תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק מי שאחזו
דף סז:
מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי, קא משמע לן דכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונשתפה הגט גט ואין באמירתו כלום:
דף סח.
אייתי שדין ושדתין, מה שלא שאל באורים ותומים לפי שאין שואלין בהם דבר שיוכל לידע בענין אחר:
וכתיב זנות יין ותירוש יקח לב, אע"פ שעדיין לא נכתב, שגור היה בפיהם כדאמרינן בפ' לא יחפור גבי יואב דמייתי קרא ארור עושה מלאכת ד' רמיה:
דף ע.
עביד ליה לההוא עכו"ם לדבר אחר, מכאן התיר רש"י לעשות רפואה לעכו"ם לכל הפחות בשכר, אע"ג דמסיק בפ' אין מעמידין גבי מילדת ומניקה דאפי' בשכר אסור, התם שייך טפי פן מגדל בן לע"ז, או א"נ להתחכם ולהיות בקי ברפואה, או כדי לרפות בה ליש' עשה: ע"ב.
ורבי יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה, ואפי' שתיק ולא מוחה נמי דהא מדמה ליה ר' יוחנן לשוטה, ותימה ולכשישתפה האיך כותבין כיון שהיה שוטה בנתים כבר נתבטלה השליחות ונדחה, דלענין קרבן חשיב ליה דיחוי בפ' נגמר הדין, ובירושלמי מדמה הך דגט לקרבן דגר' בירושלמי מיחלפא שיטתיה דר' יוחנן ורשב"ל דאתפלגון נתחרש או נשתטה או נשתמד או שהורו ב"ד לאכול חלב ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו, י"ל דהא דמדמה להו בירושלמי בעוד שאחזו קורדיקוס כי היכי דהוי דיחוי לענין קרבן הוי דיחוי לענין גט, אבל לאחר שנשתפה נהי דלענין קרבן אינו חוזר ונראה לענין גס לא הוי דיחוי דכיון דידעינן דעתיה דניחא ליה הרי כאלו עתה עושהו שליח, ור' יוחנן מדמה ליה לשוטה צריך לזהר בש"מ שצוה לכתוב גט שתהא דעתו מיושבת עליו אף בשעת כתיבה משום דחולה פעמים שדעתו מטורפת דעתים חלים ועתים שוטה, ואפי' ר"ל דמדמה קורדיקוס לישן, היינו משום דסמיא בידן או שמא אפי' ר' יוחנן וס"ט כישן דמי מקום דלא מחוסר מעשה שרגיל שתתיישב דעתו מאליו:
איני והאמר ר' יהודה אמר שמואל, משמע דאדר' יוחנן פריך, וכן י"ס שכתוב בהם מי א"ר יוחנן הכי, וק' לפי מאי דמדמה שחט רוב שנים ומגוייד למי שאחזו קורדיקוס תקשי ליה ממתניתן דקתני ברישא אין כותבין, ופר"ת דודאי ממתניתן ל"ק דידע שפיר דמגוייד ושחיט אית להו דעתא צילותא טפי מקורדיקוס, אלא לר' יוחנן פריך דאמר אין כותבין אלא לכשישתפה ואמאי והרי מגוייד ושחט בו רוב שנים הולכין ומתקלקלין א"ה כותבין ונותנין עכ"ל, כמה דלא מאית ארמיזה קמייתא סמכינן דמדמי ליה לישן, ונר' דר"ל נמי ק' דלא מדמי ליה לישן אלא משום דסיימינהו בידן והני לא סיימינהו בידן, והא דנקט ר' יוחנן משום דדימהו בהדיא לשוטה, ומשני התם דעתיה צילותא היא ואפי' כשהוא הולך ומתקלקל אלא דכחישותא הוא דאתחלה ביה מחמת קירוב מיתה אבל קורדיקוס מעיקרא דעתא שגישתא היא:
אלא מעתה יהא גולה על ידו, לאו אשינויא דחי הוא וסופו למות דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת דקשה טפי, אלא אמילת' דשמואל פריך דאמר מעידין עליו, ותימה דלמילתא דשמואל מהכא פשיט דאינו יכול לחיות דאפי' בסימן א' הוי טריפה וכ"ש בשנים דודאי מאית ואמאי אינו גולה, וי"ל בשלמא אי לא אמר שמואל ה"א דלא מת עד זמן מרובה הלכך אינו גולה דרחמנא אמר ויפל עליו וימות דמשמע שימות לאלתר, אבל שמואל אמר מעידין להשיא את אשתו לאלתר ולא חיישינן שמא תנשא קודם שימות אלמא פשוט ליה שימות לאלתר אם כן אמאי אינו גולה:
שמא הרוח בלבלתו, ודוקא בשוגג ולענין גלות, אבל במזיד חייב מיתה אע"פ שבלבלתו הרוח דהא אפי' מצמצם בתוך המים וכפתו לפני ארי חייב, והיינו טעמא משום דגבי גלות כתיב ויפל עליו וימות דמשמע מה שהפיל עליו גרם לו המיתה ולא דבר אחר, אע"ג דבמזיד כתיב מכה איש ומת לא משמע ליה דמן ההבאה דוקא מת, א"ג גבי גלות כתיבי קראי טובא ומיתורא קא דרשינן, ותימה והא בפ' אלו נערות מוקמינן קרא דונקה המכה בהורג בשוגג שחובשין אותו ואם ימות יגלה וי"ל דמיירי בביתא דשישא ולא פירכס, או א"נ יש מכות שאין פירכוס ובלבול רוח מזיק להם כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא בו וכרך עליו צלצול:
א"נ הוא קרב מיתתו, הני תרי לישני תרוייהו אמרינהו רב אושעיא ולא פליגי אהדדי דבעי שימות מחמת הרוצח ולא מחמת דבר אחר, ותלמודא מפרש נפקותא דהנך טעם, א"נ פליגי ומר סבר פרכס מחמת רוצח, דכל אדם דרכו לפרכס מחמת שחיטה, ומר חשיב רוח מחמת רוצח משום דאתי ממילא:
שחייא דהן הן נקטיה, רש"י פירש או שחייא דהן הן נקטיה, ול"נ דמשמע תרווייהו בעי' מדקאמר בתר הכי דאמרינן ליה חד לאו ותרי הן ותרי לאו א' הן, ומיהו יש לישב פירש"י והא דקתני מתני' בדקינן אותו ג' פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן היינו שיערב יחד הבדיקות חד לאו ותרי הן או חד הן ותרי לאו:
דברים של ימות החמה וכו', ובסירוגין כדאמרינן, והא דלא סגי בבדיקת הגט ששואלין אותו נכתוב או לא נכתוב והוא עונה לאו והן בסירוגין, דס"ל לתנא דמתני' דלא חשיב האי בדיקה חכמה אם לא שתהיה נכרת חכמתו בדברים אחרים, בירושלמי מפ' דאומרים לו נכתוב גט לאשתך והוא אומר אין, לאמך והוא אומר לאו, לאחותך והוא אומר לאו:
וליחוש שמא קורא אחזייה, וכי בעי גלופקרי' לאו שוטה הוא, ולא שנחוש להקל אלא הכי פריך היה לנו לבדקו בדברים אחרים כדי שלא לעגן את אשתו דאפשר דבבדיקה זו אנו מעגנין אותה שלא כדין:
דף עא.
אמר רב יוסף מאי ק"ל תנינא, ותימה לפי מאי דבעי רב יוסף לדמויי אלם לחרש הוה ליה לאקשויי ממתני' לרב דבהרכנה סגי, וי"ל דרב יוסף נמי ידע שיש חילוק בין אלם לחרש כדתנן במס' תרומות דאלם תורם חרש אינו תורם אלא דרב יוסף משמע ליה כיון דמהניא הרכנה באלם כ"ש דחרש חשיב כתב דידיה, א"נ דמהניא הרכנה כשנשתתק ושומע מה שאומרים לו פשיטא דבחרש שאינו שומע מה שאומרים לו לא שייכא הרכנה כלל דאפי' כתבו לו בשטר נכתוב גט לאשתך אין להאמין בהרכנתו אם הוא משיב הן אם לאו דאינו מתכוין למה שכתבו לו אלא כמתעסק בעלמא הוא:
הרי יכול להגיד מתוך הכתב, וממתני' דנשתתק לא ק"ל הרי יכול להגיד על ידי הרכנה, דפשיטא דהרכנה לא חשיבא כדיבור לענין עדות אלא לרב דאפי' בחרש חשיבא כתיבתו לשוויי כפקח אלמא חשיב כתב דידיה כדיבור אף לענין הגדה:
מפיהם ולא מפי כתבם, ותימה תיפוק ליה מולא יגיד גופיה כדאשכחן לענין חליצה דאלם ואלמת פסולים לפי שאינם באמר ואמרה, ה"נ אינם בהגדה, וי"ל דשאני התם דילפינן ענייה מוענו הלוים דידעי לשון הקודש, וגמרינן נמי פה מה התם בקול אף הכא בקול:
מיתיבי כשם שבודקין אותו לגיטין, משמע דאמילתא דרב פריך דשני מפיהם ולא מפי כתבם דומיא דפירכא שניה, ותימא דבלא רב מהכא תק' ליה ברייתא דאלם, וי"ל אי לאו רב ה"א דמפיהם לאו דוקא, ואפ"ה פטור מקרבן שבועה מגזרת הכתוב דאם לא יגיד דלא חייב הכתוב אלא במדבר אבל לרב פריך דחשיב כתב כדיבור דמשוי ליה כפקח ואפ"ה פוסל לעדות משום דכתיב מפיהם:
ירושת בנו הבכור, להכיר מי שהוא בכור מבניו, ורש"י להשוות בני הבכור לשאר בנים, וק' למה נקט בכור הוה מצי למימר בפשוטים לרבות לאחד ולמעט לאחד:
ולעדיות , ירושלמי א"ר אבהו בשם ר' יוסי הדא אמרה דאדם מעיד עדותו מיושב אף בנדרים כן, ר' מנא קסליק קמיה ר' ינאי ושרא נדריה הדא אמרה אף בנדרים כן:
תנאי היא, לאו מכח קושיא זו משני תנאי הוא, דאיכא לאוקמי ברייתא בחרש מעיקרו, אלא משום דקים לן דחלוקים עליו חבריו על רשב"ג:
א"נ לכדר' יצחק, תימה דבפ' חרש אביי גופיה דייק מעולמית הא דר' יצחק והכא דייק מינה דר' יוחנן משמע דלית ליה ההוא דיחויא, י"ל קסבר אביי דקתני עולמית מקום נתחרש ומשום נשתטה דאתרווייהו קאי מדלא קתני עולמית גבי חד מינייהו הוי כאלו כתב עולמית בכל חד וחד הילכך דייק מינה דר' יוחנן ודר' יצחק: ע"ב.
הכא בפאי עסקינן דלא אמר אמרו, סוגיא זו משונה דמאי ס"ד לשנויי ואיכא למיפרך כדפריך אשנויא קמא, וי"ל דמעיקרא קא דייק לאוקמי מתני' כר"מ דע"כ הא דנקט רישא כתובו לא לגופיה אצטריכא דבין לר' יוסי ובין לר' מאיר מודו דלא מהני, אלא ע"כ למסתם כר"מ אתא למימר דוקא כתובו אבל תנו מהני בג', ופריך מסיפא דאתיא כר' יוסי דמשמע דאפי' תנו לא מהני, ומשני כולה ר"מ היא ובדלא אמר תנו ולא לאשמעינן מידי קא אתיא, אלא טעמא דרישא קא מסיים דלהכי לא מהני מה שעשו אחרים דבלשון כתובו לא מימסרן מילי לשליח, ופריך א"ה עד שיאמר תנו מיבעי ליה כלומר אדתני סיפא לפרושי רישא בדבר פשוט ואין בו שום חידוש הוה ליה למיתני עד שיאמר תנו למסתם בהדיא כר"מ דמרישא לא שמעינן אלא מדיוקא, ומשני דלא אמר לבי תלתא ובי תרי לא מהני מידי תנו וא"נ מיירי מתני' בין בתרי בין בתלתא לא נקט עד שיאמר תנו משום תרי, ופריך עד שיאמר לג' תנו מבעי ליה, ומשני כולה ר' יוסי היא ורישא לאו למידק אמר תנו כותבין, דכתובו וכל דדמי לכתובו כגון תנו לא מהני לר' יוסי אלא דוקא אם אמר אברו וס"ד דעל זה לא שייך להקשות עד שיאמר אמרו מבעי ליה כיון שאינו מענין דרישא שהוא מצוה לעשות הדבר כגון כתבו ותנו:
דף עב.
נפיק מינה חורבה, הוה מצי לאשנויי כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיח כדמשני בפ' התקבל, אלא דהדר היה פריך וניחוש דילמא אמר להו ואתם כתובו, ולפי שדקדק בה שם לא חש להאריך כאן וזו מוכיחה שהתקבל קודם מי שאחזו כגרסת הירושלמי:
תניא כותיה דרב אשי, בהך ברייתא לא שייך למידק בה כפו במתני' דנימא רישא ר"ם וסיפא ר' יוסי דהא קתני כתב סופר לשמה משמע שבלא שום ציווי נכתב ונחתם, וא"א לדקדק הא אם ציוה הבעל לשום אדם כשר דליכא מאן דמכשר בהאי, וע"כ צריך לפרשה בלשון לא מיבעי, לא מיבעי דלא אמר כתובו אלא אפי' אמר כתובו, ואפי' אמר תנו, ואפי' אמר אמרו אין כאן צד הכשר עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו:
לאפוקי ממ"ד ר' יוסי מודה באומר אמרו, פסק ר"ח כר"א ולפי זה יש להכשיר חתם סופר ועד דלא נפיק מינה חורבה ולעיל בפ' התקבל דקדקנו בה ב"ה:
קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב, מישמעו לא דייק אע"ג דישמעו משמע שמיעת קולו, אי לאו משום דקולו הוי משנה יתירא לא הוה ממעט ליה, דהשתא נמי לא הוי קולו דוקא, דהא בנשתתק מהניא הרכנת ראשו ולא ממעט אלא החרש דמסתבר טפי אע"פ שיודע לדבר מתוך הכתב ומשמע מדלא קא ממעט אלא דרב כהנא מיירי בחרש, משמע דפקח שכתב בכתב ידו מהני מידי דהוי אהרכנה דאלם, ומיהא אר"ת דבתוספתא קתני כהך ברייתא דמייתי הכא, ולא עוד אלא אפי' כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו פסול עד שיאמר לסופר וכו' אע"ג דבהרכנה מיירי אפשר דהרכנה עדיפא טפי משום דמראה בגופו, א"נ יש נשתתק דקאמר בענין אחר אקילו ביה משום תקנות עגונות, ונר' דדוקא לענין ציווי הבעל הוא דבעינן שידבר בפיו ושישמעו קולו אבל לענין שליחות האשה כל היכא דקים לן שהיא רוצה בדבר לא בעינן שמיעת קולה דגבי תן גט לאשתי בפ"ק אם היה זכות לאשה כמו לעבד לא היה יכול לחזור, ובסוף האשה שלום גבי מזכה גט לאשה במקום יבם אי לאו משום דזימנין מרחמא ליה הוה מצי לזכות לה בלא ידיעתה, הילכך יכולה האשה להרשות ולמנות שליח לקבלה במקום אחר ועדים כותבין וחותמין על פיה מינתה להיות שליח לקבלה אע"פ שאין השליח שומע קולה:
מהיום אפ מתי מעכשיו אם מתי, כתב ר"ת שיש לכתוב בגט של ש"מ מעכשיו דאי כתיב ביה מהיום ומאית בהאי יומא לא ידענא מה אדון ביה:
מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, בפ' האומר פליגי רב ושמואל ור' יוחנן במעכשיו ולאחר ל' יום, ופריך מהכא לר' יוחנן דלית ליה לא תנאה ולא חזרה אלא שיורא הוא ור"ל מהיום יתחיל ולאחר מיתת יגמור ואין גט לאחר מיתת, ומשני דגזרינן הכא אטו מהיום אם ימות: ע"ב.
אלימא מהיום ורבנן וכו', וסיפא דקתני אין זה גט ואסירא לעלמא וליבם נמי אסירא, אלא מספקא ליה אי הלכה בע"פ, אע"ג דפריך ומי מספקא ליה אי א"ר יוסי בע"פ ולא בעינן למימר דרב הונא לא ס"ל דרבותי', היינו דבפי' דברי ר' יוסי לא בעי למימר דפליג עליה וכיון שהיו מקובלים שר' יוסי אומר אפי' בע"פ אבל במה שעשו מעשה כר' יוסי אפשר דרב הונא פליג עלייהו בהא, כנ"ל:
אמר רב הונא גיטו כמתנתו, ופירש"י ור"ח דאיירי בש"מ שנותן גט בסתם דאמדינן דעתיה שמחמת דאנת מיתה נתנו כמו במתנה, ויש לדקדק מכאן דהא דאמרינן בש"מ אם עומד חוזר היינו פי' אם עמד מסתמא חוזר והמתנה בטלה, מדדייק הכא ואי אמרת ואם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד, משמע מיד שעמד נתבטל הגט, ועוד ע"כ ה"פ דאי עד דאמר אני חוזר בי, למה לי עמד הא אמרינן כל שאלו עמד חוזר במתנתו, והכי הול"ל ש"מ שנתן מתנה אימתי שירצה יחזור והיינו טעמא דחזרת ש"ם היינו משום אומדן דעת ואנן סהדי דאינו רוצה שתחול מתנתו לכשיעמוד, והק' ר"ת על רש"י ור"ח אי רב הונא בסתם גט דש"מ איירי הוה ליה לפרושי ש"מ גיטו כמתנתו, ונ"ל דל"ק דרב הונא אמתניתין קאי, ועוד הקשה דתנאי דמתני' דמהיום אם ימות וכו' למה לי לאתנויי כיון דסתמא נמי אם עמד חוזר, וי"ל דחילוקי הלשונות אתא לאשמעינן, ועוד הק' בפ' איזהו נשך דאמרה ליה אי קיימת דידך אנא ואמרי' פטומי מילי, ואמאי הא ממילא אם עמד חוזר, ול"ק מידי דמסיק התם אליבא דהלכתא כרבא, ורבא לית ליה דרב הונא, וכן שמואל לית ליה מדאתקין בגיטא דש"מ אם ימות יהא גט, ועוד הק' מה פריך ממתני' לרב הונא, שאני מתני' דאתני אם ימות מחולי זה והרי מת מאותו חולי, מה ענין זה לש"מ הנותן גס סתם, ומיהו לפי הטעם שפי' משום דאמדינן דעתיה שרוצה שיתבטלו דבריו מיד כשיעמוד לא הורע כוחו במאי דאתני מחולי זה, ופי' ר"ת לא כתבתי כי אינו מחוור, וגם לפי פסק ההלכה אין נפקותא בחילוק הפי' דלית הלכתא כרב התא:
כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה, ותימא מה חידוש הוא זה עד השתא לא שמעינן דדברי ש"מ ככתובי' וכמסורים דמי, ותירץ הריב"ם דאתא לאשמעינן יוצא בקולר דפ' התקבל דכל היכא דמועיל כתובו לא בעי קנין, ור"ת מפ' דאתא לאשמעינן קאמר הכי:
דף עג.
שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו התנה אין דאמר ר' אלעזר וכו', אע"ג דדייק ליה מדרב הונא ואין הלכה כרב הונא, מ"מ אפשר דהלכה כר' אלעזר דהוא אמרה מסברא ולא מדיוקא דרב הונא:
מ"ש רישא ומ"ש סיפא, בירושלמי מפרש אמר אם ימות מחולי זה אינו גט דלא מת מאותו חולי, אבל אמר אם לא אעמוד מחולי זה הוי גט שהרי לא עמד מאותו חולי, ותלמודא דידן לית ליה הך סברא דמסתמא דעתו [חסר איזה תיבות] חולי:
אכלו ארי אנו אין לנו, הא דלא נקט נפל הבית או נשכו נחש כדקתני ברייתא שמא ע"י מעשה שאירע כך שלחו:
אונסא דלא שכיח הוא, משמע הכא דאונסא דלא שכיח לרבא לא הוי גיטא, ותימא דבריש כתובות איכא תרי לישנא אליבא דרבא, בחד לישנא קאמר דאין טענת אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות ופסק ר"ח הלכה כאותו לשון והביא ראיה מההיא דלעיל דריש השולח דקאמר אי משום אונס אין אונס בגיטין, ובאונס דלא שכיח איירי דבאונסא דשכיח כגון פסקיה מברא כולהו מודו דאין אונס משום דאיבעי ליה לאתנויי, ומפ' ר"ת דאיכא תלתא גוונא אונס בפסקיה מברא דשכיח טובא לכ"ע אין אונס, ובלא שכיח כי הכא לכ"ע יש אונס ולא חיישינן ביה לצנועות ופרוצות דלא מסקי אדעתייתו אונס כי האי, ובשכיח ולא שכיח פליגי בכתובות והלכה דאין אונס:
מתני'.
לא תתייחד עמו אלא על פי עדים, בגמרא משמע טעמא משום חשש קידושין כגון מגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דמייתי עלה דההוא דראוה שנתייחדה עמו באפילה, ולפירש"י ניחא דפירש דמה היא באותן הימים מיירי כגון קאמר מעת שאני בעולם ולא קאי אמהיום דרישא, דבההיא הוי גט למפרע לכ"ע הילכך לא תתייחד משום חשש קידושין, אבל לפר"ת דמפרש מה היא באותן הימים קאי אמהיום אם מתי ר' יהודה דאמר הרי היא כאשת איש לא יתכן לפרש משום חשש קידושין דהא לא הוי גט עד סמוך למיתתה אלא הוי טעמא משום גט ישן, אבל ר' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת דמספקא ליה הוי טעמא דלא תתייחד או משום גט ישן, או משום חשש קידושין, ולר"מ דאמר בעילתה תלויה ואם מת מגורשת למפרע הוי טעמא משום חשש קידושין: ע"ב.
נתן לה כספים חוששין משום זנות, פירש"י דנקט חוששין לזנות אגב קידושין, או א"נ נקט לשון חוששין לר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ואפילו לרבנן נמי נפקא מינה אי הוי האי גברא מאותם הפוסלים בביאתם:
תנא ובלבד שימות, פי' הא דתני מגורשת ואינה מגורשת וחייב אשם תלוי בלבד שימות דלא תיהא מאחר שבא עליה היה ספק כרת יביא אשם תלוי מיד על אותה ביאה ואם לא מת אח"כ יביא גם חטאת קמ"ל כיון שעומד הדבר להתברר אם יבא לידי חיוב חטאת לא מחייב אשם תלוי, כמו אוכל ספק חלב ונודע לו שהיה חלב קודם שהביא אשם תלוי כנ"ל, הקשה רש"י האיך מביא אשם תלוי כיון שלא מת באותה שעה הוברר הדבר שלא היתה אותה שעה הסמוכת למיתה ותירץ משום דסבר אין ברירה, וק' דהא לעיל בריש כל הנס אמרינן דגט ש"מ א"א לו להיות גט אלא ע"י ברירה, הלכך נ"ל דהאי דקאמר אין ברירה אין פירושו כמו אין ברירה דעלמא דאמרי' הוברר הדבר למפרע שבאותה שעה היה ראוי להיות כך, אלא ה"פ אין ברירה כלומר אע"פ שחי יותר כיון שבאותה שעה לא היה ברור אם יחיה אם ימות והכניס עצמו בספק כרת חייב אשם תלוי, ולא דמי לאוכל ספק חלב ונודע לו שהוא חלב קודם שהביא אשם תלוי שהוא פטור, דשאני התם שבשעה שאכלו א"א דפקע איסור חלב מאותה חתיכה, אבל הכא בשעה שבא עליה אפשר שתהיה אותה שעה סמוכה למיתה והוי גט, הילכך אע"ג דחיה טפי מביא אשם תלוי לכשימות, אבל היכא דלא מת נתבטל התנאי והוי כאלו לא התנה מעולם כנ"ל:
באומר מעת שאני בעולם, פירש"י דלא קאי אמהיום אם מתי דהתם כ"ע מודו דהוי גט למפרע כיון דמהיום קאמר, אלא מילתא באפי נפשה קאמר וכדאמר לה הכי, ופשטא דמתני' לא משמע הכי, ועוד תני' בתוספתא הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה הימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה וכו' ותני' פלוגתא דתנאי דלקמן אלא שמהפך דברי התנאים, ור"ח כתב נעשה כאומר מעת שאני בעולם, ור"ת גריס כאומר בכ"ף, ואפי' אי גריס בבי"ת ניחא דכי אמר מהיום לא בשביל שיחול הגט לאלתר קאמר שדעתו לאחר הגירושין ככל מה שיוכל רק שיחול מחיים הלכך נעשה כאומר מעת שאני בעולם והכי פירושו מהיום יחול תנאי זה אם ימות בכל שעה שימות אז יחול הגט סמוך למיתתו, ור' יוסי מספקא אי מהיום ממש קאמר או מעת שאני בעולם והלכך הוי מגורשת ואינה מגורשת:
דף עד.
איכא בנייהו דפשטה ידה וקבלה קידושי מאחר, ולא מצי למימר כגון שנתאכלו מעות של הקדושין, מ"מ הוי מקודשת דתני זוזי לאו למלוה דמי ולאו לפקדון דמי כדאמרי' בקדושין פ' האומר גבי הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום, וגבי גט נמי לא קאמר איכא בנייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, משום דגם לרב יהודה הוי קדושין להצריכה גט כמו שאפרש בסמוך דרב יהודה מספקא ליה בע"מ אי כמעכשיו דמי או לא ולחומרא קאמר לכשתתן:
עד כאן לא פליגי אלא סבר לי ולא ליורשי וכו', ותימא מ"ל דלמא לכ"ע לי וליורשי ובדרב הונא ורב יהודה קא מיפלגי דת"ק סבירא ליה דרב יהודה, וי"ל דמשמע ליה לא נתנת זקוקה ליבם ומתייבמת והא ליתא דהא פירש"י לעיל דרב יהודה דוקא לחומרא קאמר:
אמר לך רב יהודה הא מני רבי היא וכו' ואנא דאמרי כרבנן, ובפ"ק דקדושין אמרי' אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים ומפרש התם דסבר כר' ופסק התם הלכה כר"א הלכך ה"נ הלכה כרב הונא דסבר כר':
מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, פירש"י דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי והיינו אליבא דרב בפ' האומר אבל ר' יוחנן דהכא ס"ל דמדאורייתא לא הוי גיטא אלא מדרבנן גזירה אטו מהיום אם ימות כדפרישית לעיל:
דף עד:
אדמפלגי במהיום ולאחר מיתה, משמע דפלוגתא דע"מ הוי דומיא דמהיום ולאחר מיתה והוי גט ואינו גט לרבנן, אלמא לרב יהודה מספקא ליה בע"מ אי כאומר מעכשיו דמי או לא:
ליפלגי בע"מ, תימא מה ענין זה אצל זה דתרי טעמי נינהו דאפי' אי אמרי רבנן בע"מ דלאו כאומר מעכשיו דמי מצי סברי במהיום ולאחר מיתה דלא הוי חזרה, אלא למאי דפריך אליבא דר' יוחנן ניחא דלדידיה לא הוי גט כלל ומטעם גזרה הוא דאמרינן גט ואינו גט, וע"מ נמי אע"ג דלאו כאומר מעכשיו דמי, מ"מ חולצת ואינה מתיבמת משום הך גזרה, וה"פ לאשמעינן דגזרי רבנן אפי' בע"מ אע"פ שלא הזכיר מהיום, והוי מצי לשנויי דלא סבירא ליה בהא כר' יוחנן דמפרש מהיום מטעם גזרה, אלא ניחא ליה לשנויי אף כר' יוחנן:
חסורי מחסרא וכר, משום קושיא זו לא היה צריך לומר דפליגי רבנן אלא הכי הוה מצי למימר אם אמר שתתני לי אצטליתי ואבדה האצטלית תתן את דמיה ואמר רשב"ג וכו' אלא קים ליה דפליגי והלכה כמותם כדמסקינן:
הא לא איצטריכא, וכן הלכה כדמסיק, והא דאמרינן בפ' האומנים אתא מיטרא בפלגא דיומא פסידא דפועלים, שאני התם דשכירי יום והרי לא עשו מלאכתם, אבל הכא נחית ליה לעלמא מידי דחוה אשאר אריסין דדלו תלתא ואכלו רבעא אפי' אתא סיטרא ולא איצטריכו כלל, ורב יוסף ס"ל דמאי שהוסיף אשאר אריסין אדעתא דניטרח טירחא יתירתא:
הא קיי"ל הילכתא כוותיה דרבה, מכאן קשה לדברי המפרשי' דהא דאמר הלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה היינו דוקא בב"ב משום דהני תלת מילי איתנייהו התם, אבל בשאר מכילתין לא, דהא הכא מוכח ההיא פסקא הוא דקאמר דקי"ל כרבה, וי"ס דגר' והא קי"ל בהא כרבה, ול"נ דאי אהך מילתא לחודה קאי לא הוה צ"ל בהא לא כדרבה ולא כדרשב"ג וההיא דחזקת הבתים דהלכתא כוותיה דרבה בארעא וכרב יוסף בזוזי לא חשיב בהדייהו, משום דהתם טעמא היכי דקיימי זוזי לוקמי, והא דאיצטרי' לפסוע בפ"ק דקדושין והלכתא שיראי לא צריכי שומא, התם משום דרב יוסף מייתי עלה מנא אמינא לה טובא:
דף עה.
מכלל דבעלמא נתינה בע"כ לא הויא, לענין מתנה לא איצטריכא לאשמעינן דמילתא דפשיטא היא דאין אדם זוכה בע"כ במתנה שנותן לו חבירו, ולענין פרעון חוב פשיטא דמועיל בע"כ ומיפטר ליה אם זרק החוב בחיקו של מלוה, וכן לענין פקדון נמי דתנן בפ' הגוזל בתרא הלוה מחברו או הפקיד אצלו ביישוב לא יחזיר לו במדבר הא ביישוב יחזיר לו בע"כ, והכא איירי בדבר שהוא זקוק לקבל מחברו, וחברו יש לו לזכות בדבר אחר כנגדו כגון גט על תנאי דמאתים זוז, ובתי ערי חומה, והא דלא חייש רבא בקושיא דרב פפא משום דאם איתא דבע"כ הויא נתינה בפניו, ה"נ שלא בפניו ולא היה צריך הלל לתקן, ואי משום ליחודי מקום שיתן שם המעות, אפשר שיתן לו ע"י אחר, ותימא אי לא שמיה נתינה למה היה נטמן, י"ל משום דהוה מכסיף מיניה אם לא היה מקבלם:
מה התם תנאי קודם למעשה, פירש"י ואתי' אפי' כרבנן דלא פליגי ר"מ וחכמים אלא בתנאי כפול כדאי' בפ' האומר דצריך היה הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע וכו', וא"א להיות כן דבסוף השוכר את הפועלים משמע דפליגי נמי בתנאי קודם למעשה, ותימא מ"ט פליגי עליה בתנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו, לענין תנאי כפול ניחא דפליגי כדמפר' טעמא בפ' האומר שהוצרך הדבר לאומרו, וי"ל משום דלר"מ גופיה מ"ל דהוי דוקא מה שהיה התנאי קודם למעשה, וההן קודם ללאו כתנאי בני ראובן ובני גד דילמא הה"נ איפכא, בשלמא גבי תנאי כפול מקרא יתירא דהוצרך לכפול התנאי, אבל לענין תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ליכא שום ייתור, אלא ע"כ צ"ל דהיינו ע"כ משום דכיון דאיכא ייתור לאשמעינן דבעינן תנאי כפול ולמילף מיניה בכל תנאים דעלמא, מעתה נאמר דכולה מילתא דתנאי דבני גד ובני ראובן הוי דוקא דאין מועיל התנאי כי אם באותו ענין ואותו לשון המפורש בפסוקים ומיניה ילפינן לכל התנאים:
לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי, בכולהו תנאי דמתניתן לא דק דכיון דדק דק על תנאי דהכא מכח קושיא דפריך מרישא לסיפא ופי' לך דתנאי' מהכא איכא למילף בכל דוכתא דאדכר תנאי בתלמודא, תדע דהא רבא קאמר בפ"ק דקדושין אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי ואם לא החזירו לא יצא ורבא בעי תנאי כפול בסוף שמעתי', א"כ אמאי לא יצא אם לא החזירו הא לא כפליה לתנאיה, אלא ודאי מיירי שהתנה כדין תנאים, אלא דלא נחת תלמודא לפרושי, ותימא דהכא משמע דרבא לית ליה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דהא רב אשי הוא דמסיק הכא, וא"כ היכי קאמר גבי אתרוג החזירו יצא, הא לא חיילא המתנה עד לאחר שהחזירו ואז אינו בידו, וכן בפרק מי שמת דקאמר רבא שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מקודש ומוחזר, והיכי חייל עליה הקדש כיון דלא חיילא המתנה עד שעת חזרה, ואביי נמי מדלא משני הכא כרב אשי אלמא לית ליה דר', ולקמן משמע דסבר לה כר' דאמר ע"מ שתצא חמה מנרתיקה מעכשיו קאמר, וי"ל דאביי ורבא אפילו סבירא להם כרבי ניחא להו לתרוצי ברייתא אפילו כרבנן: ע"ב.
לאפוקי הכא דתנאי ומעשה בדבר אחד, ההיא דאתרוג נתון לך במתנה דאמר רבא לא החזירו לא יצא, רבא לטעמיה דלא חייש הכא לתנאי ומעשה בדבר אחד, עי"ל דתנאי ומעשה בדבר אחד דהכא היינו טעמא שהתנאי סותר את המעשה דלא איירי אליבא דר' דאמר ע"מ כמעכשיו, הילכך אימת חייל גיטא לאחר שהתנאי מקויים, ואז אין הגט בידה, אבל התם אין התנאי סותר את המעשה משום דסבר לה כר':
אלא אמר רבא אם לא מתי וכו', משמע דהלכה כר"מ דבעי תנאי כפול, ואין לומר דשמואל ורבא אתקינו הכי שופרא דשטרא, דא"כ נפיק מיניה חורבא היכא דאתנייה ולא כפל, וכן פוסק בה"ג, ובע"מ נמי, בעי כפולות לר"מ דהא בע"מ איירי בשמעתין, ולקמן נמי פליגי בע"מ שתשמשי את אבא ושתניקי את בני, ומלתא דר"מ מיתניא בפ' האומר גבי ע"מ, לפיכך צריך ליזהר בכל התנאים שיהא התנאי כפול, והן קודם ללאו, ותנאי קודם למעשה, והא דאמרינן בפ' איזהו נשך גבי ההיא דאמרה אי קיימת דידך אנא, ואמרינן פטומי מילי נינהו, לר"מ לא איצטריך דבעי תנאי כפול אלא אתא למימר דאפי' לרבנן לא מהני, ויש דברים דאפי' תנאי לא בעי כגון שטר מברחת ובידוע שבנו קיים, וזבין ולא איצטריכו ליה זוזי משום דאזלינן בתר אומדנא דדעתיה, אפי' לא גילה לנו דעתו, ויש דברים דלא בעי אלא גילוי דעת כי ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ואם לא גילה אמרינן דברים שבלב אינם דברים, אבל היכא דבעי תנאה בעי כפולות ואי לא כפל, התנאי בטל ומעשה קיים אפי' בגט כדקאמר ר"מ אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט, ולא כמו שרצה ר"י לפרש ההיא דירושלמי חומר הוא בעריות דדוקא לחומרא בעי ר"מ תנאי כפול:
מתני'.
מת הבן או האב הרי זה גט, פירש"י לאחר הנקה ושימוש, וק"ל בשלמא גבי בן איצטריך לאשמעינן אע"פ שמת תוך ב' שנים, אלא באב מאי קמ"ל הרי שמשתו עד שמת, וכ"ת דס"ד דבעינן כל ימי חייה, אדרבה אי הוה אתקיים התנאי אינו גט כדאמרינן כל ימי חיי וחייכו אינו כריתות, הילכך נראה דמיירי שלא שמשהו ושלא הניקהו כלל, אפי' מ"ד גבי אריס הא דלה, שאני התם דלא הוסיף לו על שאר אריסין אלא ע"מ שיטרח, אבל הכא לא נתכוין אלא לצריכי, ואפי' לרבנן דאמרי גבי איצטלית דוקא קאמר לה דלצעורה קא מתכוין, אבל הכא לא נתכוין כאן לצעורה אלא א"כ היה צריך:
כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט, בירושלמי קאמר נחתך דדה הרי זה גט, ואע"ג דמשמע לעיל דאי נתינה בע"כ לא שמיה נתינה אינה מגורשת, דלא דמי לעכבה שאינה ממנה, שהרי תלה הגט בנתינה ואין כאן נתינה, אבל לגבי שימוש והנקה לא היה דעתו אלא בשביל שהם צריכים וכיוי דלא בעי הוי כאלו נתקיים התנאי:
מתני' רשב"ג, דאמר תתן לו דמיה דלהרויח קא מכוין הלכך מתני' נמי בעי כל הצורך, וברייתא כרבנן דדוקא קאמר ולקיומי תנאיה קא בעי ולצעורה ולא בשביל הרויחה הלכך ביום א' סגי שהרי נתקיים התנאי וביום א' הוי:
כאן במפרש, ברייתא ביום א', וקמ"ל דאם מת ולא הניקה יום א' אע"פ שהקל עליה ולא חשש אלא ליום א' אפ"ה אינה מגורשת:
דף עו.
מ"ש רישא ומ"ש סיפא, רישא נמי הרי לא נתקיים התנאי כלל דלגבי שימוש כל דהוא הוי רישא נמי כדמפ', ולמאי דפרישי' דלרבא נמי איירי רישא דמתני' דלא שמשתו כלל, א"כ לרבא נמי תיקשי מ"ש רישא ומ"ש סיפא, וי"ל דה"ק בשלמא לרבא רישא דלא פירש אימר לפי הצורך נתכוין והא לא איצטריך, אבל סיפא כיון דפירש שנים אע"פ שלא היה צריך לפרש אומר דלצעורה קא מכוין, אלא לרב אשי כיון דרישא נמי בסתם כמפרש יום א' דמי מ"ש רישא ומ"ש סיפא, ברישא נמי הוה לן למימר דלצעור' קא מכוין כיון דבה מפרש כיום א' דמי, וק' נהי דכמפרש יום א' דמי לענין הזמן מ"ל דאמרינן דבשביל הכי דלצעורה קא מכוין והלא כי היכי דלרב אשי הוי סתם כמפרש לגבי יום א' הכי נמי הוי לרבא סתם כמפרש לגבי שתי שנים, וכי היכי דאמרינן לרבא דלענין לצעורי לא הוי סתם כמפרש שתי שנים, ה"ה לרב אשי לגבי יום א', הילכך נראה פירש"י עיקר, והאי דנקט מת האב אגב מת הבן נקטיה, א"נ אגב דבעי למתנייה סיפא תנייה ברישא, ה"ר יעקב פקינון הביא ראיה לפרש"י מן הירושלמי דפרקין דפליגי בה אמוראי בפלוגתא דרבא ורב אשי דגר' התם א"ר בא בחייו והוא דשמשינהו כל צורכו, והוא שתניקו בל צרכו, לאחר מיתה אפי' לא שמשתו כל צורכו, ואפי' לא הניקתו כל צורכו אלא אפילו שמשתו שעה אחת ואפילו הניקתו שעה אחת, רשב"ל אומר וכו' לאחר מיתה אפי' לא שמשתו ואפי' לא הניקתו כלום, מתני' פליגי על רשב"ל, כמה היא מניקתו ב' שנים, ר' יהודא אומר י"ח חודש א"ר אבין בשכר מניקה שנו, פי' בזמן ההנקה פליגי והיינו כשינוייא דגמרא דידן, אלמא ר' בא כרבא, ורשב"ל כרב אשי, ולר' בא בעי שימוש כ"ע בחייו והיינו כפירש"י:
והוו להו שני כתובים וכו', ובפ' האומר פריך על ר' חנינא בן גמליאל מכל תנאי' הכתובים ולא משני דאדרבה משום הכי ניחא משום דהוו ב' כתובים, ההוא סוגיא כלישנא בתרא דהכא דגמרינן מינייהו: ע"ב.
ולאחר לא תנשא עד ל' יום, פי' אין הגט גט עד שיעבור מנגד פניה ל' יום, אלמא פניה ממש קאמר, דאי תשמיש למה צריך להמתין ל' יום אחרים הא כשהיה הולך ובא לא שמש עמה, והרי זה גט דקתני ע"כ ה"פ דלגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה, וי"ס דגר' ולגט ישן אין חוששין ול"ג ולאחר לא תנשא לאחר ל' יום, וי"ל דדייק תנא כוותיה דר' יוחנן משום דמשמע דאפי' נתייחד עמה לית כאן אלא חששא דגט ישן אבל בטל לגמרי לא הוי, ולרב הונא דמפרש פניך תשמיש וקתני מתני' הואיל ולא נתייחד עמה הרי זה גט הא נתייחד עמה הגט בטל דכיון דנתייחד עמה ודאי בא עליה ובטל הגט, ומיה' תימא אם יהיה ל' יום אחרים בלא תשמיש למה יתבטל הגט, דהא כל זמן שאעבור מנגד פניך ל' יום קאמר ולא קבע זמן לאותם ל' יום וכל ימיה קיימי בתנאי זה אף אם שהתה עמו כמה שנים ואח"כ מנע ממנה תשמיש ל' יום נתקיים התנאי והוי גט דכי האי גוונא קאמר ר' יוחנן דכי מלו תלתין יומין הוי גיטא, ונ"ל שיש לחלק דלרב הונא שתלה התנאי בתשמיש מסתמא כך היתה דעתו שאם יבוא עליה בתוך ל' יום שיתבטל התנאי ותהיה אשתו שאין דרך אדם לשמש עם אשתו ויהיה ביניהם תנאי גירושין, וכיוצא בזה אז"ל אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך זה הנושא אשה ובדעתו לגרשה:
וליחוש שמא פייס, פירש"י שמא נתייחד עמה, אע"ג דקתני הואיל ולא נתייחד עמה הרי זה גט, מ"מ פריך שפיר דנהי דלא ראינו שנתייחד עמה, מ"מ ניחוש שמא נתייחד עמה ולא ראינו שלא היו עדים מצויין אצלו תמיד, או א"ג פריך ולאחר לא תנשא עד ל' יום וליחוש באותם ל' יום שמא בא ופייס:
דהא איקיים ליה תנאיה אבל קודם לכן לא דגזרינן מת אטו לא מת:
דף עז.
חד בשבא תרי ותלתא בתר שבתא, וכי האי גוונא אמרינן גבי הבדלה בערבי פסחים:
הדרן עלך מי שאחזו: