אור ברסלב
תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות פרק שביעי - שלשה שאכלו › דף מט:

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד

פרק שביעי - שלשה שאכלו · דף מט:

דף מט.

אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש כדאמרינן לעיל גבי י"ח שאם עקר רגליו חוזר לראש וכאן אין לך עקירת רגל אחר אלא סילוק סדר ברכות והוי כמו הפסקה גמורה

ברכת המזון אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. ולאו משום שמותר להתענות בר"ח שהרי אסור להתענות בו כדאמרינן בפ"ק דר"ה ובמגילת תענית, מ"מ אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל דבר שצריך ברכת המזון כי יאכל פירות או ירקות דבר שאין צריך ברכת המזון, אבל ביום טוב לא סגי דלא אכיל פת, וקשה דאמרינן בסוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה דיליף ט"ו ט"ו מחג המצות וי"ל דה"פ אי בעי לא אכיל בסוכה אבל בשביל יום טוב צריך לאכול וא"ת מאי נפקא מינה אי צריך לאכול משום יום טוב או בשביל סוכה. י"ל דנפקא מינה כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה, עתה בשביל יום טוב שפיר דמי, אבל אי בשביל סוכה כגון ביום טוב ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות, והא דאמרינן בפ' אלו דברים מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולא שתא וכו' משמע שהיה מתענה ביום טוב, מפרש ר"י דבתענית חלום קאמר אבל בשאר תעניות אסור:

מסקנא דמילתא היכא שסיים בונה ירושלים ולא פתח הטוב והמטיב אומר בא"י אמ"ה אשר נתן שבתות לעמו ישראל וכו' וכן בימים טובים ור"ח וחותם בה בשל ר"ח הואיל ולא איפשיט לן, אעפ"י שהיא ברכה הסמוכה לחבירתה פותח בה בברוך הואיל והיא מדרבנן, מידי דהוה הטוב והמטיב שהיא מדרבנן ופותח בה בברוך ועוד שאינה אלא אקראי בעלמא. ומהאי טעמא נמי שמא אי לא חתים בשל ר"ח ולא אמר נמי שמחה שפיר דמי הואיל ואינה אלא מדרבנן, ואם שכח להזכיר מעין המאורע בסעודה ג' של שבת אם לא היה צריך לאכול פת כי אם מיני תרגימא כמו שמפרש ר"ת מידי דהוה אסעודה ג' של שבת שאם השלימה במיני תרגימא יצא ומשום הכי בסעודה ג' של שבת אם שכח להזכיר של שבת אין מחזירין אותו ואפי' אכל פת הואיל ואינה חובה כמו סעודה ראשונה. מיהו בכתובות פ' אעפ"י גבי משרה אשתו ע"י שליש משמע דחשיב סעודה ג' כמו הראשונה וצ"ע. ואי אקלע יום טוב ושבת בהדי הדדי או ר"ח ושבת כולל ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה וימים טובים לעמו ישראל וכו', וכן של ר"ח כולל בשל שבת וכדפרישנא:

עד כמה מזמנין. וה"ה ברכת המזון בלא זימון אלא רבותא אשמועינן אפילו על כזית מזמנין:

אם עבר צופים. פירש"י מקום שיכולין לראות משם בית המקדש. וקשה לרבי דא"כ הוה ליה למימר וכמדתה לכל רוח כדאיתא במי שהיה טמא איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח, ע"כ נראה דצופים אינו שם מקום אלא מקום שיכולין לראות פני המקדש משם כדתניא בתוספתא אי זו היא צופים הרואה ואינו מפסיק ובתוספתא דסוטה תניא גבי מערכי המלחמה צופים וזהו ודאי אינו מקום קבוע אלא מקום שיכולין לראות המלחמה משם. מ"ר:

שורפו לפני הבירה. פירש"י בפסחים משום דכל שפסולו בקדש באש ישרף כדדרשינן בפסחים פ' כל שעה. ואין נראה לר"י דא"כ אפילו עבר צופים נמי יחזור לשורפו לפני הבירה, ואומר רבי דלא אמרי' הכי בפ' כל שעה אלא לגבי קדשי קדשים וכי עבר צופים לא אטרחוהו רבנן לחזור, אבל אין נראה לפרש שחוזר ושורפו לפני הבירה כדי לביישו דהתם לא שייך טעמא דכדי לביישו דקאמר בפ' כיצד צולין גבי נטמא מעוטו והנותר שורפין אותו על גגותיהן וכו' ורמינהו מי שיצא חוץ לירושלים וכו' עד ואם לאו שורפו לפני הבירה ומאי קושיא ודילמא הכא היינו טעמא כדי לביישו והתם לא שייך טעמא דכדי לביישו אלא בניטמא שלם או רובו, אלא ש"מ כדפרישנא. מ"ר:

זה וזה בכזית. אומר ריב"א שמפרש בירושלמי משום שבשר קודש אינה בטילה ברוב כמו חמץ והוי בכזית. ורבי מאיר סבר ואכלת זו אכילה ואכילה הויא בכזית ואומר רבי דהני קראי לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה כדאמרינן לעיל במי שמתו וכי לא אשא פנים כו' שאני אמרתי ואכלת ושבעת והם החמירו עד כזית ועד כביצה משמע דהני שיעורי דרבנן ואמרינן נמי התם לעיל בההיא פרקא כגון דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ופירש"י שם שלא אכל אלא כזית, ואמרינן נמי בפ"ב דסוכה ואיתא נמי בפרק כל הבשר ובפ"ק דסוטה וכשהעלו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו כו' ולא בירך אחריו וה"ה פחות מכזית לר' מאיר, דאיזה הוי מדרבנן הואיל וכזית מדאורייתא, והא דאמרינן לעיל להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן לאו משום דכזית הוי שיעורא דאורייתא דאפילו לא אכל כלל היה יכול להוציאם מדאורייתא הואיל והוא גדול מידי דהוה אקידוש וברכת המצות כדפרישנא לעיל בעובדא דשמעון בן שטח. מ"ר:

וה"ר יעקב מקורביל הקדוש היה אומר דמדאורייתא הוי שיעורא כזית ושיעורא דפחות מכזית דרבנן בבריה דעלמא כגון בגרגיר ענבים אחד שצריך לברך אחריו מדרבנן אבל פחות מכזית ומכביצה בדבר שאינו בריה אין צריך לברך ומביא מן הירושלמי ראיה דקאמר התם בפ' כיצד מברכין, רבי יוחנן נסיב זיתא ובירך לפניו ולאחריו והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה א"ל רבי יוחנן בבלאה למה את מסתכל וכי לית לך כל שהוא מין ז' טעון ברכה לפניו ולאחריו, א"ל אית לי ומה צריכה ליה מפני שגרעינתו ממעטתו ולית ליה לר' יוחנן מפני שגרעינתו ממעטתו ומה עבד ליה ר' יוחנן משום בריה, לכן אפילו אכל פרידה אחת של ענבה או פרידה אחת של רמון טעון ברכה לפניו ולאחריו, מיהו תלמוד שלנו אינו סובר כך מדקאמר ולא אשא פנים לישראל וכו' משמע והם מדקדקין היינו מדרבנן וגם בתלמוד שלנו גבי ר' יוחנן אינו אומר זה התירוץ אלא מוקי לה בזית אגורי, אך נוכל לומר שאינו חולק על הירושלמי דמיירי לעיל בזית מליח שלא היה שלם ולהכי משני דצריך שיעור שלם מכזית הואיל ונחלק לשנים והוסר הגרעין, אבל בירושלמי מיירי כשהזית היה שלם ולכך סובר שיש לברך אפילו בפרידה של רמון. וכן פירש ה"ר יוסף לעיל שאין תלמוד שלנו חולק על הירושלמי והיינו מטעם דפרשינא, ומיהו אין חולק בזה שיכול לסבור שכל השיעורין דכזית וכביצה הוי מדרבנן:

ואכילה בכזית. ואומר רבי דהלכה כרבי מאיר דאמר בכזית ואע"ג דקיי"ל ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה בעירובין פרק מי שהוציאוהו הכא הלכה כר"מ משום דקם ליה רבי יוחנן בשיטתיה דאכל כזית מליח ובירך עליו תחלה וסוף ואמרינן לעיל אינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, ואם אנו אומרים מוחלפת השיטה וסבירא ליה לרבי יהודה כזית אתי שפיר טפי וגם אביי דלא מחליף על פסקא לא אשכחן דפליג וכן פסק ר"ח וה"ג ושאלתות דרב אחאי פרשת והיה עקב דהלכה כר"מ בכזית, ואף ע"ג דלענין יום הכפורים בעינן ככותבת, וכן לענין שתיה או"ר שיש להחמיר לברך על היין ואפי' שתה פחות מכדי לוגמיו ואע"ג דלענין יום הכפורים בעינן מלא לוגמיו לענין שתיה בבציר מכדי לוגמיו סגיא ואפי' מ"ד באכילה בכביצה יכול להיות לומר כן בשתיה, מיהו או"ר דלפניו צריך לברך ואפילו בפחות מכזית דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכן פסק הרב האלפסי זצ"ל ואמר נמי והעלו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך לאחריו משמע אבל לפניו צריך לברך. ואמרינן בירושלמי פ' כיצד מברכין כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא התיבון והרי פחות מכזית אין אחריו ג' ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוצי' א"ר יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה, פירוש לשאר מיני מאכל של ה' המינין כגון מעשה קדרה ופת אורז ודוחן ופת הבאה בכסנין דלא קבע סעודתו עילויה שאין אומר ג' ברכות ואין אומר לפניו המוציא והא דאמרינן לעיל ובנדה פרק בא סימן לאתויי ריחני שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם ולא קאמר לאתויי פחות מכזית, לפי שרוצה לומר שיש מינין שאינן טעונין ברכה לאחריו ואף ע"פ שטעונין לפניה, מיהו לעיל פרק כיצד מברכין פירשנו דמספקא לרבי אם טעונין ברכה לאחריו לכל הפחות בורא נפשות דדילמא ג' ברכות לא בירך אבל בורא נפשות בירך, ובירושלמי דסוכה אמרינן גבי העלו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה ונטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה בלא ברכה הוו סברין למימר שלא בירך שלשה ברכות הא ברכה אחת בירך אשכח דתני לא ברכה אחת ולא ג' ואין לידע אם רוצה לומר ברכה ראשונה של ברכת המזון או ברכה אחת מעין ג' מיהו ברכת בורא נפשות לא מפקינן מיניה:

חזרתו כטומאתו. לפירוש רשב"ם ור"ת שסוברים דלקבל טומאה הוי כביצה ניחא אבל לפירש"י צריך לומר דהוי לטמא אחרים ופי' כתבתי פ"ק דחולין:

בשלשה אומר נברך. ואי אפשר לומר ברכו דהוי משמע דיכולים לזמן אפילו בשנים ואע"ג דכתיב גדלו דהוי כמו ברכו כיון דאמר אתי הוי כמו נברך. ה"ר יוסף:

נברך אלהינו. ול"ג לאלהינו כלומר דלגבי שיר והודאה ברכה בלמ"ד כמו שירו לה' והודו לה' וכן גדלו לה' אבל גבי ברכה לא מצינו בלשון הזה וכן מפורש בסדר רב עמרם:

אמר שמואל לא יוציא אדם עצמו מן הכלל. ירושלמי שמואל אמר אינו מוציא עצמו מן הכלל התיבון והרי ברכת התורה הוא אומר ברכו א"ר אבון מכיון שהוא אומר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל:

תנן בשלשה והוא אומר ברכו. וס"ד השתא דברכו עדיף דברכו הוי צווי לברך את השם אבל נברך אלהינו אינו אלא נטילת רשות:

תוכן העניינים

תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה