תולדות יצחק על התורה· רבי יצחק קארו
ויקרא
פרק א
פסוק א
ויקרא אל משה אמר הכתוב בבלעם ויבא אלהים אל בלעם וא"כ יותר כבוד עשה הקב"ה לבלעם שבא לביתו לדבר אליו ולמשה קרא אותו לביתו. והטעם לפי שהקב"ה היה צריך לו שלא יקלל לבניו לכן החניף לו שמחניפין את הרשעים אבל רז"ל המשילו משל למלך שרצה לדבר אל השר צוה שיבא לביתו אבל אם רצה לדבר עם מצורע הולך המלך לפתח חצר המצורע כדי שלא יטנף בית המלך וכן בלעם שהיה רשע ומצורע במדותיו לא רצה הקב"ה שיבוא לביתו אבל מרע"ה שהיה טהור וקדוש קראו לביתו ולזה ארז"ל שאלף ויקרא קטנה להורות צניעותו של מרע"ה שהיה מקטין עצמו אמר לפניו רבש"ע איך תכתבני בתחלת תורת כהנים ויקרא אל משה אמר מה אעשה לך אם אכתוב ויקר לשון מגונה הוא אמר אעשה האלף קטנה ויבינו הדורות שהקטנתי את עצמי אבל אלף של אדם שת אנוש גדולה לפי שהיה גדול מכל אדם שבעולם:
פסוק ב
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. אם עולה קרבנו מן הבקר בקרבנות יש ספקות. הספק הראשון היה ראוי שכל הקרבנות יהיו מקמח שהוא דבר טהור ונקי אבל שיהיה מבשר נראה דבר מזוהם שישחטו בבית המקדש ויפשיטו וינתחו וישרפו הבשר וישפכו הדם על קרנות המזבח וכל זה ח"ו נראה מזוהם וטמא כאלו היה בית המקדש בית המטבחים ח"ו:
הספק הב' מדוע העולה זכר ולא נקבה והחטאת נקבה ולא זכר והשלמים אם זכר אם נקבה:
הספק הג' ידוע שהעולה באה על הרהור הלב שנא' והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם וחטאת בא על העבירות שעבר בפועל וממנה נשרפת וקצתה אוכל הכהן והשלמים היא דורון וקצתה נשרפת וקצתה אוכל הכהן והבעלים ומן הדין היה שיהיה הפך שהעולה שבא על הרהור הלב ולא חטא בפועל ראוי היה שלא יהיה כולה נשרפת ולא יהיה כל כך חמורה לישרף כולה והחטאת שהיא על החטא בפועל ראוי שתשרף כולה והשלמים שלא ישרף ממנו כלל שאינו על חטא כלל ודי הזאת דמים:
הספק הד' כל מביא קרבן צריך שיהיה בוידוי והכנעה ועצבון ויש לנו הקדמה שכל מי שעושה מצוה צריך שיהיה בשמחה שבזה נדע שיש לו שמחה בקנין אותה המצוה כמו שנתבאר במקומו וכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה שהעונש הוא בעבור שעבדו בלא שמחה. ובענין הספק הראשון מצאתי טעם אחד בכוזר ששאל הכוזר לחבר יש בתורתכם ענין קשה מאד והוא הקרבן דכתיב את קרבני לחמי היאך השם שאינו גוף אתם מיחסים לו מאכל והשיבו שם כתיב לאישי שאינו אלא לאישים השיב מהו ריח ניחוח. ועוד אומרים חכמיכם שעל ידי הקרבן שורה שכינה ביניכם ומפרשים הקרבן לשון קריבות ושאחר שבטלו הקרבנות לא ירדה שכינה זה תמה מה ענין דבר רוחני שיתקרב על ידי דבר גופני או יתרחק בסור הגופני והשיב אמת שבהיות קרבן נעשה בבית המקדש ובארץ הקדושה היתה השכינה יורדת שם אמר המלך עתה הוספת על קושייתי וכי יש מקום בעולם קדוש זה מזה אמר החבר אתה מכריחני להשיב על דבר נסתר יש מצוות שאי איפשר להשיג בשכל אלא בקבלה ואפילו מה שהשגנו הוא מעט אבל אודיעך דעתי שהוא קרוב לשכל ואיני גוזר שאין בו ענין אחר נעלם ממנו ותחלה אשיבך על מה שקשה לך בארץ הקדושה אתה יודע שיש מקומות בישוב ראויים לזריעה וצמיחה זה יותר מזה ויש מקום שיש בו מוצא זהב וכסף ומרגליות ולא במקום אחר ובמקום אחר זהב טוב ממקום אחר וכן בצמחים וכתבו חכמי הטבע שהוא מכח הכוכבים השולטים בארץ שאף שהם גדלים בארץ עיקר הדבר הוא הכוכבים וכמו שכתבו שהזהב מיוחס לשמש וכסף ללבנה ומרגליות לשאר כוכבי לכת ושאר המתכות והמחצבים לשאר הכוכבים ואף שכחות הכוכבים מתפשטות בכל המציאות כחן נראה במקום אחד יותר מאחר שכח הירח נראית במים וכח השמש ביסוד האש ולכן מחמם בקרבו אלינו ומקרר ברחקו וכח הכוכבים הנבוכים באויר והקבועים ביסוד הארץ ואם כן לא יקשה כח האלהות המתפשט בכל העולם שיראה כחו ומעלתו במקום אחד יותר מאחר ועוד שהישוב מתחלק לשבעה חלקים הנקראים איקלימים ובלשוננו נופים והנוף המשובח בשבעה איקלימי' הוא ארץ ישראל וזהו אמרו יפה נוף משוש כל הארץ ולכן אוירה מזוג ופירותיה חשובים מאד והשוכנים בה בריאים וחזקים ומקובל לנו שמשם נוצר אדם הראשון ובו נקברו האבות ובחרו בה בקבורתם ועליו נתקוטטו קין והבל והרגו וגורש משם קין ולזה אמר ויצא קין מלפני ה' וכתיב ומפניך אסתר וביונה כי מלפני ה' הוא בורח לברוח תרשישה מלפני ה' וכתיב עיני ה' אלהיך בה ולזה אמר ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו לפי שישאר המקום ליצחק וכן ענין יעקב עם עשו ומכל זה נראה שזה המקום מקודש ומובחר מכל המקומות יחול השכינה בו ולקושיית הקרבן אקרבנו לשכל אף שבו טעם נכבד ונעלם ממנו ואמשול משל למה הדבר דומה לנשמה הקדושה הטהור' בגוף האדם העפרי והעכורי שהוא קשה לשכל איך מתחברת הנשמה שהיא רוחנית עם הגוף שהוא מהיסודות והוקשה זה לחכמי היונים ואמר גדול שבהם איני יודע ענין התחברות הגוף עם הנשמה שהם שני הפכים רוחני וגשמי והיאך מתקשרים ואין ספק שביניהם שייכות ודבר המשתתפם שאל"כ לא יוכלו להתחבר אבל איני יודע הסבה ע"כ ראה כמה הפליג לדבר ואם לא קיבל תורה והוא שלדעת חכמי התורה יש בצורת אדם ובציור אבריו ענין נכבד מאד ולזה אמר בצלם אלהים עשה את האדם ואמר הוא עשך ויכוננך. וארז"ל שנמנה השם ובית דינו על כל אבר ואבר וזהו אמרם חביב אדם שנברא בצלם ולא בחנם נקרא אדם ואתם קרויים אדם וביחזקאל כמראה אדם עליו מלמעלה והוא ענין נעלה ונעלם וזהו סוד נשיאות כפים וזהו שהנשמה העליונה מתאוה לשבת בגוף בדעתה המשכן הנכבד ההוא ובהסתלקה ממנו דואבת שנאמר ונפשו עליו תאבל ובכאן תלוי סוד תחיית המתים וסוד עולם הבא שהצדיקים עומדים בגוף ונפש ונהנין מזיו השכינה ובזה מתורצת קושיית הרמב"ם איך יהיו הכלים באדם לבטלה פה ועינים ולכן פי' שהנשמות לבד תעמודנה ואלו לא היו אלו האברים אלא הפה לאכול והידים למלאכה היתה הקושיא חזקה אבל בציורם ענין נכבד לך להרמב"ם בשער הגמול ולכן מתאוה לשוב לאותן הציורים. וידוע לחכמי ישראל מעלת הנשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים ואף שחכמי האומות מעלים אותה מאד ואמרו שהיא אצולה מהמלאכים חכמי ישראל מעלים אותה ביותר שהיא אצולה למעלה מהם מצרור החיים ואם הנשמה הזו מתאוה לגוף ואינה מתחברת בו אלא במאכל ומשתה והגוף אוכל והיא מתקיימת ומתחברת ובהסתלק המאכל תסתלק היא אף שהיא אינה אוכלת ושותה השם היודע חיבורם יודע היאך מתקיימת ע"י מאכל ומשקה כן נוכל להבין מהקרבנות שהשכינה היא נשמתן של ישראל וישראל הם גוף וכלם ערבים זה לזה ומתחברים חיבור אחד כאיברי הגוף ולזה נקרא עם אחד וגוף אחד מחובר מפרטים ונקרא אוכלוסא ששים רבוא ברוך חכם הרזים היודע עניינם ולכן לא יצאו ממצרים עד שהיו אוכלוסא שהיו ראויים לקבל התורה שיהיו שם כל הדעות וכל הפרצופים וכמו שהנשמה מתקרבת לגוף על ידי מאכל והיא אינה אוכלת כן השכינה אינה מתקרבת לישראל אלא על ידי הקרבן עם קדושת הארץ והמזבח והכהנים ולכן קרא הכתוב לקרבן לחמי ריח ניחוחי ואמר שלמה ע"ה רעיתי ואז"ל פרנסתי כביכול כאלו הם מפרנסים אותי ואין לנו לשאול היאך ודי לנו בשנראה בעין תועלת הקרבן המשל כרופא היודע טעם כל סם וסם והיאך עושה פעולתו והחולה אינו יודע אבל רואה הפעולה שהיא טובה ואין לו למנוע מלאכול הסם ההוא עד שידע טעמו. וכמשל ן' עזרא מן הנער שאם לא יאכל לחם עד שידע היאך נזרע ונקצר ימות קודם אבל כשיגדל יחקור וידע כך אנו הזוכים ואע"פ שלא נשיג אבל מובטחין אנו בע"ה שיגיעו ימים שנדע אמיתת העניינים ולהן אנו מצפין והובטחנו בזה ע"י נביאנו כולם שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם והולכתי עורים בדרך לא ידעו והשיב המלך יצא מזה המשל שאתם עתה שאין לכם קרבן כגוף בלי נשמה אמר החבר אמת ואין אנו אפילו כגולם אלא נתחים וכעצמות היבשות שראה יחזקאל אבל אלו הנתחים היבשים טובים מהגלמים דשאר האומות עע"ז שנראים כחיים כצלמים מכסף וזהב שאין רוח בהם אלא המראה וחשיבות הזהב שאין לו קיום על דרך האמת והמשל שקרה לחכם ותלמידיו שהיו הולכים בדרך ומצאו צלם מזהב ועצם אחד יבש מאדם חכם שהכיר ערכו לקח התלמיד הצלם ולקח החכם העצם היבש ונשקו ועטפו בבגד חשוב וקברו אמר לו התלמיד היאך הנחת הזהב ולקחת עצם יבש אמר לו החכם העצם הזה ראוי לכבדו ולגנזו שהיה נכבד וחכם וזה הצלם אינו ממין שום מעלה בעולם שאינו אלא הצפוי מכסף או מזהב אבל עצמותו אין בו ממש אלא ע"ז ולא יהיה בו ממשות כלל אבל זה העצם ממין החיים וחכמה ויחזור למעלתו לפי אמונתינו בתחייה אבל בצלם מעולם לא היה בו רוח ולא יחיה כן הוא המשל בינינו ובין האומות עע"ז אנחנו עצם היבש בלי רוח מרוב הגליות והצרות ואומות עע"ז הם צלם מחופים זהב וכסף אבל אתה מודה שממנו היו האבות הקדושים והכהנים שמעבודתם יורדת אש מן השמים ואנו כעצם יבש יש לנו תקוה שנשוב לקדמותינו ולזוהר מעלה וקדושה וכמו שהבטיחנו תורה ונביאים. ונתרצה המלך בדברו ע"כ. ונראה לי שזהו מה שאמרו במסכת יומא אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט שבהיות שם שתי אשות מעורבות יורה שיש קשור לישראל עם הקב"ה וקרובים לו הרי לך קצת טעם לקרבנות שאחר שראינו הפועל הטוב הנמשך מהם ידענו שהקרבנות דבר גדול ונעלה אע"פ שאין אנו יודעים טעם לגמרי איך נמשכה ירידת השכינה מן הקרבנות כמו שהמאכל והמשקה החומרי הם מחברים הגוף החמרי הטמא עם הנשמה הטהורה והקדושה ובסור המאכל והמשקה ממנו נפרדה הנשמה מן הגוף. הרי טעם אחד לקרבנות:
הטעם השני כתב הרמב"ם בטעם הקרבנות כי באו בתוכה כדי לעקור ע"ז מן העולם לפי שהיה מנהג הקדמונים מהאומות שהם עובדי ע"ז שהיו בונים היכלות ומקריבים קרבנות לכחות העליונים והיתה מחשבתם כי יתעלה ויתגבר מזלם בכך וימשיכו בזה כח ההצלחה ותוספת כבוד שכן מצינו המצריים והכשדים היו עובדים לצורת הצאן לפי שהיו יודעים כחו הגדול למעלה שממנו העולם מתברך במין הצאן שהוא גדול הריוח ורב התועלת בגיזה ובולדות ובחלב ולכבוד כחו ויסודו אשר למעלה שהוא מזל טלה לא היו אוכלין אותו כלל וגם לא היו משתמשין בו להיות אנשי מצרים רועי צאן כיתר האומות שנאמר כי תועבת מצרים כל רועי צאן וכן הכשדי' היו עובדים לצורת בקר לפי שהבקר סבת החרישה שהוא קיום העולם כענין שכתוב ורב תבואות בכח שור ולפי שהיו יודעים בחכמת כח הבקר ויסודו למעלה והוא מזל שור לכך היו נוהגין איסור בשחיטת הבקר ולא היו אוכלין אותו לכבוד כחו שממנו העולם מתברך במין הבקר ועוד היום אנשי הודו נזהרים שלא ישחטו בקר ועל כן תצוה התורה לשחוט המינים האלה להקב"ה וזהו שאמר מן הבקר ומן הצאן כדי שיתפרסם שהדבר שהיו הם חושבים שהוא עבירה הוא הכפרה כי בהקריבם אותם להקב"ה בו יתכפרו העונוות שהרי אמונות רעות שהן חליי הנפש לא יתרפאו כי אם בהפכן כשם שחולי הגוף אינו מתרפא כי אם בהפכו וכל כוונת התורה אינה כי אם לעקור זכר ע"ז מן העולם ולשרש אותה משרשיה ולברוח ממנהג עובדיה ושלא לעשות כמעשיהם אפילו לשמים ועל כן היו הקרבנות אשה ריח ניחוח לה' כי כאשר יסכימו הכל להקריב להקב"ה ולעבדו שכם אחד לבדו ולא לע"ז אז יתייחד בזה שם שמים כי אין יחוד במקום ע"ז ומן הטעם הזה הם רצונו יתברך ע"כ:
והקשו עליו איך איפשר שירפאו שבר גדול בעשותם שלחן ה' מגואל אם אינו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשים והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח ונח בצאתו מן התיבה עם שלשה בניו אין בעולם מצריים או כשדים הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו וירח ה' את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח ואין דעתו עתה לשלול אמונות רעות ולא נצטוה בכך אבל עשה קרבן לקרבה אל האלהים ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי וחלילה שלא יהיה בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים עד כאן. ונראה לתרץ כל אלו הקושיות שאין כוונת הרמב"ם בכל דבריו לומר שאין כוונת הקרבנות אלא זה אבל כוונתו לומר שציוה הקרבנות לזה הטעם כפי הכוונה השנית אבל הוא מודה שגם יש בהם כוונה אחרת יותר עצמית ולא השיג אותה שזה מכלל החקים שלא ידענו הטעם העיקרי בהם. ונראה על סברת הרמב"ם שמה שעבדו מצריים לטלה לפי שלחם לא תחסר בה שנילוס עולה ומשקה ומה שחסר מהם היה המקנה שלא היה להם כל כך כמו לחם לזה עבדו לטלה לבקשת מקנה והכשדים חסרים משניהם ועיקר היה לחם לכן עבדו לשור שצריך לחרישה. הרי בכאן שתי טעמים לקרבנות:
הטעם השלישי שהקב"ה רוצה שהאדם שבשבילו נברא העולם יהיה שכלי כמלאך והיה כי יחטא ואשם מצד היצר הרע הנטוע בו ראוי לו שיתנחם ויכיר בפחיתות עצמו ורוממות השי"ת אשר חטא לו ומפני שכל פעולות האדם נכללות בשלשה דברים מעשה דיבור מחשבה על כן תחייב התורה להביא קרבן על חטאו ושיסמוך את ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדיבור ושישרוף כלי העצה והמחשבה שהסכימו בחטא והם הקרב והכליות כדי שיתכפר בשלשה דברים אלו ויזרוק דמו על גבי המזבח במקום דם עצמו וכשיעשה כל זה יחשוב בלבו שחייב מיתה בחטאו וראוי ליענש בארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק שכשהוא לוקח הבהמה ומשליכה ודוחף אותה לארץ הרי זה כסקילה וכאלו מודה שהוא חייב סקילה וכשתוקף בצוארה לשוחטה הרי זה חנק וכששוחטה הרי זה הרג וכששורפה כאלו מודה שהוא חייב שריפה ודומה לזה דרז"ל באברהם מהו ויעלהו לעולה תחת בנו מהו תחת בנו אלא על כל עבודה שהיה עושה באיל היה מתפלל יהי רצון מלפניך שתהא עבודה זו עשויה כאלו היא בבני כאלו הוא שחוט כאלו דמו זרוק כאלו הוא נשרף ונעשה דשן וכיון שהחוטא ראוי שיהיה דמו נשפך כדם הקרבן ושיהיה גופו נשרף כגוף הקרבן והקב"ה לוקח קרבנו תמורתו וכפרו זה חסד גמור שגמלהו השם כרחמיו וכרוב חסדיו לקחת נפש הבהמה תחת נפשו ושיתכפר בו:
הטעם הרביעי שישמור האדם ויזהר מן השגיאות שיראה שיענש בממונו כשחטא בשוגג שהשוגג נקרא חוטא שהאדם מועד לעולם:
הטעם החמישי בקרבנות שיתן האדם אל לבו שחומרו שהוא כחומר שאר בעלי חיים יאבד ויכלה ככלו' העולה על המזבח והוא הדבר שבו נשתתף האדם עם הבעלי חיים. ובזה יתעורר שיזבח יצרו ויכניע תאותו בחוש המשוש כי חרפה הוא לנו וישפילנו ולזה הכליות והחלב אשר עליהם יקטיר המזבחה וזה למעט תאות המשגל שבכליות כח על המשגל וכליות מגזרת נכספה וגם כלתה נפשי וגם ימעט תאותו במאכל ומשתה ולכן היותרת על הכבד יסירנה שהכבד בו תאות המאכל ומלת יותרת ירמוז לזה מצד שתוף המלה ולזה כל חלב יקטיר שהוא מותר ההזנה ובזה יתעורר האדם להניח המותרות שהחלב אמרו חכמי הרפואה שהאוכלו לא יזון ממנו לשיתהפכו לגוף הנזון לשיהיו חלק אבר:
הטעם הששי בקרבנות מצורף לאלו הטעמים שימשך תועלת מהם להחיות הכהנים מורי התורה שראוי ליקח דרך להחיותם ושיפרנסום המון העם ושיכופרו הבעלים באכילת הכהנים למען יוכלו הכהנים להניח העסקים העולמים וטרדות גשמיות בבקשת טרפם ויהיה להם פנאי להתעסק ברוחני:
הטעם השביעי בקרבנות שכל חוטא הוא מצד רוח הטומאה שהוא מתלבש בו וכאשר יראה שיתכפר לו צריך שיכלה ויבריח ממנו אותו רוח הטומאה ועם זה יהיה נטהר ומכופר מעונו בהקרבת כל אחד מהקרבנות ובפרט עז או שעיר שהם מחלק רוח הטומאה ואש המזבח תשרוף ותכלה הכל יחד שהחוטא שרף עצמו באשו של יצר הרע ותבא אש המזבח ותכלה אותו לגמרי:
הטעם השמיני נראה לי שבאו הקרבנות לשנעבוד לשם יתברך בהם ולא נעבוד לע"ז ולפי שהעבודות זרות שלשה האחד מלאכים השני כוכבים השלישי שדים וכמו שכתב הרמב"ן בפירוש לא יהיה לך אלהים אחרים. לכן נראה לי שהעולה כנגד המלאכים והשלמים כנגד המערכות והחטאת כנגד השדים. העולה כנגד המלאכים שהעולה באה על המחשבה והמלאכים פעולתם במחשבה וציור והשלמים כנגד המערכות לפי שהשמים עושים שלום בין היסודות ועושים הרכבות בתנועתם וזהו אומרו עושה שלום במרומיו והחטאת כנגד השדים לפי שהשדים הם מזיקין ומלאים עוונות וחטאות והוא שטן והוא יצר הרע וזהו שאמרו שמים אש ומים ואי איפשר שהנה השמים יסוד חמישי הוא אלא הכוונה שמשימים שלום בין היסודות שהם הפכים. ונראה שלכן יש שלשה מינים שאין קרבן אלא מהם שור או כשב או עז שור כנגד מלאך לפי שהוא הגדול שבין ג' מינים כבש כנגד הגלגל לפי שאלהי מצרים טלה שהוא התחלת הגלגל עז כנגד שדים ששמם שעירים שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ושעירים ירקדו שמה. ונראה שלזה גם כן תורים ובני יונה לפי שהגלגל נחלק לכוכב ולבלתי כוכב והכוכבים הגדולים הם שמש וירח אם כן כבש כנגד הגלגלים ותורים ובני יונה כנגד שמש וירח ולכן אחז"ל תורים גדולים ולא קטנים בני יונה קטנים ולא גדולים מה שאמרו תורים גדולים ולא קטנים כנגד השמש שהוא המאור הגדול בני יונה קטנים ולא גדולים כנגד הירח לפי שהירח הוא המאור הקטון ולפי שגוונה כפי הנראה למראית העין לובן כן היונה לבנה ולזה אמר במה אדע כי אירשנה ויאמר קחה לי עגלה משולשת פירוש שלשה עגלים אחד עולה ואחד חטאת ואחד שלמים וכן איל משולש וכן ועז משולש וכן פירש הרמב"ן שמה וזה לומר שאם לא יעבדו ע"ז יירשוה ובזה הותרו הספק הראשון והספק השני:
והיתר הספק השלישי למה העולה כולה כליל ולא החטאת והשלמים הטעם בזה שהוא משל לשני בני אדם שהביאו דורון למלך אחד אוהבו ואחד אויבו הדורון של אוהבו אוכל אותו כולו להורות שקבלו בסבר פנים יפות ודורון אויבו אוכל מעט ממנו להורות שאינו כל כך אויב כמו מקודם לכן והשאר נותן לעבדיו לאכול וכן מי שהרהר העבירה ולא חטא בפועל אוהבו השם יתברך לפי שחזר בו אבל בחטאת שחטא בפועל אוכל קצתו והשאר לכהנים והשלמים שהם להטיל שלום לפיכך כאוהבים שאוכלים הסעודה בחברה על שולחן אחד אוכלים ממנו כולם השי"ת והכהנים והבעלים להורות שהוא אהוב לכולם או נאמר הטעם שהעולה כולה כליל לפי שהרהורי עבירה קשים מעבירה לפי שחטא בנפש והחטאת לפי שחטא בגוף:
והיתר הספק הרביעי שמי שמביא קרבן צריך שיהיה בהכנעה ובכיה כמו שעושה השב בתשובה שהרי כל המביא קרבן צריך שיתודה חטאתו הוידוי צריך הכנעה וחרטה וישים לבו שלא ישוב עוד לכסלה שגם השוגג נקרא חוטא שלא נזהר מלחטוא והחטא שנענשו משה ואהרן עליו שוגג היה וגם נדב ואביהוא ומתו על השוגג ועוזא על השל. ויש לנו הקדמה שכל המצות צריך לעשותם בשמחה שבזה נדע שיש לו בקנין אותה המצוה כמו שנתבאר במקומו ולזה אמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ועבדת את אויביך שאין העונש בעבור שלא עבד אלא בעבור שלא עבדו בשמחה וא"כ איך איפשר שיקריב הקרבן בשמחה ובעצבון שהם הפכים:
התשובה הלוים משוררים בשעת הקרבת הקרבן לפי שהדברים הרוחניים מקבלים גודל ושמחה בניגון ושיר ולכן אמר הקב"ה החוטא יתודה כשיביא קרבנו שהשב בתשובה צריך הכנעה ולפי שכל מצוה צריך שמחה ינגנו הלוים במקום הבעלים ויהיה נחשב כאלו הבעלים שמחים:
פסוק יד
והקריב מן התורים או מן בני יונה ארז"ל תורים גדולים ולא קטנים בני יונה קטנים ולא גדולים הטעם בתורים לפי שהנקבה מהם כשיאבד בן זוגה לא תדבק באחר לעולם וכן ישראל הדבקים בה' לעולם לא ימירוהו באחר ולכן קטנים פסולים שאינם ראוים לזיווג ומן היונים פסל גדולים לפי שהם קנאים ויבאו לידי פירוד ולכן בחר בקטני' קודם היותם לזיווג ולא הכשיר הקב"ה תרנגולים לקרבן לפי שהם בעלי זימה. ועל דרך הקבלה התורים יסודם מים ולכן הוכשרו גדולים לרמוז שהחסד צורך גדול לעולם בכל הדברים והיונים יסודם אש כמו שאמר ואברותיה בירקרק חרוץ שהזהב הירוק הוא גוון האש וההכפל בירקרק לתוקף הדין לכן נפסלו הגדולים והוכשרו הקטנים כי המיעוט ממנו מספיק:
פרק ב
פסוק יא
כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו כתב הרמב"ם שמנהג עובדי ע"ז שבכל מנחתם היו מקריבים חמץ ומערבים דבש בכל קרבנותיהם ולכן אסרם לגבוה. ועל דרך הקבלה השאור והדבש רמז למדת הדין:
פרק ג
פסוק ה
והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה אחר שאמר ואש המזבח תוקד בו אמר כן לפי שמזבח העולה הוא מעצי שטים והיה מצופה נחשת כעובי דינר זהב והאש על המזבח תמיד לא תכבה לעולם ולא היה הנחשת ניתך ולא העץ נשרף והוא נס גדול לזה אמר והאש על המזבח וגומר כלומר ראה זה הנס הנעשה במזבח שהאש על המזבח תוקד בו לא תכבה והמזבח קיים. וחזר ואמר פעם שלישית אש תמיד תוקד על המזבח לפי שהמזבח מקום כפרה ורשעים אין להם כפרה ונדונין באש גיהנם ובמדרש היא העולה זו מלכות הרשעה שמתגאה ומעלה את עצמה סופה להיות נדונת באש:
פסוק ט
חלבו האליה תמימה אין חלב באליה אלא הכוונה חלבו עם האליה והכוונה שכשיסיר האליה תמימה עם העצם יוסר עמה חלב רב שהוא מחובר בה בצד הפנימי:
פסוק יד
וכל קרבן מנחתך במלח תמלח הטעם שאין דרך כבוד של גבוה בקרבן שיהיה תפל מבלי מלח כענין הקריבהו נא לפחתך. והרמב"ם כתב שמנהג עובדי ע"ז להרחיק המלח מן הקרבנות לפי שהמלח בולע הדם וההרחקה כדי שלא ילך אפי' טפה מן הדם לאיבוד כל כך היו נמשכין אחר מאדים וכחותיו ולהרוס כוונתם צוה במלח תמלח. ודרז"ל העולם כולו שלישו מדבר שלישו ישוב שלישו ים עמד ים לפני הקב"ה אמר רבונו של עולם במדבר נתנה תורה בישוב נבנה בית המקדש אני מה תהא עלי אמר לו עתידין ישראל שיקריבו מלח ע"ג המזבח. ועל דרך הקבלה יש במלח שני כחות משתנים זה הפך זה מים ואש ובכח חמימות האש המיבשו חוזר מלח ומים ואש כנגד מדת רחמים ומדת הדין ולזה קרא למלח ברית אלהיך לפי שבו יתקיים העולם ויכרת כמו שאמרו ז"ל ראה שאינו יכול להתקיים בדין שתף עמו מדת רחמים וכן המלח מקיים ומעמיד הבשר זמן מרובה ונותן טעם בכל המאכלים והוא מכרית גם כן כי המקום המלוח לא יעלה בו כל עשב וכתיב גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ואם לא כן למה קרא למלח ברית אלהים וכי המלח הוא ברית הש"י. וכתב רבי אברהם שהוא שבועה כמי שאומר אני משביעך בברית אלהיך שלא תשבית מלח מעל מנחתך:
פרק ד
פסוק ג
אם הכהן המשיח יחטא בלשון החוטאים מצינו חילוקים במשיח אמר אם שאמר אם הכהן המשיח וכן בכל העדה ואם כל עדת ישראל ישגו ובנשיא אמר אשר נשיא יחטא ולא אמר אם וביחיד החוטא אמר ונפש כי תחטא. הטעם בזה שהכהן המשיח שהוא כהן גדול רחוק שיחטא ולז"א אמר אם שהוא ספק וכן כל הקהל רחוק ולזה אמר אם וביחיד אמר נפש כי תחטא כי מורה יותר ודאות מלשון אם ובנשיא מתוך גאותו שהוא המלך וכיוצא בו ודאי יחטא ולזה אמר אשר נשיא יחטא ולכן הביאו הנשיאים את אבני השוהם הנתונים על לב אהרן לפי שלבם לקחם. ובמדרש אשר נשיא יחטא לשון אשרי אמר רבי יוחנן בן זכאי אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו וכ"ש יביא על זדונו פירוש שילמדו ממנו העם:
פסוק יג
ואם כל עדת ישראל ישגו אלו סנהדרין שאי איפשר שכל ישראל יסכימו בחטא ועל כן אמר מעיני העדה כי הסנהדרין והנביאים והחכמים הם עיני העדה:
פסוק יד
והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת ארז"ל מפני מה נאמר אל פתח אהל מועד מה שלא נאמר בכל הקרבנות משל לאוהבו של מלך שהביא דורון נאה למלך אמר המלך תלו אותו בפתח פלטרי כדי שידעו הכל מה דורון נאה הביא לי אוהבי. פירוש הדורון הנאה היא התשובה והתשובה הנאה היא שישוב בתשובה עם הדבר שחטא ולזה אמר והביא את הפר אל פתח אהל מועד והנה הקרבנות בכהן משיח והקהל שוים כי כן אהרן התחיל לעשות העגל וישראל טעו אחריו ומה שהזכיר בפר כהן משיח תמים לה' ולא הזכיר כן בכאן לרמוז שכוונת אהרן תמימה לה' כאמרו חג לה' מחר והקהל קצתם עשו ממנו ע"ז:
פרק ו
פסוק ב
זאת תורת העולה היא העולה בעבור שהעולה היא הקרבן היותר מעולה מכל הקרבנות לפי שמכפר על ההרהור שבא מן הנפש לזה אמר היא העולה שאם לא כן היה מספיק שיאמר זאת תורת העולה על מוקדה על המזבח והטעם שאמר בעולה מוקדה על המזבח כל הלילה לפי שהאדם מהרהר בלילה וחוטא ביום כמו שאמר הנביא חושבים רע על משכבותם לאור הבקר יעשוה ואמר דוד המלך ע"ה און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב שבלילה חושב און וביום יתיצב על דרך לא טוב ולפי שהעולה באה על ההרהור לזה צוה שתשרף כל הלילה שתהיה הכפרה בזמן העבירה:
פסוק ג
ולבש הכהן מדו בד פי' שצריך לשמש בבגדי כהונה אפילו לעבודה קלה שהוא להרים את הדשן שכל עובד את ה' צריך להשפיל עצמו מאד לפני השם יתברך ולכן צוה לכהן שירים הדשן בכל יום כדי שיכנע לפני השם יתעלה ולכן צוה לבני לוי שהם היותר קדושים והיותר נכבדים שבישראל שילכו אחרי העגלות והוא אומנות קל בבני אדם שנאמר ויקח משה את העגלות ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים:
פסוק טז
וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל כתב הרמב"ם בעבור שכל כהן המקריב קרבנו הוא בעצמו אם יקריב מנחה ויאכלנה כאלו לא הקריב דבר כי מנחת יחיד לא יקריב ממנה כי אם הלבונה והקומץ ולא די מיעוט הקרבה אלא שיאכלנו וידמה שלא הקריב כלל ולכך ישרפו את כולה:
פסוק יח
זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת העולה שחיטתה בצפון וכן החטאת וזה לפי שלא יכלם החוטא במעשה ולא ידעו בני אדם אם חטא בהרהור או במעשה שאם ישחט החטאת במקום זולת העולה ידעו כל הרואים שחטא במעשה והתורה חסה על כבודן של בני אדם אף על החוטאים:
פרק ז
פסוק לז
זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו' במדרש גדולה תורה יותר מכל הקרבנות שנאמר זאת התורה וגו' כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה כאלו הקריב מנחה כאלו הקריב חטאת ואשם ומילואים וזבח השלמים:
פסוק לח
ביום צוותו את בני ישראל להקריב קרבניהם יש בזה ספק א"כ מה זה שאמר הנביא כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים על דברי עולה וזבח. התשובה לפי שאין צדיק שלא יחטא צוה בקרבנות להיותם כפרה אבל רצונו שלא יחטא ולא נהיה צריכים לקרבנות וז"ש הנה שמוע מזבח טוב וז"ש זבח ומנחה לא חפצת אבל חפצך שנשמע בקולך וז"ש אזנים כרית לי וז"ש וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח פירוש קרוב השם לשמוע תפלת הצדיק מזבח הרשעים ולז"א ישעיה שוחט השור מכה איש זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר זה על הרשעים המחזיקים ברשעתם ואמר ששוחט השה לקרבן כרוצח:
פרק ח
פסוק כג
ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אוזן אהרן הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית. הטעם שנתן הדם באלו האיברים יש אומרים לפי שהמשכן כולל צורתו שלשה עולמות כנגד עולם המלאכים לפנים מן הפרוכת. וכנגד עולם הגלגלים מחוץ לפרוכת שהוא אהל מועד. וכנגד זה העולם חצר המשכן. וזה גם כן באדם הראש כנגד עולם המלאכים. והלב כנגד הגלגלים שהוא בעל התנועה. וממתניו ולמטה כנגד העולם השפל. וצריך שיהיה במשכן אדם המכיר כל זה והוא הכהן הגדול ולכן נתן הדם שהוא כפרת הנפש בג' איברים הללו של הכהן המכפר. על תנוך אוזן אהרן הימנית שהאוזן בראש ועל בוהן ידו שהוא אמצע הגוף. ועל בוהן רגלו שהוא סוף הגוף. ונוכל לומר שנתינת הדם על תנוך אזנו לפי שיזכור וידקדק מה ששמע מהמצות שנצטוה בעבודת בהמ"ק ועל בוהן ידו שידקדק בעבודת בהמ"ק מה שיעשה איך יעשה ועל בוהן רגלו לזרז אותו שלא ילך ולא יכנס במקום שמצווה שלא יכנס בעת בלתי ראוי וגם אז בהכנעה שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש וכתיב שמור רגלך באשר תלך אל בית האלהים. וחכמי הטבע כתבו כי כל אחד מהאצבעות משרת לחוש מחמשה חושים הראשון והוא גודל משרת לקנוח הפה והוא שבו חוש הטעם. והשני תוך הנחירים שבו חוש הריח. והשלישי לחוש המשוש למשש בכל חלקי הגוף ולפיכך הוא ארוך מכולן. והרביעי לקנח העין. והחמישי לקנח האוזן. והקב"ה ברא באדם חמשה חושים ומסר להם חמשה משרתים וזהו שלימותו יתברך כי אינו עושה דבר לבטלה ואנו רואין כי כל אחד ואחד מהאצבעות הולך לחוש שלו תמיד שלא בכוונה יתברך השם אשר יצר את האדם בחכמה. אבל רז"ל בכתובות אמרו שכל האצבעות נבראו לעבוד את ה' כל אחד מהם עבודה מיוחדת בענין קדושה שאמרו שם זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל ואין צורך עתה להאריך בפירושו. ולפי שהארכתי בסדר ויקרא בענין הקרבנות וטעמיהן וזאת הפרשה מדברת בענין הקרבנות לא הארכתי בפי' זאת הפרשה ויעויין משם:
פרק ט
פסוק ב
קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו'. באלו הפסוקים יש ספקות:
הספק הא' משה צוה לאהרן שיקריב קרבנות בעדו וקרבנות בעבור ישראל וידוע שזכות הרבים גדול מזכות היחיד ומדוע צוה בתחלה קרבן יחיד ואחר כך קרבן ישראל:
הספק הב' מדוע צוה בקרבנות ישראל שעיר ובקרבנות אהרן לא צוה קרבן שעיר ולזה הספק אמרו רז"ל ישראל יש בהם בתחלה ויש בהם בסוף בתחלה וישחטו שעיר עזים בענין יוסף עם אחיו. ויש בהם בסוף עון העגל לכך קרבן שעיר לכפר על עון יוסף וקרבן עגל לכפר על מעשה העגל אבל באהרן לא היה לו אלא עון העגל לכן לא צוה בו שעיר. ויש להקשות בקרבנות ישראל צוה שעיר עזים לחטאת על מעשה עון השעיר שהחטאת בא על עון שנעשה בפועל ועגל לעולה על מחשבת עון העגל ולמה לא צוה קרבן גם כן על עון העגל שעשו בפועל שבעון העגל מחשבתם רעה שהיא לע"ז והמעשה ג"כ רע שנאמר וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל:
הספק הג' ידוע שמחשבת אהרן לא היה לע"ז שנאמר ויאמר חג לה' מחר ולז"א פרקו את נזמי הזהב אשר באזני נשיכם אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים על תכשיטיהם ויתעכב הדבר ובתוך כך יבא משה ויבן מזבח לדחותם ואם כן מדוע צוה לאהרן קרבן איל לעולה שהעולה היא על המחשבה ומחשבתו היה טובה:
הספק הד' כמו שצוה שלמים בקרבנות ישראל לשום שלום בין הקב"ה וישראל על עון העגל מדוע לא צוה גם כן שלמים בקרבנות אהרן שאמר ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה':
הספק הה' ששתי קרבנות היו בכאן קרבנות אהרן על חטאו וקרבנות ישראל על חטאם כמו שאמר קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה' הרי קרבנות לחטא אהרן ואמר עוד ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה וגו' הרי קרבן מיוחד לאהרן וקרבן מיוחד לבני ישראל ואם כן איך אמר ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם ומאחר שקרבן העם לכפר בעדם איך אמר שקרבן אהרן לכפר בעדם שתי כפרות לישראל למה:
התשובה לספק הראשון למה צוה קרבן יחיד בראשונה ואחר כך קרבן כל ישראל בעבור שקרבן אהרן בא לכפר על מעשה העגל שהוא עצמו חטא וקרבן ישראל גם כן לכפר עליהם על שחטאו בעגל צריך שאהרן יהיה מכופר לכפר עליהם ואיך יוכל לכפר על אחרים אם הוא אינו מכופר וכמו שאמר והזה הטהור על הטמא:
והתשובה לספק השני למה צוה לבני ישראל להביא קרבן עולה שהוא על מחשבת העגל ולא צוה להביא חטאת על המעשה שהשתחוו לו ויזבחו לו. התשובה שעל עון שעבדו ע"ז בפועל וישתחוו לו ויזבחו לו כבר מתו בעון ההוא שהיו בישראל שלשה כתות יש שעבדו לעגל בעדים והתראה ואלו נהרגו בסייף כמשפט עיר הנדחת ועל אלו אמר כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. ויש שעבדוהו בעדים ולא התראה ואלו מתו במגפה ועל אלו אמר ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל. ויש שעבדוהו בלי עדים והתראה ואלו מתו בהדרוקן שבדקום המים ששרפו משה באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל וצבו בטניהם כסוטה. ואם כן כל אותם שעבדו העגל מתו לא נשארו אלא אותם ששמחו בעגל וחשבו שיש בו ממש ולכן לא צוה לישראל שיקריבו קרבן חטאת על שעבדוהו אלא צוה בקרבן עולה על המחשבה.
והתשובה לספק הג' שאחר שמחשבת אהרן לא היתה רעה מדוע צוה בו איל לעולה אח' שהעולה באה על המחשבה. התשובה ארז"ל וירא אהרן מה ראה ראה חור בנה של מרים שהרגוהו כבר ויבן מזבח לפניו התבונן מן הזבוח לפניו ואהרן לא היה חושש אם יהרגוהו אלא חשש לרעה שהיה בא על ישראל שאמר אם אמסור עצמי להריגה כל ישראל יתחייבו כליה ולא יהיה תקומה למפלתם כענין שנאמר אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא לכן עשה העגל ובזאת המחשבה חטא שיותר טוב היה שיהרגוהו ולא יבוא על ידו תקלה גדולה כזאת לישראל כמו שאמר משה מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה אבל לפי שהמחשבה העיקרית שהוא בענין העגל לא היתה רעה לכן כשצוה להביא קרבן עגל לו היה לחטאת שהחטא העצמי לו לא היה אלא על המעשה אבל באיל צוה לעולה לסבה שחטא במחשבה שחשב שהיה יותר רע שיהרגוהו משיעבדו העגל:
והתשובה לספק הרביעי למה לא צוה בקרבן אהרן שלמים הטעם לפי שהשלמים באים לשום שלום והקב"ה ידע שביום ההוא לא יהיה שלום לאהרן שימותו בניו:
תשובה לספק החמישי למה אמר בקרבן אהרן וכפר בעדך ובעד העם. התשובה שאהרן חטא והחטיא חטא בעשיית העגל והחטיא שאם לא עשאו לא היו משתחוים לו ולז"א וכפר בעדך במה שחטאת בעשייתו וגם כפר עליך במה שחטאת בהחטיא את העם וזהו ובעד העם ואמר עוד ועשה את קרבן העם וכפר בעדם במה שהם חטאו בעגל:
פסוק ד
היום ה' נראה אליכם. נראה בזאת המלה יש אותיות אהרן ובמלת אליכם יש בו אותיות מיכאל שרו של ישראל לומר שלכבוד אהרן נראית שכינה בגלוי להראות לכל שנתכפר עון העגל ורמז עוד שלכבודו הוקם על ישראל היום מיכאל לשר עליהם וזהו שאמר על הזקן זקן אהרן שתי פעמים לומר שאלו השנים נמשחו באותו היום לכהנים גדולים מיכאל למעלה ואהרן למטה:
פסוק כד
ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ביום השמיני שנתחנך המשכן בקרבנות שבאו לכפר על מעשה העגל ירדה אש מן השמים לקבל אותם והאש הזאת עמדה עד דורו של שלמה שבנה הבית וכל ימי הבית היתה האש קיימת ולא כבתה עד שחרב וז"ש אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וכן מצינו י"ב אשות שנפלו מן השמים בזמנים חלוקים ו' מהם היו לקבלת הקרבנות דרך רצוי וששה דרך נקמה. הא' היא האש הזאת. הב' לגדעון כשאמר למלאך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי וכתיב וגדעון בא ויעש גדי עזים ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור. הג' האש שירדה בימי מנוח כשנגלה המלאך לאשתו דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה' וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ותחלה קראו צור ואחר שנתקבל הקרבן קראו מזבח. ד' לדוד שקנה המקום בגורן ארונה היבוסי וכתיב ויבן שם מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויקרא אל ה' ויענהו ה' באש מן השמים על מזבח העולה. הה' לשלמה כשנשלם בנין בית המקדש דכתיב וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל את העולה ואת השלמים וכבוד ה' מלא את הבית. הו' לאליהו שאמר ענני ה' ענני וירד אש שנאמר ותפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים וגו'. והששה שירדו דרך נקמה אחד אש לנדב ואביהוא שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותה. הב' בתבערה שנא' ויהי העם כמתאוננים וכתיב ותבער בם אש ה'. הג' במחלוקתו של קרח דכתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש. הד' בענין איוב שנא' אש אלהים נפלה מן השמים החמישית והששית על ידי אליהו שירדה אש מן השמים ושרפה לשר חמשים וחמשיו וגם פעם שנית לשר חמשים וחמשיו שנא' ותרד אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמשיו:
פרק י
פסוק ב
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם חז"ל נחלקו בחטא נדב ואביהוא. י"א שנתחייבו מיתה מיום מתן תורה הציצו בשכינה שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויראו את אלהי ישראל. וי"א שתויי יין נכנסו למקדש. וי"א שמתו על שהורו הלכה בפני משה רבן הכוונה בזה לפי שהסבות שאין אדם משיג חכמות רבות. אחת שמבקש להשיג יותר ממה שאפשר בטבעו וזהו דעת מי שאמר שהציצו בשכינה יום מתן תורה. סבה אחרת לפי שהוא להוט בתענוגים גופיים וזהו דעת האומר שתויי יין נכנסו למקדש סבה אחרת אהבת הניצוח שאינו רוצה להיות מודה על האמת וזהו דעת האומר שהורו הוראה בפני משה רבן. סבה אחרת ההרגל והמנהג שהכפרי שמורגל להיותו ישן בקרקע אם ירצה לישן במטה חשובה בסדינין לא יוכל לישן וזהו פשט הפסוק בהקריבם אש זרה שאש זרה היו מורגלים בה ולא רצו באש של גבוה שלא הורגלו:
פסוק ו
ראשיכם אל תפרעו וגו' ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. יש להקשות מדוע לא יבכו הם אחיהם שבבטן אחד נוצרו ויבכו הזרים והתשובה שהבוכה על מת או הוא להיזק שהגיע למת או להיזק שהגיע לאבל מפטירתו וכאן א"א להיזק שהגיע לאבל שכל התורה והחכמה שידע נדב ואביהוא היו יודעים אלעזר ואיתמר א"כ אם יבכו מורה שהם בוכים על הרע שהגיע למתים וא"כ יחשבו רואי הבכי שזהו לפי שנדב ואביהוא ירשו גיהנם וזהו חילול השם לכן הזרים יוכלו לבכות ולהתאבל על החסרון שעושה להם:
פסוק ח
וידבר ה' אל אהרן לאמר הטעם שנתייחד עמו הדיבור ארז"ל לפי ששתק בנחמת משה שאמר וידום אהרן וארז"ל קיבל שכר על שתיקתו והטעם לפי שאין מנחמין את האבל בשעה שמתו מוטל לפניו שאז מצטער יותר וצועק יותר ממה שהיה צועק ואהרן שתק בנחמה שנחמו משה ומתו מוטל לפניו ולזה קיבל שכר על שתיקתו שנתייחד הדיבור עמו שנאמר וידבר ה' אל אהרן לאמר. ואחשוב שהטעם שדיבר עם אהרן לבדו זה הדיבור לפי שאמרו בטעם הקישור שסמך למיתת נדב ואביהוא יין ושכר אל תשת שתויי יין נכנסו למקדש. ויש להקשות שהכתוב אמר שחטאם ויקריבו אש זרה ואיך אמר שתויי יין אלא כוונתו שמה שטעו באש זרה לפי ששכלם היה מעורבב בשתיית היין ולפי שהיה קלון לאהרן שיאמר לו ע"י אמצעי לא תשתכר כמו שנשתכרו בניך ומתו בשכרותם לכן אמר לו הקב"ה בעצמו כן הרי לך טעם למה נתייחד עמו הדיבור וטעם לסמיכת יין ושכר למיתת בני אהרן. ואיפשר לתת טעם עוד לסמיכת יין ושכר למיתת בני אהרן לפי שהיו אהרן ובניו אבלים והיין מסיר קצת הדאגה שנא' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש לזה סמך לו יין ושכר אל תשת אסור לך לשתות יין להתנחם ולהסיר ממנו הדאגה דיבר עם אהרן לבדו שבזה ישמח ויגל:
פרק יא
פסוק ב
זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ היה ראוי שיאמר זאת הבהמה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. ואמרו במדרש למה הדבר דומה לרופא שהלך לבקר שני חולים אחד יש בו סכנה אמר להם תנו לו כל מה שמבקש לאכול נכנס לשני אמר להם תנו לו מאכל פלוני ואל תתנו לו מאכל פלוני לימים זה שהתיר לו המאכלים כולם מת זה שהתיר לו קצת ואסר לו קצת נתרפא אמרו מה זאת אל זה שראיתי בו סימני חיים התרתי לו זה ומנעתי לו זה וזה שראיתי בו סימני מיתה התרתי לו הכל כך התיר הקב"ה לאומות עע"ז שקצים ורמשים וכל העבירות לפי שהם מוכנים לגיהנם אבל ישראל שהם לחיים אמר להם את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו ולכך אמר זאת החיה שהוא לשון חיים לפי שישראל דבקים בחיים שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום ע"כ הכוונה בזה שמאכלות אסורות כגון בהמות ועופות ודגים טמאים אינם משבע מצות בני נח:
פסוק ג
כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. מה שאמר בבהמה לא היה צריך שהיה די שיאמר מעלת גרה אותה תאכלו שכבר אמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר בארץ התשובה אמרו במס' חולין פ' בהמה המקשה שאם נמצאת במעי פרה גמל או חזיר מותר שאמרו שם גמל בן פרה מותר ולזה אמר בבהמה לומר שכל בהמה שמצאו בבהמה מותר כאלו אמר מכל הבהמה בבהמה אותה תאכלו דהיוצא מן הטהור טהור והיוצא מן הטמא טמא אבל מצאו עוף תוך בהמה אסור שנאמר מכל הבהמה בבהמה אותה תאכלו כדאיתא התם:
פסוק ד
את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה ואת השפן כי מעלה גרה הוא ואת הארנבת כי מעלת גרה ואת החזיר כי מפריס פרסה טמא הוא. יש להקשות מה צורך להאריך ולומר דין אלו הארבעה הרי כבר אמר שמי שיש לו שתי סימני טהרה אותה תאכלו שנראה שמי שאין לו שתי סימני טהרה אלא סימן אחד לא נאכל ואם רצה לומר כן לעבור בלאו היה לו לומר וכל בהמה אשר איננה מפרסת פרסה ומעלת גרה לא תאכלו מה צורך לפרט גמל שפן ארנבת חזיר. תשובה תורתינו הקדושה מלאה חכמות ורצה להודיענו שאין בהמה בעולם שיש לה סימן אחד של טהרה וסימן אחד של טומאה אלא אלו הארבעה אבל זולתם כולם יש לכל אחת מהם שני סימני טהרה או שני סימני טומאה:
פסוק ח
מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו ארז"ל יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה תלמוד לומר אמור אל הכהנים כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין קל וחומר מה טומאת מת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים טומאת נבילות קלה לא כל שכן מה תלמוד לומר לא תגעו ברגל שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ע"כ וזה אסמכתא. אבל על דרך הפשט אם תרצו להיות טהורים לא תגעו בנבלתם ולזה החזיר ואמר טמאים הם לכם:
פסוק יב
וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם זה הפסוק מיותר שכבר אמר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים שקץ הם לכם. התשובה שיש דגים שכשמעלים אותם מן הים נשרים הקשקשים במים ויעלה על הדעת שהוא טמא לזה אמר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם הא שמי שיש לו סנפיר וקשקשת במים אף שכשעלה מן המים אין לו קשקשי' טהור:
פסוק יג
ואת אלה תשקצו מן העוף את הנשר ואת הפרס ואת העזניה בעופות לא נתנה התורה סימנים אלא הזכיר עשרים וארבעה עופות טמאים וכל שאר העופות שיש בעולם טהורים ומי שמכיר אלו כ"ד עופות אין צריך סימנים לדעת מי הם העופות הטהורים אבל מי שאינו מכירם צריך סימנים לאכול עופות וחז"ל נתנו סימנים ולפי שיש מחלוקת בין הפוסקים דע שהעוף שודאי הוא דורס טמא ומי שידענו שודאי אינו דורס הוא טהור והעוף שיש לנו ספק אם דורס אם לאו אם יש לו שלשה סימנים טהור שודאי אינו דורס והם זפק אצבע יתירה קרקבן נקלף ואף שרש"י סבר שאע"פ שיש לו ג' סימנים אלו אסור לאוכלו עד שידענו בקבלה שאינו דורס ויש סברות אחרות דע שהסברה האמיתית היא זאת וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ועכשיו ראוי שנדע סבת כל זה והטעם לפי שהקב"ה רצה שנהיה בריאים לשיהיה שכלנו זך להשכיל בתורה ובמצות ולזה צוה שלא נאכל בהמה דורסת לפי שהם בעלי שחורה ואדומה שרופה וגם שבהם סם ממית ולזה ראוי שנבין הפסוק והוא שאמר כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות. יש להקשות היה די שיאמר כל מפרסת פרסה דהיינו שוסעת שסע פרסות ועוד אחר שאמר ושוסעת שסע מה צורך לומר פרסות פעם אחרת אלא הכוונה שיד הבהמה היא באחד משלשה פנים אחד פרסה שלימה כפרסת חמור וסוס שנית יד גמורה כיד אדם דוב ואריה שהיא יד עם אצבעות. שלישית פרסה שסועה בנתים לשני חלקים ומה שאמר מפרסת פרסה לומר שאם אינה פרסה אלא יד באצבעות היא טמאה וחזר ואמר ושוסעת שסע לומר שאם היא פרסה גמורה שלימה כסוס טמאה וחזר ואמר שסע פרסות לפי שאיפשר שהפרסה שסועה מלמעלה ודבוקה מלמטה כגמל לזה אמר פרסות שהיא סדוקה ג"כ מלמטה וזהו שאמר אחר כך לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת וגרה איננה מעלה טמאים הם לכם. והטעם לזה שמי שיש לו פרסה גמורה הוא כלי למלחמה לפי שעושה עמו מלחמה גדולה וחזקה לפי שהפרסה שלימה ואותה שיש לה אצבעות היא כיד שהיא למלחמה כדוב ואריה אבל מי שאינו לא זה ולא זה אלא פרסה שסועה באמצע היא לילך בה כרגל ואינו למלחמה ומה שאמר מעלת גרה הוא מלשון גרון שחוזר המאכל דרך הגרון מאצטומכא לפה או הוא מלשון גררה שמגררת ומביאה המאכל מהאצטומכא לפיה והטעם לפי שאומר בספר בעלי חיים שכל בהמה שתיקן לו הטבע דרכים רבים לעיכול הוא בעבור שאותו הבעל חי הוא דק וזך ובעבור שהמזון הוא רחוק מהיותו מזון לאותו הבעל חי הוצרך הטבע בחכמת בוראו לתת בו כלים רבים לעכולי' רבים לשישוב המזון דק מצד העיכולים הרבים אבל הבעל חי החומרי אין צריך כל כך עיכולים והמזון חומרי ראוי לו ולכן מי שהוא מעלה גרה הוא שחוזר המאכל להתעכל בפה ובאצטומכא פעם אחרת וא"כ אותו הבעל חי דק וזך ומזונו דק וזך ג"כ ואמרו חכמי הרפואה שחלב חזירה אם יינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע הרי טעם לטהרת הבהמות ולטומאתם. והטעם לדגים הטהורים בסנפיר וקשקשת וזולתם טמאים לפי שהדג שיש לו סנפיר עולה למעלה במים ולזה הוא דק וזך ומי שאין לו סנפיר לעולם הוא בעומק המים ובעכירות שבהם. וטעם הקשקשת לפי שבקשקשת משליך הדג מותרות הגוף כמו שהצפרנים הם מותר הגוף ועוד שהטבע הבדיל החלק הארציי שבו מחלק הדק והטוב ועוד שכמו שהבעלי חיים אין צריכים מלבושים לפי שהם חומריים והאדם צריך מלבוש לפי שהוא דק כן הבעלי חיים הדקים הכין להם הקב"ה מלבוש והם הקשקשים. ומצאתי שהדגים טמאים יש בהם רעות אף שלהם טעם טוב שדג למפריא' אומרים הנוצרים שהוא מאכל ערב וטוב וממנה יהיה סם המות שאם יתנו זה הדג בשתן נער בטחב חמשה ועשרים יום טמון ברפת ואחר יבשלוהו באש עד שימחה כולו וישוב משיחה ימית בנגיעה והאיד העשני העולה בכסוי נחשת של הקדירה ההיא שנוזל יותר חזק להמית בנגיעה וכל שכן במקום חבורה ומשימין בעת הבישול מוך בנקבי חוטמם שלא יזוקו בריח וכתבתי זה לשנתרחק מדגים טמאים. והטעם לעופות הטהורות בסימנים שאמרתי הוא א' זפק שמי שאין לו זפק אין לו עיכול טובה במזון והעוף החומרי מספיק לו מזון חומרי ואין צריך זפק ולכן האווז שאין לו זפק הוא מזון רע וקרקבן נקלף לפי שאחר שהוא נקלף הם שתי עורות ועיכול המזון טוב כאדם שהוא לבוש מלבוש על מלבוש שהוא חם ועיכולו יהיה טוב וכשאינו נקלף ביד אע"פ שהוא נקלף בסכין והם שתי עורות הוא כעור אחד. ואצבע יתירה לפי שאותו האצבע הוא יפה לילך על הארץ שהרגל מתיישב בטוב באותו האצבע ובודאי הכין לו הקב"ה זה האצבע לשילקוט שיבלים ועשבים ולא לדרוס שהדורס עיקרו אינה ההליכה אלא הפריחה לדרוס ועוד שהאצבע יבלבל דריסתו ויעכבנה אם כן אינו דורס. ועוד שהטבע אין לו כח לעשות שתי פעולות שלימות בבת אחת ואחר שהשליך כחו לעשות אצבע יתירה אין לו כח בצפרנים לדרוס. ולכן אמרה תורה שלש שנים יהיה לכם ערלים שאין כח בטבע לעשות שני דברים לגדל האילן ולעשות פירות משובחים ותוך שלשה צריך גידול ולכן הפירות שיעשה יהיו מחום מועט ולחות נכרי הרבה בו וכן הנער אינו מוליד עד היותו בן י"ג שנה ויום אחד לפי שהטבע משליך כחו בגידול וגם עד י"ח שנה או עשרים אינו מוליד היטב ולכן אסרה תורה פרס לפי שדורס והוא עוף גדול ואינו נמצא בישוב ועוד יש לו טבע שכל כך דורס שעושה העוף שדורס במהרה חלקים כמו הלא פרוס לרעב:
עזניה היא עזה וחזקה לדרוס ושמה אבישטרוץ ואוכלת ברזל וזכוכית וגם לזה נקרא עזניה:
פסוק יד
דאה היא ראה שבמשנה תורה ויש לה שני דברים הצריכים לדרוס אחד שרואה מאוד מרחוק כאז"ל שיושבת בארץ ישראל ורואה נבילה בבבל ונקרא וולטור והוא שם העופפות. השנית שפורח' במהרה להשיג הנדרס שנאמר כאשר ידאה הנשר ולזה יש לה שתי שמות ראה דאה ואיה שוכנת באיים ודמה נשרפת והיא גארסה:
פסוק טו
עורב מלשון לא יאהל שם ערבי שיושבת שמה:
פסוק טז
יענה כמו ויען איוב שצועקת ומשמעת קול יללה:
תחמס שכל כך דורסת שהוא כאלו חומסת לעופות הדורסים שהיא דורסת הכל ואמרו בגמרא וכי בת יש ליענה אלא זו ביצתה מכאן דביצת טהורה מותרת ואינה אסורה משום אבר מן החי:
שחף מלשון שחפת שהיא חמה מאד ועוד שהאוכלו יוקדח:
נץ שיש לו נוצה רבה מצד חומה והוא אצור בלע"ז:
פסוק יז
כוס שמתכסה מבני אדם ושוכנת בהרים ובמדברות ונקרא פאלקון:
שלך שולה דגים מן הים או שיש עוף שמשליך בניו ואינו מגדלם והוא זה:
ינשוף שפורח בנשף בערב יום והוא קיק:
פסוק יח
תנשמת ישום כל רואהו:
קאת שמקיאה מה שאוכלת:
רחם שמרחמת מאד על בניה:
פסוק יט
חסידה שעושה חסידות עם חברותיה בענין המזון סגואניה בלע"ז אבל יש לה סגולות אחרות רעות:
אנפה שכועסת מהרה:
דוכיפת הודו כפות קרישט"ה בלע"ז נפולה נטויה וי"א שבוקעת הסלעים במקום מהלכה. דו מלשון טן דו כיפת מלשון כיפי שהוא סלעים:
פסוק כט
וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ:
הצב הוא שרץ מתנפח מאד בעת כעסו עד שיבקע וימות ואותה האיד היוצא ממנו ימית כל מה שיפגוש מן הב"ח ולזה נקרא צב מלשון לצבות בטן:
פסוק ל
לטאה לגארטיש"ה בלע"ז:
תנשמת הוא הנקרא טלפה ואין לו עינים ואוכל שרשי העשבים תחת הקרקע ובכאן ארבעה פרשיות הראשונה בבהמות וחיות טהורות וטמאות שאמר בה זאת החיה אשר תאכלו. הפרשה השנית בדגים מותרים ואסורים שאמר את זה תאכלו מכל אשר במים. הפרשה השלישית בעופות מותרות ואסורות שאמר בה את אלה תשקצו מן העוף. הפרשה הרביעית בשרצים שאמר בה וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ. וזהו בסדור נכון בדרך ארבע יסודות עפר מים אויר אש. הפרשה הראשונה ביסוד העפר והם בהמות וחיות. הפרשה השנית ביסוד המים והם הדגים. הפרשה השלישית ביסוד האויר והם העופות. הפרשה הרביעית ביסוד האש שאמר בה והצב למינהו. והצב שני מינין אחד כמו ערוד והשני סלמנדרא והיא מתילדת באש בתנור שנתחמם שבעה שנים רצופין יום ולילה ואם תפרד רגע מהאש מיד תמות כדגים שמתים בהפרדם מן המים ועל זה ארז"ל כשהיה מגיע רבי עקיבא אצל מקרא זה והצב למינהו היה אומר בו מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית בראת בריות גדולות בים בריות גדולות ביבשה שבים אלמלא יוצאות ליבשה מיד מתות ושביבשה אלמלא נכנסו לים מיד מתות בראת חיות גדולות באש בריות גדולות באויר שבאש אלמלא יוצאות לאויר מיד מתות ושבאויר אלמלא נכנסות באש מיד מתות הוי אומר מה רבו מעשיך ה':
פרק יב
פסוק ב
אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' ואם נקבה תלד וגו'. יש לשאול למה לנקבה הטומאה כפל הזכר וכתב ר"א השם גזר על הזכר כמספר הימים שתשלם צורתו בבטן והנקבה כפלים וזה ברור ומנוסה ע"כ. אבל לרז"ל אחד הזכר ואחד הנקבה הצורה נגמרת למ' יום הטעם לפי שטבע הנקבה קר ולח והלחה ברחם האם רבה וקרה צריכה נקיון גדול. והיה ראוי שיאמר אשה כי תלד זכר מה צורך לומר תזריע לכן דרז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה. והטעם שכשהאשה מזריע תחלה זרע הזכר שהוא אחרון בא ומתגבר עליו לפי שהטיפה שלה שבאה בראשונה היא כמו השדה שזורעין בו והטיפה האחרונה שהיא שלו הוא כחטים שזורעין בשדה והוא בהפך כשהאיש מזריע תחלה אותה הטיפה היא כשדה והטיפה האחרונה שהיא שלה הוא כחטים שזורעים בשדה. ועוד שהאשה שמזרעת תחלה הוא לסבה שחמדה לבעלה וציירה אותו בלבה ולכן תתעבר כמוהו וכשהאיש מזריע תחלה הסבה הוא שחשק באשתו וצייר אותה בדמיונו ולכן ילדה כמותה. ואע"פ שזה הענין אינו מעלה ומוריד לענין דין היולדת הודיעה לנו התורה זה הדרוש לפי שבתורה כלולות כל החכמות ורצתה התורה לעשות לנו חכמים ונבונים בחכמות. ועוד שיש תועלת לנו בזה לומר לנו שכל בן ישראל ראוי להשתדל לשיהיה לו בן זכר שישאר במקומו לעבוד את ה' כמ"ש תחת אבותיך יהיו בניך ואם ירצה שיהיה לו בן זכר ישהה עצמו על הבטן לשתזריע היא תחלה כמו שאחז"ל בפירו' הפסוק שאמר שכר פרי הבטן. ויש ספק על זה ממה שאמרו בברכות פרק הרואה שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח משלשה עד ארבעים שיהא זכר מארבעים עד שלשה חדשים שלא יהא סנדל משלשה עד ששה שלא יהא נפל מששה עד תשעה שיצא בשלום ואם כן נראה שזה הדבר תלוי בתפלה ולא בטבע. התשובה בטבע תלוי שאם הזריעה תחלה יולדת זכר אבל אם הזריע הוא תחלה לזה צריך תפלה ועוד תלוי בתפלה כשהזריעו שניהם בבת אחת:
אשה כי תזריע וילדה זכר. אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף כך תורתו נתפרשה אחר כל בהמה חיה ועוף והוצרך רבי שמלאי לומר כן לפי שהוקשה לו אחר ששלימות האדם גדול והבעלי חיים יש בהם חסרון היה ראוי שיפרש בתחלה תורת האדם ואחר כן תורת בעלי חיים ולמה פירש בתחלה תורת הבהמות והחיות והעופות מי הם טהורים ומי הם טמאים ואחר כך פירש האדם וטהרתו והשיב שתורתו נמשכה ליצירה כמו שבתחלה יצר כל הבעלי חיים ובסוף יצר את האדם כן הוליך בכאן הסדר ההוא. והטעם שביצירה ברא בתחלה כל הבעלי חיים וכל הצמחים שאם היה בורא בתחלה האדם ואח"כ הצמחים מה יאכל היה מת ברעב וכן הבעלי חיים אם לא היה בורא אותם בתחלה איך ישתמש בסוסים בחמורים וכן מה ילבש ומה ינעל אלא בצמר צאן ועורות בקר אף ע"פ שאינו אוכל מהם ועוד שהיסודות הולכים מעלת השלימות שכשמתרכבים זה עם זה ומתמזגים נתהוו מהם הצמחים וכשנתמזגו עוד לעזוב יותר מן האיכות שבהם ובאים אל השיווי יותר נתהוו מהם בעלי חיים וכשנתמזגו היסודות יותר עשה מהם הקב"ה אדם שהוא שוה המזג מכל אשר לפניו ולכן ברא הקב"ה קודם לאדם הבעלי חיים ולכן כמו שביצירה יצר את האדם אחר כל בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר כל בהמה חיה ועוף ויש באלו הפסוקים ספקות:
הספק הא' מה יחס יש בין הצרעת ליולדת לשסמך אחריה אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת ועוד מה יחס בין אשה כי תזריע לבהמות חיות ועופות שסמכה לפניהם ועוד מה יחס יש בין הצרעת לבהמות חיות ועופות טהורות שסמך הצרעת להם. הספק השני במאמר רבי שמלאי שאם רצה התורה להוליך סדר דיני האדם והבעלי חיים כסדר היצירה היה ראוי שיפרש בתחלה דיני אדם כי יהיה בעור בשרו ואחר כך אשה כי תזריע שכן ביצירה נברא אדם בתחלה ואח"כ נבראת חוה. הספק השלישי במצות המילה שאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו מה צורך לצוות כן אחר שכבר צוה אברהם וכרת ברית עם הקב"ה לעשות כן הוא ובניו כל הימים כמו שאמר ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר וא"כ מה צורך לכפול ולצוות וביום השמיני ימול בשר ערלתו:
הספק הד' אלו הונח שהיה צריך התורה לחזור לצוותו אין כאן מקומו ברית מילה קדוש וטהור מי הכניסו בין הטומאות ומי נתן כהן בבית הקברות:
התשובה לכולם שהצרעת אמרו חכמי הרפוא' שאיפשר לבא לאחד משלשה סבות. האחת בעבור מאכלות רעות. השנית ששכב עם אשה בנדתה וכן ארז"ל שכל מי שישמש אם האשה ביום ראשון לנדתה יהיה הולד מצורע לעשר שנים ואם שמש לשני ימים לנדתה יהיה מצורע לעשרים שנה ואם בשלשה לנדתה יהיה מצורע לשלשים שנים וכן עד ז' ימים ואם ביום שביעי יהיה מצורע לשבעים שנים ע"כ וזהו שאמר אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך פירוש כשהיא נדה לא תשכב אותה אלא תהיה בירכתי ביתך ולא תהיה נגלית אלא נסתרת וזהו יהיה סבה שיהיו בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך ולא יהיו מצורעים לשבת בדד מחוץ למחנה מושבם. הסבה השלישית אם הוא ערל שאין שולט האויר בעטרה ובאים בה נגעים רעים ולזה אמר בסדר ביו' השמיני כל הבהמות והחיות והעופות הטמאים והטהורים לומר שהטהורים אינם מזון רע ולא יזיקו והטמאים יזיקו מאד לגוף ובפרשה הזאת אמר אשה כי תזריע כימי נדת דוותה תטמא שגם טומאת הנדה מזיק מאד לגוף וזאת סבה שנית לצרעת ואמר בסמוך וביום השמיני ימול בשר ערלתו וזאת סבה שלישית לצרעת ואחר שאמר שלשה סבות לצרעת סמך לאלו השלשה אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת לומר שאם ישמור עצמו מאלו השלשה דברים לא יהיו לו אלו הנגעים ואם לא ישמור מהם יהיו לו ולפי שרוב היהודים שומרים עצמם מאלו השלשה לא נמצא אחד ממאה אלף יהודים שיהיה מצורע והיהודי שיש לו צרעת ודאי חטא באחד מאלו השלשה. ועוד רצה לרמוז בזה הסמיכות לומר לנו שאחר שלישראל אסורים אלו השלשה ידוע שכל ישראל בחזקת כשרים ונזהרים מאלו השלשה וא"כ אם בא צרעת לאחד מישראל ודאי הוא בהשגחה מאת השי"ת ולכן צריך שישוב בתשובה וזהו שאמר היהודי שנשמר עצמו מאלו השלשה ועם כל זה יהיה עור בשרו שאת או ספחת או בהרת לא ילך לרופא אלא לכהן על פיו יתרפא ויהיה טהור ועל פיו יהיה טמא לא על פי רופאים טבעיים אלא על פי רופאים אלהיים והם הכהנים ונראה שלזה הטעם צותה התורה שעל פי הכהנים יהיה כל ריב וכל נגע ולא על פי ישראל אפילו יהיה חכם גדול בנגעים לפי שהרואים יחשבו שמה שטיהר או טימא הוא מצד היותו חכם בטבע או שעשה לו רפואות טבעיות ואם לא כן תימה גדול הוא שחכם גדול ישראל וכהן עם הארץ לא יועיל שיטהרנו ישראל אלא על פי כהן וחכם ישראל אומר לכהן עם הארץ טמא או טהור הוא והוא יאמר טמא או טהור ובזה הותרו הד' קושיות. וגם בזה הותר ספק ר' שמלאי שראוי שיאמר כל סבות הצרעת שהם אותם הג' בראשונה ואחר כך יאמר המסובב שהוא הצרעת שהסבה קודמת למסובב ולזה אמר בראשונה אשה כי תזריע שהוא סבה ואח"כ אמר אדם כי יהיה בעור בשרו שהוא המסובב. ואיפשר להתיר הספק הרביעי שאין כאן מקום מצות מילה. תשובה שהאדם לא נברא אלא לעבוד את ה' ולכן בסמוך שברא הקב"ה לאדם הראשון נאמר בו ויניחהו בגן עדן אמר ויצו ה' אלהים על האדם וכן כאן בסמוך שאמר וילדה זכר אמר וביום השמיני ימול שלא נולד אלא לעשות מצות השם והמצות הראשונה והיותר עקרית היא המילה שאם אינו נמול אינו יהודי ובהיותו נמול קיבל עליו עול מלכות שמים שהוא חתום ונרשם לעבוד השי"ת לקבל כל מצותיו ולעשותם לכן סמך מצות מילה ללידת זכר והבנות בכלל הבנים:
ויש בכאן עוד ספק חמישי למה ביום השמיני ימול בשר ערלתו ולא בשביעי או תשיעי או עשירי והטעם לפי שהחליים חדים גבולם יום שביעי וזה חולי חד ושינוי גדול שיצא ממעי אמו לאויר העולם וכן גבולו יום שביעי ואם ימול תוך ז' ימים ימות אבל יום שמיני כבר יצא מחליו ונתרפא:
פסוק ו
ובמלאת ימי טהרה תביא כבש בן שנתו לעולה והקריבו לפני ה' וכפר עליה יש להקשות מה חטאה שהוצרכה לקרבן התשובה רז"ל אמרו בשעה שכורעת לילד נשבעה לא אזקק עוד לבעלי. וכתב הרמב"ן עיקר הכוונה כי בעבור שהיא נשבעת ואין השבועה ראויה שתתקיים מפני היותה משועבדת לבעלה רצתה התורה לכפר לה. ואיפשר לפרש לפי שעל ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן מאי טעמא נפל תורא חדד סכינא ושם בשעת לידתה מזכירים עונותיה לכן צריכה כפרה לאותן עבירות שהזכירו לה:
פרק יג
פסוק ב
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בעורו מכות אש ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן ואיש כי ימרט ראשו בכאן יש ו' מיני נגעים ויש לשאול מדוע ששה מיני נגעים ולא ז' או י' ולמה אלו ולא מינים אחרים. והתשובה שיש ארבעה מיני המזגות דמיי אדומיי לבניי שחוריי וכל אחד מאלו מיני המזגים מוכנה לחליים מיוחדי' הדמיי מוכן לקדחת תמידי' שנתעפשה הדם תוך העורקים והאדומיי מוכן לקדחת שלישית והלבניי לקדחת בכל יום ויום ונקראת קוטידיאנ"ה והשחוריי לקדחת רביעית ונאמר שכמו שכל א' מאלו הד' מזגים מוכנה לחליים מיוחדים וקדחת מיוחדת לכל א' כן כל א' מאלו המזגים מוכן לעבירה מיוחדת שהדמיי מוכן לניאוף והאדומיי לכעס והלבניי לעצלה וכתיב בעצלתים ימך המקרה וארז"ל בעבור עצלות תורה ומצות נעשה מך המקרה במים עליותיו שאומר הקב"ה אין לי מטר והשחוריי מוכן להיותו נוטר איבה. ונאמר שכמו שהמזגים ד' והעבירות ד' כן באים ד' מיני נגעים כנגד הלבנה בא בהרת שנאמר ואם בהרת לבנה היא ועוד שהבהרת עזה כשלג. וכנגד הדם בא שאת שג"כ כתוב בה שאת לבנה והיא דם שהלבנה היא דם בלתי מבושל ולזה נקרא שאת לפי שכמו שהצל נראה גבוה מהשמש כן השאת אינה כ"כ לבנה כבהרת לפי שמוכנת להתהפך לדם וכן אז"ל שאת כצמר לבן שאינה עזה כשלג. שחין היא מאדומה שמצד חמימות הגדולה מהאדומה יש לו שחין וחיכוך גדול מכוה כנגד שחורה שהיא שקיעת הליחות והשחורה בלתי טבעית היא שריפת הליחות. ולפי שאלו העבירות לפעמים נעשות במחשבה קדמה להם והוא יותר רע מאם נעשו בפתע לז"א כי יהיה נגע בראש או בזקן שהיא במתון ובמחשבה ולפי שכל אלו הם עבירות בפועל ויש עוד עבירה במינות שהוא מין או אפיקורוס לזה אמר איש כי ימרט ראשו. ובמדרש אדם כי יהיה בעור בשרו למה אינו אומר בזאת הפרשה דבר אל בני ישראל כשאר פרשיות כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה שנאמר חי אנכי נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות המת ובמה חפץ להצדיק בריותיו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. דבר אחר לא יגורך רע אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה תדע שהוא כן שבשעה שברא הקב"ה האור והחשך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא על החשך שנאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה וכן אתה מוצא שכשבירך לאדם ולחוה הזכיר שמו עליהם שנא' ויברך אותם אלהים וכשקללו לא הזכיר שמו עליהם אלא אל האשה אמר ולאדם אמר וא"ת על הנחש הזכיר שמו בקללתו שנאמר ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת כך שנו רז"ל על שלשה דברים הזכיר שמו אע"פ שהם לרעה על המסית זה נחש שהסית את האשה ואמר לה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים תהיו כמותו מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות שכל אומן שונא בני אומנותו ולפי שהסית וספר לשון הרע הזכיר שמו עליו ועל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה שנא' כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת ועל העושה בטחונו בבשר ודם שנאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומה' יסור לבו אימתי הוא ארור בשעה שמה' יסור לבו. וכן את מוצא בנח כשבירך לשם הזכיר את השם ואמר ברוך ה' אלהי שם וכשקלל כנען לא הזכירו שנא' ארור כנען. פקח נא עיניך וראה שאין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם על הרעה כיצד כשבא לחזור על הנגעים לא הזכיר אלא אדם כי יהיה וגו' שאת או ספחת או בהרת אז"ל שאת זו בבל שנא' ונשאת המשל הזה על מלך בבל ספחת זו מלכות מדי שהיה המן מסתפח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד בהרת זה יון שהיתה מבהרת על ישראל ואומר כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור שאין לו חלק בה' אלהי ישראל ואם לאו יהרג והיה בעור בשרו לנגע זו מלכות אדום שהשי"ת מלקה אותו בצרעת ואת השר שלה שנאמר מדוע נסחף אביריך כמו נספח ע"כ:
פסוק יב
ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כולו הפך לבן. יש להקשות איך איפשר שאם כולו מלא צרעת מראשו ועד רגליו שיהיה טהור ובנגע צרעת קטון יהיה טמא. התשובה שהצרעת תהיה באדם בחטא לשון הרע והלשון הרע נאמר לאחד משתי תכליות האחד לתכלית עשות רעה לחבירו וזה נאמר בסתר ולזה אמר הכתוב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו בעבור שכוונתו בזה הלשון הרע להזיק לחבירו ושישנאוהו האנשים ושיבדלו ממנו ולכן מדה כנגד מדה בדד ישב והלשון הרע השני אינו לתכלית רע ולא להשניא בעיני הבריות אלא לומר צחות ודרך שחוק וכדומה וזה נאמר בפרהסיא ולכן באה לו הצרעת בפרהסיא מראשו ועד רגליו ולכן אין ראוי שיהיה טמא ובדד שלא היתה כוונתו להשניא חבירו עם הבריות אלא דרך צחות:
פסוק מה
והצרוע אשר בו הנגע אמרו במדרש והצרוע זה בית המקדש אשר בו הנגע זו ע"ז שמטמאה כנגע בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה וראשו יהיה פרוע זו שכינה שנסתלקה משם ועל שפם יעטה שבטלו את התורה וטמא טמא יקרא זו חרבן ראשון וחרבן שני ע"כ. והנגעים היו נס לעון שנא' ובנגעים עוונם כדי שישוב בתשובה ולא היו בחוצה לארץ אלא בארץ הקדושה אבל לא בירושלים שהיא מיוחדת לשבתו:
פרק יד
פסוק ב
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן יש כאן ספק והוא שזה ההתעסקות אינו נאה לתורתינו הקדושה שאינה מתעסקת אלא בחליי הנפש ולא בחליי הגוף והצרעת יאות למלאכת הרפואה שכוונתה היא להודיע דרך בריאות הגוף ואולם כוונת התורה אינו אלא לתועלת הנפשיי. והתשובה אמרו חכמי הטבע שמי שהוא שוה המזג וליחותו בריאות וטובות הוא סבה שיהיו מדותיו שלימות שהליחות פועלות במדות שמי שמזגו שוה יהיה מוכן למדות חשובות ואמנם מי שאין מזגו שוה שהוא מוכן לחליי הגוף זה המזג יהיה סבה שיהיו מדותיו רעות ושכלו לא יהיה טוב שהליחות הרעות פועלות במדות ואמרו שכמו שהליחות פועלות במדות כן ג"כ המדות פועלות בליחות שאם ירגיל עצמו בכעס אפילו שהוא שוה המזג יתהפך לשחוריי וכן בשאר המדות אם ירגיל עצמו במדה רעה אף ע"פ שהוא שוה המזג יתהפך לאדומיי או לבניי כפי מה שמחייב אותה המדה. ולזה דברה התורה בצרעת לומר שחוליי האדם יש להם שתי התחלות א' מצד החומר שנית מצד הנפש שאף ע"פ שזה הגוף טוב מצד שיווי מזגו הנה מצד נפשו כשיפעול שלא כשורה יחלה הגוף ומזה הצד דברה התורה בחולי הצרעת לפי שזה החולי בא לו מצד נפשו שהיתה חולה ולא דברה התורה בצרעת מצד שהוא חולי גופני אלא מצד שהוא חולי נפשי או נמשך לו ולז"א בפרשה שעברה אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והובא אל אהרן הכהן לומר שאינו צריך שילך לרופאים אלא לרופא הנפש שהוא אהרן ולפי שאין הכל מאמינים זה אמר והובא והיה ראוי שיאמר ובא אל אהרן אבל אמר והובא לומר שיביאוהו על כרחו ולכן אמר ג"כ בכאן זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן לומר שכמו שהחולי הזה לא בא לו מפאת ליחות הגוף שהיו נפסדות אלא מפאת הנפש שהיתה נפסדת כן רפואתו לא תהיה רפואה טבעית שכל הרופאים הטבעיים שיש בעולם לא ירפאו זה החולי שהרופאים אולי יוכלו לרפאות חולי הצרעת כשיהיה הסבה הפסד הליחות אבל כשאין הסבה טבעית אלא נפשית נמנע לרופאים לרפאותה אלא צריך רופא נפשיי והוא הכהן אבל בצרעת הבתים לא אמר והובא אלא ובא אשר לו הבית שבזה אין השמטה כלל לומר שהיא טבעית אלא הפך הטבע כי נגעי הבגדים יש פתחון פה למתעקשים לומר שהיא טבעית לפי שהצמר היה חלק מהב"ח וגם העורות והפשתים יש בהם צמיחה וחסרון ויש בהם נפש הצומחת אבל בצרעת הבתים אין בהם פתחון פה כלל ליחסו אל הטבע אלא מעצמו יבא אלא הכהן ולהורות שזה החולי בא מצד הנפש וכשהיה בא לקדושים אשר בארץ המה היה בא בפתע פתאום כמו שמצינו במרע"ה ובמרים שמזה יתבאר שבא מפאת הנפש שידוע שאם זאת המחלה היתה באה להם בדרך הטבע לא היתה באה בפתע פתאום אבל קודם בואה יבשר בשורה רעה אחר שסבתה עפוש הדם ושאר הליחות ושריפתם ודרך החוליים הרעים כאלה לבוא אותות רעות קודם בואם ואולי לזה אמר והנה ידו מצורעת כשלג לומר שזה הצרעת לא בא בדרך צרעת טבעית שהיא מליחה עבה שרופה שיש בה חום נכרי אבל הוא בהפך שידו מצורעת והיתה קרה כשלג ולכן נתרפא מיד בהשב ידו אל חיקו והנה שבה כבשרו שהטבעיית לא ירופא מיד ולכן ג"כ מרים נצטרעה בפתע ואמר ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת אמר הנה שבאה בפתע ולזה התפלל משה ואמר אל נא רפא נא לה לומר לשיכירו שהיתה דרך נס בה צריך ג"כ שהרפואה תבא במהרה שהצרעת הטבעית אף שאיפשר לרפאותה לא תהיה רפואתה אלא אחר ימים רבים ומשקים רבים והרקות ותחבושות ולזה כפל נא נא וז"ש כי כאשר משפטיך לארץ כן למדו יושבי תבל פירוש שבצרעת האנשים לא למדו יושבי תבל מוסר שחושבים שבא דרך טבע אבל כשהקב"ה עושה משפטים בארץ שנותן צרעת בבתים אז חוזרים בני אדם בתשובה שרואים שהוא דרך נס:
פסוק ד
ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים. יש לשאול מדוע צוה הקב"ה כל אלו העניינים ומה ענין כל אלו הדברים עם טהרת המצורע. והתשובה לפי שהצרעת בא בעון דבור רע והדבור רע נחלק לשלשה חלקים. אחד לשון הרע. שני רכילות. שלישי מוציא דבה שאומר שקר על חבירו וזה נקרא מוציא דבה שנא' ומוציא דבה הוא כסיל אבל לשון הרע הוא שמדבר רע על חבירו והוא אמת שמספר מעשיו הרעים שהלשון הרע שולח פיו במה שהוא רע כמו שעושה הזבוב שאינו משים פיו אלא במקום שיש נגע ומכה וכן הרכילות הוא אמת ששומע במקום אחד ומספר מה ששמע במקום אחר ולזה אמר שיביא שתי צפרים. האחד כנגד מוציא דבה. השני כנגד לשון הרע ושני תולעת כנגד הרכיל לפי שהרכיל אוכל בשרו של אדם כמו התולעת ולכן צוה הצפור האחת שהיא ללשון הרע שישחט אותה לומר שישחוט יצרו הרע וישחוט לשונו ויקובל תשובתו אבל מוציא דבה השדים יוליכו נפשו ולזה אמר ושלח את הצפור החיה על פני השדה ואז"ל לפורחות שבשדה פי' לשדים שפורחים בשדה ועם כל זה אם יהיה תשובתו גדולה מאד תקובל ולזה אמר שהצפור הזה יטבול אותה בדם הצפור השחוטה ושני תולעת לרכיל לומר שחטאיו אדומים ונכתמים לפני הקב"ה שנא' אם יהיו חטאיכם כשנים ולפי שכל אלו השלשה הם פחותים ושולחים לשונם בנכבדים כמו שנאמר שתו בשמים פיהם פירוש שהם פחותים לכן צוה עץ ארז שהוא גבוה ואזוב שהוא קטן ולזה אמר ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית לפי שחטא בכל אלו המקומות שהיה קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו ועל האוזן בעבור ששמע שמע שוא וצוה שיתן הדם באלו המקומות לפי שבשביל שחטא באלו המקומות דמים לו ולשיכופ' עונו צריך שמכאן ואילך לא יחטא באלו המקומות ולזה צוה שיתן על אלו המקומות שמן על הדם כמ"ש ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית על דם האשם וזה לומר שאחר שדמים לו על חטאתיו יחזור בתשובה ושמן על אלו האברים אל יחסר שהוא רמז לשכל שיעשה בשכל כל דבריו ואמר עוד והנותר בשמן יתן על ראש המטהר לפי שאיפשר שעשה עוד רמיזות אחרות בראשו ומכאן ואילך שמן על ראשו אל יחסר:
פסוק לד
כי תבאו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם יש להקשות מה בשורות הם אלו וארז"ל לפי שהכנעניים עשו מטמוניות תחת כותלי הבית לכן אמר הקב"ה שהבית שיהיה בה מטמוניות יתן בה הקב"ה צרעת ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו וזה דרך דרש שהרי צוה ונתץ הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא ולמה לא יחזור לבנות הבית בעציו ואבניו. אבל הכוונה שבכל הדברים שנעשה צריך להזכיר בתחלתם שיהיה לשם ה' כדי שיחול בו רוח הקדש ויהיה מחלק הש"י והגוים מזכירים שם ע"ז שלהם על כל מה שעושים וחל בו רוח טומאה והכנעניים היו עובדין ע"ז ומתדבקים ברוח טומאה והיו בונים בתיהם לשם טינופיהם וכשמתחילין לבנות הבית היו אומרים בשם ע"ז שלהם כמו שעושים עוד היום האומות עובדי ע"ז וכשהיו מזכירין שם ע"ז בפיהם על הבית שורה עליהם רוח טומאה וכשבאו ישראל לארץ הקדושה רצה הקב"ה לזכותינו ולהקדיש ארצו לפנות הארץ לשכינה שלא יהיה בה טומאה ולפיכך צוה שיהיו נותצין הבית ועפר אחר יקח להעביר רוח הטומאה ויתקדש עתה לשרות שכינתו וכן צריך מי שמתחיל שום מלאכה להזכיר שלעבודת הש"י עושה שנא' הוי בונה ביתו בלא צדק ואז שכינה שורה עליו שהקב"ה משרה קדושתו עליו וקורא עליו שלום שנא' וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא פי' תפקיד ביתך לשי"ת כשתבנהו ואז לא תחטא ואם אינו מפקידו לשי"ת מוכן מיד לשרות עליו רוח טומאה וכ"ש מי שכוונתו לשם ע"ז שיקבל נזק לפי שרוח טומאה שורה על אותו הבית וא"ת במה יודע אם זה הבית נעשה לשם ע"ז לכן הקב"ה מנגע הבית בצרעת וכ"ש חוצה לארץ שאדם ניזוק בבית כזה וא"ת כבר דרים עע"ז בהן ואינן ניזוקין הטעם לפי שהם דבקים בחלקם שהוא הטומאה אבל ירא שמים יקבל נזק ואפילו עע"ז אם דר הרבה באותו בית לא יצא מאותו הבית לשלום ואחר שסותר הבית היה מוצא ממון רב במטמוניות לבנות ביתו כדי שלא יצטער וז"ש ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וכתיב ובתים טובים תבנה אלו נקראים טובים ולא הראשונים ולכן נהגו בהתחלת כל כתיבה לכתוב ב"ה שנאמר בכל דרכיך דעהו ולכן הע"ז הוא טמא ושורה על הבית רוח טומאה כשהתחילו אותם לשם ע"ז ולכן נתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא וזהו שאז"ל לפי שהכנעניים שמו מטמוניות שמה לומר שאחר שנתץ את הבית לסבה הנזכרת מוצא שמה ממון לחזור לבנותה שלא יהיה לו הפסד ממון במצוה שעושה להסיר רוח טומאה וע"ז מביתו ואולי חז"ל כללו גם זה בלשון הרע שאמרו אין הנגעים באים אלא על לשון הרע שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך כלומר לא תוציא דבר מפיך להלקות את גופך ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך בשגגה הוצאתי הדיבור מפי שכל דיבור ודיבור שיוצא מפיך בספר נכתבין בין טוב בין רע בין שוגג בין מזיד למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך אלו הידים והגוף שלוקין בצרעת. ואמרו קשה לשון הרע משפיכות דמים שההורג הורג לאחד והמספר לשון הרע הורג שלשה האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו האומרו מדואג האדומי שאמר לשון הרע על אחימלך ונהרג שנאמר ויאמר שאול מות תמות אחימלך ונהרג שאול דכתיב וימת שאול במעלו אשר מעל באלהים ושאול אמר שלוף חרבך ומותתני כי אחזני השבץ קטיגוריא של נוב עיר הכהנים ואין שבץ אלא בגדי כהונה שנאמר ועשית משבצות זהב ודואג נשתרש מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא שנאמר גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה ע"כ ואין לשון הרע כזה שמזכירין הגוים שם ע"ז בהתחלת בנין ביתם ולזה אמרו קשה לשון הרע משפיכות דמים ומגלוי עריות ומע"ז וכו' הנה שהזכירו על לשון הרע ע"ז:
פרק טו
פסוק יט
ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה ז' ימים תהיה בנדתה יש לשאול אנה מצינו בתורה בנדה שצריכה טבילה. והגאון מר יהודאי אמר טבילת הנדה מן התורה ק"ו מנוגע במשכבה וכל שכן לנוגע בעצמה וכ"ש לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים שהרי במים וטבילה תלה רחמנא ויש גאונים שלמדו זה מן הכתוב ורחצו במים זה בנין אב לכל הטמאים שיהו בטומאתם עד שיטבלו. ויש לשאול הנדות לא מצאנו בנקבות הבעלי חיים אלא באשה לבד ומה הטעם בזה. תשובה בחטא חוה שנאמר הרבה ארבה עצבונך וכמו שפירשתי בסדר בראשית ולכן יראו במראה של זכוכית שמביט בה הנדה בתחלת נדותה אם מביט בה הבטה גמורה טפות דם. ודע שאף ע"פ שהוא חולי בטבעה הוא תועלת גדולה לולד כי תתנקה האשה מן המותרות ויהיה הולד נוצר מן הדם הזך והנקי לשיהיה מוכן לקבל השפע האלהי וזהו כמו שהמראה שצריך מירוק וזיכוך לשיתרשמו בו הגוונים ולכן הונחו שדי הב"ח במקום הערוה ולא כן בנשים שהשדים שלהן במקום בינה שיינק הולד ממקו' טהור: