תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק מי שאחזו · דף ע.
עביד ליה לההוא עכו"ם לדבר אחר, מכאן התיר רש"י לעשות רפואה לעכו"ם לכל הפחות בשכר, אע"ג דמסיק בפ' אין מעמידין גבי מילדת ומניקה דאפי' בשכר אסור, התם שייך טפי פן מגדל בן לע"ז, או א"נ להתחכם ולהיות בקי ברפואה, או כדי לרפות בה ליש' עשה: ע"ב.
ורבי יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה, ואפי' שתיק ולא מוחה נמי דהא מדמה ליה ר' יוחנן לשוטה, ותימה ולכשישתפה האיך כותבין כיון שהיה שוטה בנתים כבר נתבטלה השליחות ונדחה, דלענין קרבן חשיב ליה דיחוי בפ' נגמר הדין, ובירושלמי מדמה הך דגט לקרבן דגר' בירושלמי מיחלפא שיטתיה דר' יוחנן ורשב"ל דאתפלגון נתחרש או נשתטה או נשתמד או שהורו ב"ד לאכול חלב ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו, י"ל דהא דמדמה להו בירושלמי בעוד שאחזו קורדיקוס כי היכי דהוי דיחוי לענין קרבן הוי דיחוי לענין גט, אבל לאחר שנשתפה נהי דלענין קרבן אינו חוזר ונראה לענין גס לא הוי דיחוי דכיון דידעינן דעתיה דניחא ליה הרי כאלו עתה עושהו שליח, ור' יוחנן מדמה ליה לשוטה צריך לזהר בש"מ שצוה לכתוב גט שתהא דעתו מיושבת עליו אף בשעת כתיבה משום דחולה פעמים שדעתו מטורפת דעתים חלים ועתים שוטה, ואפי' ר"ל דמדמה קורדיקוס לישן, היינו משום דסמיא בידן או שמא אפי' ר' יוחנן וס"ט כישן דמי מקום דלא מחוסר מעשה שרגיל שתתיישב דעתו מאליו:
איני והאמר ר' יהודה אמר שמואל, משמע דאדר' יוחנן פריך, וכן י"ס שכתוב בהם מי א"ר יוחנן הכי, וק' לפי מאי דמדמה שחט רוב שנים ומגוייד למי שאחזו קורדיקוס תקשי ליה ממתניתן דקתני ברישא אין כותבין, ופר"ת דודאי ממתניתן ל"ק דידע שפיר דמגוייד ושחיט אית להו דעתא צילותא טפי מקורדיקוס, אלא לר' יוחנן פריך דאמר אין כותבין אלא לכשישתפה ואמאי והרי מגוייד ושחט בו רוב שנים הולכין ומתקלקלין א"ה כותבין ונותנין עכ"ל, כמה דלא מאית ארמיזה קמייתא סמכינן דמדמי ליה לישן, ונר' דר"ל נמי ק' דלא מדמי ליה לישן אלא משום דסיימינהו בידן והני לא סיימינהו בידן, והא דנקט ר' יוחנן משום דדימהו בהדיא לשוטה, ומשני התם דעתיה צילותא היא ואפי' כשהוא הולך ומתקלקל אלא דכחישותא הוא דאתחלה ביה מחמת קירוב מיתה אבל קורדיקוס מעיקרא דעתא שגישתא היא:
אלא מעתה יהא גולה על ידו, לאו אשינויא דחי הוא וסופו למות דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת דקשה טפי, אלא אמילת' דשמואל פריך דאמר מעידין עליו, ותימה דלמילתא דשמואל מהכא פשיט דאינו יכול לחיות דאפי' בסימן א' הוי טריפה וכ"ש בשנים דודאי מאית ואמאי אינו גולה, וי"ל בשלמא אי לא אמר שמואל ה"א דלא מת עד זמן מרובה הלכך אינו גולה דרחמנא אמר ויפל עליו וימות דמשמע שימות לאלתר, אבל שמואל אמר מעידין להשיא את אשתו לאלתר ולא חיישינן שמא תנשא קודם שימות אלמא פשוט ליה שימות לאלתר אם כן אמאי אינו גולה:
שמא הרוח בלבלתו, ודוקא בשוגג ולענין גלות, אבל במזיד חייב מיתה אע"פ שבלבלתו הרוח דהא אפי' מצמצם בתוך המים וכפתו לפני ארי חייב, והיינו טעמא משום דגבי גלות כתיב ויפל עליו וימות דמשמע מה שהפיל עליו גרם לו המיתה ולא דבר אחר, אע"ג דבמזיד כתיב מכה איש ומת לא משמע ליה דמן ההבאה דוקא מת, א"ג גבי גלות כתיבי קראי טובא ומיתורא קא דרשינן, ותימה והא בפ' אלו נערות מוקמינן קרא דונקה המכה בהורג בשוגג שחובשין אותו ואם ימות יגלה וי"ל דמיירי בביתא דשישא ולא פירכס, או א"נ יש מכות שאין פירכוס ובלבול רוח מזיק להם כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא בו וכרך עליו צלצול:
א"נ הוא קרב מיתתו, הני תרי לישני תרוייהו אמרינהו רב אושעיא ולא פליגי אהדדי דבעי שימות מחמת הרוצח ולא מחמת דבר אחר, ותלמודא מפרש נפקותא דהנך טעם, א"נ פליגי ומר סבר פרכס מחמת רוצח, דכל אדם דרכו לפרכס מחמת שחיטה, ומר חשיב רוח מחמת רוצח משום דאתי ממילא:
שחייא דהן הן נקטיה, רש"י פירש או שחייא דהן הן נקטיה, ול"נ דמשמע תרווייהו בעי' מדקאמר בתר הכי דאמרינן ליה חד לאו ותרי הן ותרי לאו א' הן, ומיהו יש לישב פירש"י והא דקתני מתני' בדקינן אותו ג' פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן היינו שיערב יחד הבדיקות חד לאו ותרי הן או חד הן ותרי לאו:
דברים של ימות החמה וכו', ובסירוגין כדאמרינן, והא דלא סגי בבדיקת הגט ששואלין אותו נכתוב או לא נכתוב והוא עונה לאו והן בסירוגין, דס"ל לתנא דמתני' דלא חשיב האי בדיקה חכמה אם לא שתהיה נכרת חכמתו בדברים אחרים, בירושלמי מפ' דאומרים לו נכתוב גט לאשתך והוא אומר אין, לאמך והוא אומר לאו, לאחותך והוא אומר לאו:
וליחוש שמא קורא אחזייה, וכי בעי גלופקרי' לאו שוטה הוא, ולא שנחוש להקל אלא הכי פריך היה לנו לבדקו בדברים אחרים כדי שלא לעגן את אשתו דאפשר דבבדיקה זו אנו מעגנין אותה שלא כדין: