תולדות יצחק על התורה· רבי יצחק קארו
דברים
פרק א
פסוק א
במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב ארז"ל שכל התוכחות האלו משה מפי עצמו אמרן וכן קללות שבספר הזה ועל זה יש ספקות:
הספק הא' שהרי ארז"ל בפרק חלק כל האומר פסוק זה אמרו משה מפי עצמו אין לו חלק לע"ה:
הספק הב' איך אמרו בפרק חלק כן שהרי מצינו פסוקים רבים בתורה שאמרן משה כגון שלח נא ביד תשלח וכל ההפצר שהפציר משה בשליחות השי"ת שילך לפרעה ואדרבה חרה אף ה' בהם וכן מה שאמרו המרגלים לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. ונוכל להשיב שהכוונה שהרבה פסוקים אמרו אחרי' מלך סיחון ומלך אדום ורבים כן אבל אחר כן אמר הקב"ה למשה כתוב כל הפסוקים שיש מבראשית עד לעיני כל ישראל ולא כתב מפי עצמו כלל ואלו התוכחות מרע"ה אמרן בשעה שהוכיחן אבל אחר כן צוהו הקב"ה לכתוב הכל ויש להקשות על זה אני אראה לך שלא אמר משה מפי עצמו כלל מזה הספר שנא' בסמוך ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש וגו' ועוד יש להקשות שהפסוקים מכחישים זה את זה שאמר בסמוך לזה בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה וגו' ופי' הרמב"ן שרצה משה מעצמו בלא צווי הקב"ה אבל לרש"י שפירש הואיל התחיל אינו קשה. והתשובה לכולן שזה הספר נחלק לג' חלקים והם תוכחות ומצות מחודשות כגון בן סורר ומורה ומצות מבוארות כגון גדילים תעשה לך אף מן הכלאים ועשרת הדברות שאמר בו שמור לקצת דינים. וזאת הפרשה ופרשת ואתחנן הם תוכחות עד מקום שאמר וזאת התורה אשר שם משה וגו' ויש להקשות וכי מה שדיבר עד עתה אינה תורה אלא הכוונה וזאת חלק המצות המבוארות מכאן ואילך וז"ש אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דיבר משה בצאתם ממצרים פי' אע"פ שאמרן לישראל בצאתם ממצרים חזר עתה לאמרם כדי לבארם וחזר אח"כ למצות מחודשות ואמר בפרשת ואתחנן ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום פי' דוקא היום שהם מצות מחודשות ולכן עתה בתחלת הספר אמר כמי שמחבר ספר ומחלק אותו חלקים ואמר אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל וגו' שהם תוכחות כולן כמו שפרש"י מדברי רז"ל ואם מצות מחודשות ויהי בארבעים שנה דיבר משה אל כל ישראל ככל אשר צוה וגו' ואם מצות מבוארות בעבר הירדן בארץ מואב הואיל וגו':
פסוק ט
ואומר אליכם בעת ההיא לפי שאמר פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי וגו' ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם והראוי לעם ההולכים למלחמה שיהיו כולם אגודה אחת בלב אחד כאיש אחד ולא יהיה ביניהם קטטה לפי שיהיו נוצחים ולא מנוצחים ואחר שישראל היו הולכים לכבוש ארץ שבעה עממים היה ראוי שיהיו בשלום ובמישור אלו עם אלו ולא עשו כן לז"א ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם וזהו טעם בעת ההיא או שהיה הכוונה ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם עתה שאתם ככוכבי השמים בריבוי אני אומר לכם לא אוכל לבדי שאת אתכם אבל כשיי' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים אז אתרעם מכם יותר שעתה אני אומר לא אוכל לבדי שאת אתכם ואז אומר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. או יהיה הכוונה במה שאמר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים לפי שמרע"ה נתרעם מהם באומרו לא אוכל לבדי שאת אתכם ולפי שכשהעם מועטים אינם מטריחין טורח גדול לשופט לז"א אתם רבים ובעלי מריבה שה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב ולפי שמזה נראה שהיה נותן בהם עין הרע לז"א ח"ו אלא יהי רצון מלפני השי"ת שעיני לא יזיק לכם אלא יהיה בהפך ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם:
פסוק יד
ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות גם זה מן התוכחות שהיה ראוי שיאמרו אין אנו חפצים בדיינים זולתך ואמרו טוב הדבר אשר דברת לפי שהיו חפצים דיינים קרובים או שכנים או אוהבים לשיעשו חפציהם וטעם לעשות לפי שלפעמים האדם ידבר דרך מוסר ולא לשיעשה כן וישראל חשדו למשה שלא אמר כן לפי שרצונו שיעשו כן אלא דרך מוסר לפי שחשב שיאמרו ישראל ח"ו אין אנו רוצים דיין זולתך לזה אמרו לעשות אנו רוצי' שכן תעשה כאשר דברת:
פסוק טז
שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק לפי שהדיין יעוות הדין לאחד מה' סבות. הא' לפי ששמע לא' מבעלי דינים קודם שיבא בעל דין חבירו והטעים טענותיו לב"ד לז"א שמוע בין אחיכ'. הב' לפי שאוהב לא' מהם לז"א לא תכירו פנים במשפט. הג' לפי שא' מהם גדול זקן ונשוא פנים לז"א כקטן כגדול תשמעון הד' לפי שא' מהם רשע ואלם לז"א לא תגורו מפני איש. הה' לחסרון ידיעה בדין ההוא והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו:
פסוק כב
ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו הכוונה אחר שלקחתי ראשי שבטיכם ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות היה מן הראוי שכל דבר ראשיי וכל ענין עצמי יבאו הראשים והשרים לדבר אלי ואז יעשה הדבר כתקנו ולא יצא מהם דבר בלתי מתוקן ולא עשיתם כן אלא כאלו אין עליכם ראשים ושרים:
ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ ומצד זה נשחת כל הענין ומה שאמר וייטב בעיני הדבר לומר אע"פ שעשיתם שלא כדין וכשורה אמרתי לכם טוב הוא לפי שהייתם אומרים כפי תלונותיכם אם לא הייתי חפץ במה שאמרתם כולכם שיש דברים בגו בענין הזה:
פסוק כה
ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו. בזה יש ספק אמר ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהם פי' את הערים אשר נבוא אליהם תחלה שיהיו נוחים לכבוש והם השיבו טובה הארץ זהו טענו חטים והודה לו בשעורים. והתשובה שכל המרגלים אמרו טובה הארץ אלא שיהושע וכלב אמרו כן לכף זכות והאחרים אמרו כן לכף חובה שכוונתם לומר אתם שואלים מה הם הערים אשר נבוא אליהם תחלה אנו משיבים שהארץ טובה כלומר ענין הערים לא יועיל כלום שנמנע הוא לעלות שמה אלא אנו משיבים שהיא טובה לא עוד וזה אמרו דרך ערמה לא בנגלה אלא שהמשכילים יבינו עד שהשתיק כלב את העם ואמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה אז אמרו בפי' לעיני כל ערמתם ותחבולותם ואמר והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו שאע"פ שאמרו להם הטובה היא אם רעה אין הכוונה בזה אלא לשמח לישראל אבל העיקר הוא באיזה דרך נעלה והם השיבו לתפל ולא השיבו לעיקר דרך תחבולה וא"ת א"כ מה זה שאמר ולא אביתם לעלות ראוי היה שלא ירצו לעלות כיון שטענו חטים והודה לו בשעורים התשובה אמר להם משה אם לא שאתם רשעים ואינכם מאמינים בה' לא הייתם מבינים רשעת תשובתם והייתם דנים לכף זכות מאמר המרגלים וז"ש ותמרו את פי ה' אלהיכם. ובזה הותר ספק א' שהקשה הרמב"ן בפ' שלח לך שלא מצינו במרגלים עון שהם השיבו היטב ואמת לכל שאלות ששאל משה בשליחות ההוא ולא מצא עון להם אלא במלת אפס ובזה שפירשתי כבר מצאנו עונם חרות וא"ת הרי אמר שם וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה אפס כי עז העם וגו' התשובה כתבתיה שם שהרי בפי' אמר כאן וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהם ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו:
פסוק כח
ערים גדולות ובצורות ארז"ל דברה תורה לשון הבאי ויתכן שהכוונה ששרי מעלה הממונים על אותם העיירות לא הפילם הקב"ה עדיין על דרך יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה:
פסוק לד
ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבותיכם כלומר כל כך קצף הקצפתם לשי"ת עד שעשית' שנשבע שבועות הפכיות וראיה ודור רביעי ישובו הנה ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגם הקימותי את בריתי אתכם ואם תאמר איך איפשר זה התשובה שאחר שהרשיעו לא חלה השבועה על זה הדור ועם כל זה נתרעם משה עליהם שההמון לא ידעו להבדיל ולהבין איך השבועות אינן זאת הפכית לזאת וזהו שאמר הדור הרע הזה ועוד קיים השבועה בכלב וזהו טעם ולבניו לפי שיהיו רבים כמו שנשבע לתת לבני האבות ואם לא יפורש כן מה טעם ולבניו שהנה גם לבני הדור הרע נתן האדמה ועשה לכלב ולבניו לפי שהיה צדיק כאלו כולם דור אחד אחר שהוא ובניו צדיקים:
פרק ג
פסוק כו
אל ה' ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי יש בזה הענין ספקות:
הספק הא' אחר שהקב"ה שומע תפלת כל פה וכ"ש תפלות החסידים ולמה לא קבל תפלת משה ועוד שזהו תוחלת מחלת לב לכל ישראל המתפללים שיאמרו אחר שלא נתקבלה תפלת משה שוא עבוד אלהים ומה בצע כי נפגע בו. וא"ת מה שלא נתקבלה תפלתו הוא לפי שהיה גזר דין שיש עמו שבועה שאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה ולכן הוא שבועה שנא' לכן נשבעתי לבית עלי א"כ יקשה למה התפלל משה ואמר אעברה נא ואראה ואיך איפשר שהיה מתפלל שיעבור השי"ת שבועתו וא"ת תשובה לזה מה שאז"ל בעת ההיא לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר אקשה אם ארץ סיחון ועוג היתה ארץ ישראל ראוי לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל לא היתה מארץ ישראל והקב"ה נשבע לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם:
הספק הב' אהרן למה לא התפלל כמרע"ה וכי לא היה תאב החיים כמרע"ה וכ"ש כפי מה שאז"ל וכי לאכול מפריה היה תאב אלא לקיים המצות התלויות בארץ וא"כ כ"ש שיש להקשות איך לא התפלל גם הוא לקיים המצות התלויות בארץ:
הספק הג' שאמר ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה לא תיראום ואחר זה התפלל ואמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וההפך היה ראוי שהיה לו להתפלל וכשיראה שלא נשמעה תפלתו אז היה ראוי שיצוה את יהושע לאמר עיניך הרואות אבל כשציוה ליהושע כבר הוסרה ממנו ההבטחה מליכנס לארץ ישראל וא"כ למה התפלל אח"כ אעברה נא ואראה וא"ת בעת ההיא אינו חוזר למ"ש ואת יהושע צויתי אלא לעת הגזירה א"א שלא הזכיר למעלה הגזירה ועוד שבכל ענין שתפרש בעת ההיא היה ראוי שיזכיר התפלה בראשונה ואח"כ יאמר ואת יהושע צויתי:
הספק הד' אחר שכבר צוה ליהושע מה צורך שיאמר לו הקב"ה וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו הרי כבר צוהו וחזק ואמץ אותו במה שאמר לו עיניך הרואות:
הספק הה' הקב"ה לא גזר עליהם מיתה אלא שלא יכנסו לארץ וא"כ למה לא נשאר חי עם ראובני וגדי וחצי שבט המנשי וא"ת הגיע זמנו אינו כן שהרי לא כהתה עינו ולא נס ליחה ואם כן למה הנמשך מהגזירה יותר רע מהגזירה היה לו לקיים גזירתו וישאר עם ישראל שגזר עונש מעט והענישו הרבה ואין זו מדת השי"ת:
הספק הו' למה עשה הקדמה כ"כ גדולה לשאלה קטנה שלא יאמר אדם לשר הלוה לי ק' זהובים שכבר נתת לי במתנה פעמים רבות אלף פרחים ועוד שכל הקדמה צריך שיהיה לתולדה יחס עמה והגבורות שעשה הקב"ה וגדולות אין להם יחס להעברת הירדן שהעברת הירדן למשה אינה גבורה:
הספק הז' למה אמר אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכו' שנראה שיש אלוה שיעשה גבורות אלא שאינם גדולות כגבורות השי"ת והיה ראוי שיאמר אשר אין אל בשמים ובארץ אלא אתה כמו שאמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד:
הספק הח' למה אמר את הארץ הטובה וההר הטוב הזה שמי ששואל חסד מאת המלך ראוי הוא שלא יחשיבנה ויגדיל אותה לפני המלך שכשיגדיל אותה לפני המלך לא יעשה אותו החסד ואם לא רצה להפחיתה כדי שלא יחר אף ה' לפחות לא יחשיבנה והיה ראוי שיאמר אעברה נא ואראה את הארץ ועוד למה נתן לה מצרים כמוכר שדהו כאלו הקב"ה לא היה מכירה שאמר אשר בעבר הירדן. ונראה לי היתר לכולם בתשובה אחת והיא שהקב"ה נשבע לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם והכוונה לא תהיו מנהיגים בארץ ישראל אבל לא גזר שלא יכנסו לארץ שאם גזר כן ראוי שיאמר לכן לא תבואו אל הארץ אשר נתתי להם ולפי שנשבע שלא יהיו מנהיגים לא שאל משה שרוצה להביא לישראל אלא שיהושע יביאם ומשה יכנס כאחד מן העם ולפיכך מה שעשה בראשונה הוא שצוה את יהושע ואמר לו עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם ואחר שעשה ליהושע מנהיג אז התחנן שיעבור הוא עם ישראל לא שיעבירם וז"ש בעת ההיא אחר שצויתי ליהושע ולזה עשה ג' הקדמות האחד שהכחיש החטא רצוני שאינו חטא גדול והוא שמי שעושה עצמו שוה מאד לאחד אפילו הוא גדול מאד אינו מן התימה שיחטא לו שהוא כרעהו וז"ש אתה החילות. הב' שמי שעושה גבורה גדולה ללחום עם מלכים ולנצחם ראוי הוא שינצח את עצמו וז"ש אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך השלישי אלו הונח שיהיה חטאי גדול ושאינך רוצה לכבוש רחמיך את כעסך אעברה נא ואראה את הארץ הטובה פי' שמרע"ה טען להקב"ה בזה העונש ואמר ידוע שהקב"ה מודד מדה כנגד מדה וא"כ למה ענשת לי שלא אבוא אל הארץ בשלמא המרגלים שהוציאו דבת הארץ ראוי הוא שלא יכנסו שם אבל אני לעולם שבחתי אותה ואמרתי ארץ זבת חלב ודבש ואמרתי טובה וא"כ אלו הונח שהייתי ראוי לעונש שחטאתי ושאינך רוצה להתגבר לפחות עונש זה אינו ראוי אלינו. וא"ת א"כ הקב"ה מדוע הענישו בזה העונש. התשובה שאמר מדוע לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שלא כבדתם אותי ג"כ לא יהיה לכם כבוד כשתהיו מנהיגים להם לכן לא תביאו אבל משה עשה הכנסת פירכא ואמר ראוי שלא יהיה לי כבוד עמהם ושחטאתי ושאינך רוצה להתגבר על מדת הדין סוף סוף אני רוצה לקיים גזירתך אבל אכנס שם כאחד העם לא למנהיג ולז"א אעברה נא כלומר עתה בזאת ההקדמה אני יכול ליכנס ולז"א לו הקב"ה וצו את יהושע כלומר אע"פ שעשית כל מה שאיפשר לעשות ליכנס לארץ והשתדלת כל ההשתדלות האיפשרי לך שצוית את יהושע ושחזקת אותו ואמצת לו לא עשית תועלת בכל מה שעשית כי דע לך שהוא יעבור והוא ינחיל ואתה לא תנחיל וגם לא תעבור וא"ת למה לא רצה הקב"ה שיעבור כאחד העם אחר שלא נשבע על זה התשובה לא רצה הקב"ה שיהיה קלון גדול למשה שיכנס כאחד העם ויהושע יהיה גדול ממנו וז"ש רב לך וכי רב וגדול ראוי שיהיה לך אינו ראוי שהרי אתה הוא הרב ויהושע תלמידך ונער שלך ואין ראוי שיהיה הוא רב עליך ולזאת הסבה בעצמה לא נשאר עם ראובן וגד לפי שהיה קלון למשה שיהושע יהיה לו שתי יתרונות על משה אחד מנהיג בארץ ישראל ומשה חוצה לארץ הב' יהושע מנהיג של י' שבטים ומשה משני שבטים וגם זה נכלל ברב לך אין ראוי שיהיה יהושע רב עליך או גדול ממך ומכאן שיותר טובה המיתה מהקלון שבהכרח הריקות מת משה הוא לא היה אפשר שיכנס למנהיג וגם בלא מנהיג הוא קלון וגם מנהיג דשני שבטים היה קלון בהכרח מת. וא"ת אהרן למה לא התפלל לפי שאמר משה רוצה ליכנס לקיים מצות התלויות בארץ ואני עיקר המצות התלויות בארץ הם לתועלתי והם כ"ד מתנות כהונה ויאמרו בני אדם שכדי לקבל מתנות אני מתפלל ליכנס בארץ ולזה לא התפלל. וא"ת למה לא קיבל הש"י תפלתו וכמו שהקשיתי בספק הראשון התשובה שהיה נראה עול לאהרן שכששני אנשים חטאו חטא אחד והם בבית האסורים השופט שגזר אחד למיתה ואחד לחיים הוא עול ולז"א בפרשת פנחס עלה אל הר העברים וגו' ונאספת אל עמך גם אתה כאשר מת אהרן אחיך כלומר אינך מיוחס ממנו שאחיך הוא וגם החטא אחד הוא כאשר מריתם ואם לא יפורש כן מה צורך לומר אחיך וגם לא היה צריך לומר כאשר מריתם פי ולמה הזכיר לו עונות ראשונים. ואיפשר שגם זה נכלל במה שאמר רב לך כלומר אין ראוי שיהיה לר רבותא על אהרן. עוד איפשר לומר שמה שלא התפלל אהרן לפי שבניו נכנסים במקומו לכהונה גדולה ולכל מעלה אבל משה בן משק ביתו נכנס תחתיו. ובזה הותרו כל הספקות:
פרק ד
פסוק ב
לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו וגו' ואמר בסמוך עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור מה קישור יש לזה עם זה התשובה לפי שאמר ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים ויאמרו ישראל המצות שהשכל גוזר ראוי לעשותם אבל החקים שאין בהם טעם מה צורך בהם אין בהם תועלת ונזק לז"א עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' וזה נראה חוק ובלי טעם שהשכל גוזר שמי שיפער לפעור ראוי לתת לו שכר שביזה לע"ז והרי אתם רואים שהקב"ה השמידו וא"כ ראוי לשמוע אל החקים ואתם הדבקים וא"כ לא תוסיפו על הדבר ולז"א בסמוך כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וזה יעשה הקב"ה שישמע תפלתכם כשתעשו החקים ואם כן אין צריך טעם אחר לחקים אלא זה שאנו רואים שבעשותינו החקים ישמע תפלתינו בכל קראינו אליו ואתם הדבקים בה' אז"ל ישראל דבקים בה' אבל אומות העולם אינם דבקים באלהיהם פי שא"א להיות הדבר מזון אלא כשיהיה דומה לניזון המשל האבן א"א לזון האדם והבעלי חיים לפי שאינו דומה לאדם ולא לבעלי חיים אבל הלחם יש לו דמיון עם האדם וכן מזון הנפש הוא המושכל והוא מזונו כשהמושכל הוא אמיתי אבל אם אינו אמיתי אינו מזון לנפש ולכן אינו דבק לנפש אבל המושכל האמיתי הוא מזון לנפש ולכן דבק בו כמו שהמזון נדבק בניזון ונהפך לניזון וכן המושכל נדבק במשכיל ושב הכל אחד ולז"א ואתם הדבקים ישראל דבקים בה' לפי שהקב"ה אמת והמושכל נדבק עם המשכיל אבל הע"ז היא שקר ולזה א"א להיותה דבקה עם השכל ואם לא יפורש כן יקשה הרי כומרים רבים דבקים בע"ז מאד אבל אחר שהוא שקר אין אותו הדבקות אלא מצד הדמיון לא מצד השכל וז"ש ויצמד ישראל לבעל פעור אז"ל כצמידים פירוש שהצמידים אינם דבקים בזרוע אלא שכנים לזרוע וקרובים אליו וז"ש אתה ה' בקרב העם הזה:
פסוק ה
ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אז"ל מה אני בחנם אף אתם בחנם בזה יש ספק למה אמר זה בכאן ולא אמר כן למעלה כשאמר הכתוב ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות והיה ראוי שיאמר שם כאשר צוני ה' אלהי ועוד שנראה שאלו הפסוקים מיותרים שמה צורך לומר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים הרי למעלה אמר ועתה ישראל שמע אל החקים התשובה שלמעלה דבר במצות שגם כן היה חייב משה לעשותם וללמדם וא"כ כיון שלמד משה מהקב"ה התורה בחנם ראוי שילמדם בחנם אבל בכאן שהיה מצוה להם המצות שיעשו בארץ ישראל כמ"ש לעשות כן בקרב הארץ ומשה לא יבא שם היה ראוי שיפרעו לו למוד אלו המצות יותר מהמצות שגם הוא חייב בהם ולז"א בכאן כאשר צוני ה' מה אני למדתי מן הקב"ה בחנם אף לכם אלמד בחנם ובזה הותר הספק הב' שאין כפול שבראשונה אמר שיעשו המצות יירשו את הארץ כמו שאמר ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ ועתה אמר המצות שיעשו בארץ ישראל כמ"ש כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ:
פסוק ו
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם יש בכאן ספק למה אמר רק רק ואמר רק עם חכם ונבון רק השמר לך מה מיעטו והתשובה שהאומות יכחשו המעמד הנבחר לפי שאומרים שא"א שיבוא נבואה לשום אדם שנמנע להדבק הנבדל מחומר עם החומרי וכ"ש אומה בכללה ולז"א ושמרתם ועשיתם החקים שהעמים לא יאמינו שהשי"ת צוה לכם רק שאתם חכמים ונבונים לסדר הדת הזה וטען כנגדם שתי טענות הא' כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו אם החוקים והדת מצד חכמתכם אלא ודאי מאחר שהשי"ת שומע תפלתכם אינו אלא לפי שהדת והחוקים והמצות הם מהשי"ת. הטענה הב' הנה יש לאומות חכמות הרבה מדוע לא סדרו דת אחרת מצד חכמתם כזו ולפי שרושם יותר חזק ירשם בנפש המושג מן החוש מהמושג מההיקש כמו שתראה בלימודיות שמצד שלא ירשם בנפש התמונה השכלית הנה יציירה מבחוץ כדי שתהיה מושגת מהחוש אשר ירשם בנפש רושם חזק ולפי שלאמת מעמד הר סיני סדר הקשים וטענות האלו אמר אל תשען אל טענות הקשיות אחר שיש לך ידיעה מן החוש ולז"א רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וכיון שראית בעיניך מעמד הר סיני אינך צריך לטענות האלה ולא לטענות אחרות:
פסוק יב
קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול וחזר לומר ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ראוי לספק למה כפל זה ואמר אותו ב' פעמים. התשובה שמפני אחד משתי דברים איפשר שיחשב שיש שם גוף. הא' לפי ששמעו קולות וא"א קול אלא מצד גוף שהגוף פועל הקול וקול בלא גוף נראה שא"א ולז"א קול דברים אתם שומעים ועכ"ז לא היה שם תמונה ותמונה אינכם רואים זולתי קול. השנית כתיבת הלוחות ואין כתיבה בזולת גוף ולז"א ויכתבם על שני לוחות אבנים ועכ"ז ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה
פסוק כה
כי תוליד בנים בכאן יש ספקות:
הספק הא' מה צורך לומר והשחתם שהשחתה רבה היא עשיית פסל:
הספק הב' מה זה שאמר תמונת כל שא"א תמונה כללית אלא פרטית שאין יש חי כללי:
הספק הג' אחר שאמר ועשיתם פסל מה צורך לומר ועשיתם הרע מה רע איפשר יותר גדול מזה:
הספק הד' למה אמר בענין העונש ועבדתם שם אלהים אחרים שזאת עבירה היא ולא עונש עד שהוצרך המתרגם לומר ותפלחון תמן עממיא פלחי טעותא:
הספק הה' איך אמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהיך הנה כבר אמר למעלה ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך:
הספק הו' למה אמר לא ירפך היה ראוי שיאמר יחזיק בך שהרי כבר ריפה אותם ועזבם ונראה שכל אלו הספקות יותרו בשנאמר שרמז כאן שיעברו ג' עבירות ע"ז גלוי עריות שפיכות דמים. ג"ע כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם לפי שאז"ל ג' הקב"ה שונאן זקן נואף עשיר גנב עני גאה לז"א כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם אמר ברמז שהוא זקן נואף והשחתם רמז לג"ע שנאמר ושחת ארצה. הב' ועשיתם פסל תמונת כל פי' כל מיני מתכות מכסף וזהב ושאר מיני מתכות וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל ועשיתם הרע הוא ש"ד ונראה שלפי שהשנים הראשונים נעשים בכח המתאוה ושפיכות דמים בכח כעסני לז"א להכעיסו זה שעשית בכעס הוא להכעיס ומכעס שלך יש לי כעס ובסמוך חזר לאחרונה שהוא שפיכות דמים ואמר לא תאריכון ימים אתה קצרת ימיו ג"כ יתקצרו ימיך. לג"ע תהיו גולים גלוי תחת גלוי והפיץ ה' אתכם. וכנגד ע"ז אמר קודם שתהיו גולים הייתם עושים פסל תמונת כל מתכת גם כסף וזהב ומרגליות אבל כשתהיו גולים אם תעשו פסל לא יהיה מזהב ששם חוצה לארץ יכלה פרוטה מכיס שלכם אלא מעץ ואבן ואם כן אינו גזירה ועבדתם שם אלהים אחרים אלא אם תעבדו אלהים אחרים יהיה מעץ ואבן. ונראה שלז"א ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך ולא אמר ובכל מאדך שהוא הממון לפי שהם עניים ואין להם ממון ואמר ובקשתם משם ומיותר משם אלא הכוונה ראו מה הפרש יש בין הקב"ה לע"ז שהע"ז שם במקום שעובדים לה אינה רואה כלל שמה שאמר ועבדתם שם שם מושך עצמו ואחר עמו ועבדתם שם אלהים אחרים אשר לא יראון שם שנאמר בעת פקודתם יאבדו בשעה שמתפללין ובשעה שעובדים לה מתרקבת בעת פקודתם שהוא שמפקידים לה לעובדה אבל הקב"ה הוא בשמים שהוא רחוק מאד ממך שאתה בגלות וחוצה לארץ ומצאת לו וכל זה בגלות כשתדרשוהו בעת צרה בעצירת גשמים או צרה אחרת אבל כשתרצה לדרוש את ה' שיוציאך מגלות זה הוא ענין אחר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וזה הוא שאמר באחרית הימים:
פסוק ל
ושבת עד ה' אלהיך לא ירפך פי' לפי שהקב"ה מחזק לב אותם שהרשיעו מאד לשלא ישובו שנאמר ויחזק את לב פרעה השמן לב העם הזה אמר לא די שלא יחזיק לבך לשלא תשוב בתשובה אבל אפילו רפיון בלבך לשלא תשוב לא יתן לך ולא ישחית לבך ויתכן לומר עוד לקושיית ועבדתם שם אלהים אחרים שזה עון הוא ולא עונש תשובה מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה לזה אמר כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ ועשיתם פסל העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון מעל הארץ והפיץ ה' אתכם בעמים וגם שם חוצה לארץ אני יודע שתשובו לעבוד ע"ז ותעשו עון גדול בהכרח או ברצון שאף ההכרח היה רצון אחר שחייבים לקדש את השם וזה הוא שאמר ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם ואחר שעבדתם גם כן בין האומות ע"ז לא היה ראוי שתקובלו בתשובה ועם כל זה ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת וא"ת איך איפשר לסלוח להם אחר שלקו ושנו ועוד שהתשובה היא מתוך צרה לזה אמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך כי אל רחום שאל נא או הנסה אלהים ומי שעשה כל זה ג"כ יעשה זה שימחול ואמר להוריש גוים גדולים שגם אחר שנחטא חוצה לארץ נשוב לארצנו ונירש גוים כמבראשונה ולפי שיותר טוב הוא שלא יחלה האדם משיחלה ויתרפא לזה אמר מה תועלת לך לשתחלה ואחר כך תתרפא ושתלך בשבי חוצה לארץ ואחר כך תשוב לארץ יותר טוב שלא תחטא ותאריך ימים על האדמה לעד לעולם וז"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וא"כ ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה ובזה הותר הספק וג"כ נקשרו אלו הפסוקים כולם קישור יפה:
פרק ה
פסוק כ
ויהי בשמעכם את הקול מתוך החשך ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו וגו' בזה יש שתי ספקות:
הספק הא' הם סתרו דבריהם הם אמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ואיך אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו הרי אמרו שלא ימותו:
הספק הב' ידוע שהדבר שנעשה בו פועל אחד פעם אחד שנקל בפעם שנית לעשותו מבראשונה שנאמר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש ואח"כ וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים בתחלה מלאך ואח"כ אלהים ואם כן מאחר שבפעם הראשונה לא מתו כל שכן בפעם שני'. התשובה שהנביא שהקב"ה מדבר עמו הוא לאחד מב' סבות. הא' לשינבא לו או לישראל. הב' לשיאמין בנבואה הנביא שנבואתו לשינבא לישראל לא ימות אע"פ שינבא אלף פעמים אבל הנביא שהקב"ה מדבר עמו לפי שיאמין בנבואה ראוי שימות אחר שניבא פעם אחד לפי שאין מטבע המין האנושי לשמוע קול ה' אלא שימות לפי שהנבואה עובר חושו ושכלו וימות שכבר יעד החכם בג' מספר הנפש חקירה אם איפשר בשכל אשר בנו שישכיל הדברים הנפרדים והוא בנו או אי איפשר אלא כשישולל מהגוף ולא הגיע לנו חקירה זו ולכן הבאים אחריו הלכו בדרכים מחולפים קצתם חשבו שא"א שהרי נאמר שם שלא תשכיל הנפש כלל מבלי צורה דמיונית א"כ הנפש המתאחדת עם הגוף לא תשכיל הנבדל וכמו שהחוש לא ישיג המושג החזק לפי שעובר גבול יחס החוש ואם ישיג יגיע לו הפסד ושריפה אשר אי איפשר אחר זה להשיג מושגו כן בשכל שאע"פ שאין לו כלי גשמי יפסד מהמושכל החזק והוא הנבדל שעובר כח שכלנו ולזה הדעת נוטה והנביאים שנבאו הוא דרך נס ולזה אמרו היום הזה ראינו כלומר הסבה שהשם דיבר עמנו אין כוונתו שנהיה נביאים מנבאים לאחרים או לנו אלא לשנאמין בנבואה והתכלית הזה כבר הוא מושג בפעם הראשונה שדיבר עמנו שהיום הזה ראינו מה שלא היינו מאמינים שיהיה איפשר בחק האנושי להשיג ושהיה נמנע ולפי שרצה הקב"ה שנאמין כן לזה דיבר עמנו ואחר שהתכלית הושג מכאן ואילך אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד נהיה נשארים לטבע המין האנושי ומתנו:
פרק ז
פסוק יב
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמר ה' אלהיך לך יש בזה ספקות:
הספק הא' הוא איך אמר שבשכר המצות ישמור הברית והחסד שנשבע לאבותיך שהשבועה שנשבע לאבות ראוי לקיימה ולא בשכר המשפטים והמצות שישמעו:
הספק הב' אליבא דמאן דאמר שכר מצות בהאי עלמא ליכא הנה כאן אמר הפך והיה עקב ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך:
הספק הג' למה אמר לשון עקב והיה ראוי לומר למען תשמעו את המשפטים ושמר וגומר. והתשובה בשנקשה קודם מה שהקשו חז"ל בי' דברות אמר ועושה חסד לאלפים שלשני אלפים דורות יעשה זכות אבות ובכאן אמר לאלף דור ותירצו כאן בעושים מאהבה כאן בעושים מיראה בזה הפסוק סמך שומר המצות שהוא מיראה לאלף דור ובי' דברות סמך אוהביו לאלפים שאמר לאלפים לאוהביו ויתכן שפי' הפסוק הוא שומר הברית והחסד פי' זכות האב אם בנו אינו כדאי אינו נותן לו הקב"ה וכן לבן בנו וכן ממתין אלף דור אם כולם רשעים עד שיבא צדיק אחד ובזה הותר הספק שעשו חז"ל שמה שאמר עושה חסד לאלפים הכוונה שלאלפי דורות יפרע זכות האב כאמרם מדה טובה יתירה על מדת פורענות אחת על חמש מאות שזו לד' דורות וזו לאלפים שאמר במדה טובה עושה חסד לאלפים ובמדת פורענות ד' דורות שנאמר פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים אבל מ"ש כאן שומר הברית והחסד לאלף דור הוא ענין אחר שממתין הקב"ה אפילו עד אלף דור איש אחד שיהיה ראוי לקבל זכות אבות ולז"א כאן שומר הברית מלשון ואביו שמר את הדבר ושם אמר עושה חסד. ובזה הפי' הותר ספק חז"ל ובזה עצמו הותר הספק הראשון שכוונת הפסוק שומר הברית לאלף דור כמו שאמרתי ולז"א והיה עקב פי' אם אתה תהיה צדיק לא ימתין הקב"ה אלף דור ולא דור אחר אלא לך יהיה הברית והחסד ולא ישמור לאלף דור אלא השמירה יהיה לך או נאמר שפי' ושמר ה' אלהיך לך הוא אם תשמור המשפטים והמצות יעשה הקב"ה סגולה לך מברית אבות שלא יוציאנו בהוצאה אלא יעשה כמי שעושה סגולה במלכים ובשכר שתשמור המצות אהבך וברכך והרבך. ולספק הב' והג' נראה שמה שאמר לשון עקב לפי שהעקב הוא ברגל שאדם דש בו וכאלו הוא הפחות שבאברים לז"א המעט שיתן לך בשביל שתשמעון המשפטים והמצות הוא ושמר ה' ואהבך וברך פרי בטנך ואלו הם פירות המצות אבל הקרן שהוא העיקר והנכבד מהכל יהיה שמור לך לעולם הבא וא"כ לא יקשה זה הפסוק למי שאמר שכר מצוות בהאי עלמא ליכא ואמר ברוך תהיה מכל העמים לפי שישראל יאמרו זה שהקב"ה נותן לנו בשכר המצות או פירותיהן ג"כ אומות העולם יש להם שפע רב פרי הבטן דגן תירוש ויצהר לזה אמר ברוך תהיה מכל העמים ולפי שהשבע לעשיר יחליאנו חלאים רעים לכן סמך לזה והסיר ה' ממך כל חולי ועוד שאומות העולם אוכלים לחם בשר ופירות ואתה אכלת את כל העמים ולפי שבשלל העמים ימצאו פסל ומסכה זהב וכסף אמר ולא תעבוד את אלהיהם כי מוקש הוא לך:
פרק ח
פסוק א
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות יאמר אם כל המצות אשר אנכי מצוך היום תשמרון יהיה לכם יותר שכר משכר המשפטים שבשכר המשפטים יתן לך דגן תירוש ויצהר ובריאות אבל בשכר המצות יהיה לכם יותר שכר שתחיון וירשתם את הארץ שעיקר המצות בארץ וכן אחר שירשו את הארץ תהיה קיימת בידם בשכר המצות והביא ראיה לשכר המצות וזכרת את כל הדרך:
פסוק ג
ויענך וירעיבך בכאן יש ספקות:
הספק הא' איך אמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן שנראה מזה שהמן הוא עינוי ואינו כן אלא עונג שנא' וטעמו כצפיחית בדבש והיה כטעם לשד השמן:
הספק הב' איך אמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן שבזה גינה אותו ובסמך לזה שבחו מאד שאמר אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך:
הספק הג' אחר ששיבחו כל כך ואמר בו אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך לומר שהוא יותר טוב מאד מפת שלנו איך אמר למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האד' שהאומר לא על הלחם לבדו צריך שיצא בדבר שהוא גרוע מלחם כגון שיאמר לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל פירות אם יצאו מפי ה' יחיה האדם שהפירות אינם חשובים כלחם אבל על המן איך אמר לא על הלחם לבדו כי על כל מוצא פי ה' וי"מ שהכוונה ויענך וירעיבך קודם שיתן להם המן שנאמר בפרשת בשלח וילכו ג' ימים במדבר ולא מצאו מים וגם כן מי יתן מותנו ביד ה' בשבתנו על סיר הבשר וגו' והשיב הקב"ה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ובזה הפי' הותרו הב' ספקות ראשון ושני אבל כפי כוונת חז"ל העינוי והרעבון הוא במן עצמו אמרו במסכת יומא פ' יום הכפורים כתיב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וכתיב למען ענותך למען השביעך מיבעי ליה רב אמי ורב אסי חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל אמר רב יוסף מכאן לסומין שאוכלים ואינן שבעים אמר ר' זירא מאי קראה טוב מראה עינים מהלך נפש אמר אביי הילכך מאן דאית ליה סעודתא לא ניכלה אלא ביממא ומ"ש למען הודיעך נ"ל לפי שהטבעיים אמרו שא"א לזון אלא מי שדומה לניזון ולכן המים אינן זנין אלא במקרה שמעבירים המזון וזה לפי שהם פשוטים והאדם מורכב והלחם שלנו זן לפי שהוא מורכב מד' יסודות כמונו והטעם שהוא מורכב לפי שהוא רחוק מהש"י ונתגלגל מהש"י באמצעיים רבים שהש"י פשוט ואחד בתכלית הפשיטות והאחדות והמלאך שהוא קרוב מהש"י פשוט אבל יש לו קצת הרכבה מצד שהוא עלול מהש"י והקב"ה עילתו ולכן כאלו במלאך קצת חומריות וז"ש הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה ומה תהלה יש במלאך אלא זה. אבל אותו החמריות שיש להם אינו גשמי והשמים שהם יותר רחוקים מהש"י הם חמריים גשמיים אבל אינם מורכבים מד' יסודות אלא הם פשוטים והם יסוד ה' שאין בו הפכיות ולכן הם נצחיים ואין בהם הפסד ומיתה ואח"כ נשתלשלו מהם הד' יסודות נפסדים והוים אלו מאלו הצד ההיולי שלהם מאבד צורה ולוקח צורה וההיולי כאלו מורכב מאחר שבו ד' יסודות זה אח"ז ואח"כ המזון מורכב מד' יסודות והמורכבים מהם חמריים מאד וזה לפי שהם רחוקים מהש"י אבל כל הדבר שיתקרב יותר להש"י הוא יותר פשוט והמן פשוט מאד לפי שאינו מורכב מד' יסודות והוא קרוב מאד להש"י והיא בריאה חדשה שהקב"ה אמר יהי מן ויהי מן וזה החידוש למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם שהוא מורכב והמורכב זן למורכב כי על כל דבר שיוצא מה' שהוא פשוט אחר שיצא מפיו יהי מן ויהי מן שלא נתהוה מתנועת הגלגלים כמו היסודות והמזון שמתהוה מצד תנועת הגלגלים גם בזה הפשוט שהוא מן יחיה האדם ומ"ש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים פירושו ממקו' גבוה לא שהשמים מולידים אותו וז"ש על כל מוצא פי ה' שאין אמצעי בנתים אלא שיצא מפיו והיה כן בלא אמצעי הכלל העולה שהמזון צריך שיהיה דומה לניזון והמן פשוט ועכ"ז זן וז"ש בפרק הנזכר לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת ניזונים בו דברי ר' עקיבא אמר לו רבי ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלים לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי אלא אל תיקרי אבירים אלא אברים שנבלע באיברים פי' מצד שהוא פשוט אין בו מותר. ובכל זה הותרו הג' ספקות אם הראשונה איך אמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן שנראה מזה שאכילת המן הוא עינוי ורעבון ואינו אלא עונג שנאמר כצפיחית בדבש וכטעם לשד השמן הכל יש במן עונג ורעבון עונג מצד חוש הטעם רעבון מצד חוש הראות שהיו כסומים שמשתנה לכמה טעמים ואין רואין בו אלא הלובן ועינו כעין הבדולח או עונג מצד חוש הטעם עינוי ורעבון מצד שאינו בביתם אלא מצפין אולי יבוא ואולי לא יבוא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו שמי שיש לו פת בסלו אף שלא אכל יום אחד הוא שבע שידע כי לא יחסר לחמו ומי שאין לו פת בסלו אע"פ שאכל הוא רעב:
והספק הב' איך גנה אותו במ"ש ויענך וירעיבך ואח"כ שבח אותו במ"ש אשר לא ידעת ג"כ הותר שהעינוי והרעבון הוא מצד שאין רואין אותו והיו כסומין או מצד שאין להם פת בכליהם והשבח הוא שלא ידעון אבותיך שיזון פשוט למורכב ודרך נס זן והוא שבח גדול ומעלה גדולה. ובזה ג"כ הותר הספק הג' אחר ששיבחו כ"כ ואמר אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך לומר שהוא יותר טוב מלחם שלנו איך חזר וגינה אותו כשאמר למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו' שנראה מזה שהוא גרוע כבר הותר במה שאמרנו שהוא שבח לומר לא על הלחם מורכב מד' יסודות יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' שהוא פשוט יחיה האדם וזה שבח גדול במן ונס גדול ובזה נבין קישור יפה שאמר בסמוך לזה שמלתך לא בלתה מעליך פי' הראיה שהמן אינו זן מצד הדמות שיש לו עמכם שידוע שהמן אין לו הדמות עם הבגד ועכ"ז המן זן לבגדיכם וזה דרך נס וכמו שהמן זן לשמלה הפך הטבע כן זן לכם וזהו שאז"ל במדרש שאל ר' אליעזר את ר' שמעון מהיכן היו ישראל לבושים כל מ' שנה אמר ליה ממה שהלבישום מלאכי השרת שנאמר ואלבישך רקמה מהו רקמה רבי סימאי אמר פורפירא א"ל ולא היו בלין א"ל ולא קרית מעולם שמלתך לא בלתה מעליך א"ל והיו הקטנים גדלים עמהם אמר ליה צא ולמד מן החומט הזה שלבושו גדל עמו א"ל ולא היו צריכין תכבוסת א"ל הענן היה שף בהם ומגהצן א"ל ולא היו נשרפין אמר ליה צא ולמד מן הסיטין הללו שאינן מתגהצים אלא באור ולא היו עושים מאכולת אמר ליה במיתתן לא עשו בחייהם לכ"ש אמר ליה ולא היו מסריחין מריח הזיעה כשלא היו מחליפין בגדיהם אמר ליה הבאר הזה מעלה להם מיני דשאים שהיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו והיו מנענעין בהם שנאמר בנאות דשא ירביצני בא שלמה ופירש וריח שלמותיך כריח לבנון ע"כ פי' סיטין בגדים וא"ת אחר שהמן טוב כל כך מדוע לא נתנו להם בלא עינוי לז"א וידעת כי כאשר ייסר איש את בנו פירוש שאין כוונתו לנקמה כשמכה אותו אלא להטיבו כן ה' מיסרך ועוד שהאב אינו מכה לבנו כל מה שחייב ועוד שהאב אחר שהכה לבנו יש לו רחמים עליו כאלו מתנחם בעבור שהכהו ואלו שלשה יש לשי"ת עמנו:
פרק יא
פסוק כו
אמר ראה לשון יחיד ואמר לפניכם לשון רבים שמדבר עם היחיד ועם הרבים והטעם לפי שהברכה והקללה נאצלות מב' מדות שבהן נברא העולם מדת הדין ומדת רחמים שאין עניינם נגלה רק ליחיד לכן אמר ראה פירוש בעין השכל ולפי שהברכה והקללה זירוז להמון בקיום המצות והפסד בעוברם עליהם לכן דיבר עם ההמון ואמר לפניכם:
פסוק כז
את הברכה אשר תשמעו וגו' היה ראוי שיאמר את הברכה אם תשמעו שהברכה סבתה השמיעה אבל אין השמיעה עצמה ברכה ועוד שאמר והקללה אם לא תשמעו וכן היה ראוי שיאמר בברכה:
והתשובה אמר אשר תשמעו לומר שישראל בחזקת כשרים ובודאי ישמעו ולכן יצוה להם את הברכה או יאמר אין יש ברכה גדולה כמו שיהיה האדם שלם ביראת ה' ולפי זה היה ראוי שיאמר והקללה אשר לא תשמעו אלא שלא רצה לומר לשון ודאות בקללה:
פרק יב
פסוק ד
לא תעשון כן לה' אלהיכם כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלהיך לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלהיך נותן לך ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם ושמחתם לפני ה' אלהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך כי אם אל המקום אשר יבחר ה' הוא הר המוריה ומה שלא אמר בפי' אל הר המוריה לג' סבות אחד שאלו ידעו האומות שהתפלה מקובלת שם והקרבנות יבוא כל אומה להחזיק בו ותרבה ההריגה בין האומות שנית שהכנעני יושב הארץ אלו יודעים שעתידים ישראל לירש ארצם ולהקריב שם קרבנות היו משחיתים אותו ג' שהשבטים היו מריבין זה עם זה עליו:
פסוק יד
באחד שבטיך ולמעלה אמר מכל שבטיכם הא כיצד כשקנה דוד הגורן מן ארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים אבל הגורן בחלק בנימין היה וכן בדברי הימים שנאמר ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות וכתיב בספר שמואל ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף חמשים שקלים וסותר זה לשש מאות אלא שש מאות לי"ב שבטים נ' לכל שבט ונ' שאמר בשמואל בעבור שבטו שבט יהודה. ובאלו הפסוקים יש ספקות:
הספק הא' אחר שאמר לא תעשון כן לה' אלהיכם כי אל המקום אשר יבחר ה' והבאתם שמה עולותיכם מה צורך לחזור ולומר והיה במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם שמה תביאו עולותיכם שהוא כפול:
הספק הב' שבראשונה לא הזכיר אלא ושמחתם אתם ובתיכם ואחר כך אמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי למה בראשונה אמר שישמחו הם ובניהם לבד ואח"כ אמר הם ובניהם ובנותיהם ועבדיהם ושפחותיהם והלוי:
הספק הג' למה בראשונה אמר לשכנו תדרשו ואח"כ לא אמר כן אלא והיה המקום אשר יבחר ה' וגו':
הספק הד' למה חזר לומר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' שהוא כפול ומכופל שאמר כן שלשה פעמים:
הספק הה' מדוע אמר עוד לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך שכבר אמר זה למעלה והתשובה לכולן שכל מה שאמר בראשונה לא תעשון כן כי אם אל המקום הכוונה כשהמשכן אינו במקום קבוע אלא לפעמים בשילה לפעמים בנוב ובמקומות אחרות ולז"א בו לשכנו תדרשו שלפי שאינו במקום קבוע שואלים איה מקום כבודו ולז"א כאן ושמחתם אתם ובתיכם לבד אבל לא עבדיכם ואמהותיכם שאחר שאינו במקום קבוע יספיק שיביא למי שיוכל להביא למקום שהמשכן שם ואח"כ אמר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ועברתם את הירדן והניח לכם מכל אויביכם וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם שמה תביאו והוא בירושלים ולז"א כאן ושמחתם לפני ה' אלהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי שאחר שהוא במקום קבוע לעד ראוי שכולם ילכו שם ולזה לא אמר כאן לשכנו תדרשו ולפי שאולי יאמרו למה יהיה המשכן במקום קבוע יותר טוב שיהיה לפעמים במקום א' ופעמים במקום אחר ויהיה לפעמים קרוב לשבט זה ופעמים לשבט אחר כמו שהיה מקודם לכן לזה חזר פעם שלישית לדבר בענין המקום ואמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כמבראשונה ולז"א כאן לשון השמר בדרך התראה לומר לא תחזור לעשות כמו שהיית עושה טרם שנבנה בית המקדש ולפי שעדיין הייתי אומר הקרבנות ראוי שיהיה כן ולא יעלו אלא לירושלים אבל מעשר שני מה צורך להוליכה לירושלים אני וביתי כולנו חכמים ונאכל כאן דגן תירוש ויצהר במקומותינו לז"א לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. ועדיין נוכל לומר אשלח שם המעשרות ולא אלך שמה לז"א כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' ושמחת לפני ה' אלהיך והותרו כל הספקות וחז"ל רמזו בזה אבל הספקות החמשה בפרט הותרו יותר בבירור באופן הנזכר:
פרק יג
פסוק ז
כי יסיתך אחיך בן אמך אפילו בן אמך שהיית עמו בבטן אחד ואז"ל אפי' בן אמו שאינו נוטל חלק עמו בירושה ואינו שונאו לא ישמע אליו וכ"ש בן אביו שנוטל חלק עמו ואולי שונא לו:
פרק יד
פסוק א
בנים אתם לה' אלהיכם נסמכה פרשה זו לענין עיר הנדחת לומר שאסור להתאבל עליהם איש על בנו ואחיו:
פסוק ד
זאת הבהמה אשר תאכלו וכל בהמה מפרסה פרסה כל אשר לו סנפיר וקשקשת פירשתיו בסדר ביום השמיני:
פרק טו
פסוק ז
כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך באלו הפסוקים יש הרבה ספקות:
הספק הא' היה ראוי שיאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך לא תקפוץ את ידך אבל הלב אין כאן מקומו אלא מה שצריך העני שיפתחו ידיהם לו:
הספק הב' למה אמר כאן במצות הצדקה והעבט תעביטנו שמצות צדקה בפני עצמה ומצות הלואה בפני עצמה ושם בפרשת אם כסף תלוה את עמי הוא מקומו:
הספק הג' למה אמר והיה בך חטא דבר ידוע הוא שאחר שאמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך ואם הוא דבר בליעל ידוע שחטא:
הספק הד' מה זה שאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח ידוע הוא שאם לא יהיה אביון בקרב הארץ לא יצוה לתת צדקה שהצדקה אינה לעשירים אלא לעניים:
הספק הה' והיא קושיא עצומה איך אמר כי יהיה בך אביון בארצך פתוח תפתח את ידך לו שנראה מזה שבחוצה לארץ אין אנו חייבין במצות צדקה ואינו כן שחובת הגוף היא ועוד חזר וקיים זה שאמר בסוף המצוה הזאת על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך:
הספק הו' שבכאן אמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ולמעלה אמר אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך בארץ:
והתשובה לכולם לראשונה שהזכיר לב בכאן משום דגרסי' פ"ק דמסכת בתרא הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות דכתיב הלא פרוס לרעב לחמך וגומר והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות דכתיב ותפק לרעב נפשך וגו' לז"א לא תאמץ את לבבך אלא ראוי שתדבר על לבו אם אין לך ממון ואם יש לך ולא תקפוץ את ידך כי פתוח תפתח את ידך לו או נאמר לפי שיש נותני צדקה שאינם נותנין בסבר פנים יפות לז"א לא תאמץ את לבבך או נאמר שיש אנשים שיש להם דעת טובה עם העניים ומוציאים מטבע של זהב מן הכיס וכשהיא בידו עוצם ידו ואינו נותנה לז"א אחר שהוצאת הממון והרי הוא בידך לא תקפוץ את ידך אבל צריך שכשהוצאת המטבע מן הכיס תפתח ידך ולא תפתחנו מעט אלא פתיחה גדולה ולזה כפל כי פתוח תפתח את ידך לו ומה שאמר העבט תעביטנו שאין כאן מקומו נראה שהכוונה שיש עניים שימותו קודם שיקבלו פרוטה ולאיש כזה אז"ל שיתן לו לשם הלואה ולא יתבענו עוד וזה עצמו אמר הפסוק והעבט תעביטנו אם לא רצה לקבל צדקה תן לו לשם הלואה ובזה ישאר לו די מחסורו אשר יחסר לו ועכשיו נשאר כאן ספק שהיהודי יאמר בשנת שמיטת קרקעות אין ריוח שאין אנו זורעים ולא קוצרים ולא פירות באילן ואיך אתן צדקה שמצד אחד איני מרויח ומצד אחר אפסיד ועוד שאחר השנה השביעית יבוא שמיטת כספים בשמיני ואני מפסיד מה שהלויתי ואיך אתן צדקה ואשאר ערום ועריה וז"ש השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע הרי שמיטת קרקעות שנת השמיטה הרי שמיטת כספים שהיא בסוף השביעי והתחלת השמיני ומ"ש והיה בך חטא הוא על דרך מה שאז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה והטעם לפי שהתשובה היא חסד גמור שמה הועיל מי שרצח שישוב בתשובה שהרי לא ישיב לגופו נפש הנהרג בתשובה וכן מי שחלל שבת לא ישוב מקודש בתשובה אלא ודאי הוא חסד גמור כמו שאמר אוהבם נדבה כמתנדב שלא היה חייב בו וא"כ כשאומר אחטא ואשוב הנה התשובה היא סבת חטאו שאם לא יהיה תשובה בעולם לא יחטא ולא יתכן שהחסד שעשה הש"י יהיה הוא עצמו סבה לחטוא וכן השמטה היא מצוה גדולה ועתה איפשר שיאמרו רבים מישראל קרבה שנת השבע שנת השמיטה ולכן רעה עינו באחיו ולא יעשה צדקה ואם לא יקרב שנת השמיטה יעשה צדקה וז"ש והיה בך חטא פי' מצות השמיטה יהפך לחטא שהיא סבת חטא ולז"א בך כלומר השמטה היא מצוה לכל ישראל ובך שתאמר כך יהיה זאת המצוה לחטא:
פסוק י
נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו שיש אנשים שנותנים צדקה לקיים המצוה אבל עושים כן הפך רצונם לז"א נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו לא אמר אל ירע לבבך לתת לו כמו שאמר ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו אלא אמר ולא ירע לבבך בתתך לו וי"א שלפי שיותר טוב שיתן האדם אלף לבנים באלף פעמים משיתנם בפעם אחד לפי שכשנותן הרבה פעמים ומרגיל עצמו בכך קונה קנין הנדיבות וכן פי' הרמב"ם במ"ש התנא במס' אבות והכל לפי רוב המעשה. ואיך יודע שקנה האדם קנין הנדיבות וכן כל קנין כשעושה בשמחה זהו אות גמור לשכבר יש לו הנדיבות בקנין וכמו שנתבאר במקומו לז"א נתון תתן לו וכשתרגיל עצמך בנתינה אל ירע לבבך בתתך לו פירוש תתן בשמחה שבלא ספק כשתרגיל עצמך בה לא תתעצב בנתינתה אלא תשמח בה וכמו שאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ועבדת את אויביך שלא יעד לו העונש על שלא עבד את ה' אלא על שעבדו שלא בשמחה ומ"ש כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר הכוונה לפי שאמר כי בגלל הדבר הזה ואז"ל גלגל הוא שחוזר בעולם לז"א מאחר שהוא כן הגלגל קצתו למעלה לראשנו וקצתו כאלו למטה והסבה שהעני עני הוא העשיר שלפי שכוכב שלך ברום הגלגל כוכב שלו למטה ולז"א את העני עמך מה צורך לומר עמך אלא לומר אתה הסבה שהוא עני ואם לא תתן לו מה יעשה הקב"ה יתן סבוב לגלגל באופן שהכוכב שהוא למעלה יהיה למטה ולז"א בגלל הדבר הזה ולא אמר בעבור הדבר הזה ולז"א כי לא יחדל אביון מקרב הארץ לפי שבהכרח יהיה הגלגל קצתו למעלה וקצתו למטה ועל כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח פי' אני נותן לך עצה ומצוה לך פתוח תפתח לפי שיותר טוב הוא אחר שלא יחדל אביון שיהיה הוא האביון ויקבל ואתה העשיר והנותן משיהיה הוא העשיר הנותן ואתה העני המקבל וזהו שאחז"ל את העני עמך אם כסף תלוה את עמי הרי טוב ואם לאו העניות יהיה עמך ומ"ש פתוח תפתח את ידך לאחיך בארצך הכוונה אפילו בארצך שיש שמטה וכ"ש חוצה לארץ שאין יש דין שמיטה שלא יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע. ומה שאמר כי לא יחדל אביון ולמעלה אמר אפס כי לא יהיה בך אביון הכוונה שהמשא שעל הסוס קודם שיפול לארץ נער קטון יוכל לעזור שלא יפול אבל אם נפל עם המשא צריך ד' אנשים להקים אותו ולז"א כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו שהראשונה שבמדרגות הצדקה היא לתת לו מלאכה שיתעסק בה וזהו והחזקת בו וזהו ומטה ידו שעדיין לא נפל אלא שנוטה ליפול ולז"א אפס כי לא יהיה בך אביון כלומר כשלא יהיה בך אביון מעט הוא העזר שצריך וזהו לשון אפס ועוד כי יברכך ה' ותוכל לתת לו אבל כשהוא אביון צריך עזר גדול ורב ולזה הרבה עתה בציויים שאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו ואמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל נתון תתן לו על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח והותרו כל הספקות:
פסוק יד
הענק תעניק לו מ"ש כאן לשון הענקה לפי שהעבד שעבד את אדוניו ואח"כ יוצא מעמו אם אחר ימים העשיר חושדים לו שגנב מאדוניו ואם רואים שהוא עני חושדים לאדון שלא פרע לו שכרו או מה שחייב לו לז"א מה שתתן לו יוליכנו על צוארו ויוסרו שתי החשדות ויהיה הענק מלשון ענקים לגרגרותיך:
פסוק יח
כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים שאין מנהג בני אדם לשכור עצמן לזמן רב אלא לג' שנים שנא' שלש שנים כשני שכיר וזה עבד שש שנים ועוד מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום בין בלילה וזהו כפלים שבעבודות ומהו עבודתו בלילה רבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון:
פרק טז
פסוק ז
ופנית בבקר והלכת לאוהליך הטעם שהזכיר זה בפסח יותר מבשאר המועדים בעבור שאפילו האחרון שבארץ ישראל יוכל להגיע לביתו ולחזור פעם שנית לחג שבועות שהרי אין פנאי ללכת לבית המקדש שני פעמים מפסח עד עצרת אלא אם הוא נוסע משם לבוקרו של חג המצות אחר שאכל שם פסחו ועמד י"ט ראשון ילון שם ולבקר שהוא חול ילך ועם זה יספיק לו זמן להגיע לביתו ולחזור לחג שבועות כיצד ארץ ישראל ארבע מאות פרסה באורך ורחבה כן ובית המקדש באמצע וא"כ ר' פרסה הוא המהלך ליותר רחוק שבארץ ישראל ובעשרים יום יהיה אדם הולך ר' פרסה לחשבון עשרה פרסה בכל יום ומפסח עד עצרת מ"ט יום חסר מהם ח' שבתות ויום אחרון של י"ט נשארו מ' יום ולז"א ופנית בבקר והלכת לאוהליך פי' בעשרים יום ובעשרים יום הנשארים תחזור:
פסוק י
מסת נדבת ידך אשר תתן לא אמר זה בפסח וסוכות אלא בחג שבועות שפסח וסוכות הרבה ימים וידוע שצריך לתת צדקה אבל שבועות שהוא יום אחד יעלה על הדעת שאין צריך:
פסוק יד
ושמחת בחגך והיית אך שמח ושמחת לפני ה' במדרש למה לא הזכירה תורה שמחה בפסח והזכיר שמחה בעצרת ובסוכות ג' שמחות לפי ששנינו בארבעה פרקים העולם נדון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון בחג נדונין על המים ומפני שפסח יום הדין וכל הדינין עתידין לעשות לא נזכר שמחה כלל אבל בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח נכתב בו שמחה אחת ובחג שעברו שלשה דינין פסח עצרת ראש השנה לכך נכתב בו ג' שמחות:
פסוק יח
שופטים ושוטרים תתן לך בזאת הפרשה יש ספקות:
הספק הא' למה האריך כ"כ בענין עוות הדין יספיק שיאמר לא תטה משפט שבזה נכלל לא תכיר פנים ולא תקח שוחד צדק צדק תרדוף:
הספק הב' למה אמר ושפטו לשון נסתר היה ראוי שיאמר שפטו את העם משפט צדק כמו שאמר לנוכח לא תטה משפט לא תכיר פנים לא תקח שוחד צדק צדק תרדוף:
הספק הג' למה אמר ושפטו לשון רבים ואח"כ לשון יחיד לא תטה משפט לא תכיר פנים לא תקח שוחד:
הספק הד' למה כפל צדק צדק תרדוף היה ראוי שיאמר צדק תרדוף:
הספק הה' למה נתן סבה ללאו דלא תקח שוחד כי השוחד יעור שאין דרך התורה לתת טעם למצות:
הספק הו' מה הכוונה במ"ש כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים:
הספק הז' מה קישור יש מצות השופטים עם לא תטע לך אשרה ולא תקים לך מצבה לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום:
הספק הח' מדוע במצבה אמר לשון שנאה ובשור ושה לשון תועבה ובאשרה לא אמר לא זה ולא אותו:
הספק הט' הוא דגרסינן באלה הדברים רבה שופטים ושוטרי' א"ר אחא בוא וראה ו' מעלות לכסאו של שלמה שנאמר שש מעלות לכסא ובפרשה הזאת כתובים ו' פעמים לא תעשה ואלו הן לא תטה משפט לא תכיר פנים לא תקח שוחד לא תטע לך אשרה לא תקים לך מצבה לא תזבח לה' אלהיך והיה הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה כיון שהיה עולה במעלה הראשונה היה הכרוז אומר לא תטה משפט מעלה שניה היה הכרוז אומר לא תכיר פנים ג' אומר לא תקח שוחד ד' אומר לא תטע לך אשרה ה' לא תקים לך מצבה ו' לא תזבח לה' אלהיך עד כאן ועל זה המאמר קשה לי מאד מה קישור יש בין עליית שלמה בכסאו ללא תטע לך אשרה וכי היה נוטע שלמה אילנות במקדש שהיו מזהירים לו לא תטע לך אשרה וכן לא תקים לך מצבה וכי היה בונה מזבחות אז וכן לא תזבח לה' אלהיך וכי היה שע"ה עולה בכסאו להקריב קרבנות:
התשובה אלו הפסוקים בכלל אזהרה לג' כתות א' דיבר בממני הדיינים ב' בדיינים עצמם ג' בבעלי דינין שופטים ושוטרים תתן לך מצוה לממני הדייני' ואמר שימנו דיינים הגונים חכמים וצדיקים לפי שישפטו את העם משפט צדק ולכן אמר ושפטו לשון רבים ודיבר שלא לנוכח והיא מצות עשה לממני הדיינים שני בדיינים עצמן ג' לאוין לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד ומה שהוצרכו ג' לאוין בדיינים הטעם לא תטה משפט בשעת פסק דין לא תכיר פנים בשעת הטענות לא יעזור לאחד לחבר דבריו ולהמתיקן לא תקח שוחד מורכב משניהם קודם הטענות וקודם פסק דין בזה האופן לא תקח שוחד קודם הטענות לעוזרו לטעון ולקודם פסק דין ואחר הטענות לשיזכנו בדין ונתן טעם לשניהם לראשונה שהוא קודם הטענות כי השוחד יעור עיני חכמים הדיינים אם קודם פסק דין ויסלף דברי צדיקים הם ג"כ הדיינים לפי שהדיינים צריך שיהו חכמים וצדיקים וא"ת פשיטא שלא יקח שוחד אחר שאמר לא תטה משפט לכן פרש"י שהשוחד שהזכיר בכאן אינו להטות הדין אלא לשפוט אמת והיית אומר אחר שהוא לשפוט אמת למה אסרו הקב"ה לזה הוצרך לומר אע"פ שיהיה לשפוט אמת יטה הדין לפי שאחר שדעתו קרובה יחשוב הדיין שהדין עמו וזהו יעור עיני חכמים ולפי שהטענות צריך חכמה שראובן יהיה הדין עמו ובשביל הטענות יעות דינו לז"א יעור עיני הדיינים החכמים שיעזרו לטעון לבעל דין בחכמה בחשבו הדיין שהדין עמו ובשעת הפסק הדין נופל לשון צדיקים:
פסוק כ
צדק צדק תרדוף הוא לבעלי דינים כאז"ל הלך אחר ב"ד יפה ולז"א צדק צדק שתי פעמים אחד לטוען ואחד לנטען ולפי זה הפי' אין הפסוקים כפולים וכולם לצורך גדול ולז"א ושפטו לשון רבים והוא שלא לנוכח לפי שעניינו בממני הדיינים ולפי שהתחיל שופטים לשון רבים נופל בו ושפטו ולזה הפי' נטו חז"ל ובזה שפירשתי הכל מסודר ומתוקן. וראוי לתת קישור לג' לאוין שהזכיר סמוך לדיינים אשרה ומצבה ומום ולזה נשיב קודם לספק הח' מדוע במצבה הזכיר לשון שנאה ובלא תזבח לשון תועבה ובאשרה לא זה ולא אותו ונראה שהם ג' טעמים נבדלים זה מזה מצבה היתה אהובה קודם ועכשיו שנאה לא תזבח שור ושה אשר יהיה בו מום לעולם היה שנוי כי תועבת ה' אלהיך הוא אשרה וכל עץ אין לו לא זה ולא אותו שהנה אילן אינו תועבה וג"כ לא היה אהוב קודם ועכשיו שנאו אלא לפי שהוא אצל אחר והוא המזבח שיבואו לטעות בו שכמו שקודם זה היה אילן נטוע אצל מזבח ע"ז אם יהיו נוטעים אותו אצל מזבח ה' יבואו לטעות לעבוד ע"ז וכיוצא באלו הג' לאוין יש בדיינים לא תטה משפט הוא עצמו תועבה להטות משפט גבר נגד פני עליון לא תכיר פנים הוא שהיה הדיין אוהב לטוען במשל ועכשיו ראוי שישים אותו בלבו כאילו הוא שונאו לפי שיהיו שוים בלבו טוען ונטען לא תקח שוחד הוא עצמו אינו תועבה מצד עצמו שלשפוט צדק לקחו ולא היה אהוב ועכשיו שנאו ואינו רע שלשפוט צדק לקחו אבל ימשך ממנו רע כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים הנה קישור יפה בין אלו הג' לאוין לדיינים והותרו כל הספקות ולזה היה הכרוז אומר אלו הג' עם השלשה שכולם דומים זה לזה:
פרק יז
פסוק טז
ולא ישיב את העם מצרימה אינה מצוה לדורות שהרי הרבה קהלות דרים שם ולא מיחו החכמים אלא הוראת שעה לפי שהיו אז רשעים מאד ולא ילמדו מעשיהם וי"א לדורות הוא אבל לא אסר הדירה שם אלא לבאים מארץ ישראל וזה יורה לשון בדרך הזה שמגמת פניכם לארץ לא תשובו ממנו למצרים או שסנחריב בלבל האומות ויושבי מצרים אינם מצריים:
פרק יח
פסוק ב
ה' הוא נחלתו שלוי עשירי בבנים ממטה למעלה שדרך הרועה כשמכניס צאנו לדיר מוציאן אחד אחד ומי שנכנס אחרון יצא ראשון כך השבטים כשתתחיל למנות מבנימן שהוא אחרון יהיה לוי עשירי שגם מבניו נתן מעשר שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והשם ברא עולם עליון ואמצעי ותחתון ומסר לאדם חכמה משלשתן מעולם השפל עופות ושדים שמהן ידע עתידות מעולם האמצעי חוזים בכוכבים מעולם העליון נביאים ע"י מלאך ועולם השפל מקבל תמורה מעולם אמצעי והאמצעי מכח העולם העליון והעליון מכח הש"י שנאמר והנה ה' נצב עליו על ג' אלה ומזה שהעוף והשד כזב אצל החוזה והחוזה כזב אצל הנביא והנביא אצל השי"ת וזהו ברעה כמו שמצינו בחזקיה ויונה אבל לא בטובה:
פרק כ
פסוק א
כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב אז"ל סמך הכתוב יציאת מלחמה לעין בעין שן בשן לומר שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה ד"א לומר שאם עשית משפט אמת מובטח אתה שאם תצא למלחמה אתה נוצח ונ"ל בעבור שעע"ג חושבים רעה על ישראל שנא' הנה אויביך יהמיון משנאיוך נשאו ראש על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך וכן פרעה וסיסרא ונבוכדנאצר וכל עע"ג ולפי שאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לזה סמך לזה כי תצא למלחמה על אויביך שעע"ג אויבים לישראל ועשיתם להם כאשר זממו עליכם ונתנו ה' אלהיך בידיך והכית את כל זכורה לפי חרב:
לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים היה ראוי שיאמר כי ה' אלהיך הנלחם לסיחון ועוג שהיתה מלחמה כזאת ואין כן יציאת מצרים. התשובה לפי שראו ישראל עצמם בסכנה עצומה שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים מצד אחד והים מצד אחר ולא היה להם תקומה כן אם יראו ישראל עצמם בסכנה עצומה האויבים סובבים להם מד' פנות עם כל זה לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים.
פסוק ב
ונגש הכהן ודיבר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל אמר לשון דיבור שהוא לשון קושי ואמירה שהיא לשון רכה לפי שיאמר להם דברים קשים שמי שיברח מהמערכה קוצצים רגליו. ורכים אחינו ישראל שמעו בזאת המלחמה כבוד ה' אם תנצחו וכבוד התורה וכבוד כל ישראל שכשישראל נוצחים אומרים כל האומות שתורתינו הקדושה שהיא אמיתית עשתה זאת כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו:
פסוק ג
אל ירך לבבכם אל תיראו אל תחפזו ואל תערצו מפניהם אז"ל בסוטה פ' משוח מלחמה אמר ד' דברים כנגד ד' דברים שמלכי אומות העולם עושים מקישין בתריסיהן להשמיע קול שיפחדו אלו שכנגדם וינוסו ורומסין בסוסיהן ומצהילים אותם וצווחים בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיע קול אל ירך לבבכם ממצהלות סוסים אל תיראו מהקשת תריסין אל תחפזו מקול הקרנות אל תערצו מקול הצווחה ע"כ ונ"ל אל ירך להכות לאחרים אלא הכו בהם בלא רכות הלבב ובלא רחמנות אל תיראו משיכו בכם ולפי שאומר במקומו שהלוחם אין ראוי לו שיריב בתחלה בחפזון אלא במתון ואחר יגדל ואח"כ עוד בחזקה מאד לז"א אל תחפזו ולפי שאומר שם ג"כ שאין ראוי ללוחם שיהיה תכליתו להרוג אלא שיעשה מלחמה מפני מעלת הגבורה ולנו עדת ישראל צריך שנלחם מפני מצות לא תחיה כל נשמה או לבטל ע"ז מהם לז"א אל תערצו ויהיה מלשון רשע עריץ ואמר להושיע אתכם לומר שמי שימות במלחמה תהיה נפשו נושעת מדינה של גיהנם וכן דרך אומות העולם לומר במלחמותיהם:
פסוק ה
ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש הטעם שזה הדיבור לא היה אומר הכהן שאמר הדיבור הראשון הוא לפי שהכהן שהוא קדוש דיבר ענין של קדושה ועבודת הש"י והבטחה בשמו שלא יראו מהאויבים ויבטחו בש"י כי ה' אלהיכם הולך עמכם וכ"ש לפי מה שאחז"ל שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה אפילו אין בכם זכות אלא שמע ישראל בלבד ראויין אתם שיושיע אתכם אבל השוטרים דברו בדבר טבעי שהאנשים האלו לא ילחמו כראוי בזוכרם בתיהם החדשים וכרמיהם וארוסותיהם:
פרק כא
פסוק ח
כפר לעמך ישראל בפסיקתא אלו החיים שמתכפרין בממונם אשר פדית אלו המתים שמתכפרים בממון החיים ולמדנו מזה שההקדשות שנותנין החיים בעד המתים שבהם תועלת למתים וכ"ש אם הבן מקדיש בעד אביו וה"ה לאומר בשבילו קדיש או שומע ברכה בצבור וכאגדה דמעשה דרבי עקיבא כדאיתא במסכת כלה:
פסוק יא
וראית בשביה אשת יפת תואר בזה יש ספק גדול איך התורה נתנה רשות לשכב עם בת עכו"ם וכל שכן לדעת מי שאומר שביאה ראשונה מותרת מיד התשובה בשתי הקדמות אחת דאיתא בקידושין גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה פי' שהמצווה יש להם שתי סגולות א' מצד המצוה ב' מצד המצוה עצמה לכן מי שמצווה ועושה יש לו שתי סגולות ומי שאינו מצווה ועושה אין לו אלא סגולה אחת והיא סגולת המצוה עצמה הרי לך הקדמה אחת הקדמה שניה שחטא הבשר יותר קשה הסרתו מהחוטא חטא המינו' וזה חוץ מהסבות הנזכרות במקומו יש ב' סבות אחרות א' שהולד מיד כשנוצר יש לו כח טבעי שמיד מושך המזון אליו אבל המחשבה אינה בעובר עד שנולד וכשנולד ויצא מבטן אמו יש לו כח הדמיון וא"כ ראוי שנא' שמי שקדם הוא קשה להסיר מהמאוחר והקודם הוא חטא הבשר והוא תאות המשגל. הסבה השנית שיותר מוכיחים יש על המינות מחטא המעשה והוא המשגל ואלו הסבות נתן דע"ה בחטא בת שבע הא' הן בעון חוללתי זהו שעת הלידה שבאים כאבים לאשה שאז בא הדמיון אבל בחטא הבשר מיד בשעה ששכבה עם בעלה באה וז"ש ובחטא יחמתני אמי בשעה שנזרע הרי סבה אחד והתנצלות לחטא בת שבע שלכן חטא בה הב' הן אמת חפצת בטוחות ובסתום שהוא בלב ובמוח חכמה תודיעני והוא חטא המינות שהארת לי יותר על חטא המינות מעל חטא הבשר וגם זה התנצלות על שחטא בבת שבע ומאחר שיש התנצלות גדולה על חטא בת שבע אפילו מכבדת קטנה מאד אטהר בה תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין ולכן רצה הקב"ה לתת רשות לזה החטא בעבור שחטא ערוה קשה מאד להסירו מן האדם לשתי סבות הנזכרות ואם כן ראוי להתירו ועוד שאם לא יתירנו הש"י יעשה בעבירה ויעבור סגולת המצוה וסגולת המצוה לכן יותר ראוי שיעבור סגולת המצוה משיעבור סגולת המצוה והמצוה וזהו שאמרו לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע ולפי שכל אהבה לשתהיה גדולה צריך ג' דברים אחד שיציירנה בדמיונו שיצייר שהיא צורה נאה שאם לא לא יאהבנה הב' צריך כח תאוני שאף שיציירנה נאה אם לא יתאוה לא יאהבנה ג' שיחשוב שהיא מותרת שאם יחשוב שהיא אסורה ושיענש עליה לא יאהבנה אהבה גמורה לא' אמר אשת יפת תואר לב' אמר וחשקת בה לג' ולקחת לך לאשה שיחשוב שהיא מותרת אחר שהתירה הכתוב. כנגד אלו הג' ביקש הקב"ה שישנאנה. כנגד היופי וגלחה את ראשה ויגדל צפרניה. כנגד החשק והסירה את שמלת שביה מעליה שהם בגדים נאים שמצדם חשק בה. כנגד הג' אמר ואח"כ תבוא אליה ובעלתה וראה ותסתכל ששפחה לקחת לך לאשה שהיא שפחה ואתה בן חורין ובן חורין אסור בשפחה אע"פ שאני מתירה לך ועוד עשה ענין רביעי שצוה ומכור לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה אפילו בביאה ראשונה כמו שאמרו בסיפרי וראה ועיין שאבדת עשרים אלף לבנים שתמצא בממכרה בעבור ביאה אסורה ולזה אסר הקב"ה שלא ימכרנה בכסף בעבור שלא יבוא עליה ולא יקחנה לאשה וגם כלל בו וחשקה בה שאם לא יחשוק בה ואין יצרו להוט אחריה אלא שרוצה לקחת אשה לא יקח זאת:
פסוק יח
כי יהיה לאיש בן סורר ומורה אמרו בגמרא שלא היה ולא עתיד להיות וכל כך תנאים איתא בגמרא עליו שקרוב לנמנע שימצא אלא דרוש וקבל שכר וי"ל יותר טוב לדרוש ולקבל שכר על דברי תורה הרגילים והתמידים מדבר שלא היה ולא נברא וי"א שהכוונה שלמדנו מזה עיקר גדול שראוי לכל אשר בשם ישראל יכנה להיות דבקה בו אהבת השי"ת ויביא לבנו אהובו לב"ד לסקילה אם יצפה ממנו שיהיה רשע כמו שעשה אברהם אבינו ליצחק בנו יחידו בעקידה להשלים ולקיים מצות השם אע"פ שהיה צדיק גמור ונכון הוא:
פסוק כג
כי קללת אלהים תלוי משל לשני אחים שהיו דומים זה לזה אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיא ונתלה כל הרואה אומר המלך תלוי צוה המלך והורידוהו פי' המלך הוא השכל הנבדל המשפיע נבואה וחכמה על השכל ההיולני ויש יחס בין המשפיע למושפע והשכל ההיולני הוא אחיו של מלך:
פרק כב
פסוק ג
וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו יש להקשות ידוע הוא זה שכן גם לחמור ושמלה שנאבד לאחיו מה צורך לומר כאן וכן התשובה הייתי אומר שור ושה ישיב לאחיו לפי שראוי להתקרב על גבי המזבח ולא חמור לז"א וכן תעשה לחמורו ועדיין הייתי אומר דוקא חמור שבעליו שמר אותו כראוי ושבר הדלת ויצא אבל שמלה אבדה מדעת היא שנתן אותו במקום שאינו משתמר לזה הוצרך לומר וכן תעשה לשמלתו:
פסוק ו
כי יקרא קן צפור לפניך יש להקשות מצוה קלה כזאת ואין בה חסרון כיס כלל ולא טורח הגוף למה שכרו כל כך גדול ייטב לך והארכת ימים ועוד לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך והתשובה בזה ששכר הקלה שבמצות גדולה מאד שסגולת המצות מי רואה ומי יודע גדולתם שהוא עד אין קץ עין לא ראתה אלהים זולתך וכ"ש מצד מעלת המצוה מלך מלכי המלכים הקב"ה ומכאן נכיר מעלת המצות החמורות ויש אומרים ששר הממונה על העופות צועק לפני הקב"ה מצד רחמנותו על האם שצועקת ומבכה על בניה והקב"ה מתלבש ברחמים על בניו שהגלם לבין האומות שאומר אם עוף בוכה וצועק על בניו קל וחומר אני על בני וכתיב במסתרים תבכה נפשי מפני גאותן של ישראל שנשפלה ונראה שלכן לא אמר בכבוד אב ואם ייטב לך אלא למען יאריכון ימיך ובשילוח קן צפור כתיב ייטב לך לפי שנתמלא השי"ת רחמים על בניו:
פרק כה
פסוק ה
כי ישבו אחים יחדו טעם היבום דרך טבע הוא שאחר שהאב של אלו האחים הוא אחד והאיש כאילו נותן הצורה והנקבה החומר א"כ הצורה של אלו האחין אחת וא"כ צורת העובר שהוליד האח היא הצורה עצמה שהיה מוליד המת אם היה חי והנה צורת העובר היא הצורה שהיה מוליד המת וכאלו המת נתן הצורה בעובר ואמנם החומר הוא עצמו שהיה ראוי לבן המת אם היה חי לפי שהאם אשת המת ואשת החי אחת היא וא"כ הרי בן החי הוא בן המת בצורתו ובחומרו וזה שאמר יקום על שם המת ועוד שהדמיון פועל וזאת האשה כשמזדווגת לאחיו יש לה דמיון בבעלה הראשון ולכן תתעבר מבן זכר כאלו הוא בן המת:
ועכשיו שפירשנו קצת ענייני הפרשה ראוי לתת סדר לכל המצות שבפרשה זו שנראים בלתי מסודרות ואפילו האדם מקשר דבריו ומסדרם ואז"ל דרשי' סמוכים ואפי' למאן דלא דריש במשנה תורה דריש ונראה שהפרשה הזאת נחלקה לה' חלקים וזה לפי שהאדם מדיני בטבע וצריך שיתוף עם אחרים ויש ה' מיני שותפות. א' שותפות האיש עם אשתו שלקחה לאשה לפי שיהיו להם בנים ב' שותפות הגוף כמו שני אנשים נעשים שותפים לשכל אחד מהם את רעהו יעזורו אם באים כנגד א' מהם לעשות מריבה עמו ונקראים בלע"ז אירמאנו"ש דאירמא"ש כשמעון ולוי אחים. ג' שותפות ממון שכל א' מהם יתן בשותפות עשרים אלף לבנים להרויח ויחלקו הריוח. ד' שותפות כבוד שאם יזלזלו בכבוד אחד מהם יעזרהו השותף להשיב כבודו למקומו ואם נולד בן לראובן יכבדנו שמעון וכן שמעון לראובן וכן בכל ענייני כבוד. ה' שותפות הנפש כזבולון ויששכר יששכר עוסק בתורה ויחלק זכותו עם זבולון וזבולון עוסק בפרקמטיא ויחלוק הריוח עם יששכר לכן נחלק זאת הפרשה לאלו ה' והם ה' מיני שותפות:
החלק הא' בענין זיווג האדם עם אשתו לענין הבנים והתחיל כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר וסמך לו כי תהיין לאיש שתי נשים שמאשת יפת תואר ימשך שישנאנה כאז"ל ועוד ימשך מזה שיירש נכסיו על כרחו בן השפחה אחר שלקחה לאשה שדבר טבעי הוא לאהוב לבן הגבירה ולהורישו נכסיו ולא יוכל לבכר את בן האהובה ועוד שיירש בן השנואה אם הוא בכור פי שנים או יבא להיות לו שנאה עם בת ישראל כמנהג השטופים בזמה וסמך לו בן סורר ומורה שסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה שבני עע"ג סוררים ומורים באביהם סובאים וזוללים וסמך לזה וכי יהיה באיש חטא משפט מות שאם לא מת זכאי ימות חייב שאם חסו עליו אביו ואמו ימות כשיהיה גדול כאמרם ז"ל ויתלוהו על העץ לפי שהאילן דומה לאב והפירות דומים לבן וכשיהיה מורד באביו הקב"ה יביא אותו בחטאו שיתלוהו על העץ ולכן נתלה אבשלום על האילן לפי שמרד בדוד אביו וסמך לזה לא תראה את שור אחיך ואין לו הדמות עם חטא משפט מות ונראה שיש בו קישור חשוב לפי שכל חוטא ראוי לכל איש ישראל להחזירו בתשובה ולפי שאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות סמך לו השבת אבדה לבעליו ואם שורו וחמורו ישיבנו לו קל וחומר שאין להתעלם מעוברי עבירה להוכיחם ולייסרם ולהשיבם בתשובה שלימה ויש לי סמך מרבותינו ז"ל שאמרו והשבותו לו לרבות אבדת עצמו שאם בן ישראל הולך לאיבוד במעשיו הרעים והלך לו להתעולל עלילות ברשע ישיבנו לו ויחזירו למוטב ותהיה סבה שלא יתלוהו על העץ ואם בידך לייסרו ולא עשית כאלו הרגת אותו שיתלוהו על העץ שמי שיכול למחות ואינו מוחה הוא נתפס עליו וסמך לזה לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך שאם לא תקים עמו יניחנו בעליו שלא יוכל הוא לבדו להקימו והרי היא אבודה וסמך לזה לא יהיה כלי גבר על אשה ולכאורה אין לו קישור עם המצות הנזכרות ונראה שלפי שזה החלק עניינו בשותפות הבנים וצריך שיהיו הבנים כשרים והגונים והתחיל באשת יפת תואר שעל הרוב בניה יהיו רעים וחטאים ולזה סמך לזה בשתי נשים ושעל כרחו יתן פי שנים לבכור בן השנואה שהוא הרע שבהם וסמך לו בן סורר ומורה שתלד יפת תואר בן רשע וימות תלוי ושראוי לזה בן שהוא רשע להוכיחו ולייסרו והשבותו לו וסמך לזה לא יהיה כלי גבר שאחר שכוונת התורה בכל המצות האלו לומר לנו שנוליד בן כשר ומכלי גבר על אשה והפכו ימשך זנות ויולידו בני זנונים לכן סמך למצות האלו לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה. וסמך לכאן כי יקרא קן צפור לפניך לפי שהנושא הראשון על מה שבאו כל המצות הנזכרות בפרשה הזאת הוא אשת יפת תואר וזה יש לו אשה ישראלי' והנה לו שתי נשים וכל מי שיש לו שתי נשים ביתו אובד כמו שאומר במסורת ב' פעמים ראשי פסוקים ולו יש בארבעה ועשרים א' ולו שתי נשים והב' ולו הכין כלי מות שמי שיש לו שתי נשים הכין לעצמו מיתה לזה אמר כי יקרא קן צפור שאפילו קן הצפור צותה התורה לא תקח האם על הבנים לפי שהלוקח האם עם הבנים עוקר ביתו של עוף לגמרי וכ"ש שהקב"ה חפץ שלא יאבד ביתו של ישראל ואם לא עקרת ביתו של עוף תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ויהיה לך כרם ששם מקננים הצפורים ויהיה לך שוורים לחרוש הכרמים והשדות ולא תחרוש בשור ובחמור יחדו וכשיהיה לך שוורים שהם בהמה גסה ג"כ יהיה לך בהמה דקה ותעשה מלבושים מצמרם ולא תלבש שעטנז ועם כל זה גדילים תעשה לך אף מן הכלאים ולפי שזה החלק מדבר בשותפות הבנים וצריך שיהיו כשרים לכן סמך לזה כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה ואמר אחר כך ואם אמת היה הדבר הזה וסקלוה ואם ילדה בן הוא בן זנונים וגם לזה סמך כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ונערה בתולה מאורסה שבניה בני זנונים ומעניינו הוא נערה בתולה אשר לא אורסה ומענין זה לא יקח איש את אשת אביו ולפי שכל זה מדבר בענין זנות סמך לזה לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה שנשותיהם יהיו מזנות לפי שבעליהן אינם ראויים לביאה ולפי שאילו הנשים ילדו בנים ממזרים לזה סמך כאן לא יבוא ממזר בקהל ה' ולפי שעמון ומואב הם בני זנונים ותהרין שתי בנות לוט מאביהם ואלו כממזרים לזה סמך לזה לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' ולאלו תתעב אבל לא תתעב אדומי ומצרי וסמך לזה כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע בעבור שהתחלת הפרשה אמר ונתנו ה' אלהיך בידיך ומתוך שכבר הם בידך לקחת יפת תואר אבל כי תצא מחנה על אויביך לא יעלה על דעתך לומר כשיתנם השי"ת בידי אקח יפת תואר לפי שכשכבר הם בידך היצר הרע גובר ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שכבר ראה אותה ואם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור אבל כשיצא מחנה שיאמר כשיתנהו הקב"ה בידי אקח יפת תואר זה לא התירה התורה שעדיין לא ראה אותה ועוד שעתה הוא בצער ראוי שיצום ויתפלל שינצחו ולא יטמא עצמו במחשבות רעות וזהו שאמר ונשמרת מכל דבר רע שאין דבר רע יותר מזה שיאמר כן או יחשוב כן בלבו ולזה סמך לזה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה והוא שראה קרי שמצד שהוא חושב בזה בא לו קרי וזה שאז"ל אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה ולפי שכשיש מחנה ועומדים במצור יוצאים מן המבצר קצת אנשים וכ"ש עבדים לזה סמך לזה לא תסגיר עבד אל אדוניו ואע"פ שפירשוהו חכמינו ז"ל בעבד הבורח מחוצה לארץ לארץ ישראל עכ"ז זה דומה לו ולפי שעבד שנשא בת חורין נקראת קדשה ובן חורין שנשא שפחה נקרא קדש לזה סמך לזה לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל וכן ת"א לא תהא איתתא מבנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גברא מבני ישראל איתתא אמה ועכ"ז לא שלל אונקלוס הזונות המופקרות שהרי הבא על פנויה שלא לשום אישות חייב מלקות וסמך לזה לא תשיך לאחיך לפי שאסר לאשה שלא תשכב עם איש שלא לשום אישות שהיה עולה בדעת שכל מה שהוא ביד אדם או אשה יש לו רשות לתתו למי שירצה ואסר באשה לא תהיה קדשה ג"כ יעלה על הדעת שהממון שהוא ביד אדם יתננו למי שירצה לזה אמר לא תשיך לאחיך והיא אזהרה ללוה שלא יתן רבית למלוה שלא יתן שלו למלוה אבל יש מקום שאתה חייב לתת לאחר והוא כי תדור נדר לה' אבל משלך תתן לאחרים ולא משל אחרים כי תבא בכרם רעך ואל כליך לא תתן וסמך לזה כי יקח איש אשה והיה אם לא תמצא חן בעיניו לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה לפי שיבואו להחליף נשותיהם ולפי שבכל אלו המצות הכוונה שלא יקח אשה רעה דיבר בסוף באשה הכשרה ואמר כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא נקי יהיה לביתו שנה אחת שזה רצון כל הנשים ולפי שריחים ורכב דומה לאיש ואשה לזה סמך לו לא יחבול ריחים ורכב שאם הולך בעל האשה בשנתו למלחמה הרי חבלו רכב וגם חבלו ריחים שהרי הבעל לבדו ואין אשתו עמו והיא לבדה בלא בעלה ואחר שסיים שותפות הבנים פירש שותפות הגוף ואמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו שישראל כולם אחים ושותפים וזה עשה אחוה רעה לאחיו ומת הגנב וסמך לזה השמר בנגע הצרעת לפי שהמצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו וכל ישראל שותפין זה לזה ואי אפשר לישראל להתקרב למצורע אלא צריך להתרחק ממנו ולא יהיה במחנה ובכאן סיים שותפות הגוף ואחר שסיים שותפות הגוף פירש שותפות הממון ואמר כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ואמר גם כן לא תעשוק שכיר עני ואביון ביומו תתן שכרו שזה ג"כ שותפות ממון וסמך לזה לא תטה משפט גר יתום שהמטה משפט גוזל למי שהיה זכאי ולפי שהשופט באים לפניו עדים והעדים צריך שלא יהיו קרובים זה לזה לז"א לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. וסמך לאלו לקט שכחה ופאה שכל זה שותפות ממון שהכל של הקב"ה וא"כ הבעל שותף לעני. וכאן סיים שותפות ממון והתחיל שותפות כבוד ואמר כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט והמלקות הוא קלון למי שהוכה ולז"א בו ונקלה אחיך לעיניך שאין ראוי שיעשה קלון להוסיף לו על ארבעים יספיק לו קלונו מ' ואחר שנקלה תן לו כבוד שהרי הוא אחיך כאז"ל ונקלה אחיך אחר שנקלה הרי הוא אחיך וקודם שנקלה הוא רשע כמו שאמר והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע יכהו כדי רשעתו וכשהוא רשע צריך לבזותו ושלא לנהוג בו כבוד ואחר שנקלה ראוי לנהוג בו כבוד כי אחיך הוא ולפי שרצועת המלקות יהיה משור לזה סמך כאן לא תחסום שור בדישו ובזה סיים שותפות הכבוד. ואחר שסיים שותפות הכבוד אמר שותפות הנפש ואמר כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם יבמה יבא עליה ויבמה שעל דרך הקבלה נפש המת נכנס בגוף העובר ויש הנאה גדולה בזה לנפש המת וכן ראוי ליבמה לעשות הנאה לנפש בעל שלה אבל כי ינצו אנשים איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו כראוי עשתה בזה שעשתה טובה לבעלה אבל אם החזיקה במבושיו וקצותה את כפה ולפי שהאשה אומרת טוב עשיתי להציל לבעלי ועשתה רעה ומתנצלת שבעבור בעלה עשתה וכן האיפה הגדולה למכור יש לו לפתח הבית ועושה רע בשיש לו איפה קטנה תוך הבית ומתנצל בגדולה אני מודד לכן סמך לזה לא יהיה בכיסך אבן ואבן איפה ואיפה ולפי שמלך עמלק שקל לאנשי המלחמה שלו בשקל המערכה ששלח אנשים שלא ימותו בתוך השנה ההיא כפי המולד שלהם ושקל המערכה הוא שקל מזוייף לא יש שקל שלם ואמיתי אלא שקל הקב"ה שהוא לבדו אמת ומי שהקב"ה גוזר שיחיה יחיה ודאי לכן סמך למשקלות זכור את אשר עשה לך עמלק זהו דעתי בקישור כל המצות האלה: