תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק הזורק
הזורק כו'. ת"ל ונתן מ"מ, ותימא ואימא ונתן כלי, בידה פרט, דוקא ידה, אומר רשב"ם דושלחה חזר וכלל, וכלל ופרט וכלל קא דריש אע"ג דלא קאמר מפרש תנא בכי האי גוונא בפ' קמא דקידושין גבי מרצע כדפרישית לעיל בפ' ב' גבי מה ספר שאין בו רוח חיים, וכי האי גוונא מפרש דמונתן ב' קא דריש כי תרי זימני כתיב ונתן בידה ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות צרה גנה וקרפיפה, וכן משמע בירושלמי דדריש ונתן ונתן תרי זימני, וניחא השתא דלעיל פ"ב גבי פלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן דרשי תרי וכתב, והשתא לא תיקשי לן ונתן ב' למאי אתא דהכא דרשינן ליה:
ת"ל המצא תמצא, הכא נמי בכלל ופרט קא דריש דישלם חזר וכלל, אי נמי שדי ידו בין המצא תמצא כדאמרינן במרובה שדי שור בין המצא תמצא, ותימא א"כ מאי פריך התם למאן דדריש שדי שור בין המצא תמצא האי להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא אין לי אלא ידו וגו' הבא נמי שדינן ידו בין המצא תמצא, י"ל לפי שאינם מענין א' דשור וחמור מדברים הנגנבים ולא מענין ידו:
בכותב לה דין ודברים, כאן ובחזקת הבתים משני הכי, אבל בפ' בן סורר ומורה גבי עד שיאכל משל אביו ומשל אמו משני דאקני לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בה דמטלטלין רגילין ליתן לה ולא איצטריך לשנויי בכותב לה דין ודברים:
אין לי בנכסייך, דישא דמילתא נקט, אבל צריך לומר דכתב לה נמי ובפירותיהן דאי לאו הכי הרי הוא אוכל פירות בחייה כדתנן בפ' הכותב ואכתי מה שקנתה אשה קנה בעלה, מיהו מצי למימר דאעפ"י שהוא אוכל פירות כיון דאם מכרה ונתנה קיים כדתנן בפ' הכותב חשיב שפיר חצרה, אבל בפ' חזקת הבתים לא מצינו גבי ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו, והכי נמי משמע בירושלמי דבפירות תליא מילתא דפריך וגג גינתה וחצרה אינם משועבדים לאיש לאכילת פירות, ומשני ר' יוסי משום ר' ינאי עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסייך:
והתניא האומר לחבירו, הכא ובחזקת הבתים הוה מצי לשנויי דכתב בלשון המועיל, אבל בפ' הכותב נראה לאסוקי הכי:
דין ודברים אין לי על שדה זו וכו', והא דמהני גבי עבד אין לי עסק בו כדאמרינן בפ' השולח לא כמו שפירש ר"ת שזכו בו שמים להתחייב במצות ואם הוא גדול זכה בעצמו, דא"כ היכי מייתי ראי' לקמן בפ' בתרא דבאשה מהני מק"ו דעבד, אלא היינו טעמא דמשמע אין לי עסק בך אלא תהא לעצמך, ולא שייך גבי שדה:
וכדרב כהנא וכו', תימא מאי מייתי ראיה מדרב כהנא דמהני דין ודברים אע"פ שהוא לשון גרוע, דילמא הני כולהו מיירי בלשון סוב, דאי אפשי בה הוא לשון טוב כדאיתא בכריתות דמדקדק מדקאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר משמע שלא באה כבר מכלל דאיירי בלשון גרוע דאי בלשון טוב אפי' באה כבר נמי אמאי לא יוכל להתנות עליה, ורבינו שמשון תירץ דאהא מייתי ראיה דלא תיקשי לן הא דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וא"כ היכי מצי מקנה לה דבר שלא בא עדיין לידו ולא זכה בו דאוקי' לה בכותב בעודה ארוסה, ולהכי קאמר דאשכחן דאמרי רבנן שיכול להתנות בכי האי גוונא על נחלה הבאה לו מדרבנן שלא ירשנה, ומייתי הך דרבא ליתן טעם בדבר ולא הוי כמו בעלמא מקנה דבר שלא בא לעולם, ומשום דהאומר אי אפסי בתקנת חכמים שומעין לו דכיון דלטובתו תקינו יכול לומר אי אפשי באותה טובה, אבל אלשון דין ודברים לא צריך לאתויי ראיה, וסברא דהיכא דלא בא לידו מועיל דין ודברים כמו בעלמא לישנא מעליא, והא דאיצטריך דרב כהנא לאו משום דר' ינאי איצטריך, דאיהו סבירא ליה בהאשה רבה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אלא משום דאנן קי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם איצטריך, וממילתיה דרבא לחודיה לא סגי ליה בלא דרב כהנא, דמרבא לא שמעינן שיכול להקנות דבר שלא בא לעולם, א"נ דרבא מייתי לה דהא דרב הונא שהיא מתנה על מזונות שלא באו לעולם דהתם אין חידוש מה שאין לה מזונות דאטו יש לה מזונות בעל כרחה, וגם כשהיא רוצה חוזרת בה ואין זה סילוק גמור ולא קמ"ל רב הונא אלא מה שהיא יכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה, ותימא בלא דרב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוי אשאר כסות ועונה לר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, ואפי' ר"מ לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וי"ל משום דהכא מיירי דשאמר לה מעצמו דין ודברים אין לי בנכסייך, ואין האשה מבקשת ממנו ופטומי מילי בעלמא נינהו, דלאשה איבעי לה לאתנויי, ואיהו הוא דקא מתני כדאמרינן בבבא מציעא, הלכך מייתי מדרב כהנא, דנהי מכח התנאי אינו מועיל מכח סילוק מועיל, ועוד דלגבי שאר כסות ועונה מיירי דרך תנאי לפיכך יכול להתנות דלענין דבר זה יחולו הנישואין, ולענין דבר זה לא יחולו, והכא איירי שלא כדרך תנאי ולכך איצטריך דרב כהנא: ע"ב.
גופא מי קניא ליה, ותימא חצרה נמי לא קני ליה גופה דחצר אלא לפירות, וי"ל כי זה יכולה לסלק מן הבעל לגמרי ולומר איני ניזונית ואיני עושה, ואפי' למ"ד אינה יכולה, מ"מ יש לה יד לקבל מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה, ולמאי דקשה ליה לרבא יד דעבד אפי' למ"ד בפ"ק דקידושין יש קנין לעבד בלא רבו, הנ"מ כשמזכה לו ע"י אחר:
תקף ליה עלמא, פי' רש"י והוא ירא פן ימות ואסור ' לטלטל הגט בשבת ולמוסרו לה, ואעפ"י שרגילים לטלטל איגרות בשבת, היינו משום דחזו לצור על פי צליחותו, אבל גט מקנה לה ודמי לספרא דאגדת דלעיל בפרק הניזקין דאסור לטלטולי לשטרי הדיוטות דאמרינן אין קורין בהם אף לטלטולי אסור אם מקפיד עליהם שלא לצור על פי צליחותו, והא דלא הקנה הגט בחליפין משום דכתיב ונתן ואין זו נתינה, ומאי שלא הקנה לה חצר ע"י חליפין, משום דשאלה בעלמא היתה ולא מקני בחליפין כדמשמע בעובדא דר"ג וזקנים, [מכאן עד סוף מסכת חסר, וחבל חבל ע"ד ולא משתכחין]:
הדרן עלך הזורק וסליקא לה מסכת גיטין בסייעתא דשמיא.
תם ונשלם שבח לאל בורא עולמים התהלה והתפארת לחי עולמים.
סוף הספר