אור ברסלב
תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות פרק שישי - כיצד מברכין › דף לו.

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד

פרק שישי - כיצד מברכין · דף לו.

דף לה:

דתניא החושש בגרונו וכו' ול"ג דתנן א דברייתא היא מתניא בתוספתא דשבת:

לא יערענו בשמן תחלה אבל נותן הוא לתוך אניגרון ובולע. פי' רש"י דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה היא. תימא דמשמע שרוצה לומר שאינו אסור אלא א"כ משהא בגרונו ואינו בולעו אבל אם בולעו שפיר דמי דלא מוכחא מילתא דלרפואה הוא, ואח"כ פירש"י ד"ה תחלה לכתחלה לא יתן את השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו והא לשון הברייתא משמע שלא התיר אלא ע"י נתינה באניגרון דאז לא מוכחא מילתא דהוי לרפואה, ועוד דבר ידוע הוא דשמן אי שתי ליה אזוקי מזיק ליה והיאך היה מותר בשבת לשתותו לרפואה, על כן נראה לפרש לא יערענו בשמן שכל שתיה שאינה אלא לרפואה קרי ערעור ואפי' בולעו אסור דמוכח' מילת' דלרפואה קא מכוין ושתיה שאינה ראויה קרי ערעור כמו שלאכילה שאינה כהלכתה קרי כוסס. מ"ר. וכן פירש ה"ר יוסף. ואם נפשך ליישב פירוש רבינו שלמה ע"כ לא יערענו בשמן תחלה כלומר לא יערענו בשום ענין להשהותו בפיו אפי' ע"י אניגרון דכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא אבל נותן הוא שמן לתוך אניגרון ובולע, ורבינו שמואל פירש דובולע הוי כמו או בולע והאי נותן אערעור קאי דנותן ומערער ע"י ערוב אניגרון או בולע השמן ממש, ולא נהירא דבליעת שמן ממש אינה ראויה דאוזיקי מזיק ליה ומוכחא מילתא דלרפואה הוי כדפרישנא

פשיטא מהו דתימא כו'. תימא מאי פשיטא דקאמר והא לא אתו ר' יוחנן ושמואל למימר אלא דאין מברכין עליו בפני עצמה ואע"ג דאשתני לעילויא דלא הוי כמו יין ולא מטעמא דקאמר דס"ד דלא ליבריך עלה כלל, דא"כ היה לו לומר שמן זית [מברכין עליו] (ומברכין עליו בפה"ע). יש לומר דמ"מ עיקר מלתייהו לאו לבורא פרי העץ אתא דממתניתין שמעינן לה דקתני חוץ מן היין משמע דשמן אינו קובע ברכה לעצמו כמו יין, מ"מ לא בא לאקשויי עליה ממתניתין כדפרישנא לעיל שאין למדין מן הכללות ותדע דעל כרחין לא באו שמואל ור' יוחנן להשמיענו שלא נשתנית ברכתו כמו של יין, דא"כ הוה ליה למימר שמן זית אין מברכין עליו אלא כמו פרי העץ, אי נמי שמן אינו קובע ברכה לעצמו, אלא ודאי עיקר החידוש משמיענו שמברכין עליו ומטעמא דאית ליה הנאה מיניה. ה"ר יוסף וכן פי' בשם ה"ר אלחנן:

כיון דאית ליה הנאה בעי ברוכי. וא"ת אפי' בלא חושש בגרונו נמי אם יתן שמן הרבה בתוך אניגרון יברך עליו כיון שנהנה ממנו, יש לומר פשיטא שזה לא היה שום חידוש, אבל כיון דלרפואה קא מכוין הוה ס"ד דלא בעי ברוכי כן פי' ה"ר יוסף. אבל מלישנא דהלכות גדולות הכתוב בספרים משמע שאין לו לברך אלא כי כייבי ליה חינכוי דוקא דמכוין לרפואה ומתהני מיניה אבל אי ליכא רפואה אפי' נותן שמן הרבה הוי אניגרון עיקר ושמן טפל ותנן מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, אבל כשהוא לרפואה אז השמן עיקר. וכן נראה יותר:

קמחא דחיטי. אומר רבי דלא מיירי בקמח הנטחן כמו קמח סולת שלנו שעושין ממנו פת שלנו נש שאותו קמח אין ראוי לברך עליו בפה"א, ולא דמי לכוסס החטה והאורז דלקמן דמברכין עליו בורא פה"א שהוא ראוי לאכול בזה הענין אבל קמח דלא מיתאכל בכי האי גונא לא, אלא מיירי בקמח שאינו נטחן כל כך ויש בו עדיין טעם חטה וראוי לאכול בזה הענין, ופעם אחרת פירש לנו רבינו שהוא קמח נטחן לגמרי כעין שלנו אבל משל קליות הוא שמייבשין אותו בתנור והקמח קלי ויש שנוהגין לעשות כן מקמח של שבולת שועל קלי שלנו במקמינו, ומיהו אעפ"י שמשבעת המינים הוא וכן הכוסס חטה דלקמן בפרקין שמברכין עליו בורא פרי האדמה לא אשכחן שיברך לבסוף אלא בורא נפשות רבות ולא ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה, ולקמן בפרקין אמרינן ברכה אחת מעין שלש מאי היא וקאמר דחמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה ושאינו מין דגן על העץ ועל פרי העץ וכו' אבל על האדמה ועל פרי האדמה לא קאמר, והא דקאמר לקמן בפרקין כל שהוא מז' מינין ולא עשאו פת ר"ג אומר ג' ברכות וחכמים אומרים מעין ג' ה"מ שלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל כוסס חטה חיה או לא שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא בורא נפשות רבות, ועוד דאמר לקמן גבי הכוסס את החטה טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא וג' ברכות אין הפרוסות קיימות מברך לפניהן בורא מיני מזונות ולאחריהן ברכה אחת מעין שלש ולמה הוצרך לומר זה והלא אפי' בכוסס חטה חיה שאינו מברך אלא בורא פרי האדמה מברך אחריו ברכה אחת מעין ג' אלא ש"מ שאינו מברך לאחריו ברכה מעין ג' אלא כיוצא באלו שהן כעין דייסא. ודוחק הוא לומר ששנה ברכה מעין ג' לאשמועינן כעין פת אין כאן המוציא וג' ברכות דפשיטא כיון דליכא תוריתא דנהמא כיון שאין הפרוסות קיימות. אך תימא קצת למה אין מברך אחריו מעין ג' כיון שהוא מז' המינין ואומר רבי כיון שאין אכילתן חשובה כל כך, ואפי' קליות שהן מחטין רכות אינה חשובה אכילה ולא יברך אחריו ברכה אחת מעין ג', מיהו אומר רבי מדקא כייל כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר"ג או' וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' משמע אפילו אכלו חי דומיא דשבעת המינין דמדכיר בהדיה, אך בה"ג פירש שאינו מברך אחר כוסס חטה או שלקינהו בעינייהו אלא בורא נפשות, ואפי' ספגו במלח החטין השלוקות, ולא ידענו חילוק זה, אבל במחזור רבינו יעקב היה כתוב על האדמה ועל פרי האדמה בכוסס החטה אבל מבחוץ הגיהו [בעצמו שחזר בו כמו"ש התוס' ד"ה הכוסס] מברכין אחריו בורא נפשות והמחמיר על עצמו שלא לאכול קליות או חטים שלוקות אם לא נתמעכו יפה מפני שיש להסתפק בברכה שלאחריה תבא עליו ברכה, ואמרינן בירושלמי דפרקין ר' ירמיה בעי האי דאכל סולת מהו מברך בסופה, א"ר יוסי והכן לא אכיל ר' ירמיה סולת מן יומוי, וטעמא שאין לו לברך אחריו ברכה שלא נתקנה אבל לפניו שאין כאן אלא משום שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ותנן על הכל שאמר שהכל נהיה בדברו יצא, הא ודאי אם מסתפק אדם על שום דבר מה יברך כגון על אלו מיני בשמים המצויין בינינו יכול לברך ויפטור עצמו לכתחלה בשהכל נהיה בדברו שהרי על הכל נתקנה מ"ר:

**(הגה"ה א"ה עיין תוס' ד"ה ועל ההדס שבכל מקום בפרקין דף מ"ג ע"א מ"ש בשם ה"ר משה מקוצי:)**

ורב נחמן אמר שהכל נהי' בדברו. פסק ר"ח וה"ג דהלכה כרב נחמן:

על המלח ועל הזמית. ברייתא היא לקמן בפרקין ופירש ר"ח זמית מרק, שכן בלשון יון קורין למרק זומין:

ואע"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל דאמר שהכל. מסקנא דמילתא כל מילתא דלא נטעי אינשי אדעתא למיכל כשהן רכין כגון קורא דדיקלא ולולבי גפנים אותן שקדים שנושרין רכין ואוכלין קליפתן החיצונה ולא נטעי להו אדעתא למיכליה כשהוא רך כי אם בשביל לאכול גרעינין שלהן מברכין עלייהו שהכל אבל צנון וכיוצא בו דנטעי אינשי אדעתא למיכליה כשהוא רך אע"פ שסופו להקשות מברכין עלי' בורא פרי האדמה, ואותם שקדים המרים פסק בה"ג קטנים בורא פרי העץ גדולים ולא כלום, ומיהו בפ"ק דחולין תנן ומייתי לה בפר' בכל מערבין גבי מעשר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים ור' שמעון בר' יוסי אומר זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב, והורה ר' חנינא בצפורי כמאן דאמר זה וזה לפטור:

רבי אלעזר אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין. אבל עלין לא, ואע"ג דחשיבי לענין ברכה משום דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, אבל לענין מעשר לא חשיבי אפי' כירק:

קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וא"ת הנהו אמוראי דפרק תולין דהוו זרעי כשותא בכרמא דסברי לה כרבנן דר' טרפון דאינם כלאים בכרם ולמה לי אפי' סברי כר' טרפון כיון שלא היו זורעים כשותא וחטה וחרצן כר' יאשיה היה לו להיות מותר אפי' לא יסברו כמותן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל והם היו בבבל. ועוד דקאמר בסוף פ"ק דקידושין רב נחמן ורב ענן הוו קאזלי באורחא חזינהו להנהו דהוו זרעי חטין ושערי בי גופני א"ל רב ענן ניתי מר ונשמתינהו א"ל לא צהריתו מי לא קיי"ל כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ואמאי קאמר לו מי לא קיי"ל כר' יאשיה אפי' קיי"ל כרבנן בארץ הלכה כמותו, בחוצה לארץ. ואומר רבי דלא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אלא גבי מין אילן דוקא כגון הכא גבי צלף שכל המיקל בארץ ואינו חושבו ערלה הלכה כמותו בח"ל, וכן גבי כשותא בכרמא שאינו חושבו מין ירק, אבל גבי זריעה אין לפסוק בחוצה לארץ אי הלכה כרבנן בארץ ולכך לא היו פוסקין כל הני אמוראי דפ' תולין כרבי יאשיה בחוצה לארץ כיון שלא היו סוברים בארץ כמותו. מורי רבי:

הוה אמינא ה"מ גבי מעשר צלף דבארץ גופה דרבנן וכו'. הכא משמע דאפי' מעשר צלף דבארץ גופיה מדרבנן נוהג בח"ל ואשכחן נמי בכמה דוכתי תרומה ומעשר נוהגין בח"ל כדאמר בפ"ק דביצה ובבכורות פ' עד כמה, תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכן רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו, וכן פ' בנות כותים בתחלתו מעשה והטבילוה קודם לאמה. והקשה ר"ת מדאמרינן פ"ק דחולין גבי רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולו על ידו ותמן תנינן במסכת ע"ז (ד' נ"ח ע"ב) פרק רבו ישמעאל רבי שמעון בן לקיש איקלע לבצרה חזינהו דאכלי פירי דלא מעשרן ואסר להו, אתא לקמיה דר' יוחנן וכו' עד בצר לאו היינו בצרה. ותירץ ר"ת דהתם בפ"ק דחולין איירי בדמאי כדתנן במס' דמאי פ"ה מכזיב ולהלן פטור מדמאי, וניחא נמי בהכי מאי דקאמרינן בפ"ג דחולין ודילמא ר"מ נתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר הוה ולא משני ליה בשלא, בירך על ההפרשה משום דדמאי לא בעי ברכה כדאמר בפ' במה מדליקין. וא"ת והא אנן תנן פ"ב דדמאי אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה והתמרה והחרובין והאורז שבח"ל, ואמאי אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש זיל הדר התיר מה שאסר. וי"ל שהיה יודע שאסר להם כל הפירות. אי נמי יש לומר דהכי אמרי' אם יש מקום בארץ ישראל שפירות אלו מועטין כגון בח"ל מתעשרין דמאי אבל אם יש מקום שהן מרובין לא יתעשרו דמאי ואפי' לא מני להו עם קלים שבדמאי לפי שהיו בכל המקומות שוין בכך כארץ ישראל. והקשה הר' רבי אלחנן על פירוש ר"ת מירושלמי דדמאי מאכילין את העניים דמאי ארשב"ג שלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג ואמר לי זה בא לידי מקיסרין ולמדתי ממנו ג' דברים שהוא ודאי שהוא טמא ושלא בא לידו אחר, שהוא ודאי שפירות קיסרין ודאי, פירוש שהיה יודע שלא נתעשרו, שהוא טמא שמרביציי עליו מים ואע"ג דתניא בשלהי תוספתא דטהרות ואתרוגי קיסרין בחזקת טהרה משמע שלא היו מוכשריי מ"מ זהו בשאר ימות השנה אבל בחג מרביצין עליו מים שיהא הדר כדאמרי' בסוכה. וא"ת א"כ מאי האי דקאמר בתר הכי ויעשר ממנו עליו והלא אין יכול לעשר ממנו עליו הואיל וחג היה. יש לומר שחולו של מועד היה כדאמרינן ר' חנינא מטבל בה ונפיק א"נ דבעיר עצמו הוו בחזקת טהרה אבל כשמביאין אותו ממקום אחר מזלפין עליו מים שלא יכמש, ושלא בא לידו אחר שאם בא לידו אחר לא היה מודיע עליו שבא מקיסרין לומר שהוא טבל אלא מעשר אז האחר עליו. וא"ת ואימא שהודיעו שבא מקיסרין לפי שהוכשר, ולעולם עישר מאחר עליו. יש לומר שאם לא שלח אלא בשביל דבר אחד היה לו לפרש אלא לפי שתלויין עליו שני דברים לו שלח בסתם, ופריך התם ויעשר ממנו ובו כלומר למה שלח לו ודאי טבל ולא חתך חתיכה אחת ממנו למעשר. ומתרץ לפי שאין דרך בני אדם לשלוח דברים חסרים לחבריהם, ופריך ולאו מתניתין היא ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו פירש למה צריך לדקדק מן הברייתא שיהא מותר לשלוח לחבירו טבל ובלבד שיודיעו ומשני אית לן למימר דפליג על רבנן ולא עבד עובדא כותיה והשמיענו הברייתא שבזה עשה ר' יוסי מעשה כמותו. ר' זעיר' בעי קומי ר' יסא ולא מפירות שהן מותרין בקיסרין הוא א"ל ולא רבי התיר קיסרין ורשב"ג קודם לרבי היה, משמע מאחר שהתיר רבי קיסרין לא היה שום איסור אפי' בטבל ודאי, וה"ר אלחנן היה רוצה לפרש ההיא דחולין וע"ז מיירי בפירות ודאי המותרין בקיסרין כגון אתרוג וירק, וצלף דשמעתין הוה טפי בר עשורי בחוצה לארץ מבאתרוג וירק והא דאמרי' אתרוג שוה לירק בדרך אחד היינו לענין לקיטה ולא לדבר אחר. ויש לנו לחלק בין ירק לשאר פירות אע"ג שכולה מדרבנן דאמרי' בירושלמי מעשר ירק מדבריהם שאינו אלא אסמכתא בעלמא הפסוק [שבתורת כהנים דיליף מיניה מעשר ירק] כאחריני דמסמך לה התם אקרא בתורת כהנים, אבל קשה לרבי שצלף אינו מנוי שם בפ"ב דדמאי במנין האסורין בקיסרין ובבית שאן וחזינן דמותר כ"ש בח"ל, ובשמעתין משמע דצלף מתעשר בחוצה לארץ.. ויש ליישב הך דשמעתין הכי אי הוה אמר כל המיקל בארץ (גבי מעשר] הלכה כמותו בח"ל הוה אמינא ה"מ גבי מעשר ובמינין האסורים בארץ, מדתנן שם שיש מהן שאסורין בקיסרין ובבית שאן, כדמוכח התם בירושלמי [בפ"ב דדמאי] ולאו אמעשר צלף דמיירי בשמעתין קאי. ומיהו בכל הספרים שלנו גרסי' מעשר צלף דבארץ גופיה מדרבנן, וגם בשאלתות דרב אחאי הכי גריס. ויש לדחות דיש מקומות בח"ל שצלף מתעשר שם אע"פ שאינו מנוי במינין האסורין בקיסרין ובבית שאן שאע"פ שמותר שם יש מקומות בח"ל שאסור שהרי קיסרין ובית שאן יש מינין שמותרין בזה ואסורין בזה אבל טעמא דמילת' למה יש מינין שמותרין בזה ואסורין בזה לא ידע רבי כי אין נראה לו לפי שאותן מינין באין מארץ ישראל שהרי מחמיר לשם יותר בלוקח מן הגנה מן הבאים מעלמא, ועוד למה הוצרך למנות שם במינים האסורים בקיסרין פת ויין והלא גם בח"ל אסור. ויש לומר שאסורים בקיסרין בחומרת א"י, אבל אם נאמר כן לא יהא לנו (מקום לומר] ששאר מינין בודאי [טבל] מותרין לגמרי [בקיסרין] ונצטרך לחזור לפירוש רבינו תם שמעמידה בדמאי וההיא דירושלמי דאתרוג מיירי בודאי והחמירו חכמים שלא לשלוח דמאי ואפי' יודיענו דילמא פשע ולא מעשר ליה ור' יוסי שרי ופת ויין אסור לשלוח כמו חומרי פירות ארץ ישראל ואתרוג וכיוצא בו אפי' טבל ודאי מתירו לשלוח בקיסרין אחר שהתיר רבי אבל קודם לכן לא אלא לר' יוסי דוקא וכן בח"ל מותר לשלוח לחבירו אפילו בודאי [אפי' לחכמים רק שיודיענו שהיא טבל] אבל ודאי מתעשר בח"ל ודמאי פטור **(הגה"ה עיין בחולין דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה והתיר רבי את בית שאן ובע"ז דף נ"ח ע"ב תוס' ד"ה בצרה לאו היינו בצר:)** ויש מפרשים דהא דאמר בחולין ובע"ז דח"ל פטורין ממעשר היינו לענין חומרי דארץ ישראל כדאמרינן תרומת ח"ל אוכל והולך ואחר כך מפריש וכן התיר רבי בית שאן בהני חומרי ארץ ישראל לענין ביטול ברוב וכל הני קולות דבכורות פ' עד כמה וקצת כתבתי פ"ק דחולין וכתיבנא נמי בפ' בנות כותים. ועל תרומה ומעשר שאין אנו מפרישין בזמן הזה היה אומר ר"י בשם ר"ת כי הקרקעות שלנו משועבדים לנכרים ודינא דמלכותא היא שאם לא יפרעו הטסקא שיהיו משועבדות ומופקעות לו וא"כ אינן שלנו. ותימא גם בימי החכמים היו הקרקעות בטסקא וכי לא היו מעשרין אלא מאותן שאין להם טסקא ובירושלמי קאמר רבותינו שבח"ל היו מפרישין תרומה ומעשר עד שבאו הרובים ובטלום מאי רובים תרגמוניא פירוש תורגמן. ובבראשית רבה פ' וה' המטיר על סדום ר' זעירא ור' הושעיא רבה תרגומא ולא נודע פירושו, ושמא על זה אנן נוהגין ואם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג, אבל נראה כי מעולם לא חייבו תרומה ומעשר אלא בקרקעות הסמוכות לארץ ישראל כגון מצרים ובבל אע"פ שחושבה רחוקה במס' ידים מ"מ קרובה היא דשכיחי שיירתא וחייבוה במעשר פן יבואו להקל בפירות ארץ ישראל על ידו כמו שמצינו בחלה כמו שחייבוהו חכמים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן במקום הסמוכה לארץ ישראל (אם הרבה) לכהן יש לה שיעור ולאור אין לה שיעור, ומוכח בירושלמי ששתיהן מדברי סופרים ונראה ששתיהן טובלת ובבבל אין מפרישין אלא אחת היכא דאיכא כהן כדמוכח פ' עד כמה וכמו שיש חילוק בין קרובה לסמוכה קצת לענין חלה [יש] לחלק עכשיו בין תרומה ומעשר, ואפי' אין מעשרין עכשיו במצרים ובבל איכא למימר שפסקו על פי הירושלמי אבל מ"מ מסתבר דהוי טעמא דאין מעשרין כדפירשנו, ואם מעשרין הן עדיין יש לתלות הטעם בודאי בכך:

תוכן העניינים

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה