תוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות· רבנו יהודה ב"ר שמואל החסיד
פרק שביעי - שלשה שאכלו · דף מו.
בוצע הוא מברך כי כבוד הוא ודרך ארץ שיגמור כל הברכות כי אם היה מברך אחר היה בוצע רק לבצוע:
בעל הבית בוצע ואורח מברך. וא"ת הואיל ור' אבהו ס"ל הכי אמאי אמר לר' זירא לבצוע. י"ל שר' זירא היה ג"כ וסעודה היתה לכבודו. אי נמי משום כבודו דר' זירא הוה עביד הכי:
אורח מברך שיברך לבעל הבית. ואפי' בעל הבית גדול מן האורח כדי שיברך לבעה"ב ואם ירצה בעל הבית לברך מאחר שהוא גדול יברך ואם ירצה גדול ליתן רשות לברך הרשות בידו כדאשכחן לקמן גבי רבי ור' חייא ורב דהוו יתבי בסעודתא ואמר רבי לרב לברך:
בעל הבית בוצע וכו'. נראה שיש לקיים דברי שניהן דהיכא שבעה"ב אוכל עם האורח בעל הבית בוצע כדי שיברך יפה והיכא שהאורח אוכל לבדו בלא בעה"ב הבוצע הוא יברך:
עד היכן ברכת הזימון. פירש"י שצריכין להיות שלשה וכשהם שנים לא יאמרוה דרב נחמן אמר עד נברך פירוש עד ועד בכלל ורב ששת אמר עד הזן שגם היא מברכת הזימון, ובסוף שמעתא פירש להיכן הוא חוזר משנצטרף לזימון ואמר לעיל רב ששת ברכת המזון עד הזן והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שגמר זה המברך ברכת הזן וחזר זה שהפסיק לשנים לגמור סעודתו להיכן הוא חוזר לברך לאחר שיגמור סעודתו וקאמר שחוזר לראש לתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שמתחלה הוקבע לשלשה ורבנן אמרי למקום שפסק, וקשיא טובא על פירושו חדא דהא לא אשכחן יחיד שאינו אומר ברכת הזן ועוד למה הפסיק לומר לקמן להיכן הוא חוזר וקאי אשמעתא דלעיל דאחד מפסיק לשנים והפסיק כולה שמעתא דלא איירי בהכי ועוד דבכל דוכתא נקט מברך ג' ברכות וכן לא יהי' לרב ששת דקיי"ל כותיה באיסורא אלא ביש זימון אבל יחיד לא יאמר כי אם שנים ועוד קשה מדתניא לקמן בפרקין וברכת זו ברכת זימון את ה' אלהיך זו ברכת הזן וקשה לרב ששת דאמר זימון היינו ברכת הזן ועוד שפוסק התלמוד לקמן והלכתא למקום שפסק דהיינו ברכת הארץ כשאר יחיד והא מעשה בכל יום דלא עבדינן הכי, על כן נראה לפרש כמו שמפרש רבי עד היכן ברכת הזימון אדלעיל קאי דאמר ג' שאכלו אחד מפסיק לשנים כלומר שיברך ברכת הזימון השלישי עם השנים ולאחר שבירך יחזור ויאכל וקאמר עד היכן ברכת הזימון שיאמר עמהן רב נחמן אמר עד נברך עד ועד בכלל אבל ברכת הזן לא יגמור ורב ששת אמר עד הזן והזן יאמר בכלל עמהן דכיון דאין נברך ברכה אינו אומרה בכלל זימון אלא הזן ולא משום דחשיבא ברכת הזן מזימון דאינה בכלל זימון אלא לענין שישלים עמהן ברכת הזן שהיא ברכה אבל הא פשיטא שכל יחיד יש לו להתחיל ברכתו מברכת הזן כמו שאנו נוהגין וקאמר נימא כתנאי דתני חדא ברכת המזון שתים ושלשה ותניא אידך שלשה וארבעה ואאחד מפסיק לשנים קאי וסברוה דכ"ע וכו' מ"ד שתים ושלשה קסבר עד הזן וקאמר שתים להפסקה ושלשה לשאר יחיד ומ"ד שלשה וארבעה קסבר עד נברך וקאמר שלשה להפסקה וד' לברכת המזון עם ברכת הזימון ומסיק לא רב נחמן מתרץ לטעמיה וכי מסיק לקמן אליבא דרב ששת דחוזר למקום שפסק הויא ברייתא בשתים ושלשה שאם שתים בהפסקה שחוזר למקום שפסק ומ"ד שלשה וארבעה קסבר הטוב והמטיב דאורייתא ואיכא שלשה להפסקה וארבעה לשאר יחיד ולמ"ד חוזר לראש יכול ליישב הברייתא שאין כאן חיסר ברכה בשביל הפסקה ומוקמינן להו בפועל וארבע בכל אדם והטוב והמטיב דאורייתא ולמ"ד שתים ושלשה הטוב והמטיב לאו דאורייתא ושתים בפועלים ושלשה בשאר בני אדם, וכפירוש זה משמע בירושלמי דקאמר ג' שאכלו כאחת וביקש אחד מהם לילך לו דבי רב אמרי יברך ברכה ראשונה וילך לו ואי זו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרי ברכת הזימון ר' זעירא בשם ר' ירמיה אמר זו הזן את הכל והיינו משמע דאשלשה שאכלו ובקש אחד מהן לצאת ואאחד מפסיק לשנים קאי כדפירשנו וקיי"ל שפיר כרב ששת דאינהו נמי מודו שכל יחיד יש לו להתחיל ברכת הזן דלא חשיב ליה ברכת זימון אלא להפסיק וכדפרישנא. מ"ר. אבל רבינו יצחק אלפאסי ז"ל פירש בספרו בענין אחר על פי הירושלמי וגרסת הספרים שלהן שהיה כתוב בהן וגם יש ספרים שגורסין כן נימא כתנאי דתני חדא שנים ושלשה מברכין ברכת זימון ותניא אידך שלשה וארבעה משמע דקאי אבני אדם ולא אברכות וזה לשונו עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן כלומר שאם אכלו ג' והוצרך אחד לצאת שיושב עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו שזו היא ברכת זימון ורב נחמן אמר עד את הכל ואמר נימא כתנאי דתני חדא שנים ושלשה שאכלו כאחד מברכין ברכת זימון ותניא אידך ג' וד' מאי לאו דכ"ע אית להו הטוב והמטיב לאו דאורייתא ובהא קמיפלגי מ"ד שלשה וארבעה קסבר עד נברך וכו' ודחינן לא רב ששת מתרץ לטעמיה ורב נחמן מתרץ לטעמיה הא שמעתא שקלו וטרו בה קמאי ז"ל ולא סלקא להו כל עיקר דסבירא להו דהא דתניא שנים ושלשה ברכות אינהון, וקשה להו היכי תנא להו בלשון זכר ולא אשכחן כן בפרקא והך מימרא דעד היכן ברכת זימון איפליגו בה בגמ' דבני מערבא לאותובי אתא למ"ד עד נברך מהא ברייתא דשנים ושלשה מברכין ברכת הזימון וכד מעיינת סליק לה פירושא דהך שמעתא בלא גמגום ובנא ספק וה"ג התם, ג' שאכלו כאחד וביקש אחד מהן לילך לו דבי רב אמרין יברך ברכה ראשונה וילך לו, אי זו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרי זו ברכת הזימון, רבי זעירא בשם רבי ירמיה זו ברכת הזן את הכל, רבו חלבו בר חנן בשם רב זו הזן את הכל, התיב רב ששת הא מתניתא פליגין שנים ושלשה חייבין הא ארבעה לא אין תאמר ברכת זימון ראשונה ניתני ד', אשכח תני ד', אין תאמר זו הזן את הכל קשה אין תאמר זו הטוב והמטיב לית את יכיל, דאמר הונא משנתנו הרוגי ביתר לקבורה קבעו הטוב והמטיב, א"ר הונא תיפתר כר' ישמעאל דאמר הטוב והמטיב דבר תורה, נמצא דשנים וג' שאתה אומר גברי אינון והכין פירושו, שנים ושלשה ואין אחד מהם יודע לברך הזימון כולה בברכותיה אלא אחד מהם יודע ראשונה והשני יודע ברכה שניה והשלישי יודע השלישית וקאמר שחייבין בברכת הזימון לפי שכל אחד יברך ברכה שלו ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהן או משלשתן, וגמרינן מינה דברכת המזון עם הזימון אינה אלא ג' בלבד, ולפיכך אינה נחלקת אלא בג' אנשים בלבד ומשום הכי קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה, ואי אמרת ברכת הזמון עד נברך ניתני ד' ופריק אשכחן תנא דתני ד' ואנא דאמרי כותיה, ואם תאמר הך תנא דתני ד' משום דהטוב והמטיב הוא דמני אמר לה גברא רביעאה, לית לן למימר הכי דברכת הטוב והמטיב דרבנן ולא מני לה תנא בהדי דאורייתא דאמר רב הונא כו', הדין פירושא דהדא גמ' דבני מערבא וחד טעמא היא עם גמרא דילן וכבר סליק פירושא דהא מתניתא כהוגן וליכא קושיא כלל, וקיי"ל כרב נחמן דאמר עד נברך וכן עמא דבר דהא כל יחיד מברך מתחיל מברכת הזן, אלמא ברכת הזימון דליתא אלא בשלשה עד נברך בלבד היא, אבל ברכת הזן אינה בכלל זימון. להיכן הוא חוזר אותו שאומר נברך שאכלנו משלו, רב זביד אמר משמיה דאביי חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו פעם אחרת ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וכן הלכתא כל זה פירוש רבינו אלפאסי זצ"ל, ולפי זה משמע דלא קאי כלל להיכן הוא חוזר אלעיל אאחד שהפסיק סעודתו והוצרך לצאת אלא מלתא באפי נפשה היא שאומר שהמזמן יענה ויאמר פעם שניה וכן פירש ה"ר יוסף להיכן הוא חוזר המברך ברכת זימון רב זביד משמיה דאביי אומר חוזר לראש ומתחיל נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו בא"י אמ"ה הזן וכו' ורבנן אמרו למקום שפסק כלומר אינו אומר נברך אלא אומר ברוך שאכלנו משלו וכו' ואף בה"ג פי' כן דקאי אמברך וגם לפירוש רבינו יכולין אנו לפרש כן דלא קאי כלל אדלעיל ואע"פ שאין זה קשיא לפירושו אי קאי אאחד מפסיק לשנים, דכולה שמעתא איירי בהכי כדפרישנא וגם בפירוש ר"ח פירש הכי דאאחד שיצא והפסיק קאי. ובה"ג פסק כרב ששת וכתב דהיכא דבעי למיפק חד מינייהו ובעו חברי' למיעבד ליה לפנים משורת הדין פוסקין סעודתייהו ומשמעי עילוייהו עד הזן וגמר איהו ברכה כולה ונפיק וחוזרין וגומרין סעודתן ומברכין, ובטוב יכילת לסבור כפירוש רבי דאפילו לרב ששת יחיד המברך מתחיל ברכת הזן דאינהו לא מיפלגי אלא בהפסקה, וכדפרישנא לעיל בשם רבינו וכן נראה עיקר:
כדתניא כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך. תמה רבי על אלהי נשמה שנתת בי ועל אתה הוא עד שלא נברא העולם ועל תפלת הדרך שחותמין בהן בברוך ואין פותחין בברוך ואינן סמוכו' לברכה שלפניהן. ואומר רבי שאינן אלא שבח והודאה ולא לברכה נתקנו וצ"ע בסד' דרב עמרם, וברכה שאחר מקרא מגילה האל הרב את ריבנו שאין חותמין בה בברוך אבל רבי רגיל לחתום וכן היא כתובה בספרי' ישנים במס' מגילה וגם בירושלמי, וגם ברכת בורא נפשות רבות יש שחותמין בה, וכך היא בירושלמי אבל אינן דומות לברכת הפירות ולברכת המצות, ובסדר רב עמרם לא חתים, מ"ר:
וברכה הסמוכה לחברתה, פירוש לפי שפתח בראשונה אינו צריך לפתוח בשניה בברוך ועל ברכה של מפטיר צור כל העולמים כו' עד שכל דבריו אמת וצדק, יש שם הפסקה במחזורים ואח"כ מתחיל נאמן אתה הוא ה' אלהינו ואינו מתחיל בה בברוך, ואומר רבי דודאי ברכה אחת היא עד האל הנאמן בכל דבריו, ומה שיש הפסק שם מפרש במסכת סופרים שהיו שם רגילין הצבור לומר דברי שבח ביחד כמו שמפורש שם במס' סופרים, ועוד מוכיח שם שאינה אלא ברכה אחת דקאמר התם אחרי ששנה כל ברכות של מפטיר לא אמרו לאומרו אלא לקיים ברכות שבע כנגד ז' קרואים, פירוש שתים בקריאת התורה תחלה וסוף ואחת בתחלת הפטרה וד' בסופה הרי ז'. וז' ברכות שאומרים בחופה שפותחין בהן בברוך אעפ"י שהן סמוכות זו לזו פירש"י בריש כתובות שהכל ברא על שם אסיפת רוב עם נתקנה כלומר שהכל ברא לכבודו כל אלו ומתחלת אסיפתם היה ראוי לאומרה, וכן יוצר האדם לא היה צריך לאומרה כלל הואיל ואיכא אשר יצר ועל שם שתי יצירות נתקנה והקדימוה לאשר יצר, ור"ח פירש לפי שיש אמורא פ"ק דכתובות שלא היה מברך אלא חמש ולא היה מברך יוצר האדם, ור"ת פי' דהוו כברכת הפירות וכברכת המצות שהן קצרות ואם לא היה פותח בהן בברוך היה נראה כברכה אחת, וברכת אשר ברא ששון ושמחה פירש"י שאומרים אותה כשאין שם פנים חדשות, וברכות של הבדלה שפותחין בהן בברוך שאינן סמוכות זו לזו, שהרי רבי מפזרן כדאמר בע"פ וכן ברכות שאומר קודם פסוקי דזמרה לפי שנתקנה כל אחת לבדה כדאמרינן פ' בתרא כי מתער משנתיה כו' כי שמע קול תרנגולא וכו', ועוד שהן קצרות כמו שפירש ר"ת, אבל בירושלמי לא משמע שמחמת קוצר שלהן פותחין בהן בברוך, דקאמר התם בפ"ב דמכילתא כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לחברתה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בהן בברוך מתיב ר' ירמיה הרי גאולה שניא היא דמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא, והרי סופה, שתים הן אחת לשבא ואחת לשעבר, התיבון הרי הבדלה שניא היא דמר רבי בא בר זבדא רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס, ר' חייא רבה היה מכנסן, התיבון הרי נברך שניא היא שאם היו יושבים שנים ואוכלין אינו אומר נברך, הרי הזן את הכל קשיא הרי הטוב והמטיב שניא היא דאמר רב הונא משנתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבע הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה, והא קידוש שניא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן, והא סופה א"ר מנא מטבע ברכות כך היא, הרי משמע דלא כפירוש ר"ת, ומיהו אומר רבי שברכת יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתתן חלקנו בתורתך וכו' שמסיימת ברוך אתה ה' הגומל חסדים טובים לעמו ישראל ואינה פותחת בברוך, אע"פ שאותה שלפניה קצרה אומר רבי שהיא סיום ברכת המעביר שינה מעיני וכולה ברכה אחת, ואע"פ שיש הפסק במחזורים ברכה אחת היא, ומ"מ הויא שפיר מעין פתיחה סמוך לחתימה שה"ק גומל חסדים טובים לאדם שמחדש כחו ומשיב אליו רוחו ומחזיר לו נשמתו, ומיהו הוה מצי למימר שאינה אלא לשבח בעלמא כמו שפירש באלהי נשמה ובתפלת הדרך, וא"ת וברכת הערב נא ה' אלהינו שהיא ברכת התורה למה אינו פותח בה בברוך הואיל ואותה שלפני' קצרה היא ואינה מסיימת בברוך, י"ל שהיא סיום ברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה וברכה אחת היא וארוכה היא שפותח בה בברוך ומסיים בה בברוך, וברכה אחרונה שבק"ש פירש רשב"ם בערבי פסחים לפי שצריך לפתוח בה אמת כדכתיב וה' אלהים אמת כדאמר בפ"ב, ולאו דוקא נקט ברכה אחרונה שבק"ש דה"ה כל ברכה שהיא אחרי פסוקים כגון ישתבח שהיא אחר פסוקי דזמרה וכן יהללוך שהיא אחר ההלל שאין פותח בה בברוך וטעמא משום דקאי אברכה שלפני הפסוקים ואינה דומה להתחלה. מיהו ברכו' שאחרי קריאת התורה והפטרה ומגילה פותח בהן בברוך שהרי הן אחר קריאת הספר דומה שהוא התחלת מעשה ויש לפתוח בהן בברוך: