תורה תמימה על התורה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
ויקרא
פרק א
פסקה א
ויקרא אל משה וידבר. תניא, למה הקדים קריאה לדבור, למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קוראהו א.
(יומא ד' ב')
לאמר. אמר ר' מנסיא רבה, מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור, ת"ל וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ב.
(שם שם)
פסקה ב
דבר אל בני ישראל. וסמיך ליה וסמך ידו (פ' ד'), בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ג.
(קדושין ל"ו א')
דבר אל בני ישראל. וסמיך ליה וסמך ידו (פ' ד'), בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין ד.
(מנחות צ"ג א')
ואמרת אליהם. לרבות כל האמור בענין כשם שאין הנשים סומכות על העולות כך לא יסמכו על השלמים ה.
(תו"כ)
אדם. לרבות את הגרים ו.
(ירושלמי שקלים פ"א ה"ד)
כי יקריב. יכול גזירה ת"ל כי יקריב, הא אינו אלא רשות ז [תו"כ]
מכם. פרט לגזול דלאו דידיה הוא ח.
(סוכה ל' א')
מכם. מכם ולא כולכם, להוציא את המומר, לכם – בכם חלקתי ולא באומות ט.
(חולין א')
קרבן לה'. תניא, ר' שמעון אומר, מניין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' מנחה, לה' תודה, לה' שלמים, אלא עולה לה', מנחה לה', תודה לה', שלמים לה', ת"ל קרבן לה' י.
(נדרים י' ב')
קרבן לה'. מלמד שצריך להקדים הקדשו להקרבתו יא.
(תו"כ)
מן הבהמה. להביא בני אדם שדומין לבהמה, מכאן אמרו, מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא יב.
(חולין ה' א')
מן הבהמה וגו'. מן הבהמה – להוציא רובע ונרבע, מן הבקר – להוציא הנעבד, מן הצאן – להוציא את המוקצה, ומן הצאן – להוציא את הנוגח יג.
(תמורה כ"ח ב')
מן הבקר ומן הצאן. מן הבקר ומן הצאן ולא חיה יד.
(זבחים ל"ד א')
מן הבקר ומן הצאן. תניא, יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם, ת"ל (פ' ג') אם עולה קרבנו מן הבקר, ואומר (פ' י') ואם מן הצאן קרבנך טו.
(מנחות צ"א ב')
תקריבו. מלמד ששנים מביאין קרבן אחד טז.
(תו"כ)
את קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור יז, דבר אחר קרבנכם, ממקום שהיחיד מביא משם הצבור מביא יח.
(שם)
פסקה ג
אם עולה קרבנו. מלמד שבין עולת נדבה ובין עולת חובה ובין תמורתן נוהג בהם כל הפסולים האלהיט.
(שם)
קרבנו. קרבנו ולא הגזול כ.
(ב"ק ס"ו ב')
קרבנו. לרבות שלמים שהפסולים נוהגים בהם כא [תו"כ].
מן הבקר. להוציא את הטריפה כב.
(מנחות ה' ב')
זכר. זכר ולא נקבה, ומה ת"ל למטה (פ' י') ואם מן הצאן קרבנו זכר יקריבנו – להוציא טומטום ואנדרוגינוס כג.
(בכורות ס"א ב')
תמים. מה ת"ל, ללמדך כשם שאם אינו תמים אינו עולה לרצון כך אם אינו כענין זה אינו עולה לרצון כד.
(תו"כ)
יקריב אותו לרצונו. ת"ר, יקריב אותו מלמד שכופין אותוכה, וכתיב לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כו.
(ערכין כ"א א')
לרצונו. מלמד שאין מתכפר לו עד שיתרצהכז.
(שם שם)
לרצונו. אמר שמואל, עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו, מאי קמ"ל, תנינא אין מתכפר לו עד שיתרצה, לא צריכא דפריש ליה חבריה, מהו דתימא כי בעינן דעת מדידיה אבל מדחבריה לא, קמ"ל כח.
(שם שם)
פסקה ד
וסמך. ת"ר, כיצד סומך, הזבח עומד בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות של זבח כט ולא יהא דבר חוצץ. בינו לבין הזבח ל ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון עשה ול"ת הניתק לעשה לא.
(יומא ל"ו א')
וסמך. כל היום כשר לסמיכה, דכתיב וסמך, וסמיך ליה ושחט, מה שחיטה כל היום דכתיב (פ' קדושים) ביום זבחכם, אף סמיכה כל היום לב.
(מגילה כ' ב')
וסמך. הסמיכה אינה נוהגת בבמה, דכתיב יקריב אותו לפני ה' וסמך לג.
(זבחים קי"ט ב')
וסמך. הסומא אינו סומך, מאי טעמא, יליף סמיכה סמיכה מזקני עדה, מה להלן סומא אינו סומך אף כאן סומא אינו סומך לד.
(מנחות צ"ג א')
וסמך ידו. ת"ר, וסמך ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו ולא יד אשתו לה.
(שם שם ב')
על ראש. ת"ר, וסמך ידו על ראש ולא על הצואר ולא על הגביים ולא על החזה, אבא ביראה בשם ר' אליעזר בן יעקב אומר ולא על הצדדין לו.
(שם שם)
על ראש. ידו על ראש ולא על גב ידו לז.
(תו"כ)
על ראש העולה. העולה – פרט לעולת העוף שאינה טעונה סמיכה לח.
(שם)
ונרצה לו. וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם, אלא מה ת"ל וסמך ונרצה, לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר וכפר, מכאן לסמיכה שאינה מעכבת לט.
(יומא ה' א')
ונרצה לו לכפר. לו לכפר ולא לחבירו לכפר [מכאן דבעינן זריקה לשם בעלים] מ.
(זבחים ד' ב')
לכפר עליו. תניא, ר' שמעון אומר, ונרצה לו לכפר עליו, את שעליו חייב באחריותו, ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו – מכאן שהנדרים חייבין באחריותן והנדבות אין חייבין באחריותן מא.
(מגילה ח' א')
פסקה ה
ושחט. ובקבלה הוא אומר והקריבו בני אהרן, מקבלה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזר מב.
(יומא כ"ז א')
ושחט. ושחט כתיב, מכאן שעד אחד נאמן באיסורין מג.
(חולין י' ב' ברש"י)
ושחט. סמך שחיטה לסמיכה, ללמדך כשם שסמיכה בטהורים כך שחיטה בטהורים מד.
(זבחים ל"ב א')
ושחט. סמך שחיטה לסמיכה, ללמדך שתיכף לסמיכה שחיטה מה.
(מנחות צ"ג ב')
ושחט. סמך שחיטה לסמיכה, ללמדך שבמקום שסומכין שם שוחטין מו.
(שם שם)
ושחט. אמר רב כהנא, מניין לשחיטה שהיא מן הצואר, שנאמר ושחט – ממקום ששח חטהו מז [חולין כ"ז א']
ושחט. תנא דבי ר' ישמעאל, אין ושחט אלא ומשך, וכן הוא אומר (ירמיהו ט׳:ז׳) חץ שחוט לשונם, מכאן שאם התיז את הראש בבת אחת פסולה מח.
(שם ל' ב')
ושחט את בן הבקר. עד שתהא זביחה לשם בן בקר, מכאן למתעסק בקדשים שהוא פסול מט.
(שם י"ג א')
בן הבקר לפני ה'. בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' נ.
(זבחים ל"ב א')
והקריבו. זו קבלת הדם, ואפקיה רחמנא בלשון הולכה נא, לומר לך דהולכה לא תפקד מכלל קבלה ובעינן הולכה לשמה נב.
(שם י' א')
והקריבו בני אהרן. והקריבו זו קבלת הדם, וכתיב בני אהרן – ולא בנות אהרן, מכאן שהקבלות נוהגות באנשים ולא בנשים נג.
(קדושין ל"ו א')
בני אהרן הכהנים. מה ת"ל בני אהרן הכהנים, שתהא בכהן כשר ובכלי שרת נד.
(זבחים י"ג א')
וזרקו וגו'. אי וזרקו יכול יזרקנו זריקה אחת ת"ל סביב, אי סביב יכול יקיפנו כחוט ת"ל וזרקו, הא כיצד – זורק כמין גמא נה [שם נ"ג ב'].
וזרקו את הדם. מה ת"ל דם דם, לרבות שאם נתערבה במינה שקרבה נו.
(תו"כ)
על המזבח סביב. מאי סביב – סביב דקרנות נז.
(עירובין נ"ז א')
על המזבח סביב. אין מתנות סביב נוהגת בבמה, דכתיב וזרקו על המזבח סביב פתח אהל מועד נח.
(זבחים קי"ט ב')
פסקה ו
והפשיט. והפשיט — פושטה כולה ואח"כ מנתחה נט [תו"כ]
והפשיט את העולה. כל שהיא עולה טעונה הפשט [ואפילו עולה שלא לשמה] ס.
(שם)
ונתח אותה. אותה — כשרה ולא פסולה סא.
(זבחים פ"ה א')
ונתח אותה לנתחיה. [כיצד מנתחה — אברים אברים, אבל לא האברים לנתחים], דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה, אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים סב.
(חולין י"א א')
ונתח אותה לנתחיה. אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים סג וניחוש שמא ניקב קרום של מוח, אלא ש"מ דאזלינן בתר רובא סד [שם שם]
פסקה ז
ונתנו בני אהרן. תניא, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט סה.
(יומא כ"א ב')
ונתנו בני אהרן. תניא, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת סו.
(שם כ"ד ב')
בני אהרן הכהן. הכהן בכהונו, לימד על כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה סז.
(זבחים י"ח א')
אש על המזבח. תניא, ר' שמעון אומר, מניין להצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח שנאסר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח סח.
(יומא מ"ה א')
וערכו וגו'. תניא, ר, שמעון בן יוחאי אומר, מניין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירי עצים בשני כהנים, שנאמר וערכו עצים, אם אינו ענין לתמיד של שחר דכתיב (פ' צו) ובער עליה דבק עצים בבקר וערך, תנהו ענין לתמיד של בין הערבים סט.
(שם כ"ו ב')
עצים על האש. מלמד שמצוה להקדים אש לעצים ע.
(ירושלמי יומא פ"ב ה"א)
פסקה ח
וערכו. יכול יהיה כהן אחד עורך כל האברים ת"ל וערכו, הא כיצד, כהן אחד עורך שני אברים עא.
(תו"כ)
וערכו בני אהרן הנהנים. וערכו שנים, בני אהרן שנים, הכהנים שנים, למדנו לטלה שטעון ששה כהנים עב.
(יומא כ"ז א')
בני אהרן הכהנים. הכהנים בכהונם, למד על כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבירתו פסולה עג.
(זבחים י"ח א')
את הנתחים את הראש. והלא ראש בכלל כל הנתחים היה ולמה יצא, לפי שנאמר(פ' י') והפשיט את העולה ונתח, אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה, בניין לרבות את הראש שכבר הותז, ת"ל את הראש עד.
(חולין כ"ז א')
ואת הפדר. [והלא פדר בכלל כל הנתחים היה ולמה יצאה], לכדתניא, כיצד היה עושה, נותן את הפדר אבית השחיטה ומעלהו וזהו דרך כבוד של מעלה עה.
(יומא כ"י א')
על העצים וגו'. על העצים אשר על האש, עצים הנתונים להיות אש, [להוציא של גפן ושל זית] עו.
(תמיד כ"ט ב')
אשר על המזבח. מלמד שלא יהיו העצים יוצאים פן המזבח כלום עז.
(זבחים ס"ב ב')
אשר על המזבח. תניא, יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים ואש מתוך ביתו, ת"ל על העצים אשר על האש אשר על המזבח, מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור, דברי ר' אליעזר ב"ר שמעון, ור' אלעזר בן שמוע אומר, מהמזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהם הדיוט עח.
(מנחות כ"ב א')
פסקה ט
ירחץ במים. במים ולא ביין, במים ולא במזוג עט, במים לרבות שאר מים ואפילו מי כיור פ [שם כ"ב א']
ירחץ במים. במים אפילו כל שהוא פא.
(תו"כ)
והקטיר הכהן. מה ת"ל הכהן למעוטי הפשט ונתוח פב.
(יומא כ"ז א')
את הכל. לרבות הצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים פג והעצמות והגידים והקרנים והטלפים. בזמן שהם מחוברין פד.
(זבחים פ"ה ב')
עולה וגו'. לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחח, דכתיב עולה אשר, ריח ניחח לה', עולה – לשם עולה, אשר. – לשם אשה, ריח – לשם ריח, ניחח – לשם הנחת רוח, לה' – לשם ה' פה.
(שם מ"ו ב')
אשה ריח ניחח. נאמר בעולת בהמה אשה, ריח ניחח ובעולת העוף אשה, ריח ניחח (פ' י"ז) ובמנחה אשה ריח ניחח (כ' ב'), ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון את לבו לשמים פו.
(מנחות ק"י א')
ריח ניחח לה'. מכאן שאין ריח ניחח בבמה פז.
(זבחים קי"ט ב')
ריח ניחח לה'. תניא, א"ר שמעון בן עזאי, בוא וראה, פה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא ה', שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק פח [מנחות ק"י א']
פסקה י
ואם מן הצאן וגו'. מן הצאן – פרט לזקן, מן הכבשים פרט לחולה, מן העזים פרט למזוהם פט.
(בכורות מ"א א')
פסקה יא
ושחט אותו צפונה. [מה ת"ל אותו], אותו בצפון ואין מליקת העוף בצפון, אותו בצפון ואין שחיטת הפסח בצפון, אותו בצפון ואין השוחט צריך להיות בצפון צ.
(מנחות נ"ו א')
על ירך המזבח צפונה. שיהא ירך בצפון ופניו בדרום, מכאן שכבש היה בנוי לדרומו של מזבח צא.
(זבחים ס"ב ב')
צפונה לפני ה'. תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר צפונה לפני ה', שיהא צפון כולו פנוי [מלמד שהמזבח לא היה עומד בצפון] צב.
(יומא ל"ז א')
צפונה לפני ה'. מכאן שאין שחיטת צפון נוהגת בבמה צג.
(זבחים קי"ט ב')
פסקה יב
ואת ראשו ואת פדרו. תניא, מנין לראש ופדר שקודמין לכל האברים ת"ל ואת ראשו ואת פדרו וערך צד.
(יומא כ"ה ב')
פסקה יג
והקריב. זו הולכת אברים לכבש צה.
(זבחים ד' א')
פסקה יד
ואם מן העוף. תניא, יכול יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה כשרה לקרבן, ת"ל מן העוף ולא כל העוף צו.
(קדושין כ"ד ב')
ואם מן העוף. ואלו זכר ונקבה לא נאמר בעוף, לפיכך אף טומטום ואנדרוגינוס כשרים בעוף צז [תו"כ]
ואם מן העוף עלה. מה ת"ל עולה, לומר לך, עוף עולה ואין עוף שלמים צח [שם].
קרבנו. מכאן שהיחיד מביא קרבן עוף ואין הצבור מביאין קרבן עוף צט [שם]
מן התרים. מן – למעט הנרבע והנעבד ק.
(חולין כ"ג א')
מן התרים וגו'. ת"ר, לפי שנאמר מן התרים או מן בני היונה יכול המתנדב עוף לא יפחות משני פרידין ת"ל (פ' ט"ו) והקריבו אפי' פרידה אחת יביא קא.
(זבחים ס"ה א')
מן התרים וגו'. תרים גדולים ולא קטנים, בני יוגה קטנים ולא גדולים, פרט לתהלת הצהוב שבזה ושבזה שהם פסולים קב.
(חולין כ"ב ב')
פסקה טו
והקריבו הכהן. מה ת"ל הכהן – שתהא מליקה בעצמו של כהן קג.
(זבחים ס"ה א')
ומלק. וסמיך ליה והקטיר, איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה אינה נוהגת בנשים אף מליקה אינה נוהגת בנשים קד.
(קדושין ל"ו א')
ומלק. וסמיך ליה והקטיר, איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח קה.
(זבחים ס"ה א')
ומלק. וסמיך ליה והקטיר, איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו קו.
(שם שם)
ומלק. יכול אפילו בסכין ת"ל והקטיר אותו קז.
(תו"כ)
ומלק את ראשו. נאמר כאן ומלק את ראשו ונאמר בחטאת העוף(ה' ח') ומלק את ראשו, מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף קח.
(זבחים ס"ה א')
והקטיר. תניא, מנין שהקטרת הראש לעצמו והקטרת הגוף לעצמו, שנאמר (פ' י"ז) והקטיר אותו, הרי הקטרת הגוף אמורה, הא מה אני מקיים והקטיר המזבחה – בהקטרת הראש קט.
(שם שם)
ונמצה. ולמעלה כתיב והקטיר. וכי אפשר שאחר שהקפיד חוזר וממצה, אלא לומר לך מה הקטרה בראש המזבח אף מצוי בראש המזבח קי.
(שם שם)
ונמצה דמו. דמו – כולו ולא מקצתו קיא [שם שם]
על קיר המזבח. תניא, ונמצה דמו על קיר המזבח, על קיר המזבח ולא על קיר הכבש קיב ולא על קיר ההיכל, ואיזה זה – זה קיר העליון קיג.
(שם שם)
על קיר המזבח. על קיר – ולא על היסוד היסוד קיד.
(תו"כ)
פסקה טז
מראתו בנצתה. מראתו – זה זפק, יכול יקדיר בסכין ת"ל בנצתה, נוטל את הנוצה עמה קטו.
(זבחים ס"ה א')
אל מקום הדשן. [מלמד שמצוה, לדשן המזבח קטז ואם אינו ענין למזבח החיצון שהרי נאמר בו (ר"פ צו) ושמו אצל המזבח, הנהו ענק למזבח הפנימי], מנורה מנין ת"ל הדשן קיז.
(מעילה י"ב א')
פסקה יז
ושסע. ת"ר, אין שסוע אלא ביד, וכן הוא אומר (שופטים י״ד:ו׳) וישסעהו כשסע הגדי קיח.
(זבחים ס"ה ב')
ושסע אותו. אותו – כשר ולא הפסולים קיט אותו בשסוע ולא עולת בהמה בשסוע קכ.
(תו"כ)
בכנפיו. לרבות את העור קכא.
(שבת ק"ח א')
לא יבדיל. יכול אם הבדיל פסול ת"ל והקטיר קכב.
(תו"כ)
פרק ב
פסקה א
ונפש. תניא, הכל באים בשותפות א דכתיב (פ' אמור) לכל נדריהם ולבל נדבותם אשר יקריבו, ולא סילק הכתוב אלא מנחה שנאסר בה נפש ב.
(מנחות ק"ד ב')
ונפש. מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש, אמר הקב"ה מי דרכו להביא מנחה עני – מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו לפני ג.
(שם שם)
ונפש. לרבות כהן משיח שיביא מנחת נדבה ד.
(תו"כ)
קרבן מנחה. ת"ר, קרבן מנחה – מלמד שמתנדבין שמן ה.
(זבחים י"א ב')
קרבן מנחה. ת"ר, קרבן מנחה – מלמד שמתנדבין עצים, וכן הוא אומר (נחמיה י׳:ל״ה) והגורלות הפלנו על קרבן העצים ו.
(מנחות ק"ו ב')
סלת יהיה קרבנו. תניא, א"ר יצחק, מה נשתנית מנחה שנאמר בה חמשת מיני טגון הללו זמשל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה ויודע בו שהוא עני, אמר לו, עשה לי מן חמשה מיני טגון כדי שאתה ממך ח.
(שם ק"ד ב')
ונתן עליה לבונה. והדר כתיב והביאה אל בני אהרן הכהנים, מלמד שלבונה מביא מתוך ביתו ט.
(שם כ"א ב' ברש"י)
פסקה ב
והביאה אל בני אהרן. הקמיצות נוהגות באנשים ולא בנשים, דכתיב והביאה אל בני אהרן – ולא בנות אהרן י.
(קדושין ל"ו א')
וקמץ. מקפיצה ואילך מצות כהונה, למד על יציקה ובלילה שכשרים בזר יא.
(מנחות י"ח ב')
וקמץ משם. ממקום שרגלי הזר עומדות יב.
(זבחים ס"ג א')
מלא קמצו. ולהלן הוא אומר (פ' צו) והרים ממנו בקמצו, הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פס ידו וקומץ יג.
(מנחות י"א א')
מלא קמצו. ולהלן הוא אומר (פ' צו) והרים ממנו בקמצו, מלמד שלא יעשה מדה לקומץ יד [שם י"ט ב']
מלא קמצו. הקומץ מעוטו מעכב את רובו, מאי טעמא, דאכר קרא מלא קמצו תרי זימני טו.
(מנחות כ"ז א')
מפלתה. העשרון סולת מעוטו מעכב את רובו, מאי טעמא, דאמר קרא מסלתה, שאם חסרה כל שהוא פסולה טז.
(שם שם)
מפלתה. מסלתה ולא פסלת חבירתה יז.
(תו"כ)
מסלתה ומשמנה. הסולת והשמן מעכבין זה את זה, מאי טעמא, דאמר קרא מסלתה ומשמנה ומגרשה ומשמנה (פ' ט"ז) יח.
(מנחות כ"ז א')
ומשמנה. השמן מעוטו מעכב את רובו, מאי טעמא, דאמר קרא ומשמנה, שאם חסרה כל שהוא פסולה יט.
(שם שם)
על כל לבונתה. הקומץ והלבונה מעכבין זה אה זה, מאי טעמא, דאמר קרא על כל לבונתה, ואת כל הלבונה אשר על המנחה (פ' צו) כ.
(שם שם)
פסקה ג
והנותרת. תניא, מאימתי השירים נאכלין – משקרב הקומץ, דכתיב והקטיר הכהן והדר והנותרת לאהרן ולבניו כא.
(סוטה ט"ו א')
והנותרת מן המנחה. תניא, שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אסורים באכילה, דאמר קרא והנותרת מן המנחה ולא הנותרת מן הנותרת כב.
(מנחות ט' ב')
והנותרת מן המנחה. פרט למנחה שחסרה היא ושחסר קמצה ושלא הקטיר מלבונתה כלום כג.
(מנחות ט' ב')
לאהרן ולבניו. לאהרן תחלה ואח"ב לבניו, לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת, ומה אהרן כה"ג אוכל שלא במחלוקת אף בניו כה"ג אוכלים שלא במחלוקת כד.
(תו"כ)
פסקה ד
וכי תקריב. ת"ר, וכי תקריב – כשתקריב, רשות ולא חובה כה.
(מנחות ס"ג א')
קרבן מנחה. תניא, א"ר יהודה, פנק לאומר הרי עלי מנחת מאפה שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, ת"ל קרבן מנחה, קרק אחד אמרתי לך ולא שנים ושלשת קרבנות כו.
(שם שם)
מאפה תנור. ת"ר, מאפה תנור ולא מאפה כופח ולא מאפה רעפים ולא מאפה יורות. הערביים כז [שם שם]