אור ברסלב

תולדות יצחק על התורה· רבי יצחק קארו

שמות

בראשית

פרק א

פסוק א

ואלה שמות איש וביתו באו רמז לשכינה שירדה עמהם איש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה וביתו בית דינו. יש להקשות מה צורך להזכיר שמות השבטים שכבר הזכירם בסדר ויחי ואז"ל להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאם במספר ומכניסם במספר שנא' המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מה שהמשילו הצדיקים לכוכבים ביציאה ובהכנסה לומר שהצדיקים אינם מתים אלא לפי הנראה שלפי האמת חיים הם שנפשותם גנוזות תחת כסא הכבוד ככוכבים שאינם נעדרים ביום אלא למראה בני אדם ומ"ש המוציא במספר צבאם הוא בלילה שמוציא הכוכבים לממשלת הלילה ומ"ש לכולם בשם יקרא הוא ביום שהקב"ה על השמים כבודו וכשקורא הכוכבים לשיבואו לפניו אין מאירים בעולם השפל שזהו ביום ורמז עוד לשלימות הצדיקים אחר מיתתם יותר מבעודם חיים שהלילה הוא המיתה והיום הוא החיים ובלילה שהוא מיתת הצדיקים מאירים יותר כמו שהכוכבים מאירים בלילה אבל ביום שהוא כשהצדיקים חיים אינם מאירים הארה שלימה כמו שהכוכבים אינם מאירים ביום:

פסוק ה

יוצאי ירך רמז לאבר המוליד הקרוב לירך כמו להסך את רגליו:

שבעים נפש תחלת גלות ראשון ע' נפש ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות זה שכתוב ויוסף היה במצרים הזכירו בסוף לרמוז על משיח בן יוסף שעתיד לבוא באחרונה לגאול את ישראל:

פסוק ו

וימת יוסף ובני ישראל פרו זהו כמשל שאומרים משה מת ה' בשמים נשאר וכן בכאן וימת יוסף ובני ישראל פרו וישרצו. פירוש פרו שאינם עקרות וגם לא הפילו נשותיהן שהנפל אינו פרי ולפי שסבת מיעוט האנשים הוא שמתאחר העובר בבטן אמו תשעה חדשים לז"א וישרצו כשרצים שיולדות לג' חדשים:

פסוק ז

וירבו שהיו יולדות ששה ששה בכרס אחד והטבעיים נותנים טעם עד ז'. ור"א העיד שראה ד' בנים שילדה אחת ולפי שהנולדים תאומים על הרוב הם חלשים או האחד מהם והטעם שהכח שהיה הולך לעובר א' הולך לשנים וכל שכן אם הם ששה לזה אמר ויעצמו פי' גבורים ועצומים כמו שאמר ולאין אונים עצמה ירבה באופן שבמאוד הכמות שיולדות ששה ששה בכרס אחד היה העוצם והגבורה מאד וזהו שאמר במאד מאד באופן שא' מישראל שהיה הולך בשוק היה ממלא השוק וזהו שאמר ותמלא הארץ אותם:

פסוק ח

מלך חדש שלא היה מזרע המלוכה:

אשר לא ידע את יוסף. במדרש הכופר בטובת חבירו סופו שיכפור בטובת הקב"ה דכתיב אשר לא ידע יוסף ובסוף לא ידעתי את ה' משל למה הדבר דומה לאחד שרגם איקונין של דוכוס אמר המלך התיזו ראשו למחר עושה בי כן:

פסוק י

הבה נתחכמה שאל פילוסוף את ר"א לא אמר הנביא אל אדום המה יבנו ואני אהרוס וכל מה שבנינו קיים אמר לא דבר אלא כנגד העצות שאתם יועצים בכל שנה ושנה לכלותינו אמר ליה כך הוא שאנו יושבי' בכל שנה לכלותכם ואתי חד סבא ומבטל לן:

ועלה מן הארץ נתחבטו המפרשים בזה שהיה ראוי שיאמר ועלינו מן הארץ ולזה צריך שנדע ששרי עיר מלאגה עשו בגידה גדולה למלאגה שנתפשרו עם מלך ספרד כשצר על העיר להלחם עליה לתפשה שיעזוב להם לצאת ממלאגה לשלום עם כל נכסיהם וימסרו לו העיר וכן עשו ואז לקח המלך לכל העיר לעבדים ולשפחות והשרים הלכו להם. ונראה לי שזהו מה שאמר והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ויתפשרו עם הצר הצורר לנו ולהם ונלחם בנו ויהיה לנו מלחמה מבית ומחוץ ויתנו לנו לעבדים ולשפחות ויעלו הם בני חורין מן הארץ הזאת עם כל אשר להם זהו דעתי:

פסוק טז

ויאמר למילדות עם רב כזה יותר מת"ק מילדות היו צריכים אלא שאלו שרות עליהם לתת מס למלך מהשכר גם היום כן במקומות רבים:

אבנים מגזרת בנים:

פסוק יח

מדוע עשיתן הדבר הזה ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. יש להקשות למה לא אמרו כן בפעם הראשונה שאז שתקו והודו שנראה שמה שאמרו עכשיו שקר שחשבו אח"כ. והתשובה שאמת הוא שהודו שהן מילדות אבל כשקרא להם בפעם שנית אמרו לא תחשוב שבנות ישראל הם כמצריות שהם פתיות אלא חריפות וכשידעו ששלחת בעבורינו הרגישו שהוא לשנהרוג בניהן ואינן קוראות אותנו ולא יולדות עמנו בטרם תבוא אליהם המילדת וילדו וחיות חכמות:

פסוק כ

וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים. ויש להקשות למה התחיל בהטבת המילדות והוא וייטב אלהים למילדות וסיים בטוב המילדות והוא ויעש להם בתים והפסיק בין אלו ההטבות עם הטבת בני ישראל והוא וירב העם ויעצמו מאד. והתשובה יש מלאכות שאם יש הרבה מהן יתעשרו בעליהן לזה אמר וייטב אלהים למילדות ומה היא ההטבה וירב העם מרויחות מאד בהיותן מילדות. או ירצה כי יראו המילדות את האלהים ולא הועיל עצתו בהן לקח עצה אחרת שהעמיד בית מצרי אחד בין שני בתי ישראל כדי שלא יוכלו להחביא הבנים:

פרק ב

פסוק ב

ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים ידוע שכל הנשים בניהן טובים בעיניהם ומצילות אותם וא"כ למה נתן סבה שלפי שראתה כי טוב הוא ותצפנהו. והתשובה לפי שילדתו מבן ששה חדשים ויום אחד ואמרה אולי הוא נפל שהוא בן ששה חדשים ולמה אטרח להצפינו וכשראהו כי הוא שלם באיבריו וגמרו שערותיו וצפרניו אמרה אינו נפל וראוי להצילו ותצפנהו:

פסוק ג

ותקח לו תיבת גומא עשתה כן כי אמרה אל אראה במות הילד. או תחבולה לשיאמרו איצטגניני פרעה כבר הושלך מושיען ביאור ויחשבו שמת ותתבטל הגזירה וכן אמרו רז"ל מאשר ולא כל אשר. או מרים נבאת שתעשה כן לשיגדל בבית המלך להיותו גדול הנפש לא שפלה בבית עבדים ולזה הרג המצרי והושיע בנות מדין ועוד שאם יגדל בין אחיו לא היו יראים ממנו:

פסוק יב

ויפן כה וכה סיפרה התורה ג' מעשיות בענייניו. אחד וירא איש מצרי ויך את המצרי. שני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. שלישי ולכהן מדין ז' בנות להודיע שמשה היה דיין בטבע ובעל משפט שלא די המצרי שהכה לישראל שהרגו אבל גם ישראל עם ישראל שהיו מריבין שלא הכריח לו יהדות שהאחד ישראל והאחד מצרי אבל עם היות ששניהם ישראלים אמר לרשע למה תכה ולא די אלו שהם בני ישראל אבל עם היות ששתי כתות גוים היה בעיניו העול שעושה זה לזה רע ויקם משה ויושיען:

פסוק כ

ויאכל לחם במדרש שלח לחמך זה יתרו. על פני המים זה משה שנאמר כי מן המים משיתיהו. כי ברוב הימים תמצאנו הוא שכתוב ויבא משה וכל זקני ישראל לאכל לחם וגו':

פרק ג

פסוק א

ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו רועה בעבור שמדין קרובה למצרים ופחד משה מפרעה בחר אומנות בשדה שלא יכירוהו וגם העיון צריך התבודדות בשדה ולפי שאז"ל סתם רועה פסול לפי שמרעה בהמתו בשדות אחרים לזה אמר צאן יתרו חותנו שמה שאמרו רועה פסול דוקא רועה בהמתו אבל רועה של בהמות אחרים כשר ועוד שהיה נוהג הצאן אחר המדבר שהוא מקום שאין זורעים ואין לו בעלים ועוד שנהג הצאן אל מקום קדוש לשיבוא לו שפע אלהי וז"ש ויבא אל הר האלהים חורבה למקום חרב שאין שם בני אדם שיטרידו עיונו. וי"א ומה ראה משה ליטפל ביתרו עובד ע"ז אלא לפי שהיה ירא מפרעה ואין למלך יכולת על הכומרים ובחר בכומר שהיו לו בנות רבות כדי שיעשו לו זול ולא ידקדקו עמו:

פסוק ב

בוער באש מדוע לא יבער הסנה מכחיש זה את זה ובו ארבע תשובות אחד כתרגומו בוער באש בעיר באישתא ותרגום במדוע לא יבער הסנה לא מיתוקד וכמו שפירש הרמב"ן בוער כטעם דולק ומדוע לא יבער לא ישרף. פירוש שני מלשון בערתי הקדש והיה לבער. פירוש שלישי אחר שאינו אוכל אינו בוער שאם היה בוער היה אוכל וא"כ אע"פ שאני רואה אותו בוער אינו בוער וא"כ מדוע אינו בוער אחר שאני רואה אותו בוער. פי' רביעי מדוע הוא בטרחא וירצה מדוע לא אוכל וכי לא יבער הסנה והלא אני רואה אותו בוער:

פסוק ג

ויאמר משה אסורה נא ואראה יש להקשות איך ידע בהקרבה יותר ממקום רחוק. והתשובה שיש משיחה שמושחים האצבע בה ודולקין האצבע ודולק כנר עד שנתרף המשיחה והאצבע אינו נשרף ואני ראיתי נעורת דולק במים שרופים היא אגוא"ה ארדינט"י בלע"ז בראנד וויי"ן ובו להבה עד שכלו המים שרופים ונכב' ולא נשרפה הנעורת והיתה כבראשונה וכבר אז"ל שיש זאת הסגולה לסלמנדרא ולז"א אתקרב לסנה ואעיין בו אם יש בו אותה המשיחה וא"כ הוא דבר טבעי וא"ל אל תקרב הלום לראות אם הוא טבעי שאינו רק דרך נס ובזה הותר הספק שהכחיש בוער ללא יבער בפירוש חמישי שמה שאמר בוער באש הכוונה שהיה האש סביב כל ענף וענף מן הסנה ותמה מדוע אינו נכנס האש בתוך כל ענף לכלותו שאם יכנס בתוכו היה אוכל ומאחר שהאש בסנה מדוע לא נכנס בתוכו לשורפו:

פסוק ד

וירא ה' פירוש וירא משה שאינו אש גופני אלא הוא ה' כשסר לראות ולזה בוער ואינו אוכל שהש"י אינו אש גשמי לשיהיה אוכל והכוונה שנראה הקב"ה בסנה באש לפי שמרע"ה היה חוקר גדול והיה נוהג הצאן שהם הצורות הדמיוניות אחר המושכל וזהו שאמר אחר המדבר שהוא השכל שהאדם חי מדבר ר"ל משכיל והרוצה להשכיל במושכלות התורה צריך להחריב גופו ולעזוב התאוות הגופניות וז"ש ויבא אל הר האלהים חורבה ומצד חקירתו ראה שא"א שהאדם יחיה בגוף ונפש לעולם אע"פ שלא יחטא שכן דעת הפילוסופים לפי שהאדם מורכב מארבע יסודות והם הווים ונפסדים שא"א למי שהורכב מהם שיהיה נצחי וכן היה עושה היקשים אחרים ודעת רז"ל הוא שאדם הראשון היה חי לעולם אם לא יחטא ולזה הראה לו הקב"ה שהפילוסופי' והחקירה האנושית כוזבת שהרי הסנה בוער באש ועם כל זה איננו אוכל וכן אע"פ שיש באדם חום טבעי שמכלה הלחות הטבעי וכן החום מבחוץ וגם התנועות גופיות כמו שכתב בן סירא עם כל זה לא ימות אם לא בחטא אדם הראשון ואחר כך הראה לו זה בגופו שעמד ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה ולא כלה לחותו הטבעי:

פסוק ה

של נעליך כאן אמר לשון רבים וביהושע לשון יחיד נעלך והטעם שמרע"ה היה צריך לעשות שני דברים קשים האחד להוציא את ישראל ממצרים השני היה צריך להכניסם לארץ ישראל לזה אמר נעליך לשון רבים מלשון גן נעול שמצרים סגורה לישראל שלא יוכלו לצאת ובעל צפון מונע אותם מלצאת מארץ מצרים וגם ארץ ישראל סגורה לשלא יכנסו ישראל בה שנאמר ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל ולזה אמר של נעליך הסר שתי מנעולים אבל ליהושע אמר אין צריך אתה לשבור רק מנעול אחד והוא מנעול ארץ ישראל שמנעול מצרים כבר נשבר. והטעם שנראה בסנה ולא באילן אחר רמז לו שישראל עם דכא ושפל רוח כסנה שהוא קטן שבאילנות ושהקב"ה רוצה להשגיח בהם שנאמר כה אמר רם ונשא ואת דכא ושפל רוח. השני שמשה תמה א"א שישראל אינם נכרתים ונאכלים אחר שהם מלשינים וכמו שאמרו על פסוק אכן נודע הדבר וחשב שלא יצאו מגלות ושיאבדו שם ובזה ישראל דומים לסנה שמזיק למי שמגיע אליו ומזיק קצתו לקצתו לכן רמז לו שכמו שהסנה איננו אוכל כן ישראל. שלישי שזה אילן שא"א לעשות ממנו צלם וצורה לרמוז שלא יעבדו ע"ז ולומר שאינו גוף ולא כח בגוף. רביעי לרמוז בכל צרתם לו צר שהסנה מלא קוצים. חמישי לרמוז לו שיהיה הקב"ה כקוצים בצדו של פרעה. הששי לרמוז שכל מי שיעשה רעה לישראל יצא מהם כעוף שנכנס תוך הסנה שיוצא נוצתו נמרט. והשביעי שפרעה דומה לאש וישראל לסנה ועם היותו כן לא יכלה. דבר אחר מה סנה גדל על המים כך ישראל בזכות התורה שנקרא מים:

פסוק ו

ויסתר משה פניו אמרה מטרונה לר' יוסי אלהי גדול מאלהיך כשנגלה אלהיכם למשה הסתיר פניו אבל כשראה הנחש שהוא אלהי וינס משה מפניו אמר לה כשנגלה אלהינו למשה לאיזה מקום היה יכול לברו' לשמים לים ליבשה אבל הנחש כשאדם בורח ממנו ג' פסיעות יכול להנצל לכן וינס משה מפניו:

פסוק יח

דרך שלשת ימים אמר ג' ולא אמר שנים או ארבעה שזה מהלך בין מצרים לסיני:

פסוק כב

ושאלה אשה משכנתה יש מקשים אבותינו גנבים ואינו כן כי הוא מצוה והשם נותן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר:

פרק ד

פסוק י

כי כבד פה וכבד לשון אותיות הלשון דטלנ"ת ואותיות הפה אותיות השינים והחיך והגרון לזה אמר שבכולם כבד ועדיין יש אותיות השפתים ואת בומ"ף לזה אמר אחר זה ואני ערל שפתים:

פסוק יז

ואת המטה הזה תקח בידך יש בזה ספקות:
הספק הא' מה צורך לתת לו מטה לעשות אותות שבזולתו יעשה אותם:
הספק הב' אחר שרצה השם לתת לו מטה לעשות האותות היה ראוי שיאמר לו כן קודם שיאמר לא איש דברים אנכי שיאמר והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. והנכון בעיני לפי ששלשה פעמים הפציר משה שלא ללכת בזה השליחות בראשונה אמר מי אנכי ואח"כ אמר והן לא יאמינו לי ובודאי תואנה הוא מבקש שאחר שא"ל הקב"ה ושמעו לקולך איך אמר והן לא יאמינו לי ולזה אז"ל שנענש בצרעת ונחש שהורה לו שלפי שדיבר לשון הרע מישראל כנחש לכן השיב ידו מצורעת שהמצורע הוא לפי שהוציא שם רע ולכן לא השיבה ספיריית או מראה גוון אחר ואחר כך אמר לו לא איש דברים אנכי שטען שלשה טענות אחת שאינו ראוי מצד עצמו וזהו מי אנכי ואח"כ טען מצד ישראל ואמר והן לא יאמינו לי ואח"כ טען מצד לשונו ואמר לא איש דברים אנכי וכשהשיב הקב"ה לכולן ולא מצא טענה אז אמר בלא שום טענה שלח נא ביד תשלח כלומר בקש שליח לשליחותך שאיני רוצה לילך וכוונתו שלא מצא עצמו מוכן ולזה אמר שלח נא ביד תשלח שאין אדם בעולם שלא יהיה יותר מוכן ממני וביד מי שתמצא עתה כרגע הוא יותר מוכן ממני לזה אמר לו הקב"ה לא תאמר איני מוכן איני ראוי שאפילו עץ יבש שהוא דומם אעשה בכחי הגדול שיהיה ראוי ומוכן והעץ עצמו יעשה האותות ולכן לא נתן לו המטה קודם זה עד שהפציר תכלית ההפצר זהו דעתי ולא ראיתי במפרשים מי שהרגיש אלו הקושיות:

פסוק כד

ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. יש להקשות למה בקש נהמיתו ששלוחי מצוה אינן ניזוקין וכל שכן שהקב"ה השולח עצמו. תשובה בנדרים תניא רבי יהושע בן קרחא אומר גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה שנאמר ויפגשהו ה' א"ר יוסי חס ושלום שמשה לא נתרשל מן המילה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה היא דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמול ואשהה ג' ימים הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה אלא מפני מה נענש מפני שנתעסק במלון תחלה שנאמר ויהי בדרך במלון וכל דבריהם אמת. ונ"ל ע"ד הפשט שענשו הקב"ה בעבור שמשה עשה שתי חלוקות אם אמול ואצא סכנה אם אשהה ג' ימים הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה ויש חלוקה ג' והוא למולו ולעזוב אותו עם אשתו ולזה ענשו הקב"ה וא"כ צריך לתת טעם למשה למה לא עשה כן. תשובה משה פחד אולי לא יצליח עד זמן רב ושיהיה סבה להרע לישראל עוד כמו שראינו כן ויאמרו ישראל משה לא בא אלא לעשות זה השליחות אם יצליח טוב ואם לאו יברח לארצו בגפו יבא בגפו יצא לכן לקח אשתו ובניו והוליכם למצרים והם כמו במשכון ואם יאמרו ישראל אתה תגרום שפרעה יוסיף לנו רעה יאמר להם הרי אשתי ובני וכל אשר לי במשכון. דעו שאם יעשה פרעה רעה לי יעשה בראשונה שהרי אשתי ובני וכל אשר לי במשכון הנקרא בלע"ז רהיביש. ועכשיו צריך לתת טעם למה בקש להמיתו שמשה בטוב עשה. התשובה שהיה ראוי שימול לבנו ולעזוב אותו עם אשתו ואחר ג' ימים שיצא בנו מסכנה ישלח בעבור אשתו ובניו ולזה ענשו הקב"ה וא"ת ומשה למה לא עשה כן. תשובה לא היה לו ממון כלל שנא' ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור ולמה חמור ולא סוס ועוד חמור אחד לבד וי"א חמור מין חמור ושהיו חמורים רבים וזה א"א שאמר החמור בה"א הידיעה אלא היה חמור אחד לבד ובן האחד בחיקה והאחר באחורי החמור ומשה לרגל הכלל מורה שאין לו ממון לשלוח בעבור אשתו ובניו ולכן לא עשה משה זאת החלוקה והקב"ה למה ענשו לפי שהיה לו למולו ולהניחו ואחר ג' ימים היה לו לשלוח ליתרו שישלח אשתו ובניו ומשה לא עשה כן שהוא עניו מאד ולא רצה להטריח חותנו בזה סוף סוף החטא קטן מאד וא"כ למה בקש המיתו יספיק עונש קטן ועוד שאין עונש מי שלא מל בנו אפילו שיהיה במזיד אלא כרת וגם זה לו עצמו כשהגדיל ולא לאב. תשובה הקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה. ויש בכאן עוד ספק גדול משה למה לא מל בנו שהאב חייב למול בנו ולא האם עד שלזה אז"ל מסכת ע"ז קרי ביה ותקח והא כתיב ותכרות קרי ביה ותכרת פי' שצפור' צותה למשה שימול בנה. ואיבעית אימא אתחלה ביה איהי ואתא משה וגמר. ועכ"ז יש ספק למה לא עשה משה מרצונו עד שצפורה בקשה ממנו שימול וגם למה לא היה משה המתחיל והגומר. והתשובה שזה הבן הוא השני שהוא אליעזר ולא גרשום כסברת הרמב"ן אלא הוא השני והוא אליעזר וראיה שאמר לך מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ואחר זה אמר שנולד זה הבן ואם הוא גרשום הרי אמר עליו גר הייתי בארץ נכריה שמשמע שעדיין היו לו אויבים והיה גר לסבה שהיו לו אויבים אלא ודאי הוא אליעזר שאמר עליו אלהי אבי בעזרי שנראה שכבר מתו אויביו ובזאת ההקדמה נאמר שצפורה לבן הראשון שהוא גרשום אע"פ שהיא גויה הרשה למשה שימול בנו כי אמרה מאחר שאביו מהול יהיה גם כן הבן מהול אבל כשראתה שבנו בסכנה מצד המילה או בבכיה רבה כדרך הנימולים לכן כשילדה לאליעזר שהוא זה שהזכיר בכאן לא עזבה למשה שימול אותו כי אמרה פן ימות ולפי שהיה ראוי למשה שימול אותו על כרחה ויפגשהו ה' ויבקש המיתו ולכן היא עצמה שעשתה העבירה לקחה צור במהירות ומל אותו כל כך במהירות עד שחתך בצור קצת מרגלי הילד וזהו שאמר ותגע לרגליו שהלך הצור עד רגליו וזהו שאמרה חתן דמים אתה לי כלומר חתני היה מת לסבתי שלא עזבתיו למולו. ובזה הפירוש הותר הספק הראשון עוד שהוא למה לא מל אותו לפי שהיה אנוס מצד אשתו. עוד נראה שהטעם שלא מל אותו משה הוא לפי מה שכתבתי למעלה אמול ואצא לדרך וגו':

ויפגשהו ה' פירוש פגש בו כמי שפוגע לחבירו בשבט ומפילו לארץ וכן פגע הקב"ה בגופו והפילו בארץ וחלה לכן לא היה לו יכולת למולו והוצרכה צפורה למולו ותגע לרגליו הגיע הדם לרגלי משה ובזה ניצול כדרך וראה הדם על המשקוף ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף:

פסוק כו

וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות. יש להקשות למה בתחלה לא אמרה אלא חתן דמים אתה לי ולא אמר למולות וכשירף ממנו אמרה חתן דמים למולות שגם בתחלה היה חתן דמים לסבת המילה. והתשובה שבתחלה מלתה אותו ולא עשתה פריעה ולסבת המילה ירף ממנו ולא נתרפא לגמרי אז אמרה חתני היה נרצח בעבור שתי מילות שלא עשיתי לא מילה ולא פריעה ועתה שעשיתי מילה נתרפא מעט אעשה פריעה ויתרפא לגמרי. או ירצה חתן דמים איש דמים אתה לי שבעבורך ימות בעלי וכשסר החולי אמרה אין אתה חתן דמים מהריגה אלא חתן מתבוסס בדם מילה. או ירצה שכשראתה צפורה שמשה נוטה למות אמרה בלבה לאחת משתי סבות הוא זה או בעבור שנשא גויה כי אשה כושית לקח או בעבור שלא מלתי לבני ולכן לקחה צור ומלתה אותו ואז אמרה מאחר שמלתי אותו מכאן ואילך אם בעלי ימות אינו רק לסבתי שנשא גויה שאם בעבור המילה כבר הוא מהול וזה הוא שאמרה כי חתן דמים אתה לי אם ימות חתני לסבתי הוא וכשנתרפא משה אז אמרה ודאי אם חתני היה מת לא היה לסבתי אלא למולות בעבור המילה שאם היה לסבתי אע"פ שמלתי בני היה חתני מת וזהו טעם אז אמרה ולא קודם לכן. כן נראה לי והוא ענין חשוב מאד:

פרק ו

פסוק ג

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. יש בזה שני ספקות:
הספק הא' שהרי מצינו שהודיע לאבות שם ה' שנאמר באברהם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ואשביעך בה' אלהי השמים. וביצחק ויעתר יצחק לה' וגם רבקה ותלך לדרוש את ה' ויאמר ה' לה ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ואברככה לפני ה' וביעקב מה זה מהרת למצוא בני ויאמר כי הקרה ה' אלהיך אכן יש ה' במקום הזה וא"כ מה זה שאמר ושמי ה' לא נודעתי להם:
הספק הב' נראה מזה שבא הפסוק למעט בכבוד האבות שלא נראה להם בשם ה' ובשם המפורש אלא באל שדי ולבנים כבד אותם על השמים ואמר לכן אמור לבני ישראל אני ה':
התשובה שמי שנגלה לו הקב"ה באל שדי מודיע אותו שברא העולם יש מאין אבל אינו מורה אותו בחוש ובידיעה גמורה אלא מודיעו כן והוא מאמין דרך אמונה מה שמודיעו הקב"ה אבל מי שנגלה לו הקב"ה בשם ה' מורה לו בחוש שהקב"ה ברא העולם יש מאין והטעם ששם שדי מורה שאמר לעולם די ואינו מורה לו אלא שברא העולם ושאמר די לא תהיה יותר גדול אבל שם ה' הוא מלשון הויה שמהוה העולם ובראו וזהו מורה לו שיראה בעיניו שבראו ולזה אמר וארא אל אברהם וגו' באל שדי שהודעתי להם שבראתי העולם והאמינו בי אבל לא הראיתי' בחוש אבל אני רוצה להראות לבני ישראל בחוש שבראתי העולם וזה הורה לו בתנין שכל העולם אינו אלא חומר וצורה והמטה לא היה לו צורת תנין אלא צורת עץ והקב"ה נתן בו צורת תנין אבל החרטומים לא עשו צורת תנין במטה שלא היה אלא אחיזת עינים והראיה שהחוקר אמר שא"א לאדם שידע צורת שום דבר קטון וגדול מה הוא א"כ איך עשו צורת תנין כי לא ידעו מה הוא אלא ודאי היה אחיזת עינים אבל הקב"ה עשה צורת תנין הרי בריאת הצורה בחוש וגם ראו בחוש בריאת החומר שבלע מטה אהרן את מטותם אחר היותו מטה ולא נתחדש שם כמות גדול ממה שהיה קודם הרי בריאת החומר וז"ש והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה' פירוש לא יאמינו באמונה שהקב"ה ברא העולם עד שיראו בחוש ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה ויהי לנחש הרי ראו בחוש בריאת כל העולם יש מאין ולהורות שמה שעשו החרטומים היה אחיזת עינים ולא אמת בלע מטה אהרן אחר היותו מטה את מטותם לומר שמעשיהם הבל שמי שכחו גדול ואמיתי בולע למי שכחו קטן ושקרן ובזה הותרו השני ספקות. הספק הראשון שאיך אמר ושמי ה' לא נודעתי להם הרי הודיעם שמו אמת הוא שהודיעם שמו ה' שברא העולם אבל לא הודיעם כן בחוש אלא באמונה. וגם הספק השני שנראה שבא למעט כבוד האבות לא בא אלא לכבדם שאע"פ שלא הודיעם בחוש האמינו אבל לבנים צריך לשיאמינו שיראו בחוש. וי"מ שבאל שדי עושה הש"י נסים נסתרים ובשם ה' נסים מפורסמים ולזה אמר שלאבות נראה באל שדי לעשות נסים נסתרים ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב אבל לבנים רוצה עתה לעשות נסים מפורסמים בשם ה' להפוך המים דם והארץ כנים וחשך ומכת בכורות:

פסוק ו

ובזרוע נטויה לנטות זרועו מן השמים עד הארץ:

פסוק ז

המוציא אתכם כתב ר"א כי היתה במערכת המחברת הגדולה למשרתים העליונים שיעמדו עוד בגלות:

פסוק ח

נשאתי את ידי משל כאדם שישא ידו לשמים וישבע כמו כי אשא אל שמים ידי:

פסוק ט

מקצר רוח במדרש רמז לקץ הגאולה שהוא חשבון מקצר שנאמר ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו':

פסוק יב

ואני ערל שפתים שבפעם הראשונה אמר שאהרן יהיה מליץ ביני ובין העם שנאמר ודבר הוא לך אל העם ולא אמרת ביני ובין פרעה ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים לזה אמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן שגם הוא יהיה מליץ בינך ובין פרעה לזה אמר ראה נתתיך אלהים לפרעה פי' מלאך והמלאך מדבר לנביא והנביא לפרעה:

פסוק יג

ויצום אל בני ישראל שימחול להם שלא שמעו אליו:

פסוק כו

הוא אהרן ומשה הקדים אהרן לפי שהוא גדול בשנים הוא משה ואהרן הקדים משה למעלתו:

פרק ז

פסוק ג

ואני אקשה את לב פרעה כח לסבול המכות וכן ויחזק ה' את לב פרעה:

פסוק ד

צבאותי קראם כן לפי שהם שנים עשר שבטים כנגד שנים עשר מזלות:

פסוק יא

בלהטיהם כתב הרמב"ן אמרו רבותינו שהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים מגזרת אש לוהט שהם נעשים על ידי לוהטים מלאכי אש מלהטת באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר שקורים אותם שרים אבל בלטיהם הם שדים מגזרת לט שהשדים באים בלט כי הם בעלי גוף מאויר שאינו נרגש וחרטומי מצרים יכלול את שניהם עד כאן:

פסוק טו

הנה יוצא המימה מנהג מלך מצרים עד היום לצאת בתמוז ואב כי אז יגדל היאור לראות כמה מעלות עולה ועוד מנהג המלכים לצאת בבקר לנחל להשתעשע לפי שראות המים טוב לעינים:

פסוק יז

בזאת תדע כי אני ה' אמר כן לפי שאמר לא ידעתי את ה' ולכן אמר למען תדע כי אין כה' אלהינו למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ:

פסוק יח

והדגה אשר ביאור תמות מכאן שיש השגחה אפילו בבעלי חיים לא מצד הבעלי חיים אלא מצד בעליהם ולפי שמצריים היו בעלי נילוס החוטאים לכן אפילו בדגים השגיח שמתו בעון מצרים שאמרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו והדגים אכלו בשר בני ישראל לכן ימותו אבל בדור המבול שלא חטאו הדגים ולא נזקקו לשאינם מינם לא מתו שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים ובצפרדעים ששמו עצמם בסכנה לעשות רצון הקב"ה ונכנסו בתנורים אמר וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות אבל של תנורים לא מתו. ועוד לפי שכל מעשה החרטומים אחיזת עינים לזה אמר שמעשה ה' הוא גדול ונורא שהמים נהפכו לדם והיו דם ודאי ולא אחיזת עינים והראיה שהדגה אשר ביאור תמו' ואם הם מים אלא שנראים לעינים דם לא היו מתים הדגים ולזה עצמו אמר ובאש היאור שאם היה אחיזת עינים למה באש היאור אלא שהיה דם ועוד ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור שלא יכלו לשתות ואם היה מים למה נלאו לשתותו:

פסוק כב

ויעשו כן החרטומים אחר שנהפכו כל המים דם מה עשו החרטומים. התשובה לא הפך אהרן אלא המים שעל הארץ והם חפרו והוציאו מים ואין מעשיהם כמעשה אהרן שהוא הפך כל היאור וכל המים וגם שבכל גבול מצרים שלא היה רואה הפך לדם ועוד הפך מים רצים תמיד ומים אחרים באים ועוד עמדה המכה ז' ימים אבל הם מים מעטים בכלי ברגע אחד עד ששב פרעה לביתו:

פסוק כז

צפרדעים יש אומרים מין דג נקרא אל תמסח ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם והאמת שאינם רק השרצים הנמצאים בנהרות שמשמיעין קול:

את כל גבולך במדרש בני חם ומצרים היו חולקים בתחומים הכושיים אומרים ע"כ תחומנו וכן המצריי' וכשבאו הצפרדעים עשו שלום הגבול שלא באו הצפרדעים ידעו שאינו של מצרים:

פרק ח

פסוק ה

למתי אעתיר לך להכרית הצפרדעים ויאמר למחר מנהג כל אדם שרוצה שתסור רעתו מיד וכתב הגאון שפרעה חשב אולי מערכת השמים הביאה הצפרדעים על מצרים ומשה יודע כי הגיע עת סורם ולכן אמר לו התפאר עלי בחשבו שיאמר פרעה להכריתם מיד ולכן האריך למחר ורבינו יעקב פירש דמה שאמר למתי לא קאי לאעתיר לך אלא למה שאמר פרעה ואשלחה את העם ואמר למתי תשלח העם ואני אעתיר מיד והשיב פרעה למחר אשלחם ואתה מיד תעתיר ומיד תסור המכה ומיד יצא משה מעם פרעה ויצעק ויעש ה' כדבר משה וימותו מיד הצפרדעים בעת ההיא והטעמים מוכיחים שיש פסק בין למתי ובין אעתיר:

פסוק ח

על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה אמר בזאת המכה כן ולא אמר כן בשאר המכות שיאמר בהן על דבר הערוב או על דבר הברד לפי שרצה לתת טעם למה צעק משה אל ה' בזאת המכה יותר מבמכות אחרות שלא אמר בהם צעקה אלא ויעתר אל ה' או ויפרוש כפיו אל ה' ואמר הטעם לפי שעשה משה בזאת המכה מה שלא עשה בכל שאר המכות שאמר התפאר עלי למתי אעתיר לך ולא מצינו כן בשאר המכות ולזה צעק עתה לפי שכל כבודו היה תלוי בזאת המכה וזה הוא שאמר על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה פירוש בעבור דיבור הצפרדעים ששם משה עם פרעה כשאמר לו התפאר עלי:

פסוק יד

ויעשו כן החרטומים בלטיהם ולא יכולו הטעם לפי שאמרו רז"ל שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה. וי"א לפי שהמכשף שאין רגליו בארץ אין לו יכולת לעשות כשפים וכל הארץ היתה מלאה כנים כאותו מעשה דשמעון בן שטח שתלה שמונים כשפניות לפי שלא היו רגליהן בארץ:

פסוק טו

אצבע אלהים היא. קשה מה שאמרו ז"ל כמה לקו באצבע עשר מכות ונראה מזה שמכה אחת לבד נעשה באצבע. והתשובה שאמרו עד עתה היינו סבורים שכל המכות היו על ידי כשפים ועתה אנו רואים שאצבע אלהים הם ואע"פ שאמר היא רצה לומר אצבע אלהים היא אותה העושה כל אלו המכות. וא"ת הנה בדבר כתיב הנה יד ה' הויה וא"כ אותה המכה נעשה ביד וכל מכה צריכה יד אחת. התשובה שמה שאמר בה יד ה' אינו אלא שרמז לחמשה מינים הכתובים בה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן:

פסוק יט

ושמתי פדת חסר ולפי שגאולת מצרים אחריה שיעבוד אבל גאולה עתידה תשועת עולמים פדות מלא ו' הוא שנאמר פדות שלח לעמו:

פסוק כב

תועבת מצרים כתב כן לגנות ע"ז והוא טלה ומשה לא אמר לפרעה אלא אלהי מצרים והקשה ר' אברהם א"כ למה לא יאכלו שור וגדי ולפי דעתי שהיו כבני חם שאינם אוכלים בשר דג חלב וביצים וכל שיצא מחי ומתעבים האוכל והרועה ואם אחד מהם בא לארץ נכריה יברח ממקום האוכלים שם בשר וכליהם טמאים להם ולא יאכלו כל דבר שיגע בו בשר וזהו כי אם הלחם אשר הוא אוכל ע"כ. ונראה לי להשיב לקושיית ר' אברהם לפירוש הראשון שלכבוד טלה שהוא מבשר לא יאכלו כל בשר גם גדי ושור:

פסוק כה

אל יוסף פרעה התל יש להקשות איך אמר דיבור של גנאי לפרעה שהרי אמר ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים ואמרו רבותינו ז"ל צוה עליהם לחלוק לו כבוד בדבריהם ואמר וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר ופרש"י חלק כבוד למלכות שהרי ירד פרעה בעצמו אליו בלילה שנאמר ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו ואם כן איך דיבר דבר שאפילו אחד מהנבזים מקפיד עליו כשאומרים לו שהוא מכזב. והתשובה כשראובן מתוכח עם שמעון על אי זה דבר שיהיה ושמעון אומר לראובן דברים של טעם והנה מנוצח ראובן ראוי לראובן שיאמר לשמעון דבר גנאי בשיכעיסהו וישכח טענתו הטובה בכעסו ויהיה ראובן נוצח וכן עשה משה שהיה אמר לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר ונזבחה לה' אלהינו ואמר לו פרעה לכו זבחו לאלהיכם בארץ ויאמר משה לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלהינו משה רבינו השיב לפרעה טענה נכונה שא"א לזבוח לה' בארץ ופרעה השיב לו טענה נצחת ואמר לו יהי כדבריך אבל לטענתך יספיק שיהיה הזביחה חוץ לכרך כמו מהלך חצי יום וכיוצא בו מה צורך ג' ימים וזהו שאמר ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר שטענה נכונה אמרתם שאין נכון לזבוח בארץ אבל ג"כ מה צורך שלשת ימים יספיק יום או חצי יום וזה הוא שאמר רק הרחק לא תרחיקו ללכת ומשה לא ידע מה יענה לו שפרעה אמר טענה גדולה לא ידע משה מה להשיב לו אלא אמר כזבן שקרן היית עד עתה לא תכזב עוד רק אל יוסף פרעה התל ובפחד מכת הברד ובכעס שהכעיסו לא הזכיר פרעה עוד רק הרחק לא תרחיקו אלא נכנס מצד אחר ואמר מי ומי ההולכים וכשאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך אמר ראו כי רעה נגד פניכם לומר אתם רוצים לברוח כמי שטוען כלאחר יד מדוע אתם רוצים טף וגם שלשת ימים ולא הזכיר בפירוש אלא טף שכבר פחד לו לומר בפירוש הרחק לא תרחיקו שכבר ייסר אותו והכעיסו על זה וזה ענין נאה:

פסוק כז

ויסר הערוב שישובו למעונותם שאם היו מתים יהיה להם תועלת מן העורות אבל בצפרדעים וימותו למרר חייהם ויצברו אותם חמרים חמרים ותבאש הארץ:

פרק ט

פסוק ז

וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה הטעם שאע"פ שראה שבמקנה מצרים היתה המכה וימת כל מקנה מצרים ולא מת ממקנה ישראל עד אחד עכ"ז ויכבד לב פרעה. או יאמר שאחר שראה שממקנה ישראל לא מת אחד אמר בלבו זאת המכה עליהם יהפך שאני אתפרע ממקניהם כל המקנה שמתו מעמי ולפי זה הפירוש מה שאמר והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד הוא טעם וסבה למה שאמר ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם:

פסוק כב

נטה את ידך על השמים כתב ר"א הוא האויר וכן על פני רקיע השמים:

פסוק כד

ואש מתלקחת בתוך הברד הפלא בזאת המכה הוא כפול ומכופל ומורכב משלשה פלאות. האחד חיבור שני הפכים מבלי שישחיתו זה לזה כדרך המים לכבות האש. השני שהאש בתוך הברד הפך הטבע שיסוד האש מקיף ליסוד האויר וליסוד המים ובזה המים מקיפין לאש. השלישי שאלו היה האש מקיף והברד בתוכו היה השינוי פחות ממה שהוא עתה ולא היה כל כך פלא כמו שהוא עתה שהמים וכ"ש הקפואים מדרכם להתקבץ אל עצמם ולהעצר וכל מה שיוסיפו העצר יוסיפו לחסר פגישתם למקיף מחוץ וכ"ש כשיהיה המקיף אש שמדרכו להתפזר ותשלם הפרדתם בשתי הסבות יחד אבל כשיהיו המים למעלה והאש בתוכם יהיה הענין הפכי לזה שהם יוסיפו פגישה והדוק יחד כי האש הפנימי תפזר לחוץ והמים העליונים יתקבצו ויעצרו לפנים וכל מה שיוסיפו הפגישה וההדוק יהיה יותר פלא שלא יתפעלו זה מזה ושלא יכבו המים את האש:

פסוק כז

ה' הצדיק לפי שאמר שלח העז את מקנך אמר ה' הצדיק שגמל עלי חסד ואני ועמי הרשעים שלא שמנו לב לדבריו:

פסוק לב

והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה אחז"ל פלאי פלאות נעשו בהם. ויש לשאול אחר שהיו מאוחרות מה פלא נעשה בהם אחר שהפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול. והתשובה שלחוזק קור הברד או כח אש מתלקחת היה ראוי שימותו שרשי התבואה תחת הקרקע וכל שכן ותהלך אש ארצה:

פסוק לד

וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא ויכבד לבו הפשט הוא שאחר שהיתה הרוחה ויוסף לחטוא ואיפשר לפרש שבעבור שבמצרים אינו יורד מטר והיה פרעה ועמו מתאוים שימטיר והקב"ה נתן קולות וברד ומטר ולכן פרעה בקש ממשה הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד אבל מטר יבוא ומשה פירש כפיו אל ה' וגם מטר לא בא כמו שאמר ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו הקולות והברד ומטר לא ניתך ארצה אז חשב פרעה אחר שגם מטר לא ניתך ומה שבקשתי ממשה לא עשה כבקשתי ודאי הגיע השעה כפי המערכה שיוסר הכל וזהו שאמר וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו ואע"פ שאמר וה' נתן קולות אלהים וברד וימטר ה' ברד על ארץ מצרים ידוע שבכלל זה שבא מטר גם כן שהרי אחר שאמר ויחדלו הקולות והברד אמר ומטר לא ניתך ארצה:

פרק י

פסוק י

דרשו רז"ל דצ"ך עד"ש באח"ב השתים בהתראה ושלישית בלא התראה ד"ץ בהתראה ך' בלא התראה ע"ד בהתראה ש' בלא התראה ב"א בהתראה ח' בלא התראה מכת בכורות בהתראה שחוזר לסדור הראשון. עוד השתים שהיו בהתראה באחת אומר הנה יוצא המימה ובאחת אומר בא אל פרעה שר"ל אל ביתו שבמכת הדם אומר ונצבת לקראתו על שפת היאור ובצפרדעים בא אל פרעה בכנים אין התראה בערוב הנה יוצא המימה ובדבר בא אל פרעה במכת השחין אין התראה ובברד השכם בבקר והתיצב לפני פרעה והכוונה הנה יוצא המימה. בארבה בא אל פרעה. חשך אין בה התראה. והטעם שבשלישית אין התראה דארז"ל מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה. והטעם שאחד ביאור ואחד בביתו לפי שנתגאה עם ביתו שנאמר ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת מה צורך לומר שבא לביתו ידוע הוא שלא נשאר בשוק אלא לומר שנתגאה עם ביתו וכן נבוכד נצר נתגאה שנאמר הלא דא היא בבל די אנא בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי וכתיב שלו הוית בביתי ורענן בהיכלי. ונתגאה ביאור שנאמר לי יאורי ואני עשיתיני ולכן מאלו השני מקומות בא מפלתו וכן נבוכד נצר שנתגאה ורצה לעלות ממדרגה האנושית למדרגה אלהית השפילו השם יתברך ממדרגה אנושית למדרגה בהמית עשבא כתורין יטעמוניה:

ראו כי רעה נגד פניכם יש פילוסוף ושמו אנוב שסברתו שיש שם שתי אלוהות אחד פועל הטובות ואחד פועל הרעות ואמר פרעה פועל הרעות הוא אלהיכם שמיום שבא למצרים לא עשה שום טובה אלא רעות ומכות וזהו שאמר משה למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם פועל הרעות הוציאם להרוג אותם בהרים פירוש אחר ראו כי רעה נגד פניכם הרעה שאתם חושבים לעשות הכרת פניכם ענתה בה. ונוכל לפרש שפרעה אמר לעבדיו ראו מה רשעות אומרים משה ואהרן לפניכם שאם יאמרו רשעתם בפני עמי הארץ אינו כל כך רע אבל נגד פניכם שאתם נבונים אומרים רשעות בחשבם שלא תבינו זה רע גדול וגאוה לחשוב שאין ביניכם מי שיבין רמאותם:

פסוק יא

כי אותה אתם מבקשים יש להקשות אינו כן שלא בקשו משה ואהרן אלא בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו ופרש"י כי אותה אתם מבקשים עד הנה הייתם אומרים נזבחה לאלהינו ואין דרך הטף לזבוח עד כאן וא"כ היה לו לומר כי אותה בקשתם ונראה שזה כדרך הסוחר ששואל בסחורתו מנה ואומר הקונה אתן לך שמונים בעבורה שזה אתה מבקש שאם היית שואל שמונים הייתי נותן ששים אבל בעבור שאתה חפץ בשמונים שאלת מאה וכן אמר לכו נא הגברים שאתם שואלים הרבה בעבור שאתן הגברים שחשבת שאם הייתם שואלים גברים לא הייתי מודה בהם:

פסוק יג

רוח קדים לפי שהוא נקדם בפאות כי משם תחל השמש לזרוח ולכן נקרא מערב אחור שנא' ואחור ולא אבין לו:

פסוק יט

רוח ים כ' ר' אברהם נקרא מערב ים בעבור ים הגדול היוצא מספרד ועובר על מצרים לארץ ישראל והוא לפאת מערב ואינו ים אוקיאנוס כי ישראל לא ירשו כל כך ונקרא ים הגדול לפי שרחבו שלש מאות פרסאות ושאר הימים שבארץ ישראל כים סוף וים כנרת וים המלח אין בהם רחב שלשים פרסה:

לא נשאר ארבה אחד כתב רבינו חננאל מעת עתרת משה עד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים ואם יפול בארץ ישראל ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מיבול מצרים כלום וזה ידוע לכל ובצפרדעים שאמר ביאור תשארנה נשאר בו אל תמסח עד עכשיו אבל בארבה כתיב לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים ועל זה נאמר שיחו בכל נפלאותיו:

פסוק כג

ולא קמו איש מתחתיו יושב אין יוכל לעמוד ולא לפרוש ידיו עומד אינו יכול לישב ואם ידיו פרושות לא יוכל להשיבם אליו שהיה איד עב מאד שירד מן השמים ולז"א נטה ידך על השמים והיתה מכבה כל נר כאשר בכל החפירות העמוקות וכן העוברים בהרי חשך לא יעמוד נר ואש כלל והיה מורגש שהיה בו כמו ממש וזהו וימש. וכתב ר"א בים אוקיינוס יבא חשך עב שלא יוכל אדם להפריש אם יום ואם לילה ויעמוד זה פעמים ה' יום ואני הייתי שם פעמים רבות:

פסוק כד

רק צאנכם ובקרכם יוצג בזה הענין יש ספקות:
הספק הא' איך אמר פרעה צאנכם ובקרכם יוצג שלעולם אמרו דרך שלשת ימים נלך במדבר ונזבחה לה' אלהינו ואם היו הולכים בזולת בקר וצאן במה יעבדוהו ומה יזבחו לו:
הספק הב' למה אמר ב' פעמים ה' אלהינו ובפעם שלישית אמר ה' ולא אמר אלהינו שאמר ועשינו לה' אלהינו וגם מקננו ילך עמנו ולא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה':
הספק הג' אז"ל כצאתי את העיר לפי שכל הארץ מלאה גלולים ואיך תוך ביתו של פרעה דבר הקב"ה עם משה שהרבה מכות הביא עליו בלא התראה ויהיה זאת עמהם וכל שכן שקודם שיבא לפני פרעה היה יכול לומר לו זאת המכה:
הספק הרביעי למה אמר לו הקב"ה עתה בתוך אמירת המכה דבר נא באזני העם שם בפרשת משכו היה ראוי אבל בכאן אינו מקומו וכל שכן שפרעה אמר לו אל תוסף ראות פני ואין עתה מקום להאריך אלא שיאמר לו המכה לבד:
הספק הה' למה אמר כאן בתוך דיבור המכה ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים אין כאן מקומו אלא שם בפרשת ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור שאמר שם וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות והיה ראוי שיאמר שם וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים:
הספק הו' למה סמך בכאן גם האיש משה גדול מאד ומה עניינו:
התשובה לספק הראשון אמר פרעה למשה מדבריך נראה שאלהיכם אינו פרטי אלא כולל שאמרת במכת הצפרדעים למען תדע כי אין כה' אלהינו לא כעבודות זרות שהם פרטיות ובשלמא אם עבודתו פרטית כמו מזל טלה תעבדוהו בטלאים ואם הוא מזל שור תעבדוהו בשור ותזבחוהו לו ואם מזל גדי תזבחו לפניו גדיים אבל אלהיכם אלוה כל המזלות והכוכבים והיסודות א"כ אין ראוי לעובדו בבקר ובצאן וא"כ צאנכם ובקרכם יוצג אלא בגופכם ונפשכם גם טפכם ילך עמכם לומר בנינו לך לעבדים ומשה השיב לו בשהודיע כוונת הקרבנות שאין הכוונה בערך השם אלא בערכנו והוא שאם אדם חייב סקילה משליכים השה לארץ דרך סקילה ואם חייב שרפה שורפין חלב השה ואם הרג שוחטים אותו ואם חנק אוחזין צואר הבהמה לשוחטו וזה הוא שאמר לו פן יפגענו בדבר או בחרב וכל זה בערכנו ולזה אמר גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ואמר לו עוד גם מה שאמרת שאלהינו כולל אמת כן הוא ובערכו אין אנו יודעים מה עבודה יחפוץ שיהיה כללית עד שיודיענה אלינו ולזה אמר שני פעמים ה' אלהינו והוא הספק השני. והכוונה שאמר גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו פי' לשיהיה אלהינו וימחול עונותינו ובערכנו יהיו הקרבנות לא בערכו וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לזה התכלית עצמו וזה הוא שאמר עוד לעבוד את ה' אלהינו אבל אחר כך אמר ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' כלומר לא ידענו מה עבודה כללית יצוה לנו בערכו וזהו שאמר מה נעבוד את ה' ובזה לא אמר אלהינו ולזה לא אמר כמה נעבוד שאם הכוונה כמה תכבד העבודה אולי ישאל יותר ממה שיש בידינו היה ראוי שיאמר כמה נעבוד ולפי שאמר לו משה טענה גדולה הוצרך השם ית' לחזק לבו ולז"א ויחזק ה' את לב פרעה ומצד חוזק לבו אמר אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות וכל כך כעס משה כנגד פרעה לפי שאמר לו דברי עלבונות עד שנתחזק משה עם השם יתברך כנגד פרעה לשיבוא לו דיבור להרוג לפרעה ולעבדיו ושלא יצטרך מקום מוכן לדבר לו הקב"ה המכה אלא יתנקם ממנו מיד בעמדו לפני פרעה ולזה אמר כשלחו גרש יגרש אתכם ולא די שיגרש אלא שאם תדבר באזני העם שישאלו כליהם יתנום וזה מצד השפעת השם יתברך שחלה על משה וישראל ליישב דעתו של משה על הדברים הרעים שדיבר פרעה כנגדו והיה ראוי שמצד שראו עבדי פרעה שכעס כנגד משה שיוציאו חרבותם להרוג למשה לזה אמר ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים לומר ראוי שיבואו עלינו כל אלו המכות בעבור השיעבוד החזק ולא עוד אלא גם משה שכעס פרעה כנגדו לא עשו לו רעה אדרבה היה גדול מאד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם ובזה הותרו כל הספקות:

פרק יא

פסוק ה

ער בכור השפחה אשר אחר הרחים ובמעשה אמר מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור ומדוע שינה. התשובה שדיבור המכה היה ביום והיה בכור השפחה טוחן ברחים ובלילה נותנים השבויים בבית הבור ולפי שהמכה היתה בלילה אמר שם בכור השבי אשר בבית הבור ובכור השפחה ובכור השבי הכל אחד. פירוש אחר כששמע בכור השפחה המכה שתהיה בהם ברחו כבורח מן הדבר ורדפו אחריהם והשיגו' ונתנו אותם בבית הבור:

פסוק ז

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו פירוש שמן הראוי היה שינבחו לפי שהמכה היתה במשמרה שניה שהכלבים צועקים לזה אמר עם כל זה לא יחרץ כלב. עוד שהאיש שהולך בחפזון בלילה מנבחים הכלבים אחריו וכל שכן אם מקל בידו וכתיב ומקלכם בידכם. עוד מלאך המות בעיר כלבים צועקים:

פרק יב

פסוק יא

ומקלכם בידכם לנהוג החמורים כמו ויך את האתון במקל:

בחפזון שימהרו לאוכלו קודם בוא רגע המשחית שיפסח השם על הפתח ולכן נעשה צלי שלא יתעכבו בבישול וכן ארז"ל אינו נאכל אלא עד חצות:

פסוק יב

ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים שיהיו נשברים כמו וראש דגון נופל ארצה:

פסוק כט

וה' הכה כל בכור כל המכות שהביא הקב"ה במצרים עתיד להביאם על אדום במצרי' דם ובאדום דם ואש ותמרות עשן. במצרים צפרדעים שקולן נשמע ובאדום כתיב קול שאון מעיר קול ה' משלם גמול לאויביו במצרים כנים ובאדום כתיב ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית במצרים ערוב ובאדום כתיב וירשוה קאת וקפוד וינשוף ועורב. במצרים דבר באדום ונשפטתי אתו בדבר ובדם. במצרים שחין ובאדום המק בשרו והוא עומד על רגליו. במצרים ברד ובאדום ואבני אלגביש. במצרים ארבה ובאדום בן אדם אמור לצפור כל כנף הקבצו ובואו. במצרים חשך ובאדום ונטה עליה קו תוהו ואבני בוהו. במצרים מכת בכורות ובאדום כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד וכתיב חרב לה' מלאה דם הודשנה מחלב וכתיב כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום:

פסוק ל

אין בית אשר אין שם מת פרש"י היה שם בכור מת אין שם בכור גדול הבית מת שקרוי בכור שנאמר גם אני בכור אתנהו דבר אחר מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים והיו להם בכורות הרבה לפעמים הם חמשה לאשה אחת וכל אחד בכור לאביו. וע"ד הפשט הבכורות שמתו במצרים בכורי פטר רחם היו ועל כן קדש תחתיהם כל בכור פטר רחם ובכור פרעה היושב על כסאו פטר רחם לאמו אבל לרז"ל השם הכה בכור האב ובכור האם ולא רצה לקדש תחתיהם רק בכור האם שהוא ידוע ומפורסם יותר וכדמות ראיה ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באלהי חם כי על הזכר יאמר כן הר"מ. ובמדרש מכת בכורות היתה אף בנקבות חוץ מבתיה בת פרעה שהיתה בכורה ולא מתה שנמצא לה פרקליט טוב זה משה שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא ועליה אמר שלמה עליו השלום טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה כלומר נשמתה והיא הלילה של מכת בכורות טוב סחרה משה שנקרא טוב:

פסוק לד

וישא העם את בצקו יש בזה ספקות:
הספק הא' איך אמר וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו' ואחר זה אמר ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שאחר שנשאו בצקם ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם שאלו כלי כסף היה לו לומר בראשונה ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ואחר זה וישא העם את בצקו:
הספק הב' שמשה לא צוה שמלות שנאמר דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב וישראל שאלו שמלות שנא' וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ולמה זה:
הספק הג' מה צורך לומר ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים אלא ובני ישראל שאלו ממצרים כלי כסף וגו' וידוע שזה כדבר משה:
הספק הד' שהכתוב אומר הוציאך ה' ממצרים לילה ואיך עברו ציווי הקב"ה שצוה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר:
הספק הה' שכתוב אחד אומר הוציאך ה' ממצרים לילה וכתוב אחר אומר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים והם שני כתובים המכחישים זה את זה:
התשובה לספק הא' בשתי הקדמות א' שדרך השרים לשלוח לפניהם מטה וצדה וכל אשר להם והם נשארים בעיר לתקן ענייניהם. השנית שרז"ל הקשו למה משארותם על שכמם וכי לא היו להם חמורים ובאלו השני הקדמות הותר הספק העם שהם בלתי חשובים הלכו לפניהם והוליכו על שכמם משארותם אבל החשובים נתעכבו מעט במצרים לשאול כלי כסף וכלי זהב. ונראה לי להתיר כל הספקות שהעם שאינם יודעים תחבולות יצאו בלילה על כרחם שאנוסים היו כי גורשו. ובזה הותר הספק הד' איך עברו על מאמר משה אבל בני ישראל שיודעים תחבולות עשו כדבר משה שצוה לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר וא"ת איך עזבו המצריים אותם שלא יצאו מפתח ביתם לזה אמר עשו תחבולות שהם חכמים שאע"פ שצוה הקב"ה שישאלו כלי כסף וכלי זהב ולא צוה שמלות שאלו שמלות השאל לי כובע ואח"כ השאל לי שמלות אחרות רבות אחד לאחד עד שפנה הלילה ויצאו ביום ואין פירוש כדבר משה בשצוה שישאלו כלי כסף וכלי זהב שהרי שמלות לא צוה אלא שלא יצאו מפתח ביתם עד בקר ואל תקשה עלי ממה שכתוב בפרשת אלה שמות ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות כי שם אמר קודם זה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים וגו' ושאלה אשה משכנתה שהכוונה שהשם יתברך יודע תחבולות ישראל שאע"פ שהקב"ה צוה שישאלו כלי כסף וכלי זהב לבד הם ישאלו גם כן שמלות בשביל שלא יצאו בלילה כמו שצוה להם משה ובזה הותרו כל הספקות:

פסוק לז

כשש מאות אלף רגלי לא אמר שש מאות ובפרקי רבי אליעזר לפי שהיה חסר אחד מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין ועלה מספרם ס' רבוא הוא שנאמר אעלך גם עלה ע"כ:

פסוק לט

תוכן העניינים

תולדות יצחק על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה