אור ברסלב

תורה תמימה על התורה· הרב ברוך הלוי אפשטיין

הקדמה

פרק א

תכונת הספר בכלל, תעודתו ותכליתו.

זה ספר תורת ה' מצותיו, חקותיו ומשפטיו, הנתן לנו מסיני – אך בכללו ועיקרו ויסודו נתן לנו, לומר, אך כללי ועקרי ויסודי כל מצוה וכל חוק ומשפט, ואותם כתב לנו משה רבנו מפי הקב"ה כתוב הדר לכל ישראל, אבל פרטיו וענפיו ובאורו עם פירושו, להיותם מרובים בפרטים ופרטי פרטים ודורשים חקירה עמוקה ועיון דק ובינה יתרה ודעת רחבה, נמסרו מפי הגבורה למשה רבנו בעל פה, למען ילמדם למי שראוי ללמדם ולהבינם למי שראוי להבינם. וכך קבלנו פירוש מאמרו יתברך (ס"פ משפטים) ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה, תורה – זו תורה שבכתב, והמצוה – זה פירושה. ופירוש זה הוא הנקרא תורה שבעל־פה לעומת התורה הכללית והיסודית, אשר, להיותה כתובה, כאמור, מתחלת נתינתה, נקראת תורה שבכתב ומשה רבנו למד תורתו שקבל בעל פה לשבעים זקנים. ובסוף ימיו ליהושע, ויהושע לזקני דורו, ואחריו למדו ומסרו בעל פה חכמי כל דור, הזקנים להצעירים, דור אחר דור, עד דורו של רבנו הקדוש. רבי יהודה הנשיא, והוא בראותו בגלות ישראל ופזורם בין העמים וטלטולם וגדודם, חשש לשכחת התורה שבעל פה – עמד הוא בעזרת חכמי דורו וחבר ספר המשנה המכיל עקרי ויסודי תורה שבעל פה, כדי שיהיה מצוי ביד כל אחד מישראל, והוא היה הראשון מימות משה רבנו שחבר חבור לרבים ללמוד תורה שבעל פה.

אכן להיות שחבור המשנה גם הוא בערכו ערוך ומיוסד אך מכללי ועקרי תורה שבעל פה, הלכות פסוקות וקצרות, ועם זה לא נתן לנו חבור זה מושג כללי מאופן התיחסות תורה שבעל פה לתורה שבכתב כפי שנמסר למשה רבנו על פי פירושים ובאורים וכללים מלמודים יסודים, כמו ע"פ י"ג מדות והקישים וסמיכות ורמזי הכתובים והטעמים – לפיכך עדיין לא הספיק חבור זה למלא חסרון חשש שכחת תורה שבעל פה במלואה וצביונה.

ולכן קמו החכמים שאחרי רבנו הקדוש וחברו לתכלית זו חבורים שונים, כמו חבור הספרא וספרי ותוספתא ומכילתא שתכליתם לבאר עקרי ועניני המשנה, ושני התלמודים שחברו בארץ ישראל ובבבל לבאר טעמי המשנה ואפני הלמוד והיחס מתורה שבע"פ לתורה שבכתב וחדושי הדינים הבאים בקבלה ומסורת חכמי דור ודור, עד – שעם חתימת התלמודים, אוצר התורה שבע"פ, נחקרה התורה שבכתב חקר מוחלט, ונתבארה באור שלם, ונתפרשה בפירוש מספיק, ונעשה חבור התלמודים והברייתות לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מתפשטים ומגיעים ליסוד ושורש עקרי אחד מיוחד, קדוש וטהור – לקבלת משה רבנו מפי הגבורה. –

הנה הארכנו קצת לבאר סדר השתלשלות התורה שבע"פ ממקורה הראשון, אף כי הדברים בעיקרם הם ידועים ועתיקים [ועיין בארוכה בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה], אך מטרתנו להראות, כי זאת התורה, תורה שבכתב, אחות תאומית היא לתורה שבעל פה, תאמי צביה, וכנפש בגוף וכשלהבת בפתילה אחוזה ודבוקה תורה אחת בחברתה, וכל זמן שלא נצרף אליה, אל התורה הכתובה, באורי ותוספת תורה שבעל פה, איננה תורה שלמה, אין ענינה שלם ואין מצותה שלמה.

אבל למרות כל אלה, הנה עינינו תראינה מחזה נפלא ומעציב, כי לעומת ההכרח המוחלט מהתאחדות שתי התורות, אשר הן בערך שתים שהן אחת, כן רב הפרוד ביניהן, התורה הכתובה עומדת בזוית זו ואחותה התורה שבעל פה בזוית זו, עד שנעשתה התורה כשתי תורות. יודעים אנו אמנם בהרגש פנימי, כי התורה שבכתב, רק אז מתבאר ענינה לאשורו – אך ורק כשתצטרף לתורה שבעל פה, אבל בשעה שאנו עומדים בפרשה מתורה שבכתב, מן הנמנע לנו לצרף אליה כל מה שנתחדש בה בתורה שבעל פה, מפני מה – מפני הפזור הגדול והנורא אשר בספרות התלמודית הארוכה והרחבה מני ים. הנה, למשל, פרשה אחת מתורה שבכתב מתבארת בתורה שבעל פה בכל מסכת ממסכתות הש"ס ובכמה וכמה ברייתות מפוזרות ושונות. וכנגד זה מצינו בכל מסכת ומסכת כמעט מפוזרים ונפוצים ענינים שונים השייכים להתורה שבכתב בכל חמשת חומשיה, זה בכה וזה בכה, עד שמן הנמנע הוא גם לאדם חכם בחכמת התורה לעשות לו בשעת למודו צירוף שלם מתורה שבע"פ גם לפרשה אחת מתורה שבכתב א.

ואנחנו לא נדע מה נדון בזה, שמאז חתימת התלמודים לא נתעורר אף אחד מן החכמים למלא חסרון גדול ועקרי זה בעיקר ויסוד תורתנו, לצרף ולאחד את שתי התורות כאחת, זו בצד זו, למען ישלטו העין וההרגש בשתיהן כאחת, ולמען נדע מצות התורה לאשורה ולתכליתה כפי שחברה היוצר בתחלה, פלא הוא ותהי לפלא ב.

ואם חסרון זה בספרות התורה שבכתב חסרון ניכר הי' בדורות הקודמים, בימים המאושרים ההם, ימי הנצח וההוד לחכמת התורה, בעת אשר למוד התורה בכלל ובפרט הי' חזון נפרץ בעולם, והישיבות רבו בחכמים ותלמידים לאלפים ולרבבות, וכל חכם מחכמי התורה היתה דעתו רחבה ותורתו אומנתו, ולכל אחד מהם היתה התורה שבעל פה, אם הרבה אם מעט, כמונח בקופסא, ואם בנקל או בטורח, היו לו רשומי התורה שבעל פה, כמה שהם, ניכרים בתורה שבכתב למקומותם לעניניהם – על אחת כמה וכמה בזה"ז שתקפו טרדות רבות ושונות בעולם, טרדת מלחמת הקיום וטורח הפרנסה והתפשטות למודי חול, והיציאות ונדודים ממדינה למדינה ומדינות הים, ולמוד התורה שבע"פ בכלל הולך ומתמעט, והשעה דוחקת גם לחכם גם לתלמיד למצוא דרך קצרה ואורח סלולה לתלמודו – על אחת כמה וכמה שההכרח מכריח אותנו לתכלית קיום התורה שבעל פה, לאחד את התורה שבכתב עם התורה שבעל פה בסדר נמרץ ובדרך קצרה ובסגנון קל וברור, עד שכאשר יקרא האדם בתורה שבכתב ימצא בצדו וסמוך לו כל הנוסף ונתחדש בענין זה בכל התורה שבעל פה בלי יגיעת בשר ורוח הרבה, ובמניעת האריכות והשקלא וטריא הארוכה, רק תוכן ותמצית הדרשה ופסק ההלכה האחרונה ע"פ טעם ובאור הדרשה שהעלו חז"ל עפ"י המדות שהתורה שבכתב נדרשת בהן, והיו לו שתי התורות בכף אחת. ותחשב לו התורה שבעל פה כדבר הבא בחיוב תולדי מתורה שבכתב וכענף הגדל ביחד עם האילן, ולא תהיה נכרת לו תורת ישראל כשתי תורות. ואף גם היינו בטוחים בעזרת ה' בקיום התורה שבעל פה, אחרי היותה דבוקה וצמודה אל התורה שבכתב המצויה ביד כל אחד.

לכן קמתי אנכי הצעיר לבית הלוי ונאזרתי בעזרת ה' הבוחר בתורה ברוח עוז ואומץ וחברתי החבור הגדול הזה לתכלית כל האמור, אספתי וצברתי בעיון נמרץ ושקידה יתירה כל מאמר וכל ענין, כל דרשה וכל פסקא, בהלכה ובאגדה, במוסר ודרך ארץ, [לבד דברי דרוש ארוכים ייתר מדאי ואשר אינם נוגעים לענין הכתוב] הנפוצים ומפוזרים בכל רחבי הספרות התלמודית, בתלמוד בבלי וירושלמי, ספרא [הוא גם תורת כהנים] וספרי, תוספתא ומכילתא, אדר"נ ומס' קטנות [ועוד ממקורים שונים כפי שיתבאר בפרק הבא בסעיפים ח' וט'], ערכתי וסדרתי כל דבר וכל ענין על מקומו בענינו בתורה שבכתב, זה לעומת זה, בסדר נמרץ ודרך קצרה, בסגנון קל ובלשון חכמים, ובמראה מקום משכנו של כל מאמר וענין בתורה שבעל פה ג, עם באור מספיק לפרש ולבאר אופן וטעם הדרשות וההלכות שהעלו חז"ל מלשון וענין הכתובים, עם הערות וחדושים ובאורים בענין ובבירור הדרשה וההלכה לדינא, ואף הוא בסדר נמרץ ודרך קצרה, בהסבר קל ולשון צחה ונוחה, והי' הענין שלם בעזרת ה'.

וקראתי שם החבור תורה תמימה על שם ענינו, כי תורה זו, תורה שבכתב, הם הם חמשת חומשי התורה, בהתאחדותה אחדות שלמה עם התורה שבעל פה, היא כל הספרות התלמודית, נעשית תמימה ושלמה, מבלי חסרון ומכרעת מכל מה שראוי לבא בעניני המצות והדינים. החקים והמשפטים, כפי שחברם היוצר מתחלה, מראשית נתינתם מסיני, והיה האהל אחד ד.

פרק ב

סדר הערכת הספר בפרט.

לתכלית השלמות עטרנו את החבור הזה בכמה מעלות טובות ויתרונות שונים אשר נפרטם בזה בפרט, עם דוגמאות מקוריות, למען יהיה להמעין מושג נאמן מהם, ועשר עטרות נטל ענין זה.

וזה תוכן ענינן בכלל:

א) קביעות הדרשות לעניניהן.

ב) סידור הדרשות למקורן.

ג) קצור הדרשות.

ד) הרחבת הדרשות.

ה) התגלות דרשות כמוסות.

ו) דרשות שאינן להלכה ואשר במחלוקת חכמים.

ז) דרשות אסמכתיות.

ח) דרשות נוספות ממדרשים שונים.

ט) דרשות נוספות מספרי הראשונים.

י) דרשות כפולות במקומות שונים.

וזה באור ענינן בפרט:

א) קביעות הדרשות לעניניהן.

הנה אע"פ דזה הוא מיסוד החבור לקבוע כל דרשה בענין הכתוב שמתיחס אליה, בכ"ז פעמים רבות המצא תמצא דרשה כזו שצריכה עיון רב בסדר קביעותה, וזה הוא מפני שיש כמה דרשות שהובאו בסמיכות ובאגב על דרשה אחת יסודית ועקרית ממקום אחר, והיא, הדרשה העקרית, אינה יכולה להתקיים בלעדי הדרשות הנסמכות, והן, הנסמכות, כשהן לעצמן, לכאורה אין תופסות מקום כלל, ולכן צריך להשכיל לסדרן כל אחת על מקומה,

לדוגמא:

במס' סוטה י"ד א', אמר ר' חמא ב"ר חנינא, מאי דכתיב (פ' ראה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לאדם להלך אחר השכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא להלך אחר מדותיו, מה הוא מלביש ערומים דכתיב (פ' בראשית) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם - אף אתה הלבש ערומים. מה הוא מבקר חולים דכתיב (ר"פ וירא) וירא אליו ה' באלני ממרא - אף אתה בקר חולים. מה הוא מנחם אבלים דכתיב (ס"פ חיי) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק - אף אתה נחם אבלים. מה הוא קובר מתים דכתיב (ס"פ ברכה) ויקבר אותו בגיא - אף אתה קובר מתים. ע"כ לשון הגמרא.

והנה לכאורה כל המשך דרשה זו היא שרשרת אחת העשויה מחוליות רבות אשר אי אפשר להפרידן, בהיותן כולן נסמכות אל דרשה אחת עקרית - אחרי ה' אלהיכם תלכו ־ להלך אחר מדותיו, אבל ברצוננו וחובתנו לקבוע במקום כל ענין ממדות הקב"ה כל אחת לבדה ועל מקומה, הפרדנו וסדרנו המשך דרשה זו למקומותיה, כזה:

בפ' בראשית חברנו וקבענו דרשה בזו

וילבישם. מבאן שממדת הקב"ה להלביש ערומים [סוטה י"ד א'].

ובר"פ וירא - כזו

וירא אליו ה'. מכאן שממדת הקב"ה לבקר חולים [סוטה י"ד א'].

ובס"פ חיי - כזו

דברך אלהים את יצחק. מכאן שממדת הקב"ה לנחם אבלים [סוטה י"ד א']

ובס"פ ברכה - כזו

ויקבר אותו. מכאן שממדת הקב"ה לקבר מתים [סוטה י"ד א'].

ובבאור כל דרשה הערנו התכלית היוצאת ממנה, שראוי לאדם להלך אחר מדותיו של הקב"ה ולנהוג כזה. ובפ' ראה בפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו העתקנו המשך כל הדרשה במלואה כמו שהיא בגמרא, כמו שהעתקנו למעלה, ובזה עניני כל הדרשה בכלל ובפרט באו כלם על מקומם לעניניהם. -

ויש דרשות כאלו שבגמרא חברו אותן אחת באחת, אשר לפי סגנון הגמרא אמנם דבוקות ומחוברות הן וההכרח לחברן, משא"כ במקומן בתורה שבכתב אין כל שייכות לחבורן יחד ואינן תלויות כלל זו בזו, ופרודן - סדורן. וכן עשינו

לדוגמא:

במס' מנחות ע"ד ב', ת"ר, ואם מנחת מרחשת קרבנך סלת בשמן תעשה (פ' ויקרא), מלמד שטעונה מתן שמן בכלי, קרבנך קרבנך לגזירה שוה [ר"ל, קרבנך דכתיב במנחת מחבת (ויקרא ב' ה') וקרבנך דכתיב במנחת מרחשת (שם שם ז') אתו לגז"ש], מה מנחת מרחשת טעונה מתן שמן בכלי אף מנחת מחבת טעונה מתן שמן בכלי', ומה מנחת מחבת טעונה יציקה ובלילה אף מנחת מרחשת טעונה יציקה ובלילה, ע"כ. והנה אם בסגנון למוד הגמרא הענין כולו מסודר ועולה יפה, אבל בתורה שבכתב בשעה שאנו עומדים בדין מנחת מחבת אנו נזקקין רק לדיניה שלה ולא לדיני מנחת מרחשת, וכן כשאנו עומדים בדין מנחת מרחשת אין אנו נוקקין לדיני מנחת מחבת, וא"כ בשעה שאנו עומדים בדין מנחת מחבת למה נעכב את המעין בדין מנחת מרחשת דלא איירי בי' כלל, וכן להפך, ולכן למען סדר כל ענין במקומו סדרנו כזה:

בפ' ויקרא ב' ה' בדין מנחת מחבת

קרבנך. נאמר כאן קרבנך ונאמר במנחת מרחשת קרבנך (פ' ז'), מה להלן מתן שמן בכלי אף כאן מתן שמן בכלי [מנחות ע"ד ב'].

שם ושם בפסוק ז' בדין מנחת מרחשת

קרבנך. נאמר כאן קרבנך ונאמר במנחת מחבת קרבנך (פ' ה'), מה להלן יציקה ובלילה אף כאן יציקה ובלילה [מנחות ע"ד ב'].-

וכן גם בפרשיות וספרים שונים,

לדוגמא:

במס' נדרים ע"ח א', נאמר כאן [בס' נדרים, ר"פ מטות] זה הדבר ונאמר להלן בשחוטי חוץ [פ' אחרי] זה הדבר, מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל, ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות, ע"כ. והנה בשעה שאנו עומדים בפרשת שחוטי חוץ אין אנו נזקקים כלל לדיני פרשת נדרים, וכן כשאנו עומדים בפרשת נדרים אין אנו נזקקים לדיני פרשת שחוטי חוץ, ולכן למען סדר כל ענין על מקומו סדרנו כזה:

בפ' אחרי בדין שחוטי חוץ

זה הדבר. נאמר כאן זה הדבר ונאמר בפרשת נדרים זה הדבר (ר"פ מטות), מה להלן ראשי המטות אף כאן ראשי המטות [נדרים ע"ח א'].

ובר"פ מטות בדין נדרים

זה הדבר. נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר (פ' אחרי) מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל [נדרים ע"ח א'].

והענין מבואר. -

עוד פרט אחד בנוגע לסעיף זה ויתבאר מחוך הדוגמא הזאה. בתורת כהנים פ' שמיני (י"א י'), ומכל נפש החיה אשר במים, נפש - להביא את הסילונית [מין בריה שחציו דג וחציו צורת אדם], יכול תהא מטמא באהל [כדין אדם], ת"ל (פ' חקת) זאת התורה אדם כי ימות באהל, ר"ל כיון דבטומאת אהל כתיב אדם בעינן אדם שלם, ע"כ. ולמען לא יחסר כל דבר על מקומו קבענו בס' חקת שם דרשה כזו:

אדם כי ימות, אדם - להוציא את הסילונית [תו"כ פ' שמיני י"א י'].

ובבאורנו בארנו ענין זה י -

ב) סידור הדרשות למקורן.

נהגנו בסדר הדרשות - מתחלה מתלמודי בבלי, אחריו מתלמוד ירושלמי, אחריו מספרא [היא גם תורת כהנים], אחריו מספרי, אחריו מתוספתא, אחריה ממכילתא ואחריה ממסכתות קטנות ומספרי הראשונים [עיין להלן סעיף ט'], ודרשה שהיא גם בבבלי גם בירושלמי קבענו מבבלי, ואשר בירושלמי וברייתות קבענו מירושלמי, וסדר הקבוץ מתלמודים - על סדר מסכתות הש"ס. ובמסכתות ־ על סדר הדפים. אמנם אם עיקר מקום הדרשה הוא במס' מאוחרת מסדר המסכתות ורק דרך אגב באה במס' הקודמת לה, רשמנו מס' המאוחרת, יען העיקר הוא המקום שבו הוקבעה הדרשה ביחוד בענינה המיוחד לה. הדוגמאות בפרט זה - למותר.

ומפני זה ראוי להעיר, כי כאשר יפגוש המעין באיזה מאמר בירושלמי או בברייתא מספרא וספרי תוספתא ומכילתא וכו' שנשמט במקומו בחבור זה - אל נא ימהר להחליט כי אמנם נשמט כולו בהחבור יען כי באופן כזה קרוב לודאי, כי בגמרא הבבלית בא מאמר זה בדרשה אחרת באיזה פסוק אחר, ולפי דרכנו לבכר המקור שבבבלי על זה שבירושלמי, ואשר בירושלמי - על הברייתות, בטח בא ענין זה במקום אחר בהחבור ששם עיקר מקומו, ולא מצאנו לנכון להכפיל הדברים. ואמנם בכמה מקומות הערנו על ענין זה במקומו בהבאור. ־

ג) קיצור הדרשות.

פעמים רבות מאד, כאשר באנו להעתיק דרשה מחז"ל, ראינו, מ עלינו להעתיק חצי עמוד ולפעמים גם עמוד שלם מגמרא או מספרא וספרי וכו', עד בואנו אל נקודת הדרשה עצמה, יען כי היא טוויה שזורה וצמודה אל פלפול ומשא ומתן שבגמרא באריכות רב. אבל אחרי שסלנו לנו דרך קצרה כדי להקל על המעין, ושתהא שליטת עינו והרגש תפיסתו באין כאחד, לכן השתדלנו באופנים כאלה לקצר ככל האפשר. ולפעמים ראינו לנכון להוסיף [במוסנר] מלה אחת או שתים לעיקר הדרשה למען אשר ע"י זה יהי' באפשר להפרידה מחבורה אל המשכה להמו"מ שבגמרא ויהיה לה לבדה המשך וקשר ותצא קלה וקצרה וברורה.

לדוגמא:

במס' ע"ז ה' ב', אמר ר' אלעזר, מניין למחוסר אבר שאסור לבני נח [לקרבן] דכתיב (פ' נח) מכל החי מכל בשר שנים מכל, אמרה תורה, הבא בהמה שחיים ראשי אברים שלה [והם היו דרושים לנח לקרבן לכשיצא מן התבה], האי מבעי לי' למעוטי טריפה דלא, טריפה מלחיות זרע נפקא. הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת, אלא למ"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר, אמר קרא אתך - בדומין לך, ודילמא נח גופי' טריפה הוי, תמים כתיב בי', ודילמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו, לא ס"ד דנח גופי' טריפה הוי, דאי ס"ד טריפה הוי, וכי אמר לי' רחמנא כותך עייל שלמין לא תעייל. והשתא דנפקא לי' מאתך, לחיות זרע למה לי, אי מאתך הוי אמינא לצותא בעלמא ואפילו זקן ואפילו סריס, כתב רחמנא לחיות זרע, ע"כ. הנה כמה דרשות וענינים משולבים ודבוקים זה בזה ועין המעין תטרד למצוא סדורם ותכלית ענינם, ולכן סדרנו כולם בדרך קצרה כזה:

בפ' נח

צדיק תמים. צדיק במעשיו, תמים בדרכיו [ע"ז ו' א']

ומכל החי. א"ר אלעזר, מניין למחוסר אבר שאסור לבני נח, דכתיב ומכל החי, אמרה תורה, הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה [ע"ז ה' א'].

להחיות אתך. אתך בדומין לך למעוטי טריפה, ודילמא נח גופי' טריפה הוי, לא ס"ד דאמר לי' רחמנא כותך עייל, שלמין לא תעייל [ע"ז ו' א].

לחיות זרע. למעוטי זקן וסריס [ע"ז ו' א'].

הרי עניני כל הדרשות בקצור נמרץ ומסודרים על סדר הכתובים. -

עוד דוגמא מקיצור דרשות בהוספת מלה אתת ושתים:

במס' ע"ז ה' א', ת"ר, מי יתן והי' לבבם זה להם (פ' ואתחנן), אמר להם משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקב"ה לכם מי יתן והי' לבבם זה להם הי' לכם לומר תן אתה. כפויי טובה דכתיב (פ' חקת) ונפשנו קצה בלחם הקלקל, בני כפויי טובה דכתיב (פ' בראשית) האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, ע"כ. והנה בבואנו אל הפסוק האשה אשר נתתה וגו' הלא עלינו להעתיק כל המשך האגדה עד בואנו אל נקודת ענין זה, וכן בבואנו אל הפסוק ונפשנו קצה, אבל באמת הלא אין לפסוקים אלו כל שייכות לתחלת הדרשה, שהרי הם באים רק לראי' בעלמא שישראל הם כפויי טובה בני כפויי טובה, ותו לא, ולכן למען ערוך דרשות מיוחדות מענינים אלה מבלי צירופם לכל המשך האגדה, הוספנו להם מלה אחת ושתים וסדרנו כזה:

בפ' בראשית

האשה אשר נתתה. ת"ר [אדם הראשון] כפוי טובה היה, דכתיב האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל [ע"ז ה' ב'],

ובפ' חקת

ונפשנו קצה. ת"ר, [ישראל] כפויי טובה היו, דכתיב ונפשנו קצה בלחם הקלקל [ע"ז ה' כ']

והענין מבואר. -

ד) הרחבת הדרשות.

לפעמים באה דרשה בחז"ל בקיצור מופלג עד שאין לה כל באור ופירוש, וההכרח להרחיב אותה ותצא כלולה בתמימותה ובטעמה ורוחה [א) לבד עוד כונה הרצופה בסדר זה, כי אע"פ שהרחבנו באור גדול לתכלית באור כל דרש בטעמה וענינה, אעפ"כ, השתדלנו בכל האפשר להציע פנים הדרשות באופן כזה שלא תהיינו משועבדות לעיין בבאור, אלא מי שאין לבו להבאור תהיינה לו הדרשות מבוארות בעיקרן כשהן לעצמן -].

לדוגמא:

בירושלמי סנהדרין ת"ר ה"ז, דיני נפשות מתחילין מן הצד, פליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמר, דיננו כדיניהם [ר"ל דיננו בפרט זה כי מתחילין בד"נ מן הצד הוא כדיניהם של בני נח, כלומר, שגם בהם נוהג מנהג זה] וחד אמר אין דיננו כדיניהם, מאן דאמר דיננו כדיניהם - ניחא, מאן דאמר אין דיננו כדיניהם מה מקיים ויאמר יהודה - ראו דברי יהודה, ע"כ. וסתומים הדברים, ולכן הרחבנו הדרשה בתוספת דברים במוסגר, כזה:

בפ' וישב, בפסוק ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף

ויאמר יהודה. [למה פתח יהודה תחלה, לפי שדיני נפשות מתחילין מן הצד, ולמאן דאמר אין דיננו כדיניהם מאי איכא למימר, שנראו דבריו ונכתבו על שמו] [ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ז],

ובבאורנו בארנו כל מה שיש להעיר ולפרש בזה,-

עוד דוגמא:

במס' יומא כ"ה ב', מניין לראש ופדר שקודמין לכל האברים, ת"ל את ראשו ואת פדרו וערך, ואידך פדר אחרינא [וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר] למאי אתא, לכדתניא, כיצד הי' עושה, נותן את הפדר אבית השחיטה ומעלהו, וזהו דרך כבוד של מעלה, ע"כ. והנה הדרשה כמו שהיא בלשון זה אינה מתבארת כלל, דמאי קשה לו למאי אתא, הלא לגופי' אתא, אך לפי הענין שבגמרא הרחבנו הדרשה בלשון כזה:

בר"פ ויקרא

ואת הפדר. [והלא פדר בכלל כל הנתחים היה ולמה יצא] לכדתניא, כיצד היה עושה, נותן את הפדר אבית השחיטה ומעלהו, וזהו דרך כבוד של מעלה [יומא כ"ה ב'].

ובזה הדרשה מבוארה. -

ה) התגלות דרשות כמוסות.

לפעמים באו בחז"ל דינים כאלה הבנויים בעיקרם על לשונות התורה, רק לא פרשום חז"ל מפורש, אלא באו טמונים וספונים וכמו כלולים בדין ובדרשה מעין דינים אלו עד שלא נראים כלל לכאורה בהשקפה ראשונה. ואנחנו כשעמדנו בעיון נמרץ על שפוני טמוני חדושי חז"ל בתורה שבכתב גלינו והוצאנו בס"ד את הדרשות לאור עולם.

לדוגמא:

בירושלמי ערלה פ"א ה"ב, א"ר יוחנן משום ר' ינאי, אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה [ור"ל, לכן פטור מן המעשרות, משום דכתיב במעשר היוצא השדה ודרשינן - ולא היוצא בתוך הבית]. והנה המקור בזה לענין חיוב בערלה לא נתבאר, אלא למדין אנו ממקור הפטור שבמעשר, דכיון דבמעשר פטור משום דמיעטה התורה בה בלשון היוצא השדה, א"כ בערלה דלא כתיב בה מיעוט שדה, ממילא נשאר החיוב - כללי בבית כמו בשדה וכ"ד המפרשים. ולכן למען לא יחסר יסוד דין עקרי בזה בפרשת ערלה חברנו דרשה בענין זה כזה:

בפ' קדושים בדין ערלה

ונטעתם. אמר רבי יוחנן משום רבי ינאי, אילן הגדל בתוך הבית חייב בערלה, [מאי טעמא, ונטעתם סתמא כתיב, בכל מקום שאתם נוטעים] [ירושלמי ערלה פ"א ה"ב].

וסגרנו את המלות שהוספנו במוסגר, למען דעת, כי משלנו הן נוספות להסביר הענין. -

עוד דוגמא בזה מסדור לשון התורה גופה.

בכתובות ל"ט א', בענין תשלומי קנס שחייבה התורה לאונס ומפתה, זה לשון המשנה, האונס נותן מיד והמפתה - לכשיוציא, ר"ל, המאנס אין תלוי חיוב תשלום הקנס בכניסתו אותה לו לאשה או לא, אלא בכל אופן חייב, ואפילו כשכונסה, משא"כ המפתה אינו חייב אלא רק אם אינו נושא אותה לו לאשה. וטעם הדבר, משום דבמפתה כתיב (פ' משפטים) כי יפתה וגו' מהר ימהרנה לו לאשה, ואם מאן ימאן [אז] כסף ישקול, מבואר מפורש שהקנס בא רק במאון הנשואין, ואם נושאה - הוא מחפה על בזיוגה, משא"כ באנוסה כתיב (פ' תצא) כי ימצא איש נערה וגו' ותפשה וגו' ונמצאו ונתן האיש וגו' חמשים כסף ולו תהיה לאשה, הרי שלא תלה הכתוב חיוב הקנס בהנשואין, אלא מיד כשאנסה נתחייב בתשלומין מחמת הענוי, והחיוב מנשואין היא מצוה בפני עצמה, וזהו שחדשה המשגה האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא, ועל יסוד זה חברנו בענינים אלה שתי דרשות כזה:

בפ' משפטים בדין המפתה

כסף ישקל. אימתי - לכשיוציא [כתובות ל"ט א'].

ובפ' תצא בדין המאנס

ונתן. מיד [ואע"פ שכונסה] [כתובות ל"ט א']. -

דרשות שאינן להלכה ואשר במחלוקת חכמים.

כבר אמרנו (פרק הקודם), כי מתכלית חבורנו זה לעשות אותו לבאור שלם ומוחלט ליסודי המצות שבתורה שבכתב והיינו שיהיה אדם רואה המצוה הכתובה בתורה שבכתב ולעומתה ־ מה שנתחדש לה בתורה שבעל פה. ולפי זה אם נביא בחבור זה הדרשות שאינן להלכה, הלא תאבדנה להחבור מטרתו ותכליתו, וכן בדרשות שפליגי בהן חכמים והלכה כאחד מהם, אם נביא דעות שניהם, ג"כ לא נבא אל התכלית הנרצה. ולכן ראינו לנכון להשמיט מכל את הדרשות שאינן להלכה, ואלה אשר במחלוקת חכמים קבענו הדרשה אליבא דמ"ד שהלכה כמותו על פי יסודי הכללים שקבעו לגו חז"ל [ב) ויוצא מכלל זה הדרשות האגדיות, כי אותן הבאנו כמו שהן בדעות חכמים שונים, יען כי בהן המדרש עיקר, והוא סובל הכל.]. -

ז) דרשות אסמכתיות.

הנה בכלל השמטנו דרשות שהן לאסמכתא בעלמא, כיון דאין דיניהן מן התורה. ואמנם במקום שאמרו חז"ל הלכתא גמירי לה או הלכה למשה מסיני וקרא אסמכתא בעלמא - אותן קבענו, יען כי גם פרטים אלה הם מכלל תורה שבעל פה, ומה לי אם נמסרו למשה מסיני בדיוק הכתוב או בהלכה פסוקה, שניהם ממקום קדוש יהלכון, וכיון שאפשר להסמיכן על לשון התורה, מהיכי תיתי. ולפעמים, במקום שהדרשה באה לאסברי קראי הבאנו גם דרשות אסמכתיות והערנו על זה בבאורנו. -

ח) דרשות נוספות ממדרשים שונים.

הנה אע"פ כי כאמור [בשער הספר ולמעלה פרק א'] מיסוד חבור זה לאסוף הדרשות מחז"ל משני התלמודים ומספרא וספרי תוספתא ומכילתא אדר"נ ומסכתות קטנות, אך מפני כי מתכלית ומטרת החבור לאחד את כל דיני התורה שבכתב המתבארים מחדל ע"פ טעמי המקראות וע"פ הקבלות ומסורות באשר הם שם, לכן חשבנו לנכון לצרף גם את הדרשות ההלכיות המתבארות גם במדרשים שונים.

לדוגמא:

בפ' ויצא

וידר יעקב נדר לאמר. מהו לאמר - לומר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה [מ"ר].

בפ' ויגש [בהרחבת הלשון קצת]

ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. לאלהי אביו אברהם לא נאמר אלא לאלהי אביו יצחק, מכאן אמרו, חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד אבי אביו [מ"ר].

בפ' בהעלותך

והעבירו תער על כל בשרם. על כל בשרם - פרט לבית הסתרים [פסיקתא רבתי].

בס"פ תצא

מחה תמחה. מחה תמחה - אפילו מן העצים ומן האבנים [מדרש הובא בפוסקים], -

ט) דרשות נוספות מספרי הראשונים.

כמה וכמה דרשות באו בספרי הראשונים, על הרוב בחבור הרמב"ם, וקבענו על הסדר בשם מביאן. וטעמנו בזה, משום דכנודע הרבה ברייתות היו לפני הראשונים ולפנינו הם חסרים, והוכחנו זה כמה פעמים בחבורנו, ולכן קרוב לומר, כי כל אלה ממקום קדוש מחז"ל יהלכו, ובפרט, כי הדינים שעליהם הוקבעו הדרשות הם דינים עקרים מן התורה.

וכן לא נמנענו להביא לפעמים חדושי דינים שסמכו הפוסקים עצמם על לשונות התורה, [וכמ"ש הנמוק"י בר"פ החובל בשם הירושלמי דכל דבר שיודעין בו שכן הוא האמת אלא שלא נתברר לו סמך מן הכתוב הרשות ביד כל אדם לדון ולהביא לו סמך מלשון התורה], והודענו שם בעליהם, למען ידע המעין מאין באו ומקור מקום חדושם.

לדוגמא:

בפ' חיי

נתתי כסף השדה. שטרי מכר דידן, אע"פ שכתוב בהם ומכרתי ונתתי, אינם שטר ראיה, לפי דנתתי גם להבא משמע, כדכתיב נתתי כסף השדה קח ממני [ר"ן פ"ק דקדושין].

בפ' ויצא

וכל אשר תתן לי. יראה לי, דאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אבל אם אמר הרי עלי להקדישו חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדר, וראיה לדבר מיעקב שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכתיב. (בפ' וישלח) אשר נדרת לי שם נדר [רמב"ם ה' ערכין, פ"ו - הלכה ל"א ־ ל"ג].

בפ' וישב

וימשכו ויעלו. מכאן דהא דקונים במשיכה אינו אלא עד שיוציא החפץ ממקומו [שערים דרב האי גאון, שער ט"ז]. -

י) דרשות כפולות במקומות שונים.

דרשות שהן דבוקות ומחוברות לשנים ושלשה פסוקים בתורה בפרשיות שונות, ונהגנו בהם כך. אם אלה הפסוקים השונים הם בספר אחד מן חמשת החומשים אז קבענו הדרשה בפסוק שבפרשה הקודמת, וכשבאנו להפסוק שבפרשה הבאה השייך לאותה הדרשה עוררנו לעיין בהפסוק שבפרשה הקודמת בהספר ההוא ששם באה הדרשה השייכא גם לפסוק זה. אך אם הפסוקים האלה הם בספרים שונים מחמשת החומשים קבענו הדרשה בשני הספרים ההם, וטעמנו בזה, יען כי בעת שיעמוד המעין בחומש השני הלא אין בידו החומש הראשון שימצא בו אותה הדרשה, ולא בכל מקום וזמן ימצאו להמעין כל חמשת החומשים מוכנים לפניו, ורצוננו שלא יחסר מזג הדרשות להטעין בכל חומש שהוא עומד בו - על אתר, משא"כ אם שני הפסוקים הם בחומש אחד.

לדוגמא:

בס' בראשית פ' מקץ

ויבאו בני ישראל. נאמר כאן בני ישראל ונאמר להלן (פ' אמור) ונקדשתי בתוך בני ישראל, מה בני ישראל שבכאן עשרה אף בני ישראל שלהלן עשרה, מכאן לכל דבר שבקדושה שאין אומרים בפחות מעשרה [ירושלמי ברכות פ"ז ה"ג].

ובס' ויקרא פ' אמור

ונקדשתי בתוך בני ישראל. נאמר כאן בני ישראל ונאמר למעלה (פ' מקץ) ויבאו בני ישראל, מה בני ישראל שלהלן עשרה אף בני ישראל שבכאן עשרה, מכאן לכל דבר שבקדושה שאין אומרים בפחות מעשרה [ירושלמי ברכות פ"ז ה"ג].

וכן בס' שמות פ' יתרו

פוקד עון אבות. ולהלן הוא אומר (פ' תצא) ובנים לא יומתו על אבות, הא כיצד, כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם [ברכות ז' א'].

ובפ' תצא העתקנו כזה

ובנים לא יומתו על אבות. ולמעלה הוא אומר (פ' יתרו) פוקד עון אבות על בנים, הא כיצד, כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם [ברכות ז' א']. -

פרק ג

על דבר הבאור.

עתה נדבר דברים אחדים ע"ד הבאור. כבר אמרנו [בשער הספר ולמעלה ס"פ א'] כי מיסוד ותכלית הבאור להראות אופן וטעם הדרשות וההלכות שהעלו חז"ל מלשון וענין הכתובים, ומה מצאו בדיוק הענין והלשון והטעמים לדייק אותם ולמצוא בהם את אשר חדשו והעלו לדינא. אמנם בהיותנו עומדים בעיון עמק ההלכה מצאנו בעזרת ה' להעלות ולחדש הרבה הערות ובאורים וחדושים, בין בנוגע לטעם הדרשות, בין בנוגע לחדוש ההלכה. ומענין לענין באנו אל באור ענין הסוגיא במקומה ובספרי המפרשים והפוסקים המתיחסים לאותו ענין, ובמשך שנות עבודתנו הרבות עלו לנו בעזה"י חדושים הרבה בהלכה ואגדה, אבל עם כ"ז השתדלנו בכל האפשר למעט באריכות דברים וענין רב, בדעתנו ושימנו אל לבנו את מטרת החבור ותכליתו בכלל, כי נועד הוא רק להיות השלמת ספר התורה שבכתב ותו לא, ולכן אין בו המקום לפלפולים ארוכים. וגם בכלל הדברים השתדלנו להקל על המעין וחלקנו את הבאור לפסקא פסקא כדי שימצא המעין מקום לנוח מעמל העיון ולחשוב על הדברים שעבר עליהם, והדברים שבבאור שענינם נפסק ואינם שייכים להדברים הבאים, מצוינים בסופם בנקודה וקו כזה. -

וראינו לנכון לחבר את הבאור לפנים הספר ברשומי אותיות הא"ב בכל מקום שהדברים דורשים באור, כדי שיהי' האות כמזכיר להמעין לאמר, פה שים עינך בהבאור. ובכל פרשה החלונו מחדש מאות א'. -

והנה בפרק הקודם [סעיף י'] אמרנו, כי בנוגע לדרשות כפולות בשנים ושלשה חומשים קבענו הדרשה בכל ספר וספר, למען לא יחסר מזג הדרשות להטעין בכל ספר שהוא עומד בו, יעו"ש. אמנם זה הוא רק בנוגע להדרשה עצמה, מפני שהיא יסוד ועיקר החבור, אבל בנוגע להבאור נהגנו, כי רק הדברים המוכרחים לבאור גוף הדרשה כפלנו הדברים בשני המקומות שבהם הובאה הדרשה, אבל מה שחדשנו ועוררנו בענין דרשה זו דברים שאינם מוכרחים בהכרח מוחלט לבאור גוף הדרשה לא כפלנו הדברים, אלא רמזנו להמעין, כי במקום שהובאה הדרשה ראשונה שם דברנו מזה בארוכה, והרוצה לעמוד על אלה הדברים - יקחם משם.

דברים אחדים

בנוגע להחבור לחמש מגילות ולבאורו.

כפרפרת הבאה לאחר הסעודה ערכתי בעזה"י בתכונת החבור הזה גם את החמש מגילות הנתונות להיות צרופות לחומשי התורה. והוספתי בהן לקובץ הדרשות משני התלמודים גם תוכן הדרשות ממדרש רבה ועוד אגדות, וזה לשני טעמים, הא' - יען כי בהן, כנודע, הדרש והאגדה עיקר ומרובה, וזה כל ענינן וסגולתן. והב' ־ מפני כי הראיתי לדעת עד כמה יטרד המעין לעבוד על דרשות המ"ר במגילות האלה למרבה האריכות והסתבכות הענינים מענין לענין ומפסוק לפסוק ומפרשה לפרשה וגם ממגילה למגילה, ובדרך אגב ואגב דאגב גבו בענינים שונים שאינם שייכים כלל למגילות אלו' כדרך האגדות, עד שכמעט קשה למצוא את מי שיספיק לו הזמן במועד ורגל לגמור העיון במגילה מגילה בזמנה. ובכלל חזון יקר מאד מי שלא יטרידנו הרעיון בנפתולי הקובץ הגדול והנאדר הזה, ושישאר לו בזכרונו תפיסה מסודרת מדרשות חז"ל על מקראות המגילות כסדרן על כל פסוק ופסוק. והדרשות כשהן לעצמן מה נעימות ונכבדות הן, מענינות ומלבבות את הלב והרגש, מרוממות את הרוח והנפש ברגש קודש שלהבת יה, ומראות לדעת מעלת נפשם והרחבת דעתם של חכמי האגדה, איך הם הוגים וחוקרים על תולדות עם ישראל מאז היה לגוי, על השתלשלות קורותיו. מסבותיו ומאורעותיו בשלותו ונדודו, וכי הם מראים ומורים על סמל דמות טהר המעלות והמדות בישראל ובאדם, ולכל אלה הם מראים פנים יפות ורמזים נאים בלשונות הפסוקים בטעמיהם ודקדוקיהם. ובקביעות, של הדרשות בתוכנן וקצורן על כל פסוק ופסוק כסדרן הן מזהירות ככוכבים מאירים בשמים טהורים,

אשר על כן, כאמור, הוספתי לצרף להחמש מגילות גם הדרשות ממדרש רבה ועוד אגדות לפסוקיהן ולעניניהן בסגנון קצר וקל, ובבירור הגירסות והנוסחאות אשר מרוב הזמנים וקלקולי ההעתקות וההדפסות עלו בהם קמשונים וחוחים רבים עד שצריך חפוש ועיון רב ויגיעת בשר ורוח יתירה לעמוד על אמתתם. ועם זה עטרתי את הדרשות בבאור מספיק מקוטר מר ולבונה בהערות וחדושים נוחים ורצויים. ותקותי תאמצני, כי היו יהיה החבור הנכבד הזה לענג ולרצון להמעינים בהם בימי מועד ורגל, להתענג בפניני אמרי חכמינו באגדותיהם ושיחותיהם הנאות, וירגישו בטוב טעמם והגיונם מה ראו על ככה לדרוש מה שדרשו ולחדש מה שחדשו.

לקראתי בשם את החבור הזה לחמש מגילות באותו השם שקראתי להחבור על התורה תורה תמימה, יען כי תורת האגדה תמימה היא להכתובים האלה כתמימות תורת ההלכה לחומשי התורה.

בחתימת הדברים אבקש מהמעין הישר להרשות לי לדבר דברים אחדים הנוגעים בפרט לנפש המחבר. הן על נקלה יבין וישכיל כל בר דעת, כי מלאכה גדולה זו אי אפשר היה שתעשה בלי עזרת הרבה ספרים, מפרשים, פוסקים ושו"ת מראשונים ואחרונים, אחרי שהחבור הזה מקיף היקף כללי לכל דיני התורה הכתובה והמסורה עם הרבה מהנחקר והנחלט בה בעולם התורה. והנה בכל מקום שהבאתי דבר מחודש בשם אחד המחברים הייתי זהיר וזריז להזכיר עליו שם בעליו, כחובה וכיושר. אמנם להיות כי עבודת החבור נמשכה הרבה שנים [בערך ט"ו] וכמה מהדורות נעשו ממנו עד שיצא מזוקק ומשוכלל בעזה"י, ובכל משך אותו הזמן הייתי עמוס תחת משא רעיונות מהמון ענינים שונים ומבאורים וחדושים והערות שנתחדש לי מעצמי וממחברים שונים, ועם זה חנני ה' מילדותי בכשרון השקידה לשקוד על ספרי מחברים שוגים מראשונים ואחרונים, ובמשך השנים נקלטו במוחי המון ענינים שונים, באורים, חדושים והערות, עד שכמה מהם שוב אי אפשר לי עתה בעת סדור החבור לזכור שם בעליהם בפרט [ובמקרים כאלה כתבתי בסתם שמעתי או ראיתי], והרבה מהם שמסופקני בעיקר אם ילדי רוחי או של זולתי הם - מכל אלה יכול להיות שהמצא ימצא להמעין בבאורי איזה דבר חדוש והערה שכבר בא זכרם באחד ספרי המחברים, אל נא יאשימני המעין הישר ונקי הדעת למתלבש חלילה בטלית שאינה שלי, כי ת"ל לא ברוחי ולא בנפשי ולא במדותי מדה מגונה זו, וחס לי' מדה כזו לזרעא דאבא ולנצר משפחת חכמים וסופרים בעלי מדות תרומיות, אלא ידינני לכף זכות ע"פ האמתלאות שהזכרתי, ותחשב לו זאת לצדקה ולמדת חכמים.

ותהי ראשית עבודת החבור הזה בתחלת שנת התרמ"ז, והשלמתו בסוף שנת התרס"א. ברוך אלהי צורי על כל חסדו וטובו עמדי. ואני תפלה, כי לא ימיש חסדו מאתי ומביתי עד העולם.

ברוך הלוי עפשטיין

בן אבא מרי הגאון ר' יחיאל מיכל אב"ד דנאווהרדק יצ"ו.

פינסק, מדינת רוסיא, ה' תרס"ב לב"ע.

זכות הדפסת ספר זה - כולו לי הוא, ואין רשות לכל אדם בכל העולם להדפיסו בלא רשותי ורשות ב"כ בכל אופן ותבנית שהוא, ואפילו בלא החומש, ואפילו רק קובץ הדרשות לבדן, ואפילו רק ספר אחד מחמשת החומשים, או גם המגילות לבדן, או מגילה מגילה לעצמה. והעובר על זה, מלבד שיעבור על דין התורה בהשגת גבול, עוד יעמוד בדין ע"פ חקי המדינות.

המחבר.

ברכת אב

דברי אבא מרי הגאון שליט"א, אשר אחרי הואיל לבאר בארוכה הכרח חבור כזה בכלל (אשר אמנם בכלל דברינו (בפרק א') דבריו) - הוא בא להודיע ערך עבודתנו בחבור זה בפרט, ואלה דבריו:

...ועתה אחרי הדברים האמתים האלה מה טוב ומה נעים להסמיך כל דרשות תורה שבע"פ סמוך לתורה שבכתב כל דרשה למקומה. אך זה הוא מעבודות קשות שבמקדש, בהיות הדרשות מפוזרות ומפורדות בש"ס בבלי וירושלמי תוספתא ספרא וספרי ומכילתא וכו', ובינה יתירה נצרך לזה לצמצם הכמות עם האיכות, והבירור מאלה שהן לתנא. וכל ימי נצטערתי על חסרון יסוד מוסד כזה בהיכל התורה, ובפרט בדור הזה וכו'.

תוכן העניינים

תורה תמימה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה