תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד
פרק תשיעי - הרואה
דף נד.
הרואה מקום שנעשה בו נסים לישראל. בירושלמי מדקדק מתניתין בנסים דרבים אבל בניסי יחיד אין צריך לברך, מהו שיברך אדם על ניסי אביו ורבו אם היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון חנניה מישאל ועזריה מברך. והכי נמי אמרי' בגמרא דידן לקמן בפרקין ראה גוב אריות וכבשן אש אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה ועוד מדקדק התם בירושלמי נסי שבטים מהו שיברך למ"ד בהוריות כל שבט ושבט איקרי קהל צריך ומ"ד כל השבטים איקרו קהל אין צריך לברך ופלוגתא היא בפ"ק דהוריו'. ובכל אלו הברכות השנויות בזה הפרק פותח בהן בברוך ובשם ובמלכות. ובירושלמי דפרקין ר' זעירא ור' יהודה בשם רב אומרים כל ברכה שאין עמה מלכות לאו ברכה היא ר' תנחומא אמר אנא אמר טעמא ארוממך אלהי המלך רב אמר צריך לומר אתה ושמואל אמר אין צ"ל אתה. ונראה בעיני שכל הברכות הללו אינו אלא משלשים יום לשלשים יום אבל אם היה רואה כל שעה אינו צריך לברך אם אין זמן קבוע של שלשים יום והכי נמי אמר בגמ' הרואה חבירו לשלשים יום מברך שהחיינו ותנן נמי הרואה את הים הגדול לפרקים אומר ברוך וכו' ומפרש בירושלמי דהיינו אחד לשלשים יום ואמרינן נמי בירושלמי שמעון קמטריא שאל לר' חייא בר בא כגון אנא דאנא חמר וסליקנא לירושלים בכל שעה מהו שאקרע א"ל תוך שלשים יום אי אתה צריך לקרוע ועוד וכי תעלה על דעתך דהרואה פני המלך יברך בכל יום וכן כיוצא בכל הברכות הללו אלא ש"מ משלשים לשלשים יום:
אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים מארצנו, בירושלמי אומר שנעקר עבודת כוכבים מכל ארץ ישראל אבל בשנעקר עבודת כוכבים ממקום אחד אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים ממקום הזה:
שעשה לי נסים בערבות ובגמל. והוא לא הוה צריך לברך אלא שעשה לי נסים במקום הזה כדאמר במתניתין גבי ניסא דרבים אלא חביב לו ניסיו להזכירם כולם אבל חובה לא הוה דא"כ היה לו להזכיר ובמשנה גבי ניסא דרבים ברוך שעשה נסים לאבותינו בזה ובזה וגם רבא לא אמר לההוא גברא דנפל עליה אריא להזכיר נס הארי. וא"ת ואמאי לא אמר שעשה לי נסים במים ובגמל או יזכיר בשניהם המקומות בריסתקא דמחוזא ובערבות, וי"ל דההוא אשיתא דפריקא ליה לא היה ממש בריסתקא דמחוזא אלא סמוך לאותו מקום היה א"נ כיון שמזכיר בערבות הדבר ידוע שמחמת צמאון מים היה כדאמר בפ' כל הבשר א"ל רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחא לכו מיא וכו' וכן בפ' בתרא דמועד קטן ועושה לו חנות קטנה אמר רב חסדא למזבן מיא בפקתא דערבות, ה"ר יוסף. מכאן שמעינן שיחיד צריך לברך על ניסו ולא אחרים אבל על ניסא דרבים כגון כל ישראל מברכין כולי עלמא ומשלשים לשלשים וכדפרישנא:
ואבני אלגביש במורד בית חורון גרסינן. והא דתנן אבני אלגביש מקמי אבן שבקש עוג לזרוק במשה אע"ג דהוו, בימי יהושע אחר כך, משום דדמיא להנך דלעיל שמזכיר המקומות שנעשה בהן נסים, ותנן נמי אבן דעוג מקמי אבן דמשה משום דדמיא להנך דלעיל שבו נהרג עוג כמו הני דלעיל שנהרגו בהן האויבים, אבל אבן של משה לא נעשה בחנם אלא שישב עליה, וה"ה דהוה מצי למיתני בברייתא זאת מקום שנפל שם מחנה סנחרב. ושמא סובר כמו שאמר בירושלמי דשבט אחד לא איקרי קהל, מיהו קאמר התם שעל נס אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ודניאל חנניה מישאל ועזריה שנתקדש שם שמים על ידיהם מברך וכש"כ שזה הנס אירע לחזקיהו וכל שארית ישראל שהי' עמו שהיה קידוש השם, אלא להכי לא חשיב לפי שהמקום ידוע שהי' סביבות ירושלים ולעולם י"ל:
בסוף מנחה ישראל כתיב את והב בסופה דריש לשון סוף:
דף נד:
חזו דמא דקא נפיק מביני טורי שאחרי שנסעו ישראל משם נפרדו ההרים וחזרו למקומן ויצאו הדמים מן המערות כמו שפירש"י בחומש
ארבעה צריכין להודות וכו'. שאלו לרב האי גאון מפני מה אינו מונה אותן כסדר הכתובים בספר תהלים בפסוק שמונה שם הולכי מדברות ומי שהיה חבוש בבית האסורים ומי שחלה ונתרפא ויורדי הים, והשיב כי הפסוק מונה מה שהוא מסוכן יותר, והתלמוד מונה לפי הרגיל ומצוי יותר שיורדי הים מצויין יותר מהולכי מדברות, וכן כל אחד מצוי יותר מחבירו:
אימא בי עשרה ותרין רבנן קשיא. וכיון דלא אפשיטא לן עבדינן לחומרא, ואי ליכא יברך אפי' ליכא תרי רבנן. ונהגו העם לברך אחר שקראו בתורה. ופירש ה"ר יוסף דהאי חולה מיירי בחולה שמוטל אבל אם חש בראשו או במעיו ואינו מוטל למטה אינו צריך לברך אבל בערוך יש אפי' חש בראשו או במעיו:
פטרתון מאודויי. וכגון שהיה שם באותה ברכה שם ומלכות ורחמנא היינו מלכות:
דף נה.
המוסר דין על חבירו. כגון דאית ליה דיינא בארעא:
שלשה צריכין רחמים. ונפקא מינה למיבעי רחמי א ולא יתיאש אדם עלויהו מן הרחמים:
כל חלום ולא טוות. כי כיון שיושב בתענית מצטער מפני שהוא מעונה ואמרינן לעיל בפ' א"ע וכן לחלום טוב שאין אדם יכול לראות חלום טוב אלא מתוך שמחה:
דף נה:
יטיבנו בפני ג ואע"ג דאמרינן כל חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מיקריא מ"מ יש לדאוג ממנו וצריך הטבה
שבע זמנין לגזרו עלך וכו'. וכן הוא הלחש שבע זמנין, ויש אומרים חלמא טבא חזאי שבע זמנין והן עונין אחריו ז' זמנין חלמא טבא חזית אבל רבי לא היה אומר כי אם ג' פעמים:
עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים. אור"י שכך היו בני אדם שנולדו בשעה ובמזל ולא לפי החכמה דא"כ כמה בני אדם יכולין להיות פותרי חלומות אלא ודאי מזל שעה גורם שיתקיים החלום בשפתיו אחר הפה:
דף נו.
אביי ורבא חזו חלמא. תימא כיון ששניהם היו חולמים פסוק אחד היאך היה מפשר לזה בבישותיה ולזה בטיבותיה, ושמא היה מראה להם שום צד שכך היה צריך לפרש:
דף נז:
ר' ישמעאל בן אלישע יצפה לחכמה ור' עקיבא ידאג מן הפורעניות. או"ר דהאי ר' ישמעאל בן אלישע הוא חבירו של ר"ע שלא נהרג, אבל זקינו נהרג ושנים היו. וזה לשון רבי נ"ל ששני ישמעאל בן אלישע היו וכהנים היו וכמדומה לי ששמעתי כך מר"ת בנערותי אך לא שמעתי מי הזקיקו לכך אבל מתוך ההלכות למדתי שכדבריו הוא, כי ר' ישמעאל שהיה מהולכי אושא כדאמר בריש חזקת הבתים הוא היה בימי ר' עקיבא וחביריו דבכל מקום בר פלוגתא דר' עקיבא הוא ומדבר עמו כמו לחבירו ישמעאל אחי בת ובת אני דורש ביבמות פ' אלמנה וכהן היה כדמוכח פ' אלו טריפות גבי פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא בחלב קיבה דקאמר ור' ישמעאל דכהנא הוא מסייע כהני וכשגלו מיבנה לאושא עדיין היה קיים, ואין זה ר' ישמעאל שנהרג עם רשב"ג כי אותו היה קודם שגלו ליבנה שכך סדרן של נשיאים הלל ושמאי גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה. ור"ג הוא הנקרא בתלמוד ר"ג הזקן ורבן שמעון הוא שנהרג עם ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול ואחריהם בעת החורבן היה ר' יוחנן בן זכאי נוהג נשיאותו. ואעפ"י שלא היה ממשפחת נשיאים מבני בניו של הלל. עד שגדל ר"ג תלמידו שהיה נשיא אחריו בימי ר' אליעזר ור' יהושע והוא ר"ג הנזכר התם והוא ובית דינו היו אחר חורבן כדמוכח בפ"ב דר"ה וברוב מקומות בתלמוד מ"מ מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי לאספסיינוס תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דר"ג לא קראו לרבן גמליאל השני רבן שהוא היה תלמידו אלא על זקינו אמר כן והיה קורא כל המשפחות על שם אביו, ורבן גמליאל זה אביו של רבן שמעון אביו של רבינו הקדוש שהיה בסוף התנאים כדאמרי' ר' ור' נתן סוף משנה כי אביו של רבי הוא רשב"ג כדאמר בהשוכר את הפועלים, והוא מסיק לר"מ אחרים ולר' נתן יש אומרים ומאחר שר"ג אביו ור' אליעזר ור' יהושע וכל חכמי הדור שהיו באותו הדור היו ביבנה, וכדאמרי' בסנהדרין ביבנה היו ר"א ור"י וכו', א"כ ר' ישמעאל בר פלוגתיה דר' עקיבא שהיה מהולכי אושא כדאמרינן בחזקת הבתים, אין זה ר' ישמעאל כהן גדול שנהרג עם ר' שמעון שהיה בפני הבית. ואין לומר שאביו של רבי הוא ר' שמעון שנהרג, ור' ישמעאל כהן גדול חיה הרבה אחרי כן עד שנהרג עם ר"ש אביו של רבי ולכך היה מהולכי אושא, שהרי שנינו כשנהרגו ר' ישמעאל ור' שמעון אמר להו רע"ק לתלמידיו התקינו עצמיכם לפורעניות שאלמלא טובה ראויה לבא לא הי' מקבלין אותה בראש אלא רבן שמעון ור' ישמעאל בן אלישע ואלו רבן שמעון אביו של רבי היה בדורו של ר' שמעון בן יוחאי כדמוכח בהשוכר את הפועלים. ור' מאיר ור' נתן בבית מדרשו היו כדמוכח בסוף הוריות ור' יוסי נמי היה חבירו, כי ר' ישמעאל בר' יוסי היה בימי רבי וכולן תלמידי ר' עקיבא היו כדמוכח באלו הן הנחנקין סתם משנה ר' מאיר סתם סיפרא ר' יהודה סתם ספרי ר' שמעון סתם תוספתא ר' נחמיה וכולהו אליבא דר' עקיבא. ובפ' הבא על יבמתו עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון וכו'. ואי אפשר לומר שחיה ר' עקיבא אחר פטירתו של ר' שמעון אביו של רבי שבדורו של ר' לא היו כי אם סוף תנאים. ועוד דאמרינן בפ' בתרא דקידושין יום שמת ר' עקיבא נולד רבי והוא היה למוד לפני רבן שמעון אביו כדמוכח בהשוכר את הפועלים אם כן לא חיה ר' עקיבא אחר פטירת רבן שמעון אביו של רבי. א"כ על כרחין רבן שמעון הוא אותו שלפני הבית ור' ישמעאל שנהרג עמו לא היה מהולכי אושא וכן נראה הדבר, כי ר' ישמעאל הנהרג הוא היה כהן גדול בפ"ק דברכות וכהן גדול נקרא בכל מקום ובן גילו של רבן שמעון הראשון וגדול כמותו כדאמרינן במדרש שזה אמר ליהרג תחלה שהיה גדול בנשיאות וזה אמר ליהרג תחלה שהיה כהן גדול ור' ישמעאל שהיה מהולכי אושא הוא היה בר פלוגתיה דר' עקיבא ותלמידו של ר' יהושע שגם ר' עקיבא היה תלמידו של ר' יהושע כדאמרינן בספ"ד מיתות וכן מוכח בע"פ שר' ישמעאל תלמידו של ר' יהושע דתנן שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע בשעה שהיו מהלכין בדרך וכו' אתה ששמשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנים וכו', וגם ר' מאיר למד לפניו כדמוכח בסוטה ובעירובין ור' מאיר לא בפני הבית הוה. ונראה שר' ישמעאל זהו תינוק שפדאו ר' יהושע מבית האסורין בהנזקין דקאמר התם לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל ומנו ר' ישמעאל בן אלישע ולא קרי ליה כהן גדול. ונראה שבן בנו היה ועל שם זקניהם נקראו הוא ואביו שכך היה מנהגם כמו שעושין גם עתה כדתניא בסדר עולם גבי נביא גדול היה עבר שדורות האחרונים ששנותיהם מועטין קורין בניהם על שם זקניהם וכן הורקנוס בנו של ר' אליעזר בן הורקנוס ובן פרטא בנו של ר"א בן פרטא וכיוצא בהן הרבה. ועל מה שפירשתי כי רשב"ג הראשון הוא שנהרג אל תתמה על מה דאיתא בשמואל הקטן שאמר בשעת מיתתו שמעון וישמעאל לחרבא. ואעפ"י שנראה שתלמידו היה לפי מעשה דפ"ק דסנהדרין אני הוא שעליתי שלא ברשות כי על ידי רוח הקודש היה מדבר וכלשון נבואה ועוד יכול היה להיות שחבירו היה ולא היה כפוף לו אלא מחמת נשיאותו שהרי עלה ברשות כדמוכח התם וגדול היה וראוי שתשרה עליו רוח הקודש מכל דורו כדמוכח התם ובסוטה נתנו עיניהם בשמואל הקטן ולפי אותן ספרים שכתוב בהן בברייתא הסכימו שבעה לעליה של ר"ג היה ר"ג הזקן אז אין שום קושיא במה שקראו שמואל הקטן בשמו שהרי עדיין בימיו לא היה רבן שמעון נשיא. וה"ר יעקב בר' שמעון פירש בסדר עולם שלו כי ר' ישמעאל שנהרג היה מהולכי אושא כי טרם גלותם ליבנה גלו לאושא ומתוך שנהרגו רבן שמעון ור' ישמעאל נטרפה השעה ולא שהו שם והלכו וחזרו ליבנה ולהכי לא חשיב ליה לההוא גלות בהדי עשר גליות שגלתה סנהדרין. ואין לומר כך שע"כ שנים היו כמו שהוכחנו ומאחר שהוא כן מאן מזקקינן לומר שפעמים גלו לאושא. וצ"ע בכתב רב שרירא גאון אם פירוש מתוקן (מתוכן) מה שפירשנו ואף אם תמצא לומר בכתב רב שרירא גאון שרוב דבריו קבלות אין נראה לי אלא כמו שפירשתי כי כך ההלכות מוכיחות. ואותן ספרים שגורסין בהרואה ור' ישמעאל בן אלישע ידאג מן הפורענות, אין זה ר' ישמעאל חבירם של ר' עקיבא ושל ר' אליעזר בן עזריה הנזכרים עמו בהרואה וגם במס' ידים קורא ר' אליעזר בן עזריה לר' ישמעאל ישמעאל אחי שביום שמינוהו דהיינו אחר חורבן ואותו ר' ישמעאל לא נהרג כי אם ר' ישמעאל זקנו וגם בימיו היה ר' עקיבא הרבה שהיה חתנו של כלבא שבוע ובפני הבית היה הרבה אבל לפי הספרים דגרסינן שם ר' עקיבא ידאג מן הפורענות ור' ישמעאל יצפה לחכמה הוא ר' ישמעאל האחרון שלא אירע בו פורענות וחבירם של ר' עקיבא ור"א בן עזריה היה וגם הוא היה חכם גדול כדאמר בבהמה המקשה חבל עליך בן זכאי שלא שמשתה את ר' ישמעאל אעפ"י שלא היה חכם כר' עקיבא כדמוכח בסוטה ובעירובין דר"מ לא הוה מצי קאי אליבא דר' עקיבא כמו אליבא דר' ישמעאל כיון דבר' עקיבא הוה ביה פורענות לא נקט ביה יצפה לחכמה ובר' ישמעאל דלא הוה ביה פורענות נקט ביה צפוי לחכמה שחכם גדול היה. ואעפ"י שהיינו יכולים לפרש בחזקת הבתים מאן הולכי אושא ר' ישמעאל לא בשביל שהיה מהולכי אושא אמר כן אלא קודם לכן היה, אלא ה"פ מאן תנא דקאי בהולכי אושא ר' ישמעאל דמתניתין דלא בעי ג' שנים מיום ליום, וה"ה נמי דר' עקיבא אלא משום סיפא דתני ר' ישמעאל נקט נמי ר' ישמעאל, ואין נ"ל כיון שר' ישמעאל דמתניתין דפ' חזקת הבתים חבירו של ר' עקיבא היה יכול להיות מהולכי אושא, וכן פי' רבינו בחזקת הבתים:
חוץ מן הפיל והקיפור. מין חיה הוא הקיפור, אבל קפוד הוא מין עוף וירשוה קאת וקפוד וינשוף ועורב וכו' והוא כתוב אצל עופות והוא קריא וקיפופא שמזכיר בסמוך אצל עופות, ויש להן לסתות כאדם כדאמרינן בנדה פ' המפלת, ורש"י גריס הכא והקיפוף גבי חיות ומפרש חיה שקורין מרטי"נא ופניה דומין לחתול ומענין קוף היא וזנבה ארוך:
לא צנון ולא חזרת. שמחתכין וגם מהפכין המאכל לעכלו. דאמר מר צנון מחתך את המאכל וחזרת מהפך המאכל צנון בימות הגשמים וחזרת בימות החמה, כ"כ היה להם אז רוב מעדנים שהי' צריכין לכך:
הרואה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים. ולא ידענא אמאי נקט מרקוליס יותר מכל עבודת כוכבים הנזכרות בתלמוד. והיה נראה שאין לברך ברכה זו אלא במקום שבונין שם עבודת כוכבים והיה שם עבודת כוכבים מחדש ומרקוליס ששם רוגמין אבנים בכל יום זהו כמגדל עבודת כוכבים בכל יום ולכך מברך, אבל אם יש שם עבודת כוכבים קבועה לא יברך ברכה זו עליה, ובירוש' אמרינן נעקרה עבודת כוכבים ממקומה ונקבעה במקום אחר, במקום שנקבעה אומר ברוך שנתן ארך אפים, ובמקום שנעקרה אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים ממקום הזה, אבל בתוספתא במקום מרקוליס דהכא אומר הרואה עבודת כוכבים, או שמא לפיכך הזכיר תנא זה מרקוליס לפי שבמקומו היו עובדין לה. כן נראה בעיני:
מרקוליס תימא לר"ת היאך מזכיר התנא שמה. והאמרינן בד' מיתות כל עבודת כוכבים שאינה כתובה בתורה אסור להזכיר שמה, וכי תימא הכא ובפ' ר' ישמעאל הוצרך להזכיר שמה לפי שמפרש מה דינה אבל במס' ב"מ פ' אלו מציאות קשה באבני בית קוליס מה שמזכיר התנא לסימן ובזה מקפיד התנא בסנהדרין, ואומר ר"ת שקילוס לשון שבח וחכמים כינו שמו קוליס לשון לעג וקלס וקלסה היא לכל הארצות וזהו מרקוליס כלומר בחילוף קוליס מר לשון חילוף כמו במר דשחוטה בחולין, תרבא דאטמא במר דכנתא דבכורות, מיהו דיני ע' כוכבים שמזכיר בעבודת כוכבים קלנדא וכיוצא בהן שמזכירם ואינן כתובין בתורה, זהו לשנות דינם:
ת"ר ראה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים וכו' נראה שלפיכך הזכיר כאן מרקוליס עם אותן חמש ברכות של בבל לפי שיש סמוך לאותן המקומות מרקוליס לפיכך הזכירן עם המקומות הללו:
דף נח.
אורח טוב מהו אומר כל מה שטרח בעל הבית היום וכו'. וא"ת והא אמרינן בפ"ק דערכין מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם וגו' האי מאן דעייל לאושפיזא וקמוקרי ליה וכו' ואמרינן נמי באלו מציאות בתלת מילי משנו רבנן בפוריא ובאושפיזא, פירוש שלא לומר שבעל הבית טרח בשבילו דשמעי אינשי ואנסי ליה כדאמר בערכין, יש לומר דהתם מיירי שאומר כך ברבים דשמעי רבים ובאים ומתאכסנים אצלו, אבל בצנעא שפיר דמי כדאמר בשמעתין. מ"ר:
דף נח:
הרואה את חבירו אחר שלשים יום מברך שהחיינו או"ר דהיינו חבירו החביב עליו וזהו שמברך עליו אבל כל אדם לא
ואת הקפח. כפירש"י השני דהיינו ארוך הרבה ופרצופו שמוט ובולט מפרש תלמודא בבכורות פ' אלו מומין, קפח אריכא שמיטא וקניא כלומר ארוך ודק:
דף נט.
על הברקים ועל הרעמים אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם. בירושלמי ר' ירמיה ור' זירא בש"ר חסדא דיו פעם אחת בכל יום, א"ר יוסי מה אנן קיימין אם בטרודים דיו פעם אחת ביום, ואם במופסקין מברך על כל פעם ופעם, אתא רב אחא ור' חנינא בש"ר יוסי אם בטרודים דיו פעם אחת, ואם במופסקין מברך על כל פעם ופעם חיליה דר' יוסי מן הדא היה יושב בחנותו של בשם כל היום אינו מברך אלא אחת, אבל אם היה נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם, ומפרש רבי דטרודין קרי כל זמן שלא נתפזרו העבים בינתים, ועוד מסיק התם בירושלמי היה יושב בבית הכסא או בבית סיפקיריא אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור יצא ואם לאו לא יצא, ר' ירמיה בעי היה יושב במגדל ערום מהו שיעשה מגדל כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך, פירוש דמספקא ליה אם לבו רואה את הערוה מותר או אסור:
ועל הרוחות אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם. ירושלמי מתניתא כשבאין בזעף, אבל כשבאין בנחת אומר ברוך עושה בראשית:
אמר רב פפא הלכך נימרינהו לתרווייהו. רבי אומר שברכה זו אין חתימתה בברוך והכי מברך בא"י אמ"ה נאמן בבריתו וקיי' במאמרו וזוכ' הברית:
רבא אמר התם מברך שכחו וגבורתו מלא עולם ועושה מעשה בראשית פירוש או האי או האי וכן פירוש רבינו יצחק אלפאסי אבל תרווייהו לא דאין רגילין אלא בברכה אחת:
דף נט:
הילכך נימרינהו לתרווייהו פירוש רוב ההודאות ואל ההודאות לפיכך תקנו בישתבח אחר סיום ברכה בא"י מלך גדול בתשבחות אל ההודאות ואדון הנפלאות כלומר הוא מהולל ברוב ההודאות והוא אל ההודאות וגמר ברכה זו בחי העולמים
אעפ"י שאמרו שינוי יין אין צריך לברך אבל מברך הוא הטוב והמטיב וכו'. שאלו לרבינו יצחק הלוי רבו של רש"י מה טעם אנו מברכין על שינוי יין ועל שינוי פת ולחם אין מברכין, והשיב כי יין דבר חידוש ושמחה הוא כי בא להם יין תוך הסעודה נתחדשה להם השמחה ומברכין הטוב והמטיב אבל לחם ובשר אם בא להם תוך הסעודה מה נתחדש להם כי אינו דבר חידוש ושמחה ועוד שאין אומרים שירה אלא על היין כדאמר לעיל בפ' כיצד מברכין, ואם בא להם לחם ובשר בתוך השולחן אין מברכין עליו שכבר נפטרו בברכת המוציא דפטרה כל דברים הבאים מחמת הפת, ועוד דאין קבע לשתיה אבל ללחם יש קבע וכריפתא חדא דמיא מה שאין כן ביין, ועוד גבי יין יש מעלה מה שאין כן בלחם דאית ביין תרתי זן ומשמח מה שאין כן בלחם דמסעד סעיד שמוחי לא קא משמח כדאמר לעיל בפ' כיצד מברכין, וכיון דאשתני לעילויא מברכין עליו הטוב והמטיב כשהוא משונה. וי"מ כיון שהיין חשוב וקובע ברכה לעצמו מברך על שינויו הטוב והמטיב ואינו נראה:
אבל מברך הוא הטוב והמטיב. ורבינו שמואל כתב בערבי פסחים, וכן פסק בה"ג דדוקא שהיין השני משובח מן הראשון מברך הטוב והמטיב והביא ראיה מן הירושלמי דפ' כיצד מברכין, על כל חבית וחבית שפותח מברך עלויה מה היה מברך ר' יצחק בש"ר אומר הטוב והמטיב. וא"ת מנא היה יודע שהשני משובח, יש לומר כיון שהיה מסופק יש לו לברך עליו שע"י רבויו הוא מברך רק שלא ישתנה לגרעון כל כך כמו שהיה רבי מברך על כל חבית וחבית, מיהו בירושלמי משמע כמו רבינו שמואל דגרסינן התם ס"פ כ"מ אבא בר רב הונא אמר יין חדש ויין ישן צריך לברך שינוי יין א"צ לברך שינוי מקום צריך לברך הסיח דעתו כשינוי מקום משמע שר"ל שחדש וישן צריך לברך מפני שהישן הוא המשובח, אך יכול לומר ר"ת דעובדא דר' דעל כל חבית וחבית דבתר הכי פליג עליה, מיהו אם היין השני גרוע הרבה אין צריך לברך:
התם נמי איכא בני חבורה דשתו בהדיה, אבל אם הוא יחיד לא יברך הטוב והמטיב, אבל אם אשתו ובניו עמו שפיר דמי אבל ביחיד ישתה בלא ברכה אפי' ברכת שהחיינו דלא אשכחן שמברך כן אלא אקרא חדתא וכן כל פרי חדש כשאוכלו מברך שהחיינו כדאמרינן בסוף פ' בכל מערבין אבל על שינוי יין לא מצינו שהחיינו:
ר' יוחנן אמר אפי' קנה כיוצא בהן צריך לברך. והלכתא כר' יוחנן וכלישנא בתרא דאפי' קנה וחזר וקנה שהיו לו כלים כיוצא באלו צריך לברך דקיי"ל כר' יוחנן לגבי רב הונא דאפי' לגבי רב הלכה כר' יוחנן כש"כ לגבי רב הונא שהיה תלמידו של רב. ואעפ"י שהוצרכנו לדחוק ללישנא בתרא ולהעמיד ר' יוחנן כר' יהודה מ"מ אין שינוי דחיקי לעמוד פסק הלכה כלשון ראשון ולא כלשון אחרון, ואומר רבי דדוקא בבגדים חשובים דכלים חדשים דומיא דבית חדש, אבל בדבר קטן שאינו חשוב כל כך כגון מנעלים ואנפלאות וכן חלוק של פשתן וכיוצא בהן לא הוה צריך לברך שהחיינו:
וכלים חדשים וכו'. ירושלמי א"ר חייא בר בא לא סוף דבר חדשים אלא אפי' שחקים כאלו הם חדשים לו, ר' יעקב בר זבדי בש"ר חייא בר אבא קנה אומר ברוך שהחיינו לזמן הזה, נתן לו מתנה אומר ברוך הטוב והמטיב, לבש בגדים אומר ברוך מלביש ערומים וצ"ע בתלמוד שלנו דלא אשכחן הטוב והמטיב אלא בדאיכא אחריני בהדיה:
דף ס.
אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. שהכל הולך אחר גמר הוצאת הזרע
מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות. הקשה ה"ר יעקב מאורליי"נש פשיטא כי למה לא ירפאו הרופאים, והכתיב והשיבות לו זה אבדת גופו, וכתיב לא תעמוד על דם רעך, ופירש שנתנה רשות לרופא לרפאות בשכר דקס"ד שיעשנו בחנם מטעמא דפרישנא, ורבי אומר דאי מהתם ס"ד שירפאו חלאים הבאים על ידי אדם, אבל חלאים הבאים מעצמם אין להם לרפאות שדומים כמבטלים גזירת המלך קמ"ל קרא שיוכלו לרפאות.
דף ס:
שוינהו אבא לכולי עלמא קצירי פירש"י ששמואל היה קורא לרב אבא בלשון כבוד ובערוך פירש כי אבא היה שמו ובני בבל היו קורין אותו רב לכבוד כמו שבני ארץ ישראל היו קורין לרבינו הקדוש רבי והיינו נמי דאמרינן בכתובות בפ האשה שנפלו תניא אמר ר' אבא שאלתי את סומכוס וכו וגם ראיתי במדרש ויכלו אמר רב יהודה אמר ר' אבא משמע היינו רב וכך היה שמו ועל פירש"י קשה לרבינו שמואל ורבינו יעקב מדאמר בריש פ' ראשית הגז דאיסי בן היני כי סליק להתם אשכחיה לר יוחנן וכו א"ל מאן ריש סדרא בבבל א"ל אבא אריכא א"ל ואת אבא אריכא קרית ליה כו משמע שהיה מקפיד על שקוראו בשמו דאי משום אריכא לא היה מקפיד דאין זה גנאי כדאמרינן פ' המפלת אבא שאול ארוך בדורו היה כו אלא ודאי שמו היה אבא וא"ת אם כן רב כהנא שהיה תלמידו היאך קוראו לפניו בשמו דאע"ג דלא הוה צריך לסבריה לגמריה היה צריך כדאמר בסנהדרין ואיהו קאמר לקמן בפרקין דמי פומיה דאבא כדלא טעים תבשילא וגם רב הונא דהוה צריך לגמריה ולסבריה קאמר בשלהי יומא קא אזיל אבא למיקטל נפשא ושמא כיון שהיה שמו כן קורין אותו אבא בלשון חשיבות אבל בשמו היה אסור כדאמרי מפני מה נענש גיחזי מפני שקראו לרבו בשמו מ"ר
ומפליא לעשות. אמרינן בבראשית רבה, כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך, אדם עושה נוד אפי' יש בו נקב כמלא (חוט) נקב מחט סדקית הרוח יוצא ממנו ובאדם יש כמה נקבים ושומר בו הרוח ואינו יוצא ממנו הוי כי גדול אתה ועושה נפלאות ועל זה תקנו בברכה זו ומפליא לעשות.
אומר משמע עד והיה אם שמוע. דהיינו פרשה ראשונה, ויש אומרים בשם פר"ח שאומר בק"ש שעל מטתו עד פרשת ציצית ואינו כן:
ואומר ברוך המפיל חבלי שינה וכו'. יש מן הראשונים שדקדקו לומר ק"ש לבסוף מדאמר בירושלמי בפרקא קמא ר' שמואל בר נחמן כד הוה נחית לעיבורא הוה מתקבל גבי ר' יעקב גרוסא והוה ר' זעירא מטמר ביני קופי משמיעניה היך הוה קרי ק"ש. והוה קרי וחזר וקרי עד דהוה שקע גו שנתיה, מילתא דר' יהושע בן לוי פליגא. דריב"ל הוה קרי מזמורין בתרה, מיהו גם הוא יכול לסבור שהברכה קודמת לשמע כי טוב להסמיך פסוקים לשינה. אך התלמוד שלנו אינו מדקדק בכך:
כי מתער אמר אלהי נשמה וכו'. ואעפ"י שהיא ארוכה אינו פותח בה בברוך שהיא שבח והודאה בעלמא כדפרישנא בפ"ג שאכלו:
כי שמע קל תרנגולא וכו'. ואפי' לא שמע נמי מברך ברכה זו, שאין הברכה אלא על הנאת האורה שהתרנגול מבחין, והוא נהנה מן האורה:
כי פריס סודרא על רישיה וכו'. וה"ה לכל כובע שמניח על ראשו או מכסה ראשו בטליתו, אבל אם אין נהנה כגון ששוכב על מטתו אינו מברך מלביש ערומים וכיוצא בהן שלא נהנה כדמשמע בפ"ג דמגילה גבי מי שלא ראה מאורות מימיו דלכ"ע בעי התם שיהנה מן האורה:
אקב"ו להניח תפלין. כיון שתחלת הנחתו הוא בזרוע יש לו לברך להניח תפלין, אבל בשל ראש מברך על מצות תפלין ולא להניח שכבר התחיל במצוה והניח אחד מהן. מכאן קשה לפירש"י שפירש במנחות פ' הקומץ רבה גבי תפלין לא סח מברך אחת סח מברך שתים. ופירש"י שאם לא סח בין תפלין של יד לתפלין של ראש מברך אחת להניח תפלין על שניהם ואם סח והפסיק בין תפלה לתפלה מברך שתים, והשתא תימא שלא הזכיר התלמוד אלו שתי ברכות אלא היכא שסח בין תפלה של ראש לתפלה של יד ועבר עבירה, על כן נראה פירוש ר"ת שפירש לא סח בין תפלה של יד לתפלה של ראש, כשמניח של ראש אינו מברך עליהן כי אם על מצות תפלין לפי שתפלין של ראש הוא גמר המצוה ויש בהן ד' בתים, ואמר מר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפלין שבראש, ויש בהן שי"ן של תפלין. ובשימושא רבא דגאונים כתוב כפירוש רבינו יעקב:
המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי וכו' עד גומל חסדים טובים, והיא פותחת בברוך וחותמת בברוך, וא"ת והלא אין בה מעין פתיחה סמוך לחתימה י"ל דיש בה נמי מעין פתיחה שהקב"ה גומל חסדים טובים לאדם ומחדש בו נשמתו בכל יום ויום ומחזיר לו נשמתו כמ"ש במדרש רבה איכה אצל חדשים לבקרים:
דף סא.
בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב וייצר תרי יודין תרי פרצופים, פי' משמע ליה תרי יצירין פי' שתי יצירות ומכאן הקש' ה"ר יצחק בן ר"מ על פירש"י דכתובות דקאמר התם פ"ק לוי איקלע לבי רבי בהילולא דר' שמעון בריה ובריך חמש, רבי אמי איקלע לבי רב אשי בהילולא דמר בר רב אשי ובריך שית, פירוש יוצר האדם ואשר יצר לימא בהא קא מיפלגי מר סבר שתי יצירות הוו ומר סבר יצירה אחת, ופירש רבינו שלמה שתי יצירות שנברא פרצוף וזנב, ואחר כך נבראת חוה מן הזנב שהן שתי יצירות והכא בשמעתין מוכח דלמ"ד דנבראת מן הזנב לא הוי אלא חדא יצירה. ולמ"ד שתי פרצופין שתי יצירות, ועוד קשה על פירוש שפירש"י שם. על הא דקאמר דכ"ע חדא יצירה הוא פירוש שתי פרצופין, מר סבר בתר מחשבה אזלינן ומר סבר בתר מעשה אזלינן ובשמעתא מוכח דהך דרשא דר' אבהו אינה אלא למ"ד דנברא זנב, אבל למ"ד שני פרצופין לית להו דר' אבהו וא"כ הוי פירושא בתחלה עלה במחשבה לבראות שניהם שתי פרצופין ולבסוף לא נבראו אלא פרצוף אחד וחוה מן הזנב. מ"ר:
מסתברא דזכר סגי ברישא. שגנאי לאיש להלך אחר האשה וכל העובר אחר האשה אין לו חלק לעולם הבא. אם רגיל בכך שבא לידי ניאוף וסופו יורד לגיהנם:
עליו הכתוב אומר יד ליד לא ינקה. ובפ"ק דסוטה דריש דרשא אחריתי ואין זה הפסוק שמביא כאן, כי אותו נדרש על גסות הרוח והוא הפסוק דכתיב ביה תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה, אבל הכא קרא אחרינא והוא יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט, וליכא לאקשויי הכא כדמקשה התם אפי' הוא כמשה רבינו ע"ה שקיבל התורה מסיני וכו' מיד ליד מיבעיא ליה דהכא אתי שפיר לשון יד ליד דמשמע יד האיש סמוך ליד האשה. מ"ר:
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק. משמע מכאן שרב נחמן בר יצחק ורב נחמן סתם תרי הוו ורב נחמן סתם הוא היה רב נחמן בר יעקב כדפרישנא בבבא בתרא:
אלא מעתה גבי אלקנה דכתיב וילך אלקנה אחרי אשתו הכי נמי וכו'. שיבוש הוא כי אין זה מקרא בכל המקרא ולא גרסי' ליה כלל
ולא אחורי בהכ"נ בשעה שהצבור מתפללים. לעיל פ"ק פירשתיה:
דף סא:
רעקיבא אוסר בכל מקום ומסקינן אפילו בחוצה לארץ ומפרש בירושלמי ובלבד שאין שם כותל
דף סב.
רבא מקמי דהוה רישא עבדא ליה בת רב חסדא וכו'. תימא קצת הכא משמע שמלך רבא בחיי בת רב חסדא, והוא לא מלך עד אחר שנפטר אביי כדאשכחן בכמה דוכתי ולעיל בפרקין בעובדא דבר הדיא אביי שכיב בחייך ואתיא מתיבתא דפומבדיתא לקמיך וא"כ מת אביי לפני בת רב חסדא, וכן משמע בכתובות פ' אעפ"י גבי חומה דביתהו דאביי אתאי לקמיה דרבא אמרה ליה פסוק לי מזוני וכו' עד תבעה רבא לבת רב חסדא, ואלו לעיל בעובדא דבר הדיא מקמי דיהב ליה רבא זוזי. וא"ל חזינא דשא ברייתא דנפל א"ל איתתך מיתה וכו' ובתר דיהב ליה זוזי א"ל חזינא כותלי דאביי דנפל וכסיין אבקיה א"ל אביי שכיב בחייך ואתיא מתיבתא דפומבדיתא לקמך, משמע שבת רב חסדא נפטרה לקמיה דאביי. י"ל דודאי לא נפטרה כל כך קודם עד אחר אביי. אע"ג דראה פטירתה קודם פטירת אביי:
דף סב:
מצאו נעול בידוע שאין שם אדם וכו במסכת תמיד גרסינן בס"פ מצאו נעול בידוע שיש שם אדם ובפתוח אין שם אדם ואיני יכול להבחין איזו גרסא ישרה
לידי ירקון. הדרוקן וירקון תרי מילי נינהו ואע"פ כן דומין זה לזה כדאמרינן ביבמות כל שראויה ליבעל פניה מוריקות דאמר מר סימן לעבירה הדרוקן משמע שמענין אחד הן:
דף סג.
והלא רבי עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וכו' בחוצה לארץ. כדאמר ביבמות פ"ב א"ר עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר שנה. וא"ת ור' עקיבא היאך עשה כן והא תניא בפ"ק דסנהדרין אין מעברין את השנה אלא ביהודה ולא בגליל וכש"כ בחוצה לארץ. ואשכחן נמי אמוראים שהיו מעברים בחוץ לארץ דהכי אשכחן בסנהדרין פרק זה בורר, ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק הלכו לעבר שנה בעסיא וכו' ועסיא היא בחוצה לארץ כדאשכחן פ' חזקת הבתים קיני קניזי וקדמוני עסיא ואסיא ואספמיא, מיהו מהתם לא קשיא כל כך דהא שביעית היתה כדקאמר התם כהן וחריש כהן וזמיר וקיי"ל פ"ק דסנהדרין אין מעברין את השנה בשביעית אלא ע"כ האי לעבר היינו לחשבון ותדע שרבי יוחנן שהיה רבם בארץ היה אבל מר' עקיבא תיקשי לך ואמרינן נמי פרק שני דמגילה אמר רבי מאיר כשהלכתי לעבר שנה בעסיא, י"ל דודאי היה להם אונס בארץ והוצרכו לצאת לחוצה לארץ כדי לעבר ואמרינן נמי בירושלמי ירמיה וברוך בן נריה עברו שנים בחוצה לארץ יחזקאל עבר שנים בח"ל, וגם לא הניחו כמותן בארץ:
דף סג:
פתח רבי יהודה ראש המדברים וכו ודרש לפי שהיו התלמידים מתאספים שם דברו על לב הבעלי בתים שהיו שם כדי לקרבם ולהאריחם בביתם כתוב בסוף פירש"י ראיתי כתוב בספרים מה שלא ראיתי כתוב בשאר ספרים סכות לראשי ביום נשק א"ר יוחנן אלו ימי ניסן וימי תשרי שנושקים זה את זה ונ"ל פירושו שהתלמידים היו נושקים זה לזה כשהיו הולכי איש איש למקומו בניסן לאסוף תבוא ובתשרי ובתשרי לאסוף יין כדאמר להו רבא לרבנן לא תיתי קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי דילמ מטרידו במזונייכו כולי שתא ולפי שמהלכי בדרכים צריכין שמירה ור"ת הגיה ולא היא אלא שנושקין לילות וימים כלומר יומי ניסן ולילותיו יומי תשרי ולילותיו וימי הדין הם בפסח על התבואה והם חיי נפש ובתשרי על כל העולם ובהם סכותה לראשי ואני מצאתי בירושלמי ביבמות פ' האשה שלום א"ר יוסי בר בון סכות לראשי ביום נשק שהקציר נושק החורף ד"א ביום נשק זה נשקו של גוג ד"א ביום נשק ששני עולמות נושקים זה את זה העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס ושמא הוי פירוש דניסן ותשרי שנושקים זא"ז קציר וחורף שהקציר נושק החורף ובשניהם יש חיי נפש בפסח על התבואה ובתשרי יין ושמן ובהם סכותה לראשי
הדרן עלך פרק הרואה וסליקא מסכתא:
בסימן טוב והצלחה היתה השלמת העתקת זה הספר יום ה' עשרה ימים לחודש מרחשון שנת חמשת אלפים וש"ך ליצירה פה מצרים, זעירא דמן חבריא המעתיק הראשון:
סוף הספר