תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד
פרק שמיני - אלו דברים · דף נב.
ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. וא"ת והלא ר' יהושע לא אמרו אלא על פלוגתא דר"א וחכמים גבי תנורו של עכנאי בס"פ הזהב ואנן נמי לא סבירא לן כר"א אלא בבת קול דב"ה וב"ש אנו סוברים כב"ה כמו שיצתה בת קול ואומרה הלכה כב"ה וגם ר' יהושע שמא סובר כן וי"ל שר' יהושע ודאי אמר האי לישנא אין משגיחין בבת קול שנאמר לא בשמים היא משמע שבשום דבר אין לנו לשמוע בבת קול אלא אנו סוברים כבת קול דבית שמאי וב"ה שבאה להעמידנו על האמת שרוב של ב"ה עדיף מחורפא של בית שמאי והעמידה לנו הפסוק דאחרי רבים להטות, אבל בת קול דר"א לא היתה אלא לכבודו וסתרה לנו הפסוק דאחרי רבים להטות מ"ר. י"מ ר' יהושע היא דאמר אין משגיחין וכו' ואפילו על אותן של ב"ש דאמר בפ"ב דחגיגה גבי ההיא ברייתא דאמר ר' שמעון בן שטח מדבריכם כש"כ וכו' עד נטפל בו תלמיד אחד מתלמידי ב"ש א"ל אומר לך טעמם של ב"ש שמא לא נתישב לו בכלום ולישנא לא משמע הכי דאמר ר' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול:
הנכנס לביתו במוצאי שבת וכו'. עד ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. הקשה רבינו נסים גאון מדאמר בע"פ דאמימר בת טוות ולא רצה לטעום קודם שיבדיל ותירץ דמיירי הכא כשהי' יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו ולא אכל וצריך לברך ברכת המזון ומביא ראיה מן הירושלמי דפ' אלו דברים. וקשיא על דברי ב"ה במוצאי שבת איך עבידא היה יושב ואוכל בשבת וחשכה מ"ש ואין שם אלא אותו הכוס וכו'. וקשה דלישנא הנכנס לביתו במוצאי שבת לא משמע הכי, ועוד קשה היכי דייקינן מינה בערבי פסחים ש"מ טעם מבדיל הא לא טעם מידי משחשכה. וא"ת ותיקשי לשמואל דאמר מפסיקין להבדלה וא"כ יוכיח משם שאין מפסיקין ותיקשי לשמואל דאמר מפסיקין להבדלה ועוד דהך ברייתא כר' יהודה מוקמינן לה בסמוך ובדאית ליה לר' יהודה אין מפסיקין להבדלה א"כ יחמיר בהפסקה יותר משמואל דאית ליה מפסיקין. ובע"פ מיקל בהפסקה יותר מר' יהודה גבי קידוש אלא אומר רבי דודאי אסור לאכול קודם הבדלה אבל אין לו שאני וחביב לו לעשות ברכת המזון על הכוס:
הנכנס לביתו במוצאי שבת וכו'. מהכא בעי לדקדק דברכת המזון טעונה כוס וב"ה וב"ש דמתניתין אית להו הכי דטעונה כוס והכי נמי מסקינן בע"פ דברכה טעונה כוס ולכאורה הוה משמע שברכת המזון טעון כוס ואפי' ביחיד מדלא מדכר בשום דוכתא זימון כלל ולשון הנכנס לביתו במ"ש משמע דאפי' יחיד וביחיד מיירי ואמרינן נמי בע"פ בגמ' והשלישי אומר עליו ברכת המזון ש"מ ברכה טעונה כוס והתם אפי' ביחיד שתקנו ד' כוסות אפי' ביחיד וכן היה נוהג רבינו שמואל בן מאיר ומיהו כולהו איכא לדחוינהו דמיירי בזימון והך דע"פ מפרש לה ה"ר אלחנן ש"מ ברכת מזון טעונה כוס בשלשה דאי לא למה תקנו עליו ברכת מזון בד' כוסות היה להן לתקן על שיר אחר:
כלי אחר הוא דליכא טפי משיעוריה איכא. וא"ת והיכי דייקינן בע"פ מהך ברייתא דלעיל דהנכנס לביתו במ"ש ש"מ כוס של ברכה צריך שיעור פי' שאי אין צריך שיעור יחלקהו לשתי חלקים ויבדיל על האחד והאחר יהי' לברכת המזון ואמאי והא אין לו אלא כוס אחד קתני ואיך יחלקהו לשנים, וי"ל דמיירי הכא יותר מכשיעור וא"כ בעי למימר שאין לו אלא אותו הכוס דהיינו שא"ל כלים דכיון שיושב על שולחנו לא ימצא כ"כ כלי אבל בברייתא דלעיל דדייקינן מינה בע"פ מיירי קודם אכילה הואיל ונקט הנכנס לביתו במ"ש, א"כ בטוב יכול למצוא כוס ע"י שיטרח דאטו בגברא ערטילא עסקינן דלית ליה, ודיוקא דלישנא משמע נמי הכי דהכא קתני אין לו אלא אותו כוס ולעיל קתני אין לו אלא כוס וא"ת היכי דייקינן מהתם דכוס של ברכה צריך שיעור אבל של הבדלה לא. י"ל דאי כוס של הבדלה צריך שיעור כוס של ברכה לא כש"כ דהכל שוה קידוש וברכה והבדלה. וא"ת הואיל שמדקדק שם כוס של ברכה צריך שיעור הא דמדקדק שם אח"כ שמא טעמו פגמו והלא טעמו של רב אשי פשוט שאומר אח"כ טעמו פגום וכוס של ברכה שיעורא צריך חדא מילתא היא מה טעם טעמו פגום משום דכוס של ברכה צריך שיעור ולמה היה לדקדק שתיהן מכאן. וי"ל שהיה סבור המבדיל צריך לטעום מלא לוגמיו ופשיטא ליה שיש כאן יותר מכשיעור שאין אדם יכול לדקדק כך שלא יהא כדי טעימה יותר על השיעור של רביעית הואיל וכן יטעום משהו להבדלה ויניח השאר לכוס של ברכה כי אעפ"י שאינו יכול לחלקו לשתי כוסות היינו לפי שאין לו להבדיל אלא בדבר הניכר בכוס יפה. וא"ת ומ"מ יבדיל ויניח ממנו משהו. וי"ל שאין זה כבוד קידוש והבדלה שיניח המברך כוס מלא שבירך ולשתות ממנו משהו בכוס אחר. וא"ת כיון דפריך דסתמא דמילתא יש בו יותר מכשעור ואינו מצומצם וא"כ מאי פריך הכא והא בציר ליה משיעורי' כי משני דטעים ליה בידי' ומאי קושיא והלא מסתמא יש בו יותר מכשיעור טעימא משהו. וי"ל דפשיטא ליה דלא מיירי בטעימה של משהו דהא כיון שרוצה לשתות יין ואינו עושה למצוה רוצה לשתות כדי שביעת גרון. וא"ת מה שמדקדק רב אשי מה טעם טעמו פגום משום דברכת המזון צריכה שיעור כוס והלא יכול לשתות ומנח ליה בידיה הואיל וכוס של ברכה אינו מצומצם. וי"ל שסובר רב אשי שצריך מלא לוגמיו בהבדלה דאין כאן יין מלא לוגמיו יותר מכשיעור ודחויא בעלמא אמר ר' אשי דמהכא ליכא למשמע מינה וטעמא דברכות פירש ה"ר יוסף יין לעולם קודם מאחר שנהנה מיד ואח"כ בשמים להראות כי לכבוד שבת באו לפי שהיו לו שתי נפשות בשבת ועכשיו מריח לרפואה משום דוי לנפש שאבדה ויין קודם דתדיר וב"ה סברי בשמים דאת לכבוד שבת מקדימין להו למאור וגם באים לרפואה להשיב נפש. וא"ת ומ"ש גבי קידוש והבדלה שמעולם מברך על היין תחלה ועל ברכת המזון לבסוף על היין וי"ל דלא דמי דאיך יברך בברכת המזון על היין תחלה והרי (היה) ברכת המזון אחרי שסלקו עצמן מלאכול ולשתות אבל קידוש והבדלה הוא תחלת המעשה וגם הוא גורם לקידוש אבל ברכת המזון גורם ליין שיבוא וגם הוא שמחוייב מדאורייתא בברכת המזון וגם ברכת המזון תדיר' מברכת היין:
טעמו פגמו. פירש רבינו שמואל אע"ג דקיי"ל בע"פ אין מברכין על כוס פגום איכא אמוראי התם דקפדי אחצבא פגימא ואחביתא פגימא ואם אין לו אלא יין פגום מותר לברך עליו אך העולם נהגו שלא לברך וכדאי הוא רבינו שמואל לסמוך עליו. יש שנוהגין כשיש להן יין פגו' לוקחין מע' יין ושופכין עליו ומברכין עליו ולא נתבא' לנו מאין זה להם ויש מביאין ראיה מהירושלמי מפ' ג' שאכלו גבי מתניתין דאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים נוהגין רבנן בההוא כסא דקידושא כהדא דר' זריקא וכו', מילתא דר' יונה פליגא דר' יונה טעים כסא ומתקן ליה אין תימר שהוא מזוג והתניא השותה משקין מזוגים שעבר עליהם הלילה דמו בראשו, א"ר יוחנן והן שלנו בכלי מתכות ור"ל שהיה טועם הכוס של קידוש ולמחר מוזגו כי בקידוש אין לחוש אם מברך על החי והיינו פליגא דקאמר והוא מתרץ שלעולם מוזגו קודם קידוש ואפי' מקדש עליו ולמחר אין בכך כלום ולא קפדינן אלא בשלנו בכלי מתכות מיהו משמע שמקדש בכוס שהיה טועם ע"י שמוסיף עליו אך זו אינו ראיה דדילמא ה"ק היה טועם כוס של קידוש בכלי אחר כדי למוזגו למחר וצ"ע פירוש הירושלמי:
גזרינן שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס ומטמאין ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס. וא"ת והלא אין במשקין שאחורי הכוס רביעי' ואין מקבלין טומא' בפחו' מרביעית וי"ל דאין הכי נמי דאמרינן בפ"ק דפסחים דאיכא משקה בהדי בשר דמטמא מחמת בשר פירוש שהבשר מלוחלח במשקין ומסתמא אין כאן רביעית ויטמאו לבשר ואמרינן התם נמי דמים נמי לא אמרן אלא דהוו רביעית וכו' אבל אין בהן רביעית טמא. וא"ת והא אמרינן בפ' דם נדה דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ברביעית ומפיק לה התם דהוו מן קראי ואפי' הכי צריך רביעית. וי"ל דהתם אינו משקה כלל מן התורה ולהכי אין צריך רביעית וקראי אסמכתא בעלמ' נינהו, וכן גבי סתם יינן בפ' אין מעמידין דמטמא פירות טומאת משקה ברביעית אעפ"י שהוא משקה גמור כיון שהמשקה לא באת עליו טומאה מדבר אחר אלא מכדה ופירי לא גזרו עליו טומאה כי אם כמו משקה דרבנן דהוו ברביעית והכי נמי בפ' כיסוי הדם דגזרו עליהן טומאה משום משקה זב וזבה. מיהו הא דמייתי בנדה דחלבה של אשה משקה מדכתיב ותפתח את נאוד החלב ותשקהו האי קרא מיירי לענין חלב הבהמה דהוי משקה גמור אבל לענין חלב האשה הוי אסמכתא בעלמא. אך קשה לר"י מדאמרינן בכריתות פ' אמרו לו נטף חלב מדדיה של נדה לאויר התנור טמא ופריך האי חלב דאתכשר במאי פירוש שחושבו אוכל כדאמרינן בפ' חבית משקה הבאה לאוכל אוכל וא"ר יוחנן בטפה המלוכלכת בפי הדדי' פירוש ואותה טפה עצמה מטמאת הכלי כיון שהוא משק' אבל החלב הוא אוכל והוא אינו מטמא כלי, וה"ה שהיה יכול להקשות התם והא אין אוכל מטמא אוכל ויתרץ לו בטפה המלוכלכת על פי הדד אלא רבותא פריך ליה דאפי' אוכל יטמא כלי דאיתכשר במאי פי' שטמא בו אוכל וכיון שמתרץ לו בטפה המלוכלכת על פי הדד אז נוח לו שאותה טפה תטמא כלי לפי שהיא משקה אלמא מטמא חלב האשה אפי' בפחות מרביעית וי"ל דלענין חולין לא גזרו בפחות מרביעית אבל לענין תרומה גזרו בפחות מרביעית גבי טומאת משקין דרבנן. וה"ר שמעיה פירש דחלב האשה כשנפל לתוך התנור או כשפירש למקום אחר אז הוי משקה אבל כשהתנור תוקפו מן הדד הוי אוכל ולהכי קאמר דאתכשר בטפה המלוכלכת על פי הדד לפי שאז היא אוכל ואינו יכול לטמאות בנגיעת הדד. והא דאמרינן בס"פ אין דורשין נימא נפסקה ליה וקשרתיה כמה ומפרש ה"ר יום טוב מ"כ דמיירי באשה טהורה רק שנגעה באותו רוק מלוכלך על המפה והתם ידים שניות יטמאו הרוק שהוא משקה וטימאה המפה אלמא מקבל טומאה אפי' בפחות מרביעית התם מיירי לענין תרומה ואף לענין קדש מוקי לה בירושלמי דמייתי עלה ההיא דנגמרו בטהרה צריכין טבילה לקודש מ"ר:
וב"ה אומרים מוזגין את הכוס וכו' ולא גזרו שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס דמשקה שאחורי הכוס לא שכיח:
גזירה שמא יטמאו משקין שבידים וכו'. אבל בשעת סעודה ליכא למיחש להכי שהרי אדם מנגב ידיו בשעת אכילה כדאמרינן כל האוכל לחם בלא ניגוב ידים וכו', אבל בשתיה אינו מדקדק כ"כ בניגוב ידים: