונם נבראו ב, שנא' ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרא צבאם אלא צביונם ג.
(ר"ה י"א א')
פסקה ב
ביום השביעי. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו ויכל אלהים ביום הששי וישבת ביום השביעי ד.
(מגילה פ' א')
פסקה ג
ויברך ויקדש. במה ברכו וקדשו – ברכו במן וקדשו במן ה
(מכילתא פ' יתרו)
פסקה ד
אלה תולדות. ולמעלה כתיב ויכל אלהים אה כל מלאכתו, ומה ענין זה לזה, אלא יום נכנס ויום יוצא, שבת נכנס ושבת יוצא, חודש נכנס וחודש יוצא, שנה נכנסת ושנה יוצאת, ואעפ"כ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ו.
(ירושלמי ברכות פ"א ה"א)
תולדות השמים והארץ. תניא, ר' אליעזר הגדול אומר, אלה תולדות השמים והארץ – תולדות השמים מן השמים נבראו, תולדות הארץ מן הארץ נבראו ז.
(יומא נ"ד ב')
בהבראם. דרש רבי יהודה ב"ר אלעאי, שני עולמות שברא הקב"ה, אחד [ברא] בה' ואחד ביו"ד ח, ואיני יודע איזה בה, ואיזה ביו"ד, כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרא בהבראם – אלא בה' בראם, מכאן שהעוה"ז נברא בה' ט.
(מנחות כ"ט ב')
ארץ ושמים. בכל מקום הקדים הכתוב שמים לארץ וכאן הקדים ארץ לשמים, מלמד ששניהם שקולים הם י
(ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א)
פסקה ו
ואד יעלה. תניא, רבי אליעזר אומר, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, מלמד שאותו הפרק זמן רביעה היה יא וירדו גשמים וצמחו, ומכאן שבתשרי נברא העולם יב.
(ר"ה י"א א')
ואד יעלה. תניא, רבי אליעזר אומר, כל העולם ממימי אוקינוס שותה, שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה יג, אמר לו רבי יהושע, והלא מימי אוקינוס מלוחין הן, אמר לי', מתמתקין הם בעבים יד.
(תענית ט' ב')
ואד יעלה. וסמיך לי' וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה – כאשה שמגבלת עיסתה במים ואח"כ נוטלת חלה, מלמד שאדם הראשון נקרא חלתו של עולם וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך תשמור מצות חלה טו.
(ירושלמי שבת פ"ב ה"ו)
ואד יעלה. תניא, אדם הראשון דמו של עולם, שנאמר ואד יעלה מן הארץ טז וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נדה לאשה יז.
(שם שם)
ואד יעלה. אמר ריש לקיש, כתיב ואד יעלה מן הארץ, מכיון שעלה שבר מלמטה – מיד הגשמים יורדין יח.
(ירושלמי תענית פ"ב ה"א)
ואד יעלה. תניא, למה נקרא שמו של ענן אד, מפני ששובר למפקיעי שערים יט.
(שם פ"ג ה"ג)
מן הארץ. מלמד שהאד הוי גדולו מן הארץ כ.
(סוכה י"א ב')
פסקה ז
וייצר. [תניא] מאי דכתיב וייצר בשני יודי"ן, כדר' שמעון בן פזי, דאמר, אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי כא, אי נמי כדר' ירמיה בן אלעור, דאמר, דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון, שנאמר (תהילים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני כב.
(ברכות ס"א א')
וייצר. מאי דכתיב וייצר בשני יודי"ן, א"ר זעירא בשם רב הונא, [רמז לשתי יצירות], יצירה לשבעה ויצירה לתשעה כג.
(ירושלמי יבמות ס"ד ה"ב)
עפר מן האדמה. אמר ר' יודן בן פזי מלא תרוד אחד [עפר] נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו את האדם כד, הדא הוא דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וכתיב (ס"פ יתרו) מזבח אדמה תעשה לי, מה אדמה שנאמר להלן מזבח אף אדמה שבכאן מזבח, אמר הקב"ה, הלואי יברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה כה.
(ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב)
לנפש חיה. רבי יוסי אומר, אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב, מאי טעמא דר' יוסי, דכתיב ויהי אדם לנפש חיה – נשמה שנתתי בך החייה כו.
(תענית כ"ב ב')
פסקה ח
גן בעדן מקדם. מלבד שנן עדן נברא קודם שנברא העולם כז.
(פסחים נ"ד א')
וישם שם. שם – בגן, ושמא תאמר היינו גן היינו עדן, ת"ל (פ' י') ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, הרי שגן לחוד ועדן לחוד כח.
(ברכות ל"ד ב')
פסקה י
ונהר יוצא מעדן. אמר רבי יהושע בן לוי, כל העולם מתמצית גן עדן הוא שותה, שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כט.
(תענית י' א')
פסקה יב
וזהב וגו'. וזהב הארץ ההיא טוב, אמר רב חסדא, מלמד שזהב וזהב טוב שני מינים הם ל.
(יומא ס"ד ב')
וזהב וגו'. וזהב הארץ ההיא טוב, א"ר יצחק, טבא בביתא טבא בלווייתא לא [ירושל' יומא פ"י ה"ד].
פסקה יד
חדקל. מאי חדקל, אמר רב חסדא, שמימיו חדין וקלין לב (ברכות נ"ט ב')
קדמת אשור. תנא רב יוסף, אשור זו סליקא, ומי הואי אז, אלא שכתב קרא לעתיד לג.
(כתובו' י' ב')
הוא פרת. אמר רב יהודה אמר רב, כל הנהרות למטה משלשה נהרות ושלשה נהרות למטה מפרת לד, והא כתיב והנהר הרביעי הוא פרת, אמר רב נחמן בר יצחק, הוא פרת דמעיקרא לה.
(בכורות נ"ה ב')
הוא פרת. תניא, רבי מאיר אומר, יובל שמו, שנאמר (ירמי' ט"ז) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו, ולמה נקרא שמו פרת, שמימיו פרים ורבים לו (שם שם)
פסקה טו
לעבדה ולשמרה. תניא, רבי שמעון בן אלעור אומר גדולה מלאכה שאף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה והדר מכל עץ הגן אכל תאכל לז.
(אדר"ן פ' י"א)
פסקה טז
ויצו ה' וגו'. ת"ר, שבע מצות נצטוו בני נח לח, דינין, ברכת השם, ע"א, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל ואבר מן החי, דאמר קרא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ויצו אלו הדינין, וכן הוא אומר (פ' וירא) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט, ה' זו ברכת השם, וכה"א (פ' אמור) ונוקב שם ה' מות יומת, אלהים זה ע"א, וכה"א (פ' יתרו) לא יהיה לך אלהים אחרים, על האדם זה שפיכות דמים, וכה"א (פ' נח) שופך דם האדם וגו', לאמר זה גלוי עריות, וכה"א (ירמיהו ג׳:א׳) לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו', מכל עץ הגן ולא גזל, אכל תאכל ולא אבר מן החי לט.
(סנהדרין נ"ו ב')
פסקה יח
לא טוב וגו'. אמר רב נחמן אמר שמואל, אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר לא טוב היות האדם לבדו מ.
(יבמות ס"א ב')
לא טוב וגו'. א"ר חנילאי, כל מי שאין לו אשה שרוי בלא טובה, שנאמר לא טוב היות האדם לבדו מא.
(שם ס"ב ב')
אעשה לו עזר. אשכחי' רבי יוסי לאליהו, אמר לו, כתיב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם, אמר לי', אדם מביא חטים וכי חטים כוסס, פשתן וכי פשתן לובש, והלא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו מב.
(שם ס"ג א')
עזר כנגדו. א"ר אלעזר, מאי דכתיב אעשה לו עזר כנגדו, זכה עוזרתו, לא זכה – כנגדו, איכא דאמרי, ר' אלעזר רמי, כתיב כנגדו וקרינן כנגדו, זכה – כנגדו, לא זכה – מנגדתו מג.
(שם שם)
פסקה כב
ויבן. [פליגי בה] רב ושמואל, חד אמר פרצוף וחד אמר זנב, ולמ"ד זנב מאי ויסגר בשר תחתנה, א"ר ירמיה, לא נצרכה אלא למקום חתך מד.
(ברכות ס"א א')
ויבן. דרש רבי שמעון בן מנסיא, מאי דכתיב ויבן ה' את הצלע מה, מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא מו (שם שם)
ויבן. אמר רב חסדא, ואמרי לה במתניתא תני, [מאי דכתיב ויבן ה' את הצלע], מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כאוצר, מה אוצר קצר מלמעלה ורחב מלמטה כדי לקבל את הפירות, אף אשה קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה כדי לקבל את הולד מז (שם שם)
ויבן. אמר רב חסדא, מאי דכתיב ויבן ה' את הצלע, מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש מח (נדה מ"ה ב')
ויבאר אל האדם. א"ר ירמיה בן אלעזר, מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם הראשון, ומכאן למדה תורה דרך ארץ שיחזור גדול עם קטן בשושבינות ואל ירע לו מט.
(ברכות ס"א א')
פסקה כג
זאת הפעם. א"ר אלעזר, מאי דכתיב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה נ.
(יבמות ס"ג א')
פסקה כד
את אביו וגו'. רבי עקיבא אומר, אביו – זו אשת אביו, אמו – אמו ממש נא.
(סנהדרין נ"ח א')
ודבק באשתו. ודבק – ולא בזכר, באשתו – ולא באשת חבירו נב (שם שם)
ודבק באשתו. אמר רבא, בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור, דכתיב ודבק באשתו, באשתו ולא באשת חבירו, ודבק ולא שלא כדרכה נג (שם נ"ח ב')
ודבק באשתו. תניא, בן נח שבא ביאה אסורה בהעראה חייב, שנאמר ודבק באשתו ולא באשת חבירו ודבק – דבק כל שהוא נד, ודכותה לא בזכר ולא בבהמה אפילו כל שהוא נה (ירושלמי. קדושין פ"א ה"א)
והיו לבשר אחד. ואף בת נח שזנתה נהרגת, ואף על פי דכתיב על כן יעזב איש – איש ולא אשה, כתיב בתרי' והיו לבשר אחד – הדר ערבינהו קרא נו.
(סנהדרין נ"ז ב')
והיו לבשר אחד. מי שנעשין בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד נז.
(שם נ"ח א')
פרק ג
פסקה א
[והגחש היה ערום. מאי ערמומיתי'], אמר, יודע אני שאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות, הרי אני הולך ומרמה בהם את האדם ואשתו, והם אוכלים ונענשים ואני יורש את הארץ לעצמי א.
(ירושלמי קדושין פ"ד ה"א)
פסקה ג
ולא תגעו בו. אמר חזקיה, מניין שכל המוסיף גורע, שנאמר אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו ב.
(סנהדרין כ"ט א')
פסקה ז
ויתפרו עלה תאנה. תניא, רבי נחמיה אומר, אילן שאכל אדם הראשון של תאנה היתה, שבדבר שקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלה תאנה ג (שם ע' ב')
פסקה ט
ויקרא ה' אלהים. תניא, לעולם אל יכנס אדם פתאום לבית חבירו, וילמוד כל אדם דרך ארץ מן הקב"ה שעמד על פתח הגן וקרא לאדם, שנאמר ויקרא ה' אלהים אל האדם ד.
(מס' ד"א פ"ה)
ויאמר לו איכה. אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון צדוקי היה, שנאמר ויאמר לו איכה – אן נטה לבך ה.
(סנהדרין ל"ח ב')
פסקה יא
המן העץ. שאלו פפונאי לרב מתנה, רמז להמן מן התורה מניין, אמר להו, המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלתי ו.
(חולין קל"ט ב')
פסקה יב
האשה אשר נתתה. ת"ר, אדם הראשון כפוי טובה היה, שנאמר האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ז.
(ע"ז ה' ב')