תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד
פרק שביעי - שלשה שאכלו · דף נ:
אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו פירש"י אבל אזמון עלייהו הני כגון שנצטרפו אלו עמהן לזימון כדאמרינן לעיל קוראין לו ומזמנין עליו ובירכו החבורות ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו באין לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו ומיהו בתורת זימון עם חבורתם יצאו והוי כזימן כל אחד עם חבורתו ואינו מתישב הלשון בעיני רבי דפשיטא שלא יצאו עוד בזימון שכל אחד בירך עם חבורתו ומה לשון הוא פרח זימון מינייהו כי למה צריכין צירוף כיון שיצא כל אחד מזימון ע"י ג הראשונים שהיא חבורתו הראשונה וכי חידוש הוא לומר אם זימן כל אחד עם חבורתו שלא יצטרפו עוד לחבורה אחרת ועוד מה ראיה ממטה שחלקוה דפרח טומאתה ישנה ממנה ואפי החזירה מה דומה זה לחזרה והלא לא חזרה חבורה ראשונה והלא אין דומה זה אלא לקלקלוה בלא החזירוה הכא נמי כיון שנפרדו לא יצטרפו בחבורה זאת ואלו היה מביא ראיה שכשהיה חוזרין לחבורתם ראשונה אין מצטרפין עמהן אז היה הנדון דומה לראיה ומה שפירש"י לא אמרן אלא דלא אזמון עלייהו כגון שהיו ד בכל חבורה דהשתא נשאר בכל אחת שיעור זימון והפורשים הללו היו צריכין לצאת לחוץ קודם שגמרו החבורות סעודתן יקשה כי למה הוצרך לפרש שהיו ד שאפילו לא נשאר שם כי אם שנים שלא היו מתחלה כי אם ג היה יכול לפרש כן שלא זימנו עדיין החבורות הראשונות וגם הלשון דעל שלשה שלשה בני אדם משמע שאין החבורה כי אם שלשה שלשה ונראה היה בעיני רבי לפרש שאפילו היו ד בחבורה ופירשו אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחת כיון שזימנו הג הנשארים לבד או בא אחר מן השוק ונצטרף עם השנים שנשארו מחבורות הראשונות וזימנו בלא שלישי שפרח זימון מינייהו כיון שפקע ראשונים מהן ולא יצטרפו עוד ולשון אזמינו עלייהו אינו רוצה לומר הפורשים לזמן עם הראשונות אלא כלומר שזימנו חבורות ראשונות לבדם על פני אלו ואלו לא יצטרפו עוד לזימון (אפילו לזימון דפרח זימון מינייהו כמו במטה שנחלקה שפרחה טומאה ישנה ממנה ולא הוחזר עוד לה אפילו החזירוה הכא נמי לא יצטרפו עוד לזימון ולא יועיל עליהם עוד שום צירוף ובתוס' ה"ר יוסף פירש כן וז"ל אמר רב חסדא והוא שבאו מג חבורות של שלשה שלשה בני אדם שאף ע"פ שהן מזמנין אינן רשאין לחלק מחבורתו כל אחד מפני שמפקיען מזימון אלא יחזור כל אחד לחבורתו אמר רבא אם מיהרו השלשה הנועדים משלש חבורות ובירכו בזימון פקע זימון מכל חבורה אע"פ שחוזרין לחבורתן ואם אוכלין עמהן מכאן ולהבא מצטרפין לזימון אבל בסעודה הראשונה וזימנו לעצמן עכשיו אין מצטרפין לאותה אכילה כדתנן מטה שנגנבה וכו דייקי מינה כיון שחלקוה פקע טומאה מינה אע"פ שהחזירוה טהורה וכן אלו כיון שנחלקו וזימנו לעצמן פרח זימון מינייהו ולא דמי להך דלעיל דקדים חד מינייהו ובריך וכו דהתם לא מיפטר מזימון והכא מיפטר וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הילכך מדמי לה למטה וכל לשון השמועה מגומגם לפירוש זה ואי אפשר ליישבו וצ"ע עוד פי שמועה זו ולשון הספרי אינו מתישב לפירוש ה"ר יוסף
אלמא כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה כו'. וא"ת מדתנן בסוף פ"ח דכלים ומייתינן לה פ"ק דסוכה מטה מטמאה חבילה ומטהרת חבילה כלומר אינה מקבלת טומאה ועולה לה טבילה אלא כשהיא יחד דלאו כלי הוא עד שיתקננה וחכמים אומרים מטמאת איברים ומטהרת איברים כלומר עדיין טומאה ישנה עליה ולא טהרה ע"י שנלקחה לאיברים ומטהרת איברים מאי ניהו בארוכה ושתי כרעים וקצרה ושתי כרעים למאי חזי למיסמך אגודה ולמישדא אשלי ולמיתב עלה כדאמרינן התם פ"ק דסוכה, וי"ל דלא מיירי הכא בארוכה ושתי כרעי' וקצרה ושתי כרעים דלא חזו למיסמך אגודה. א"נ י"ל מאי דקאמר מטה מטמאה איברי' להבא אבל טומאה ישנה פרחה ממנה ואע"ג דחזיא למיסמך אגודא ולמישדא אשלי ולמיתב עלה, א"נ י"ל דבעינן תרתי חדא למיסמך אגודא וראוי להחזירה ולכך כי גנבוה או חלקוה אינה ראויה עוד להחזיר. וא"ת ומאי קא בעי התם למאי חזיא והלא הדיוט יכול להחזירה לאביי דתלי טעמא בפרק במה אשה דניטלו עינבליהן טמאין לפי שהדיוט יכול להחזירם והתם נמי הדיוט יכול להחזירן, אומר רבי אלחנן וצ"ע במסכת כלים פי"ח מטה שהיתה טמאה מדרס נטלה ממנה קצרה ושתי כרעים ארוכה ושתי כרעים טיהרה ורבי נחמיה מטמא והשתא לרבנן אמאי טהורה הא חזיא ליסמך אגודא ולמאי דפרישנא דבעינן תרתי ראוי להחזירה ומיסמוך אגודא מצינו לאוקמא הך דמס' כלים במטה שגנבוה או שחלקוה אחים או שותפין שאין ראוי להחזירה ובתוספתא דכלים תניא נטלה קצרה ושתי כרעים טמאה מפני שהיא כמטה ויושב עליה ואם מתחלה עשאה לכך טהורה מפני שהוא כאורייבו ארוכה ושתי כרעים ור' נחמיה מטמא מפני שסומכה בצד האיבוס או בצד המטה ויושב עליה וחכמים מטהרין:
תניא אם יש שמש ביניהן השמש מצרפן. ולא מיבעיא שתי חבורות שאוכלות בבית אחת כדקתני מתניתין אלא אפילו בשני בתים שאין ראויין להצטרף שאין רואין אלו את אלו ובדילין אלו מאלו השמש מצרפן ואורחא דמילתא נקט במשנה שתי חבורות שאוכלות בבית אחד השמש מצרפן וה"ה בשני בתי' וכן פסק בה"ג וכן משמע בירושלמי רבי יונה ורבי אבא בר' זמינא בש"ר זעירא לשני בתים נצרכה, א"ר יוחנן והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן אילין בית נשיא מה את עביד לון כבית אחד או כשני בתים נאמר אם דרכן לעבור אילו לאילו מזמנין ואם לאו אין מזמנין ר' ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעתא דבי מדרשא והוא מזמן על אילין ועל אילין:
ונוטלין ממנו לידים. פירש"י דשם מים עלייהו ומי פירות איקרו, ולפי זה סובר דכל מי פירות דעלמא ראוין לנט"י אבל משנתן לתוכן מים הוי שם יין עלי' ואין נטילה אלא במים, מיהו בפ' כל הבשר אמרי' דקפדינן אמנא ואחזותא ותנן נמי במס' ידים מים שנפל לתוכן קומוס או קנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין ולשם בפ' כל הבשר הארכתי כל הצורך:
כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צורכו בפת כמאן כר' אליעזר. פסק ר"ח שאין הל' כשמואל דמוקמינן ליה הכא כר' אליעזר דפליג אדרבנן וברייתא דבסמוך דאין סומכין את הקערה בפת פליגא עליה, מיהו בפ"ב דביצה קאמר סתמא דגמ' הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביומא טבא ומסיק דמטלטלין להו אגב ריפתא כדשמואל דאמר עושה אדם כל צורכו בפת משמע דקיי"ל כותיה, ובה"ג גבי קידוש והבדלה פסק הלכתא כרבנן דאמרי עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עלייהו וכו' ופסק ה"ג ואין נוטלין ממנו לידים ואע"פ דאמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צורכו בפת כר' אליעזר וקיי"ל הלכתא כותיה דשמואל ה"מ במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס לא, ונ"ל דבמידי דמאיס אפילו שמואל מודה דאסור ואינו אומר כאן ששמואל דוקא סובר כר' אליעזר אלא עדיפא מדר' אליעזר שמתיר אפילו ליטול את ידיו ואינו חושש להפסד אוכלין ושמואל מיהא חייש כדאמרינן בשבת בפרק במה טומנין בעא מיניה מרב ששת מהו לפצע זיתים בשבת פירוש ליטול ידיו במי שמן זיתים שמי זיתים חזקים הן כדאמרינן או מולגן במי זיתים כפירוש רבי דהתם הכי אמר להן וכי בחול מי התירן קסבר משום הפסד אוכלין לימא דפליגי אדשמואל דאמר עושה אדם כל צורכו בפת, פירוש אמרו פת לא מאיס הני מאיסי וא"כ כיון דהכא נמי מאיס [איך יסבור שמואל כר"א] אלא ש"מ דשמואל מודה שפיר הכא והוא לא רצה לפרש כאן אלא טעמו של ר' אליעזר כדפרישנא:
מסקנא דמילתא קיי"ל כשמואל דאמר עושה אדם כל צורכו בפת היכא דלא ממאיס. ומותר לסמוך את הקערה בפת שהוא מאכל עב כיון דלא ממאיס, יש נוהגין לאכול חביצא או דייסא בפת אע"פ שהוא עב כפת כיון שאוכלין את הפת אח"כ, אבל במס' סופרים אוסר ושמא ההיא דלא כשמואל, וכן כתב במס' סופרים אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אותו ממקום למקום, לא ישב אדם על גבי קופה מליאה תמרים או גרוגרות אבל ישב ע"ג קופה מליאה קטניות או ע"ג עגולה של דבילה מפני שנהגו כך אין סומכין אוכלין באוכלין ואין מכסין באוכלין ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא א"כ היו ראויין לאכילה ר"א בן יעקב אומר כל אוכל שגמרו בידי אדם מותר לכסות בו וכן אם יש לו יד או עוקץ אין אוכלין אוכלין באוכלין אלא א"כ אכלן בבת אחת:
למאי חזי א"ר זירא לקורייטי. כלומר במאי אישתני לעילוי' ומשני דלכה"ג אישתני ובכל ענין מברך עליו בפה"ג והכי אמרינן בערבי פסחים גבי שתאן חי יצא ואמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא:
ואין מזרקין באוכלין. בהני שלשה מודה שמואל דאין מעבירין כוס מלא על הפת ולא בשר חי חותכין עליו ואין מזרקין את הפת וכל האוכלין במידי דמאיס אבל פת אפי' לא ממאיס אסור, אבל סומכין את הקערה בפת ואי ממאיס ע"י סמיכה אסור לשמואל:
ולא בימות הגשמים. שאעפ"י שהאגוזים אין האוכל נמאס לתוכן מיהו כשהן נופלין בטיט ממאיס, ומיהו עכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים היה צריך ליזהר שלא יזרקם לטיט אלא במקום נקי:
והא דתניא בולען במשקין. פסק ר"ח ואין מברכין עליהן דאידחו להו מתורת משקין הראויין לשתות לכל אדם הילכך אין להקפיד בברכתן אפי' יכול לברך ע"י הדחק: