תולדות יצחק על התורה· רבי יצחק קארו
במדבר
פרק א
פסוק א
אחרי שביאר תורת כהנים בספר ויקרא ביאר בספר הזה המצות שנצטוו בענין אהל מועד והגביל המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות שם השכינה ואמר והזר הקרב יומת כאשר אמר שם כי סקול יסקל וצוה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו כאשר אמר שם פן יהרסו אל ה' לראות וצוה איך יהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו סביב וכל זה למעלת המקדש כמו שאמרו אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרים לפלטרין שאין לו שומרים:
נסמכה פרשה זו של חומש הפקודים לפרשת תמורה שלמעלה. אמרו במדרש ללמדך מה הקב"ה יחיד ואין לו תמורה שנאמר אין קדוש כה' כי אין בלתך כך לא ימיר ישראל באומה אחרת וזה הוא שאמר דודי לי ואני לו אל תמירוני כשם שאיני ממיר אתכם אתם קרויים צאן כשם שאין ממירין בהמה בבהמה כך איני ממיר אתכם. ועוד במדרש מאשר יקרת בעיני נכבדת יקר אתה בעיני שלכל האומות לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין. משל למלך שהיו לו גורנות רבות וכולן מלאין תבן וקש ולא היה מדקדק במנין היתה לו גורן אחת מלאה חטים אמר לבן ביתו מנה לי כמה כורין יש בו המלך זה הקב"ה הגורן אלו ישראל שנאמר מדושתי ובן גרני התבואה שיש שם קדש שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה בן ביתו זה משה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא כך האומות עובדי ע"ז נמשלות לתבן וקש שנאמר יהיו כתבן לפני רוח וכתיב ובית עשו לקש אבל ישראל חטים ברורים הם צדיקים הם שנאמר ועמך כולם צדיקים לפיכך הוא מדקדק במנינן. ויש לשאול מה צורך בזה המנין וחז"ל אמרו מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה כשיצאו ממצרים מנאם וכשנפלו בעגל מנאם וכשבא להשרות שכינתו ביניהם מנאם והכוונה לפי שיש ג' מיני אהבות אהבת הטוב אהבה טבעית כאהבת הבן לאב ואיש לאשתו אהבה יחסית כאהבת המלך עם עמו לפי שאינם ממין אחד שהמלך יאהב לעם בשידין להם דין אמת וישמרם מהלוחמים עליהם והעם יאהבו למלך בשיעבדוהו ויכבדוהו. כנגד אהבה טבעית אמר כשיצאו ממצרים מנאם שנאמר בני בכורי ישראל. כנגד אהבת הטוב אמר כשנפלו בעגל מנאם שחזרו בתשובה שמשה רבינו ושבט לוי לבד הרגו למי שרצו ושש מאות אלף רגלי לא הרימו יד למשה ושבטו כרחל לפני גוזזיה נאלמה ולכן הזכיר התורה עון העגל לא לשיהיה דבה רעה על ישראל לשמצה בקמיהם אלא להורות התשובה הגדולה שעשו ואמר כשרצה להשרות שכינתו ביניהם מנאם שבאחד בניסן הוקם המשכן ובסמוך בחדש השני שהוא אייר באחד לחדש מנאם זאת היא אהבה יחסית שרצה למלוך על ישראל והייתי לכם לאלהים ואתה תהיו לי לעם ומצד אהבת הקב"ה לישראל שלזה מנאם עשה עיקר גדול מזה המנין שבעניינים החשובים ראוי שיעשו עיקר מן הזמן שיהיה הגון וכן צריך מקום הגון ולזה אמר מקום הגון במדבר סיני ששם קבלו התורה ואם הזמן עדיין לא נשכחו מהם ניסי מצרים ולז"א בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וגם הנמנין חשובים שאו את ראש כל עדת בני ישראל והמונים אותם חשובים תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן וגם לפני מי שנעשה המנין היו חשובין ואתכם יהיו איש איש למטה ואע"פ שגם הם ג"כ מונין הרי חמשה תנאים לחשיבו' ולזה אמר ואלה שמות האנשים לראובן אליצור וגו' והיה מספיק שיאמר ואתכם יהיו נשיאי המטות מה צורך להאריך בשמות אלא שזה לחשיבותם ולזה אמר אח"כ ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות שאשר נקבו בשמות מיותר אלא רמז מה שאמרתי לומר ויקח משה את האנשים האלה אשר נקבו בשמות שמן הראוי לא היה לנקבם בשמות אבל לפי שהם נכבדים נקבו בשמות הרי התנאי האחד התנאי האחר ואת כל העדה הרי חשיבות העדה הקהילו הרי חשיבות המונים באחד לחדש השני הרי חשיבות הזמן ויפקדם במדבר סיני הרי חשיבות המקום ובזה חזר לרמוז החמשה תנאים בשעת המעשה. עוד תנאי ששי שמיד מנו כמה בתי אבות יש בשבט המשל עשרה בתי אבות יש בשבט ואח"כ מנו כל המשפחות שיש בכל בית אב בבית אב פלוני עשרה משפחות ובבית אב פלוני חמשה משפחות במשל ואח"כ מנו כל האנשים שיש בכל משפחה ובזה ידעו כמה אנשים יש בשבט ההוא הרי שמנו המשפחות והבתי אבות וכל השבט כמה אנשים יש בו ואח"כ כל ישראל וזהו שאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל הרי כללות כל ישראל למשפחותם הרי המשפחות לבית אבותם הרי בתי אבות ואתכם יהיו איש איש למטה הרי השבט כמה אנשים יש בכל שבט. וכן אמר אח"כ לבני שמעון למשפחותם הרי המשפחות. לבית אבותם הרי בית אב. פקודיהם למטה שמעון הרי כל המטה כמה אנשים יש בו. ואח"כ בכלל כל ישראל אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן שש מאות אלף וגו'. וזה לומר שאיפשר הוא שימנו כל האנשים שיש בכל השבט בלא שימנו הבתי אבות כמה הם. והמשפחות כמה הם. ולא רצה אלא למנות הבתי אבות והמשפחות לחשיבותם ולחבתם. וא"ת מה היא החבה התשובה שאחר שכל איש ואיש נמנה מפי משה ואהרן הרי הושגח מהנביאים הגדולים האלה ובאמצעותם יושגחו מהש"י וא"ת שיהיו נמנין לגולגלותם יש בזה טוב אחד ורע אחד טוב אחד שיושגח כל אחד מפי הנביאים רע אחד שיהיה בהם נגף ואם יהיו נמנים במחצית השקל יש בזה טוב א' ויש רע אחד הטוב הוא שלא יהיה בהם נגף הרע שלא יושגחו מהנביאים ולכן כתבו שמותם ובכתיבת השמות מנו משה ואהרן השמות ובזה כבר הושגחו כאלו הם בעצמם יהיו נמנין אחר שהשמות רומזים אליהם וגם לא יהיה בהם נגף וזהו שאמר במספר שמות כל זכר לגלגלותם פירוש שמנו השמות ואז יושגחו כאלו נמנו לגלגלותם שכפי פשוטו קשה שימנו לגלגלותם שהרי אמר זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל ולא יהיה בהם נגף הרי סבה אחת לזה המנין שהיא לשיושגחו. והסבה השנית לפי שרצה הקב"ה שיכנסו לארץ מיד ולז"א כל יוצא צבא בישראל למלחמה. הסבה השלישית שששים רבוא היו ליצני הדור אומרים שהמצריים באו על נשי ישראל לז"א ויתילדו על משפחותם פלוני בן פלוני עד יעקב ולזה אמר על פי ה' הרי מנין אחד. המנין השני הוא לדגלים שג"כ הכתוב מנה כמה אנשי היו בכל דגל והסדר שסדר בדגלים הוא דגל ראשון יהודה יששכר זבולון. דגל שני ראובן שמעון גד. דגל שלישי אפרים מנשה בנימין. דגל רביעי דן נפתלי אשר. והטעם לזה כמעט כסדר תולדותם אלא שבראשונה יהודה והנולדים אחריו יששכר וזבולן ובשני ראובן שהוא בכור ושמעון נולד אחריו ועמהם הבכור שבשפחת אמם שהוא גד. ובשלישי כל בני רחל שנולדו באחרונה. וברביעי כל בני השפחות דן נפתלי אשר. ויש בזה טעם אחר בתחלה דגל יהודה לצד מזרח שהוא מלך ומזרח מאיר העולם ועם המלכות שהיא אורה אור התורה שהוא יששכר ועמו זבולון תומך לומדי התורה ראשונה יסעו שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. דגל שני ראובן שהוא בעל תשובה שאחר התורה באה התשובה וגד שהוא בעל גבורה שצריך גבורה להיות בעל תשובה כמו שנתבאר במקומו שכשהאדם להוט בעבירות כמעט אין בידו לעשות תשובה ואי זהו גבור הכובש את יצרו ויקחו ביניהם לשמעון לכפר עליו שנאמר אחלקם ביעקב והיה לדרום שבו גשמי רצון וטללי ברכה. ואחריו דגל אפרים ומנשה ובנימין שהם כל בני רחל והיו במערב לפי ששכינה במערב ובחלק בנימין בהמ"ק וגם אפרים ומנשה שהם בני יוסף ויהי ה' את יוסף. דגל רביעי דן ועבד ע"ז ולכן הוא בצפון מצפון תפתח הרעה ויבא אשר להאיר חשכו שהחשיך העולם בע"ז וכתיב וטובל בשמן רגלו ונפתלי ג"כ שהוא מלא ברכת ה' לברך לדן באחרונה יסעו שכל העובד ע"ז הולך לאחור ולא לפנים:
איש על דגלו באותות כל דגל היה לו מפה צבועה תלויה שצבעו של כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן בדגל יהודה גוון נופך. בדגל ראובן גוון אודם. בדגל אפרים גוון שוהם. בדגל דן גוון לשם. עוד צורות משונות זו מזו בכל אחד מהדגלים. בדגל יהודה צורת אריה שנאמר גור אריה יהודה. בדגל ראובן צורת אדם שנא' וימצא דודאים בשדה והם צורת אדם. בדגל אפרים שור שנא' בכור שורו בדגל דן צורת נשר וקבלה ביד חכמים שהגוף צורת נחש שנא' יהי דן נחש עלי דרך. והכנפים כנפי נשר שמורים רחמים שנא' כנשר יעיר קנו. ואלו הארבעה הם מרכבה דיחזקאל אדם אריה שור נשר ואלו היו דגליהם גדולים אבל לכל אחד מהשבטים דגל קטן. לשמעון צורת מבצר של עיר שכם. וצורה של דגל יששכר חמור שנאמר יששכר חמור גרם. צורה בדגל זבולון אניה שנאמר זבולון לחוף ימים ישכון. בדגל נפתלי צורת אילה שנאמר נפתלי אילה שלוחה. צורת דגל גד גדוד על שם גד גדוד יגודנו. צורת דגל אשר זית שנא' וטובל בשמן רגלו. צורת דגל בנימין זאב שנא' בנימין זאב. צורת דגל מנשה ראם שנא' וקרני ראם קרניו. וכל אלו עניינים נוראים לסודות נשגבים. ודע שבארון שלשה כיסויים כנגד הנבואה שהיא שלשה מדרגות רוח הקדש אספקלריא שאינה מאירה אספקלריא המאירה. והשלחן שלשה כיסויים כנגד המלכיות שהיו שלשה מעלות שופטים מלכי ישראל מלכי יהודה. והמנורה שני כיסויים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. מזבח הקטורת שני כיסויים כנגד ישראל שהם שני מעלות יראי ה' ובעלי מלאכה שצריכים אלו לאלו דאלמלא עליא לא מתקיימים אתכלייא:
פרק ה
פסוק יב
איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אותה וגו' בענין הסוטה יש ספקות:
הספק הא' מה צורך לומר איש איש יספיק שיאמר איש פעם אחד:
הספק הב' מה צורך לומר ומעלה בו מעל אחר שהמעל אינו אלא ושכב איש אותה וכן פרש"י ומעלה בו מעל ומהו המעל ושכב איש אותה:
הספק הג' למה התחיל כאן בפורענות שאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה שהיה ראוי שיפתח בזכות ואח"כ יאמר הפורענות וכן עשה בסוף שאמר והשביע אותה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה ואת כי שטית וכי נטמאת ואז"ל מצוה לפתוח תחלה לזכות בדיני נפשות:
הספק הד' למה נעשה זה הענין ע"י כהן ולא ע"י ישראל שזה הוא דין שנעשה באשה ההיא והדינים הם לסנהדרין והשופטים לא לכהן במה שהוא כהן:
הספק הה' למה היתה קרבנה קמח שעירים ולא מחטים ורז"ל אמרו היא עשתה מעשה בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה. ויש להקשות הנה המנחה הראשונה שהיו מביאים בפסח שבו נגאלו בכל כך נסים ונפלאות היתה משעורים א"כ הוא דבר חשוב:
הספק הו' מה טעם מן העפר אשר בקרקע המשכן יתן הכהן אל המים למה עפר ולמה מים:
הספק הז' מה צורך לכתוב האלות האלה בספר ותשתה במים דיו שיאמר הכהן האלות בפיו בלא כתיבה וכל שכן שהיו מוחקים השם ויש אזהרה למוחק את השם ואם בעבור השלום יספיק אחד מהכינויים ולא אחד משמות שאינם נמחקים:
הספק הח' מה טעם ונזרעה זרע שארז"ל שאם לא היתה יולדת תלד. והיתר הספק הא' למה כפל איש איש ארז"ל שזאת האשה חטאה לשי"ת שנקרא איש שנאמר ה' איש מלחמה וחטאה לבעל ויש להקשות ג"כ כל חוטא לחבירו חוטא לש"ת ולא אמר איש איש. התשובה שמי שחטא לחבירו בגזל או בעושק כשמחל הנגזל ימחול הקב"ה קצת עוונו אבל באשת איש אע"פ שמחל הבעל לא ימחול לה הקב"ה כלל. והיתר הספק הב' מה צורך ומעלה בו מעל שאמר ג' דברים אחד כי תשטה אשתו תטה מדרך הצניעות והיא עזות פנים עד שחשד אותה. השני ומעלה בו מעל שעברה על התראתו שהתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני. הג' ושכב איש אותה. ובזה הותר הספק הג' למה התחיל בפורענות הטעם שאחר שנטתה מדרך הצניעות לדרך עזות ועוד שעברה על התראתו ונסתרה עם אותו שחשדה בו א"כ מסתמא ושכב איש אותה. והיתר הספק הד' למה נעשה זה הענין על יד כהן לפי שזה הוא לשום שלום בין איש לאשתו ולפי שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין איש לאשתו לפיכך נעשה על יד בני אהרן. והיתר הספק הה' למה היה קרבנה קמח שעורים יש בו טעמים הא' לפי שהיא נתנה לבועל מעדנים ויהיה מאכלה שעורים שהוא קרבנה. השני שהשעורים יש להם עזות פנים שהחטא מכוסה כבעלת ענוה והשעורה מגולה כעזות פנים הג' לפי שהשעורה מעט זמן היא תחת הארץ וכן האשה הזאת אינה בביתה פנימה אלא פעם בחוץ פעם ברחובות בביתה לא ישכנו רגליה. הד' לפי שזאת נאפה בנואף מצד חום יצר הרע והחטה חמה תביא שעורים שהם קרים לקרר חומה. הה' לשון נופל על הלשון שלא שמה לתאותה שיעור. הו' סערת ה' חמה יוצאה וסער מתחולל על ראש הרשעה יחול כענין צליל שעורים גדעון שפתרוהו לסער. הז' לא השגיחה לצדקניות שיצאו ממצרים שאז מביאים מנחת עומר שעורים. הח' שבעבור הניאוף אינו ממטיר שנא' וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם ואמר רבותינו ז"ל שצוה הקב"ה עומר בפסח כדי שתתברך תבואה שבשדות. ולקושיא שהקשתי שבפסח המנחה הראשונה שמביאים היא משעורים התשובה שם היה סולת מנופה בי"ג נפות אבל בכאן אינו מנופה כלל ששם נאמר סולת ובכאן אמר קמח שעורים. והיתר הספק הו' למה עפר ומים ושם ה' התשובה לפי שמן הראוי היה שתשגיח זאת האשה ותסתכל בג' דברים מאין באה מטיפה סרוחה ולאן תלך למקום עפר ולפני מי עתידה ליתן דין וחשבון לכן כנגד הטיפה יבא מים וכנגד מקום עפר יקח מן העפר אשר בקרקע המשכן וכנגד לפני מי עתידה ליתן דין ימחו אלו הפסוקים שבהם השמות הקדושים. והיתר הספק הח' מה טעם ונזרעה זרע שאם לא היתה יולדת תלד התשובה לפי שביישוה ללא סבה וחרפוה בחשדה בלתי אמיתי. ונוכל לומר עוד לפי שהקב"ה מוריד נשמות זוגות זוגות לבעל ואשתו ואם הסוטה טמאה אינה בת זוגו ותמות ואם היא טהורה היא בת זוגו ואם היא בת זוגו מדוע לא ילדה עד הנה ודאי הוא מפני חטא שחטאה הוא או היא ולכן נסתלק הקב"ה מביניהם ולפיכך לא ילדה לפי שצריך שלשה שותפין לאדם ואחר שאין בכאן אלא שנים שותפין א"א שתלד שאין כאן אלא איש ואשתו ועכשיו ששתתה שם ה' במים הרי כאן ג' שותפין ולזה אם לא היתה יולדת תלד ולזה אמר ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע כנ"ל:
פסוק טו
לא יצוק עליה שמן הטעם ארז"ל שלא יהא קרבנה מהודר עוד שהיא עשתה בחושך והשמן קרוי אור ונוכל לומר עוד שהשמן נמשל לשם טוב שנא' טוב שם משמן טוב וזאת אבדה שמה הטוב ועוד לפי שהשמן אינו מתערב בשום משקה וזאת נתערבה עם איש זר. ועוד לפי שהשמן עולה על כל המשקים והסוטה לא יאמר עליה ואת עלית על כלנה:
ולא יתן עליו לבונה ארז"ל לפי שהאמהות קרויות לבונה שנאמר אל גבעת הלבונה וזאת פרשה מדרכיהן ונוכל לומר לפי שאם תכבס בנתר ותרבה לה בורית נכתם עונה ולא תתלבן ולכן לא יתן לבונה שהיא רמז ללבון עונות:
פסוק יז
בכלי חרס ארז"ל היא השקתה הנואף יין משובח בכוסות משובחים לפיכך תשתה מים מרים בקדירה בזויה של חרס ונוכל לפרש לפי שכלי חרס אינו יוצא מידי דפנו לעולם ואין לו תקנה אלא בשבירה כך זאת אין לה תקנה אלא במיתתה ולא יכופר העון הזה לה עד שתמות:
פסוק יח
ופרע את ראש האשה סותר קליעת שער ראשה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן ונוכל לומר לפי ששערות הבחורות נוי להם וכמו שאמרו אם יצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ובמגלת שיר השירים שערך כעדר העזים והסוטה גלתה שער ראשה לנואף להראות לו יופיה לפיכך ופרע את ראש האשה מדה כנגד מדה:
פסוק כא
בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה לפי שחטאה עם הנואף באלו האיברים ונוכל לומר עוד לפי שהסוטה היא אפיקורסית שאיך איפשר שבאת לקבל מיתה ברצונה ומי הוא הסכל שממית את עצמו ברצונו אלא ודאי זאת האשה כחשה בה' ואמרה בלבה שאין כל זה הענין כלום ואם אחרות מתו הוא שנתנו להן סם המות ואם היו מסתכלות במה שנותנות להן לא היו מתות ושאין ממש בשם המפורש ולא בנסים ולכן הקב"ה שחופש כל חדרי בטן רצה שתצבות בטנה ששם מחשבתה הרעה וגם ירכה שבו באת לבהמ"ק להשלים מחשבתה הרעה ולז"א וצבתה בטנה ונפלה ירכה אמר בתחלה בטנה ששם מקור המחשבות ואח"כ ירכה:
פרק ו
פסוק ב
איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ארז"ל למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. כל מקום שאומר למה נסמכה הוא שמן הראוי לא היה ראוי לסמוך פרשה זו אצל זו וכאן ג"כ הוא שהסוטה קצה הרוע והעבירות והטומאה והנזיר קצה החסידות והטוב והקדושה ואין ראוי לסמוך הקדושה לטומאה ולפי שנראה שאלו הם קצוות אמרו במדרש שהיא עברה על י' דברות כדאיתא התם רב הונא אמר על י' דברות עוברין המנאף והמנאפת אמרו ליה תלמידיו על תשעה אנו מודים אבל חילול שבת כיצד אמר להם אנכי שהנואף אשת חבירו כופר בשם שנאמר כחשו בה' ויאמרו לא הוא. על לא יהיה לך האשה המנאפת תחת אישה תקח זרים והיא לוקחת תחת אישה שהוא הקב"ה שהוא ביניהם שאיש ואשה יה ביניהם ולזה אמר מנחת קנאות אחד לבעל ואחד לבועל לא תשא שהן נשבעין לשקר לא עשינו כך על זכור את יום השבת שלפעמים הבעל כהן ומתעברת אשתו מזר ויולדת בן בחזקת שהוא כהן מבער אש במקדש בשבת ומעלה עולות על כבד את אביך שמתעברת מנואף ותולה בבעלה והבן הוא לבעל בחזקת שהוא אביו ועובר בשוק ומכה ומקלל לנואף שאינו מכירו על לא תרצח שהורג הבעל לנואף על לא תנאף כמשמעו על לא תגנוב שגונב מקור חבירו שנא' מים גנובים ימתקו. על לא תענה ברעך עד שקר שמעידה עדות שקר ממך אני מעוברת לא תחמוד שחומד אשת חבירו ולוקח כל אשר לו שלפעמים מתעברת מהנואף ויולדת בן ומניח לו כל אשר לו ע"כ. ולזה אמרו למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה שאחר שהסוטה עברה על כל י' הדברות והנזיר קיים כל עשרת הדברות ולא עוד אלא יותר ממה שכתוב בתורה קיים וא"כ למה סמך נזיר לסוטה שאפילו אחר המות אין קוברין צדיק אצל רשע וכ"ש בחיים ומי נתן כהן בבית הקברות והשיבו לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין פירו' דרך מצוה שחייב להזיר עצמו מן היין בראות מיתתה מצד שתיית היין וגם הבועל מצד שתיית יין הרבה עשה זימה וגם כן הוא דרך טבע כמו שאמרו חכמי הרפואה בחשק בחור לבחורה שאמרו להסיר אותו החולי ממנו שיבקשו זקנה מכוערת בלי בושת כאחת הנבלות שתגנה ותוציא שם רע על החשוקה לבושה בלויי סחבות ותחת חיקה בגד משוח בדם הנדות ותקרב לפני החושק ותגנה אותה ותספר ברעתה ושהיא בעלת נתק ומשתנת במטה ושהיא בעלת כפיה ונופלת ותצא קצף מפיה ושבגופה מורסות רעות ויבלות ומומים רעים ושהיא מזוהמת בתכלית והנישום שלה באוש בריח הפה ואם בכל זה לא ישקוט החשק תוציא הזקנה הבגד הנמשח מדם הנדות לעיניו ויאמר כך היא חשוקתך וזהו שאמר הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שכשיראה ניוול גדול כזה ירך נופלת בשוק ובטן צבה וגופה חתיכות חתיכות תבטל ממנו תאות נשים והוא מעצמו יזיר מן היין כי יראה שהיא חמת מלא צואה ולזה בא העונש בפרט לצבות בטן ולנפיל ירך מלבד טעם רז"ל:
פסוק יא
וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אין מבואר בפסוק חטאתו כי מה חטא כי ימות מת עליו בפתע פתאום וכתב רש"י מאשר חטא על הנפש שלא נזהר מטומאת מת ר"א הקפר אומר שציער עצמו מן היין ע"כ ולא הבינותי זה שהנזיר ידוע הוא שאינו אסור ליכנס בבית שיש בה איש או אשה ואם מת האיש או האשה ההיא בפתע פתאום מה פשעו מה חטאתו שציוה עליו שיביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ומי שמת פתאום מי יודע שימות שמה שיאמר עליו שהיה ראוי שיזהר מטומאת מת וגם לסברת ר"א הקפר שאמר שציער עצמו מן היין א"כ למה קראו קדוש שהחוטא אינו קדוש אלא הפכו. ונוכל להשיב שמצד אחד הוא קדוש ומצד אחר חוטא מצד נפשו הוא קדוש שהנפש שלימותה בשיבדל מתאוות העולם והגוף שלימותו בשלא יבדל מתאוות העולם בקצה אחרון אלא שיהיה באמצעות באכילה ובשתיה ויאכל בשר וישתה יין כראוי לבריאות גופו א"כ מצד הנפש המשכלת הנזיר נקרא קדוש ומצד הגוף נקרא חוטא ומה שאמר מאשר חטא על הנפש הגוף נקרא פעמים רבות בתורה נפש נפש כי תחטא אבל קשה לי על ר"א מצד אחר שא"כ שזה הקרבן שתי תורים או שני בני יונה הוא על שציער עצמו מן היין למה צוה זה הקרבן על כי ימות מת עליו בפתע פתאום דוקא והיה ראוי שיאמר כן בסוף הנזירות ולא כשמת מת עליו וצ"ע. ונראה לפרש במה שאמר הכתוב מאשר חטא על הנפש לפי שלפעמים כשנזדמן צדיק אצל רשע מת הרשע ואפילו אינו רשע גמור נעשה כאלו הוא רשע בערך צדיק גמור ירא אלהים וסר מרע ומת מיד כמו שאמר כי באת אלי להזכיר את עווני לזה אמר שזה שמת עליו פתאום הוא לפי שהנזיר קדושתו גדולה וכשנכנס בבית בעל הבית נזכר עון בעל הבית לפני הקב"ה ולכן מת עליו פתאום בסבתו ואע"פ שלא חטא הנזיר בזה שבעבור שהוא קדוש לא חטא אבל בעבור שמת בסבתו קרא לו חטא על הנפש אע"פ שלא חטא לפי שמי שמת בסבת אחר בענין אחר נקרא חוטא הושאל לכאן לומר עליו אשר חטא על הנפש ואחר שסוף סוף הוא סבת מיתתו צוה שיביא קרבן וזה דומה למתענה תענית חלום בשבת שמצוה שיתענה בשבת ואע"פ שהוא מצוה יתענה יום אחר על שביטל עונג שבת וכן הנזיר זכות גדולה היא לו אבל לפי שנמשך מזה שהרג את הנפש יביא קרבן:
פסוק כג
כה תברכו את בני ישראל אמור להם לפי שהקב"ה נתן לכהנים כ"ד מתנות כהונה וברכת כהנים היא מתנה חשובה להם והם כמנין כ"ה ואמר אמור להם והיה ראוי לומר אמרו להם כמו שאמר לשון רבים כה תברכו ואמר לשון יחיד לומר חידוש אמור מניינו רמז והמלה אחד הם רמ"ח לומר שכמו שהחרם נכנם ברמ"ח אברים כן ברכת כהנים נכנס ברמ"ח איברים ואף ע"פ שבאמרו אמרו גם כן יש רמ"ח לא ידענו זה החידוש אלא בזה השינוי או ירצה אמור להם חוזר לישראל שיאמרו לכהנים שיאמרו ברכת כהנים ושאינם עוברין הכהנים בעשה אלא אם אמרו להם שיברכו וזה הוא שתרגם אונקלוס כד תימרון להון: יברכך השם וישמרך. יש לשאול מדוע ברכם בשלשה ברכות אלו ולא בשאר מיני ברכות שיש בתורה. והתשובה נפרש בהם פירושים. הפירוש הראשון אלו השלשה ברכות הם כנגד ג' עולמות הברכה הראשונה כנגד עולם המלאכים פירוש ישלח ברכה מעולם המלאכים ולזה אמר לשון ברכה שהיא תוספת טובה כמו שעולם המלאכים יש לו יתרון ותוספת טובה על שאר העולמות. יאר ה' כנגד עולם הגלגלים שמהם באה האורה לזה העולם שבהם שמש וירח וכוכבים ולזה אמר יאר ה' ישלח לך ברכה מעולם הגלגלים ויפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וגו' ישא ה' פניו אליך כנגד עולם השפל ולפי שזה העולם כאלו נברא בכעס ובמדת הדין שכולו דאגות ומיתות לזה אמר ישא ה' יסר ה' כעסו ממך וישם לך שלום ויהיה פניו כמו פני ה' חלקם. הפירוש השני אלו הג' פסוקים כנגד ג' נפשות משכלת חיונית צומחת כנגד נפש המשכלת שיש בה תוספת טובה על שאר הנפשות שהיא לבדה יש לה השארות יברכך השם וכנגד נפש החיונית שבלב אמר יאר ה' פניו אליך ויחונך לשון נפש חיונית ישא ה' פניו כנגד נפש הזנה שרוב החלאים הם מצד המזון ולזה אמר ישא ה' כעסו ממך וישם שלום מצד המזון והסיר ה' ממך כל חולי ואמר אלו ברכות לומר שהקב"ה יברך לאלו השלשה נפשות. הפירוש הג' יש ג' מיני ברכות שאנו מברכין בהם לשי"ת ברכות המצות ציצית ותפילין ברכות השבח כגון מי שילדה אשתו זכר וברך הטוב והמטיב וברכת שהחיינו. ברכות הנהנין כגון האוכל והשותה וברכות הריח. כנגד ברכות המצות שהם העיקריות יברכך ה' כנגד ברכות השבח יאר ה' פניו אליך וכנגד ברכות הנהנין אמר ישא ה' פניו אליך ולא יבואו לך חולאים מצד הנהנין ור"ל שבעבור שאנו מברכים לשי"ת באלו השלשה מיני ברכות יברך השי"ת לנו בשלשה מיני ברכות. פירוש רביעי שלשה דברים אדם דורש בזה העולם בנים בריאות כבוד כנגד הבנים יברכך ה' וזה הוא שאמר ז"ל יברכך ה' בבנים וישמרך בבנות שהבנות צריכות שימור כנגד הכבוד אמר יאר ה' פניו וזה הוא ויחנך שחן וכבוד יתן ה' ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום שיהיו בשלום האיכיות הפועלים עם המתפעלים. פירוש חמישי כהן לוי וישראל לכהנים הנגשים אל ה' יברכך ה' תוספת טובה על לוים וישראלים ללוים שהם משוררים על הדוכן וצריכים חן ויחנך לישראל ישא ה' פניו אליך. פירוש ששי יש צדיקים ובינוניים ורשעים לצדיקים יברכך ה' לבינוניים שהשי"ת אין מסתכל בהם בפנים מאירות אף שמסתכל בהם יאר ה' פניו אליך לרשעים שאין מסתכל בהם כלל ופני ה' מביטים בארץ כדי שלא לראותו ישא ה' פניו אליך ירם פניו לעיין בך ולזה תקנו כנגד צדיקים אם טובים הם חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף הצדיק וכנגד בינוניים ואם צריכים רפואה רפאם וכנגד רשעים שראויין לקללה אמר וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע מרעה לטובה. פירוש שביעי בפסוק ראשון ג' תיבות כנגד אברהם יצחק ויעקב שבזכותם יברכנו בפסוק שני חמשה תיבות כנגד חמשה חומשי תורה שבזכותם יברכנו. בפסוק השלישי שבעה תיבות כנגד שבעה רקיעים שישלח ברכה לנו משם. פירוש שמיני בפסוק ראשון שלשה תיבות כנגדן שלשה שעולים לקרוא בתורה. ובפסוק שני חמשה תיבות וכנגדן חמשה שעולים לקרוא בתורה ביום טוב. בפסוק שלישי שבעה תיבות כנגדן שבעה שעולין בשבת ולפי שאמר וישם לך שלום כדי שלא יריבו שבט לוי עם ישראל תקנו כך חשבון שבט לוי כמנין ישראל בכל שבוע לעלות לקרוא בתורה בשבת בבקר שנים משבט לוי כהן לוי ובמנחה שנים כהן לוי הם ארבעה ובשני בשבת שנים כהן ולוי וכן בחמישי בשבת שנים הם שמונה וכן קורין שמונה בכל שבוע מישראל חמשה בשבת בשחרית אחד במנחה אחד בשני בשבת אחד בחמישי בשבת הם שמונה משום דלא אתו לאנצויי. פירוש תשיעי אותיות שבפסוק ראשון חמשה עשר כנגד יה שמורה שהש"י הווה ובפסוק שני ך' כנגד היה שחשבונו ך' ובפסוק שלישי עשרים וחמשה אותיות כנגד יהי שחשבונו עשרים וחמשה לומר שהקב"ה הוא היה והוא הווה והוא יהיה. פירוש עשירי כל האותיות שבשלשה פסוקים הם ששים וזה הוא שאמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וכי ממי היה מפחד שלמה אלא היא ברכת כהנים שהיה חקוק סביב למטתו והאותיות כגבורים וכולם כמו אחוזי חרב שאפילו חלם אדם שחותכים לו ירכו הולך ומשים עצמו כנגד הכהנים כשנושאים כפיהם ינצל ויבורך. וסמך ברכת כהנים לפרשת הנזיר לומר שלפי שנתקדש לה' והזיר עצמו מן היין ומיצר הרע יחולו עליו כל אלו הברכות:
פרק ז
פסוק יב
ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון למטה יהודה וקרבנו קערת כסף אחת יש בזה ספקות:
הספק הא' מדוע לא אמר בנשיא יהודה שהוא הראשון בדגל ראשון נשיא ויאמר כן נשיא נחשון בן עמינדב למטה יהודה שהרי בכל הנשיאים אמר נשיא. נשיא יששכר נשיא לבני זבולון אליאב וכן בכולם.
הספק הב' למה אמר בנשיא יהודה וקרבנו בוא"ו ובכל הנשיאים האחרים אמר קרבנו בלא וא"ו והראוי בהפך שבראשון יאמר קרבנו בלא וא"ו ובנשיאים האחרים יאמר וקרבנו לפי שאלו האחרונים באו על הנשיא:
התשובה לראשונה שלא אמר נשיא לפי שהגדול כל עוד שהוא יותר גדול ראוי שישפיל עצמו יותר ולפי שנשיא יהודה הוא הגדול מכולם לא רצה להתגאות ולקרוא לו נשיא ובזה הותר השנית שלזה אמר וקרבנו בוא"ו כאלו כל האחרים הקריבו בראשונה:
פרק ח
פסוק ב
את הנרות במדרש משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב ואמר לו המלך אצלך אני סועד התקן לי מקום הלך והתקין כפי כחו כיון שבא המלך באו עמו שמשין וסנקליטין מכאן ומכאן ומנורות של זהב מכאן ומכאן כיון שראה אוהבו כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו אמר לו המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד ולמה לא התקנת כלום אמר לו אדוני המלך ראיתי כל הכבוד הזה ונתביישתי והטמנתי מה שהתקנתי א"ל המלך חייך שאני מניח את כל כלי שהבאתי עמי ואיני משתמש אלא בשלך בשביל אהבתך כך הקב"ה כולו אורה ומצוה לישראל לעשות לפניו מנורה ולהדליקה כיון שעשה משכן ומנורה ובאה השכינה מה כתיב שם ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד מיד ויקרא אל משה ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו ומהו הדיבור בהעלותך את הנרות אמר ישראל הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו והוא חפץ שנדליק לפניו נרות:
פסוק יט
ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו בפסוק הזה ה' פעמים ישראל דרך חבה ומעלה וכבוד כאדם המזכיר בנו תמיד על כל דיבור ודיבור משל לתינוק שהלך לבית הספר ובא אביו לשאול עליו אכל בני שתה בני ישן בני הלך בני לבית הספר בא בני מבית הספר מזכירו על כל דיבור ודיבור דרך חבה וכן ענין המשכן שנזכר בתורה ה' פעמים וטעם ה' פעמים ישראל ומשכן כנגד ה' חומשי תורה שהוא קיום העולם שנברא בה"א:
פרק י
פסוק כט
נוסעים אנחנו אל המקום וגו' יש להקשות מה הוסיף מרע"ה פעם השנית שמה שאמר בפעם השנית והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך הוא מ"ש לו בפעם הראשונה והיה ראוי למשה שישתוק או שיפציר עמו או שיאמר לו טענה אחרת ולא שיכפול לומר לו הטענה הראשונה עצמה שכבר שמע אותה יתרו ולא רצה והרמב"ן השיב שבפעם הא' אמר סתם והטבנו לך ויתרו חשב שיתנו לו מן השלל כסף וזהב ולא יהיה לו נחלה בתוכ' וענה כי אל ארצי ואל מולדתי אלך כי שם לי נחלה והשיב משה והיה הטוב ההוא רמז לקרקעות ע"כ. וזה הפי' רחוק שאם כל תשובת יתרו אל ארצי אלך הוא ששם יש לו קרקעות היה ראוי שישיב משה בפי' ויאמר והיה כי יתן לנו את הארץ ניתן לך נחלה בה ולא ברמז והיה הטוב ההוא שהטוב ההוא איפשר שיפורש על טוב כסף וזהב ושלל ואע"פ שירמוז הטוב ההוא לקרקע יותר ממטלטלין בפי' היה ראוי לאומרו אחר שכל התלונה היתה זאת והנכון בעיני כי לפי שהיה נראה ממאמר מרע"ה שרצה לתת לו צדקה כמו שאומרי' לעני לך ואעשה לך טובה וזה נראה לשון לך אתנו והטבנו לך ויתרו חשש לכבודו ואמר למשה לא אלך שבארצי אני עשיר מכם כי שם יש לי עושר ונכסים וכבוד וקרקעות ואיני צריך צדקה לזה השיב משה אינו לצדקה רק בחיוב שנהיה חייבין לך כי על כן ידעת חנותינו במדבר כמו שפי' הרמב"ן כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה ועל זה הטוב שתעשה עמנו אני אומר והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך:
הפיכת הנונין לומר שהעולם הפוך שיתרו שהוא מהאומות העולם נתגייר ונעשה יהודי כשר וכל כך עד שישראל בקשו ממנו שילך עמהם וישראל בני אברהם יצחק ויעקב מתאוננים רע באזני ה' ומתאוים תאוה בוכים ואומרים מי יאכילנו בשר ואף ה' חרה בעם ויך בהם מכה רבה מאד וגם ויסעו מהר ה' והם ג' פורעניות וז"ש והיית לנו לעינים והוא לענין יראת השם שיאמרו ישראל יתרו שהוא גר ירא את ה' וכ"ש אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב:
פרק יא
פסוק א
ויהי העם כמתאוננים ראוי לדעת מה הוא זה האוננות ונוכל לומר שלפי שמשה היה מתפלל קומה ה' וזה הרבה פעמים בכל מסע ומסע היה אומר וחשבו שכשיתפלל משה כך פעם אחד יספיק ושברגע יגיעו לארץ ישראל כאלו קפיצת הדרך וכמו שנעשה במסע הראשון וכשראו שנתארך הענין קצת אמרו הקב"ה אינו שומע כמו האיש החרש שיש סיתומים באזניו וזהו שאמרו רע באזני ה' חולי וסתום יש באזני ה' שאינו שומע והקב"ה שמע אבל לרעתם ז"ש וישמע ה' ויחר אפו. או יאמר שהיו אומרים כשיש להם כעס רע באזני ה'. וי"מ שחטא המתאוננים הוא שחשבו שהעולם קדמון וזה לפי שראו הרים גדולים בשמים והרואה אותם יחשוב שהם קדמונים ולזה אז"ל הרואה הרים וגבעות אומר ברוך עושה בראשית להוציא מלב הרואה שחושב שאותם ההרים קדמונים וז"ש בלעם כי מראש צורים כלומר קודם הצורים וההרים ראיתי להקב"ה ובלק חשב להטעותו לומר שהעולם קדמון ואחר שהוא קדמון לא יהיה לו יראה מהש"י וז"ש מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם פירוש שהגיד לו שההרים קדמונים ולכן ארה לי יעקב וזה אמר נגד תפלת משה שהיה אומר קומה ה' ויפוצו אויביך והיו המתאוננים אומרים שהקב"ה לא ישמע לתפלת משה שהעולם קדמון וזהו רע באזני ה' ולכן וישמע ה' זה המינות שהיו אומרים ונוכל לפרש שחטא המתאוננים הוא שנחמו לפי שיצאו ממצרים בעבור טורח הדרך וכמו שכתב רש"י שאמרו אוי לנו כמה ליבטנו בדרך ג' ימים שלא נחנו מעינוי הדרך ויחר אפו אמר אני הייתי מתכוין לטובתם שיכנסו לארץ מיד ולזה אמר ותאכל בקצה המחנה פי' כמו שמכין לפרה שאינה רוצה לילך מכין אותה באחוריה כדי שתלך לפנים וכן הקב"ה שרף בקצה המחנה פירוש באחורי המחנה לפי שהיו אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה:
פסוק ב
ותשקע האש בזה יש ספק למה שקע ואמרו חז"ל נשקעה במקומה בארץ שאלו חזרה לאחד הרוחות היה שורף כל אותו הרוח. ויש להקשות א"כ היה ראוי שיכבה האש לא תשרוף או היה ראוי שתעלה למעלה כטבעה וצ"ע ואחשוב שכוונת השי"ת בשקיעה לפי שיהיה להם יראה ופחד מן האש ויאמרו אם אנו חוטאים תעלה האש מתחת הארץ כלפי מעלה בטבעה וישרוף אותנו שהקב"ה דרך נס מעכב אותה שלא תעלה למעלה ואם אנו חוטאים אין צריך הקב"ה לעשות נס להרע לנו אלא שיניח האש לטבעה והיא תעלה מאיליה ולכן נשקעה האש הפך טבעה כנ"ל והוא ענין חשוב מאד:
פסוק ה
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם אז"ל אפילו תבן אין נותנין להם ואיך היו נותנים להם דגה חנם והשיבו חנם מן המצות. ונוכל לפרש שפרעה וכל עמו היתה כוונתם להמית היהודים דרך תחבולה שלא יהיה נראה שרוצים להרגם שנאמר הבה נתחכמה לו ודגה היא מעופשת שנאמר והדגה אשר ביאור תמות ובאש היאור קראו דגה על שם סופה אבל דג הוא החי שנאמר ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה ולז"א ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה ומזה אמר מבטן שאול שועתי שמעת קולי לפי שהיה מת שאחר שהשלים מינויו מת ומ"ש אח"כ ויאמר ה' לדג ויקא את יונה דג שני היה שהמת לא יכול להקיאו ולכן קבלו דג שני ובלעו ונצטוה להקיאו והיו המצריים נותנים להם במתנה הדגים הנבאשים לפי שימותו מצד העפוש שאפילו הדגים הטובים מתעפשים מהרה. ויתכן להתיר זה הספק באופן אחר והוא בשנקשה עוד מה קישור יש לדגה עם קישואים. והתשובה שידוע שירקו' מצרים הם גדולים ורבים מאד שנאמר כגן ה' כארץ מצרים ונילוס עולה ומשקה כל הגנות ונכנסים דגים רבים בגנות בעלייתו ואח"כ כשיורד הנהר נשארים ניצודים דגים הרבה מאד והיו כמו במכמורת שלא יכלו לצאת מן הגנות ונשארים שמה עם הירקות וז"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם שישראל היו חופרים הגנות והאילנות והיו לוקחים אותם חנם ולז"א את הקישואים וכו' שהדגים היו נשארים ניצודים את הקישואים ואת האבטיחים:
פסוק ו
ועתה נפשנו יבשה אין כל פי' אמרו גנות מן המן בשני דברים הא' שאלו הירקות מלחלחים אותם והמן מיבשם ואינם ישנים מצד היובש. הב' שמסמא עיניהם שהוא לבן וז"ש עינינו ואמר הכתוב שבשניהם לא אמרו אמת ליובש המן כזרע גד שהגד מלחלח ומיישן שהוא רפואה למי שלא יוכל לישן ועוד שטעמו כטעם לשד השמן שהוא לחלוחית רב כמו נהפך לשדי ועוד היה לח לפי שהיה טל מלמטה ומלמעלה כמונח בקופס' והטל מלחלחו וכנגד השני אמר אדרבה מחזיק הראות שעינו כעין הבדולח שהבדולח הוא ממין זכוכית שמשימים הזקנים בחוטם נגד העינים לראות בהם הגוונים. ואמר שטו העם ולקטו לפי שהם אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם ומי שאומר אני זוכר שהיינו אוכלים חנם משמע מזה שעתה אוכל ביוקר ולז"א גם עתה אוכליהם חנם שאין צריכין אלא שטו העם ולקטו אין צריך אלא הלקיטה ואינן קונים אותו ואמר והיה טעמו כטעם לשד השמן ויש להקשות הרי אמר במקום אחר וטעמו כצפיחית בדבש ורז"ל השיבו שהיה משתנה לכמה טעמים ואיפשר לפרש שהכוונה הוא מעצמו היה טעמו כצפיחית בדבש אבל כשדכו במדוכה ובשלו בפרור והיה טעמו כטעם לשד השמן:
פסוק י
וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע ראוי היה שמה שחרה אף ה' מאד שגם למשה יהיה חרון אף ולא רע לבדו והתשובה שמי יאכילנו בשר יש בו אחד משני הבנות א' שהיה להם תאוה לאכול בשר השני שחוץ מן התאוה היו חושבים שאין יכולים בשי"ת לתת להם בשר וזהו שאמר מי יאכילנו בשר כלומר אין יכולת בשום נמצא ואף הבורא לתת להם בשר והקב"ה הבין האמת כמו שאמר אסף וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר ולכן חרה אף ה' מאד שהיו מינים אבל משה לא הבין אלא פשט הענין שהיה להם תאוה לאכול בשר ואין להם ולזה בעיני משה רע לבד כך נראה לי והוא ענין חשוב מאד:
פסוק יג
כי יבכו עלי לאמר היה ראוי שיאמר כי בכו והתשובה שלא בכו עליו אלא איש לפתח אהלו לזה אמר אע"פ שלא בכו עלי אני יודע שזה הבכי עלי יבוא שיבואו לבכות לפני שכן דרכם ולפי שמרע"ה צוה לו הקב"ה שיאמר להם התקדשו למחר ואכלתם בשר והיה לכם לזרא שהוא סכין וישראל יתרעמו על משה לאמר אנו לא בכינו לפניך למה אתה בא אלינו בבשורה רעה לזה אמר כי בכיתם באזני ה' כלומר אמת שלא בכיתם לפני אבל בכיתם באזני ה' והקב"ה שלחני לומר לכם כן:
פסוק טו
ואם ככה את עושה לי אז"ל תשש כחו של משה כנקבה יש להקשות את כנוי לשי"ת. התשובה שהיה ראוי שיאמר אתה ולפי שתשש כחו לא היה לו יכולת לסיים ולומר אתה ואמר את. ואיפשר לפרש שכשהנשפע אינו מוכן לקבל השפע המשפיע אינו משפיע וא"כ כשתשש כחו של משה שהוא הנשפע נראה כאלו תשש כח המשפיע:
פסוק כא
ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם בכאן יש ספק גדול איך קצר מרע"ה ידו של הקב"ה באמרו שלפי שהם רבים לא יוכל להספיק להם מבשר עד שאמר הקב"ה היד ה' תקצר. ורש"י ז"ל הביא תשובה לזה ממד"ר בשם ר"ש:
תשובה שנית בשנקשה קושיא אחרת למה שאלו בשר שהרבה בשר היה להם שנאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד ופרעה היה אומר לכל ישראל צאנכם ובקרכם יוצג וכתיב וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה וא"ת אכלום הא כתיב בשנת הארבעים ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. והתשובה לאלו השתי קושיות יש מפרשים שצאן ובקר הרבה היה להם אבל לא היו יכולין לאכול מהם עד שיביאום אל פתח אהל מועד בעבור זריקת הדם והקטר חלבים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט צאן וגו' ולזה אמרו מי יאכילנו בשר בשר יש לנו אבל מי יתן אותה לנו לאכול ולזה לא אמרו מי יתן לנו בשר ולזה אמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו והכהנים לזרוק הדם ולהקטיר חלבים אינם אלא ג' אהרן ושני בניו ואיך ימצא להם אמת הוא שאם את דגי הים יאסף להם ומצא להם והשיב הש"י היד ה' תקצר אני אתן להם בשר שלא יהיו צריכים להקריב ולזרוק הדם והם שלוים ולז"א ישחט להם ולא אמר ינתן להם אלא ישחט לומר אין להם שוחטין וא"ת היה לו לומר אם את דגי הים יאסף להם ומצא להם התשובה משמע שאם יאסף דגים מועטים יספיק להם וזה אינו אמת:
תשובה שלישית בשנקשה קודם אחר שאמר הקב"ה עד חדש ימים למה לא המתין הקב"ה להורגם עד חדש ימים אלא הבשר עודנו בין שיניהם מתו ונאמר שלפי שאמר הקב"ה שישראל יאכלו כל כך עד שימותו מאכילה גסה לז"א שש מאות אלף רגלי פירוש העם הרב הזה אשר אנכי בקרבו כלומר בתוך קרבם ומבין מחשבותם כאלו הייתי במעיהם ידעתי כי לפי שאתה אמרת וגלית הענין שיאכלו חדש ימים ובאופן זה ימותו יזהרו בעצמם כי אין זו גזירה כשאר גזירות על צד העונש שבאות בכל ענין שאף אם צאן ובקר ישחט להם כי הבשר מוכן לאכול יקחו הצריך להם וישמרו ממנו ספוק לזמן רב ולא יאכלו במהירות ובאכילה גסה כמתאוים באופן שימותו וכן אף אם יהיו דגים ויהיו כל דגי הים ישמרו אותו לספוק זמן רב ואם כן איך יהיה נשלם מה שגזרת מה שהוא תלוי בבחירתם וזה הוא שאמר ומצא להם השיב לו הש"י אף אם לא ימותו בסבת האכילה הגסה בחדש ימים היד ה' תקצר האם אין בי כח לקיים גזירתי אם לא בדרך טבע יהיה בנס כמו שאמר הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת זה יורה כי לא היתה האכילה הגסה סבת מיתתם רק עונש הקב"ה. וא"ת והלא הקב"ה אמר שדרך טבע ימותו ושיאכלו חדש ימים ואיך מתו מיד:
התשובה שהם חטאו חטא אחר בשכוונו לאכול מעט כדי שלא יתקיים גזירת הקב"ה ולכן מתו מיד וזהו מה שאמר וישטחו להם שטוח כלומר לא רצו לאכול הרבה אלא מעט מעט ולכן שטחום לקיום לספוק זמן רב ולזה שטחום כדי שלא יתעפשו אחר שרצו לשומרו לספוק כמו שמולחין בשר שיתקיים לכל החורף ולכן לא המתין להם הקב"ה לחדש ימים בראותו כוונתם הרעה כי נסו את השם בתאותם ושיתנהגו באכילה באופן לא יזיקם וידעו כי מהשי"ת בא להם העונש כך נ"ל והוא נכון מאד. עוד פירוש רביעי שחשבתי בהיתר זאת הקושיא וכתבתיו בדרושים שחברתי לקצת עניני התורה:
פסוק כו
והמה בכתובים אז"ל במבוררים לסנהדרין ונכתבו כולן נקובי בשמות ועל ידי גורל לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שמגיע להם חמשה חמשה אמר משה אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד מה עשה נטל ע"ב פתקים ועל שנים חלק אמר להם בואו וטלו פתקיכם מתוך קלפי מי שעלה בידו זקן נתקדש מי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא חפץ בך ואלדד ומידד היו ביניהם אמר זה לזה אין בזקנים הללו פחותים ממנו מוטב שנתבייש אנו ולא יתביישו הזקנים ועשו עצמן שיורין אמר הקב"ה אלו שנעשו שיורין תשרה עליהם רוח הקדש מיד ויתנבאו במחנה ולכן הוסיף להם השם כבוד גדול ששאר הזקנים לא נתפרשו שמותן והם נתפרשו ושאר הזקנים היו מתנבאין מרוחו של משה ולא מרוח השי"ת שנא' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ובהם כתיב ותנח עליהם הרוח וכתיב כי יתן ה' את רוחו עליהם ושאר הזקנים פסקה נבואתם ואלו לא פסקה שנאמר ולא יספו ות"א ולא פסקן והזקנים נבאו על הדור ההוא ואלדד ומידד נבאו אף על הדורות אחרונים שאמרו ז"ל שנבאו על עסקי גוג ומגוג לדעת קצת החכמים ז"ל וא"ת מי הם אלו קבלה ביד הנביאים הראשונים כי אלדד ומידד היו אחי משה מן האב שידע עמרם ממשה אסור עריות שעתידה תורה לאסרתם ופירש מיוכבד דודתו ולקח אשה אחרת והוליד אלו שנאמר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו הנאסרים להם וזהו אלדד פירוש אין בו איסור דד שהיא דודתו וכן מידד וכי איסור דד יש בזה ואמרו כדשלח ר' הלל שהיה מארץ ישראל כתב לרב עמרם שראה קברם שכתוב עליהם אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם:
פרק יב
פסוק א
ותדבר מרים ואהרן ראוי לדעת מה הוא הלשון הרע שדברו ורש"י פירש על אודות גירושיה כי אשה כושית יפת מראה פי' גרשה לאחד משתי סבות או לפי שהיא כעורה או לפי שמדבר הקב"ה עמו אם לראשונה יפה היא אם בעבור נבואה הלא גם בנו דבר ולא פירשנו מדרך ארץ ולפי זה הפי' נאמר שמה שדברו עתה ולא קודם לכן שמקודם לכן אמרו בטוב עשה שפירש ממנה בעבור שהיה משא כבד עליו לפייס לכל ישראל ולטרוח בדיניהם ובכל ענייניהם אבל עתה שמסייעין לו שבעים זקנים למה לא חזר להיות עם אשתו ועל זאת ההקדמה איפשר לומר שלזה אמר והאיש משה ענו מאד כלומר לא ראה מימיו אם היא יפה או כעורה ולב' אם יהיה נביאכם ולזה הפירוש העיקר חסר מן הספר שלא הזכיר הפסוק גירושיה אלא לקיחתה כי אשה כושית לקח ועוד למה לקח לשון כושית בעבור יפה שהוא הפך הכוונה וא"ת ע"ד סגיא נהור בלשון חכמים מצינו כן ולא בלשון הפסוק. ונראה שהלשון הרע שדברו הוא שאם היה חפץ ביפה היה לוקח ולקח שחורה דרך הוראה לומר שאין לו חשש מיופי אלא לקיים מצות פריה ורביה לבד ואמר הכתוב שאין כוונתו להוראה אלא בעבור האמת והאיש משה ענו מאד:
פסוק ד
צאו שלשתכם אל אהל מועד יש להקשות למה קרא לשלשתן כיון שלא הוצרך רק לדבר לאהרן ומרים שלא דיבר עם משה ועוד למה אמר להם שיכנסו לאהל כיון שלא דיבר שם עמהם. ונראה שהכונה לפי שחשבו שהם שוים למשה שאמרו הרק אך במשה דבר ה' רצה הקב"ה להודיעם ההבדל שיש ביניהם וזה לא לבד בדבור שאמר שמעו נא דברי אבל אף בפועל ולזה צוה לכולם שיצאו אל אהל מועד והפרידם ממשה לומר שלא היו ראויים לשבת עמו במקום אחד ועוד שדיבר עמהם בפני עצמם ולא שיהיה הוא עמהם בדיבור בהיותם מחוברים שלשתן והפרידם לדיבור נראה שאינם ראויים לשדיבור אחד ידבר עם כולם ושיש הבדל גדול ביניהם בנבואה והוא מה שאמר להם בסמוך אם יהיה נביאכם כלומר אתם נביאים לישראל והוא ראוי להיות נביא לכם שהערך שיש לישראל עמכם יש לכם עם משה:
פסוק ז
בכל ביתי נאמן הוא וכי שאר הנביאים היו גונבים מבית ה'. התשובה שגם כן נקרא נאמן בענין הסוד שנאמר ונאמן רוח מכסה דבר ויחזקאל מה שראה בבית ה' היה מגלה שנאמר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים וארא כעין חשמל. וישעיה ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא וגו' וידוע שמשה ראה יותר מכולם ולא גילה דבר. או הכוונה שהנביאים היו רואים חידות כזכריה אינו אמת אותו המשל אלא הנמשל ממנו וא"כ אין יש נאמנות במשל עצמו אבל נבואת משה אין בה משל וא"כ נאמן בכל דיבורו ובדרושי תמצא ענין נכבד על הרק אך במשה ובענין ואביה ירוק ירק בפניה ובענו מאד:
פרק יג
פסוק יא
למטה יוסף למטה מנשה יש לשאול מדוע הזכיר במנשה למטה יוסף ולא אמר כן ביהושע בן נון שלא אמר אלא למטה אפרים הושע בן נון. ויש מפרשים הטעם לפי שכתוב ביוסף ויבא יוסף את דבתם רעה ולפי שגדי בן סוסי הוציא דבה רעה על הארץ לכן הזכירו בו למטה יוסף אבל יהושע שלא הוציא דבה רעה על הארץ לא יחס אותו ליוסף ואולי לזה שינה מרע"ה שמו ויקרא משה להושע בן נון יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים שלא תוציא דבה שאתה מזרע יוסף או הכוונה יה יושיעך שלא יהרגוך המרגלים בעצתם הרעה וכמו שאמר ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים:
פסוק כח
אפס כי עז העם וגו' לפי שכתב רש"י החזק הוא הרפה סימן מסר להם אם בפרזים הם יושבים חזקים הם שסומכים על גבורתם ואם בערים בצורות הם יושבים חלשים הם לזה אמרו לו הסימן שנתת לנו אינו אמתי שהערים בצורות מאד ועם כל זה הם גבורים וגם ילידי הענק ראינו שם וא"ת כמו שאינו אמת חצי הסימן ג"כ אינו אמת חצי הסימן האחר שאם בפרזים יושבים חלשים הם לזה אמרו אינו כן שבחצי הסימן אמת דברת כי עז העם היושב בארץ שהם היושבים בערי הפרזות. ולפי שהעיר תלכד לאחד מג' סבות. האחד שיושביה חלשים. השני שהמבצרים אינם חזקים. השלישי בעבור ששומרי העיר אינם מסודרים כראוי לזה אמר לראשונה עז העם. לב' והערים בצורות גדולות מאד. לשלישי עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר וגו':
פסוק לב
ארץ אוכלת יושביה היא אפי' התושבים מתים בחלאים רעים כל שכן הגרים וא"ת לפי שהם זוללים ומשתכרים ורב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט לזה אמר כל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות מדות טובות יש להם. או הכוונה שהם גדולים מאד שצריך לשער אותם במדה:
פרק יד
פסוק ט
לחמנו הם טבע המן יש להם שכשחם השמש ונמס והקב"ה נקרא שמש כי שמש ומגן ה' אלהים וזה הוא סר צלם שהסרת הצל הוא שזורח השמש וה' אתנו שהוא השמש ונמסו:
פסוק יג
ושמעו מצרים כי העלית בכחך איך איפשר שיאמרו מצרים כן שהרי ראו כמה מכות וקריעת ים סוף. התשובה שחשבו שהקב"ה כל כחו הלך בגבורות שעשה במצרים וזה הוא כי העלית בכחך כלומר כל כחו נתן בהעלותם ממצרים וז"ש ואמרו הגוים מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ שחטם במדבר ולכן יגדל נא כח ה' עשה גבורות יותר מן הראשונות ואם לא יפורש כן קשה איך נתן חסרון בכחו שיגדל עתה:
פסוק טו
והמתה את העם הזה כאיש אחד פירוש מי שהורג לאומה כמי שהורג לאיש א' הוא שלא נשאר שריד ופליט אבל מי שהורג לאומה כמו שרוצה להרוג לשני אנשים והורג איפשר שישאר שריד כמו שהרג אחד ונשאר אחד וזהו שאמר סלחתי כדבריך פי' שאמיתם כמי שרוצה להמית לשנים שהרג אחד והניח אחד וכן אהרוג לאבות ולא אהרוג לבנים ואם לא יפורש כן איך אמר סלחתי כדבריך ובסמוך אמר שיהרגם כולם אלא הכוונה כמו שפירשתי. ובפרשה זאת יש ספקות:
הספק הא' לא ימלט או שראוי למרגלים שיהיו רבים או מועטים אם ראוי שיהיו רבים למה שלח יהושע שנים. ואם ראוי שיהיו מועטי' למה שלח משה רבינו ע"ה שנים עשר:
הספק הב' למה הכניסם משה בטעות לומר הטובה היא אם רעה שהיה סבה שחטאו ואמרו ארץ אוכלת יושביה היא וזה פריה כשם שפירותיה משונים כך עמה משונים וישראל לא שאלו כן אלא ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן:
הספק הג' מדוע בין הטובה היא אם רעה והשמנה היא אם רזה הכניס ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים שטוביות הארץ ושמנוניתה היה ראוי שיהיו סמוכים זה לזה ואחר כך ומה הערים:
הספק הד' שאמר ויהס כלב את העם אל משה שישראל לא דברו כלום וכל שכן שזה היה סבה שיחטאו המרגלים שלפי שאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו:
הספק הה' מדוע משה רבינו לא דיבר כלום בכל זה שיותר יהיה נחשב דיבור אחד שידבר הוא ממאה דיבורים שידברו יהושע וכלב ואם היה אומר הלא ראיתם בעיניכם את מעשי ה' הגדול והנורא ועשרה מכות וקריעת הים וה' הולך לפניכם יומם בעמוד ענן ומן ובאר אולי יתחרטו ויאמר חטאנו כי דברנו בה' ולא יבכו בלילה ההיא לקבוע להם בכיה לדורות:
הספק הו' יהושע למה לא דיבר כלום גם כן ויאמר הכתוב ויהס יהושע וכלב את העם אל משה ויאמרו עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה וכמו שאמר ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם:
הספק הז' שאמר ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו ולמה לא אמר ועבדי יהושע וכלב עקב היתה רוח אחרת עמם וימלאו אחרי ולמה לא קבע שכר ליהושע שקרע בגדיו על שכחשו בה' ויאמרו לא הוא ושניהם אמרו טובה הארץ מאד מאד אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום ועל שניהם אמר ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכי בעבור שהיה משרת משה מבחוריו לא קבע לו שכר ולספק הששי למה יהושע לא דיבר נראה לי לפי שכששני כתות יש ביניהם חילוק זה אומר בכה וזה אומר בכה מבקשים שליש שיכריע ביניהם ולזה אמר יהושע אם אני וכלב אומרים עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה ינצחו לנו המרגלים האחרים שהם רבים ואחרי רבים להטות לכן אשתוק שלא ידעו כוונתי ויחשבו שדעתי נוטה אחריהם וכשיהיה חילוק ביניה' ובין כלב יאמרו יהיה מכריע יהושע האמת אתנו או אתך וכשראה שלא חששו למכריע אז יהושע קודם כלב קרע בגדיו כמו שאמר ויהושע בן נון וכלב קרעו בגדיהם. ולספק השביעי למה לא קבע שכר ליהושע יש אומרים שלפי שיהושע היה לו סניגור והוא משה שקראו משה יהושע לאמר יה יושיעך מעצת מרגלים אמר הקב"ה אני אהיה סניגור לכלב אחר שגם כן עזר לטובה. ונראה לי לתרץ לכל הספקות בתשובה כללית והיא שכוונת משה רבינו ע"ה בזה השליחות כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים ושיתנו להם עצה באיזה עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד תהיה המלחמה ונוח לכבוש הארץ וכמו שכתב הרמב"ן אבל ראוי שנדע שאין ראוי שלכל הלוחמים ישיבו המרגלים תשובה רק למלך או לראש הנקרא בלעז קאפיטא"ן שאם יפרסמו הענין לכל יש שם מרגלים ויודיעו הדבר לשומר המבצר והמלך או הראש יעשה כאלו דרכו להלחם עם מבצר אחד וילך למבצר אחר וכן רצה משה שיגידו לו לבד זה אבל ראה שאם יאמר כן למרגלים שישיבו לו דבר בסוד יחשבו ישראל שזה הסוד הוא לפי שמשה יודע שהוא נמנע בשום צד ללכוד הערים שהיהודים הם חשדנים מאד ולכן שלח שנים עשר אנשים בעלי שכל לפי שיבינו כוונתו שהוא שמה שאמר שידעו הדרך אשר ילכו בה יאמרו לו בסוד אף שלא יפרש להם בפני ישראל כלום ולכן אמר הטובה היא אם רעה להורות לישראל שאין כוונתו אלא אם היא טובה וזאת התשובה שישיבו אם היא טובה שיהיה כללית לכל ישראל ויחשבו ישראל שאין כאן תשובה אחרת ורצה שישראל יחשבו שאין צורך לדעת הדרך שילכו בה שהקב"ה יאמר למשה או הענן יוליכם בדרך הראוי ואח"כ בסוד ידברו המרגלים בלילה בסוד למשה הדרך שיעלו בה ולז"א החזק הוא הרפה ולא אמר באיזה מקום הוא רפה שאם כן היו מוכרחים להשיב תשובה על זה לישראל אבל כוונתו לפי האמת לא היתה אלא באיזה מקום חזק או רפה ושיגידו זה למשה לבדו ולזה אמר הטובה היא אם רעה והכניס בנתים ומה הערים וחזר לומר השמנה היא אם רזה לומר זה הדבר של טובה ושמנה תבינו היטב שזאת היא התשובה כללית שתתנו לכל ישראל וזה הוא שאמר והתחזקתם לומר תתחזקו בזה הדיבור שתגידו אותה לכל ישראל ולזה אמר שלח לך ואמר תשלחו כלומר דברים מיוחדים לך ודברים כוללים לכל ישראל וראיה לכל זה שלא תמצא בכל זה השליחות שיאמר משה כמו שאמרו ישראל ויחפרו לנו את הארץ את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהם שאותם דברים פרטיים באיזה דרך נעלה ולאיזה ערים יעלו תחלה אלא דברים כוללים מה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים ועוד שישראל לא אמרו העם היושב עליה החזק הוא הרפה ולא אמרו הטובה היא אם רעה ועוד ראיה לזה שכן עשו שנאמר וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ שזאת היא תשובה כוללת לכל ישראל והיא תשובה לטובה היא אם רעה השמנה היא אם רזה ואחר זה אמר ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגו' אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד זאת היא תשובה פרטית למשה ואמרו לא יועיל לדעת הדרך שנעלה והערים שנבוא אליהם תחלה שנמנע הוא לעלות אליהם ולפי שדברו המרגלים בסוד עם משה אמרו ישראל מה סוד הוא זה אם הוא רע או טוב וחשדו שהוא רע ולפי שלא אמרו ישראל דבר נשלם והיו מסופקים מהו אף שחשדו רע לא אמר הכתוב מאמרם ולכן ויהס כלב לאותו הדבר בלתי נשלם ואמר אתם רוצים לדעת מהו הסוד שאמרו למשה עלה נעלה וירשנו אותה והאנשים אשר עלו עמו אמרו שקר הוא שהסוד שאמרנו הוא לא נוכל לעלות אל העם ומרע"ה לא דיבר כלום שאם יאמר אמת הוא מה שאמר כלב לא היה אמת ואם יאמר אמת הוא מה שאמרו המרגלים שאמרו לא נוכל היה מחזיק ברשעתם ולכן שתק ואם תאמר למה שתק יהושע נראה שכוונתו היתה לעזור למרגלים באחת כאלו דעתו מסכים עמהם לגנוב את לבבם וזה לפי שיודו לו באחרת וכלב כיון לומר שתים לפי שלפחות יודו לו באחת שאין דרך להכחיש הכל. כלב אמר בשביל שתי סבות נוכל להם האחת בדרך טבע כאז"ל שישראל יותר גבורים מכל האומות השנית דרך נס דרך טבע עלה נעלה וירשנו אותה ולא היה צריך לומר כי יכול נוכל לה אבל הכוונה דרך טבע והאנשים אשר עלו עמו ואף יהושע עמהם אמר אינו אמת מה שאמר כלב שדרך טבע נמנע הוא הודה להם בזאת לפי שיודו לו האחרת שדרך נס איפשר הוא אבל כשראה יהושע שלא הועיל תחבולה רק הוציאו דבת הארץ אז גם יהושע קרע בגדיו ואמר לפחות האחת לא תכחישו שהוא דרך נס ולזה טעם אך בה' אל תמרודו ולזאת השנית לא ידעו ישראל מה יאמרו שאע"פ שהיה בלבם שאין יש יכולת בשי"ת ח"ו לא התחזקו לאמרו בפה ואומר המשל מי שאין לו דין נותן קולות וזהו שאמר ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וא"כ יהושע וכלב שניהם עבדו את ה' אבל יהושע עבד בשתיקה וכלב בקולות ומריבה לכן ראוי לכלב יותר שכר בעבור ששם נפשו בכפו וזה הוא שאמר ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת מיהושע שיהושע היה לו כוונה אחרת שעבד את ה' בשתיקה וכלב בקולות אבל מי מלא הכבוד כלב מלאו יותר וזה הוא שאמר וימלא אחרי זהו דעתי בהתרת כל אלו הספקות והוא ענין חשוב מאד:
פרק טז
פסוק א
ויקח קרח לא פירש הכתוב מה לקח ונאמר שהכוונה ויקח קרח ודתן ואבירם לבני ראובן שרוב חמשים ומאתים איש היו משבט ראובן שהיה בכור ואמר ויקומו לפני משה קרח ודתן ואבירם וגם חמשים ומאתים איש שאלו פתו להם. ובמדרש קרח שעשה קרחה בישראל בן יצהר בן שהרתיח כל העולם כצהרים. בן קהת שהקהה שיני מולידיו. בן לוי בן שעשה לויה לגיהנם. ודתן שעבר על דת ואבירם שאיבר לבו מלעשות תשובה. ואון שישב באנינות. בן פלת בן שנעשה בו פלא. בן ראובן בן שראה והבין:
פסוק ב
קריאי מועד שהיו נקראים אל אהל מועד אנשי שם שהיו יודעים שם המפורש ומכלל אלו היו י"ב נשיאים שהקריבו בחנוכת המזבח כתיב הכא נשיאי עדה קריאי מועד וכתיב התם אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם:
פסוק כב
אל אלהי הרוחות ר"ל המושל בארבע רוחות העולם ולפי שהאבות קלסוהו באלהי השמים ואלהי הארץ שהם מעלה ומטה קלסו משה בארבע רוחות להשלים השבח בששה קצוות:
פסוק ל
חיים שאולה האחרון משבעה מדורי גיהנם שנאמר ישובו רשעים לשאולה ואז"ל לדיוטא התחתונה ואמר ישובו ולא אמר ירדו שאחר שנשרפין באש גיהנם חוזרים ומתחדשים כבתחלה לשיהיו נשרפין עוד וכן חלילה לדורי דורות וארז"ל שאול חציו אש וחציו ברד והרשעים קופצים שם מאש לברד ומברד לאש כההוא טייעא ששמע שהיו אומרים משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים:
פסוק לב
ואת כל האדם אשר לקרח לא הזכיר בליעת קרח והזכירה במקום אחר שנאמר ותבלע אותם ואת קרח וכן בקריעת ים סוף לא אמר אלא מרכבות פרעה ופירש דוד וניער פרעה וחילו בים סוף:
פרק יז
פסוק ו
אתם המיתם את עם ה' יש להקשות אחר שישראל היו חכמים וראו שמתו לסבת המחלוקת ר"נ נשיאים וקרח והאדם אשר לו ועבדיו שהיו הרבה מאד ודתן ואבירם שהיו גדולים בישראל ואלו הרשעים איך אמרו אתם המיתם את עם ה' יותר ראיה הם שואלים ממיתת מאתים וחמשים מלכים שהנשיאים הם מלכים שנאמר ונשיא בעמך לא תאור והוא המלך. ועוד מה מועילים השנים עשר מטות שאמר הקב"ה קח מאתם מטה מטה לא הועילו מיתת ר"נ מלכים ויועילו שנים עשר מטות עד שאמר הקב"ה והסירותי מעלי את תלונות בני ישראל. התשובה לאלו השני קושיות בשנדע מי הם החולקים ומה שאלתם ומה טענתם. והוא שנדע שיש ארבעה חולקים והם אחד קרח שני דתן ואבירם שלישית הלוים רביעית הבכורות ואלו אע"פ שהם ארבעה כתות שאלתם היתה אחת והוא שחפצים להיות כולם כהנים והטעם לכולם הבכורות היו רוצים להיות כהנים לפי שקודם עון העגל הבכורות היו מקריבים קרבנות שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' ואמרו ז"ל שהם היו הבכורות ובעון העגל הסיר הקב"ה מהם הכהונה ונתנה ללוים ועתה שואלים כהונה וחשדו למשה שבשביל שהוא משבט לוי לכן הסיר הכהונה מן הבכורות ונתנה לשבטו ולא שצוה כן הקב"ה והלוים שואלים שמאחר שהם משבט לוי וכולם בני לוי למה לא יהיו הם כהנים כמו אהרן ובניו שכולם משבט לוי וחשדו למשה שבעבור שאהרן אחיו עשה לו הכבוד הזה ודתן ואבירם לפי שהם בני ראובן וראובן הוא בכור השבטים וכיון שכן היה ראוי שיהיה כהן וחשדו למשה שחשבו שבעבור שיהושע נערו משבט יוסף הסיר הבכורה מראובן ונתנה ליוסף ואם יעקב עשה כן שנאמר ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף היה לו למשה לתקן זה ויספיק העונש והעלבון שנתן לו יעקב עד זמן מרע"ה כי לא לעולם יריב וקרח היה שואל הכהונה משני טעמים אחד שהוא לוי כמו אהרן ועוד שהיה בכור שנאמר ובני יצהר קרח ונפג וזכרי ולא עוד אלא היה רוצה להיות כהן גדול במקום אהרן שאלו המאתים וחמשים אנשים מהם היו בכורות ומהם היו לוים שנאמר שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו וגומר ובקשתם גם כהונה רב לכם בני לוי ואם נאמר שכולם לויים אי אפשר שחמשים ומאתים אנשים כולם משבט לוי שלעולם נהגו בקדושה ויהדות מבעטים במשה רבן וכמו שהקשה הרמב"ן ועתה שדתן ואבירם נבלעו ראיה היא שאין ראובן כהן וכשנשרפו חמשים ומאתים איש ראיה שאין הבכורות וגם הלוים כהנים וגם כשנשרף קרח ראיה שאינו ראוי לכהן אע"פ שהוא בכור אבל עדיין נשאר שהבכורות ראויים לעבוד כמו לויים לא כמו כהנים שלפי שלקחו אומנות של כהנים שהוא להקטיר קטורת מתו אבל אם היה משה אומר לבכורות שיעבדו עבודת הלוים לא ימותו ואם יעבדו הלוים ויצא אש מהשם ותאכל אותם נראה שאפילו עבודת לויים לא היו ראויים ואמרו ישראל שכן היה ראוי שיעשה משה וכשיאכל האש אותם נראה שאין ראויים ללוים וכל שכן לכהנים וזהו שאמרו כל עדת ישראל שהם אביהם של בכורות אתם המיתם את עם ה' שהם הבכורות לכן צוה הקב"ה שהנשיאים יכתוב כל אחד שמו במטהו וגם אהרן יכתוב שמו בשם כל שבטו וכשיפרח מטה אהרן ולא יפרח מטה שאר השבטים מורה שאפילו ללויים אינם ראויים שאם היו ראוים היה פורח מטה כל שנים עשר שבטים שבשריפתם כבר הורה שאינם ראויים לכהנים ולהורות שגם אינם ראויים ללויים לא פרח אלא מטה אהרן ולא פרח להורות שהוא ראוי לכהן שבשלא נשרף במחתתו יורה שראוי לכהן אלא פרח בעבור שבטו שיהיו עובדים עבודת הלוים וכל הבכורות אינם ראויים שלא פרחו מטותיהם וזה הוא שאמר פרח מטה אהרן לבית לוי והותרו כל הקושיות. וזאת ראיה שהר"נ נשיאים היו בכורות ושאין כולם לויים שאם היו כולם לויים למה ילונו כל עדת בני ישראל לאמר אתם המיתם את עם ה' ומה להם שימותו משבט משה אלא ודאי היו בכורות רובן ולכן התרעמו כל ישראל שהיו בניהם. ובזה מתיישב כל זה הענין שהיה מבולבל מאד:
פסוק כג
והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצא ציץ הרבה נסים נעשו בזה. אחד שהוציא שני פרחים האחד נפל בשגמל שקדים שכן הדרך השני נשאר לעולם וזה הוא שאמרו חז"ל שנגנז מטה אהרן בפרחו ושקדו וזה נס גדול. הנס השני שטבע שאר אילנות כשנכרתים מוציאים פרח מצד לחלוחית שבהן ואילן שקד כשנכרת מתייבש ואינו נשאר בו שום לחלוחית ולזה ראה ירמיה מקל שקד שאבד לחלוחית שבישראל. הנס השלישי במדרש שאלו השקדים היו מתוקים ומרים המתוקים מצד ימין המטה והמרים מצד שמאל וכשיהיו ישראל עושים רצונו של מקום היו הפרחים המתוקים של צד ימין לחים ושל צד שמאל כמושין וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום היו הפרחים של צד שמאל לחים ושל צד ימין כמושין. והטעם שהוציא פרח רמז לבני אהרן שהם פרחי כהונה לומר כי מה' היתה זאת להם ויצא ציץ על אהרן שעליו ציץ נזר הקדש שקדים על הלוים השוקדים במקדש כל הימים לומר שהקב"ה שלח למשה כל אלו המינויים כי לא מלבו ומה שהקדים הפרח לציץ שכן התחילו בניו לעבוד כי בפרשת ויקרא כתיב בני אהרן ולא הוזכר עדיין אהרן:
פרק כ
פסוק א
ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה רז"ל נתנו סמיכות לפרשת מרים לפניה ולאחריה לפניה אמרו למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת. לאחריה ולא היה מים לעדה מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים. ונוכל לתת לה סמיכות באופן אחר לאחריה והוא שמן הראוי היה שיבכו אותה בני ישראל בעבור שהיתה נביאה ובעבור שהיתה אחות אהרן ומשה וכ"ש הנשים שתצאן אחריה בתופים ובמחולות היה ראוי שיבכו אותה בכיה רבה וכמו שמצינו באהרן שבכו אותו כל בית ישראל ולמשה כל בני ישראל ולא עשו כן לכן בעבור שהיה להם כילות ממימי עיניהם ולא בכו אותה לכן עשה הקב"ה מדה כנגד מדה שלא יהיה להם מים לשתות ומה שסמכו רז"ל מיתת מרים לפרה לומר מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת. יש לשאול א"כ היה ראוי שיסמכו לקרבנות של חטאת ועולה שהפרה אינה קרבן גמור ואע"פ שאמר בה שריפת החטאת. ונראה שכוונת רז"ל שמי שאינו עושה הרגש בנפשו במיתת הצדיקים אינו מכפר לו אבל צריך שיתאבל בלבו ויחשוב שמיתת צדיקים רעה גדולה לישראל ויכנע וישפיל גאותו ויהיה נחשב לעצמו כעפרא דארעא ולכן סמך מיתת מרים לפרה אדומה שצוה התורה ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פירשה ישרוף ואיש אשר כזה יכפר לו מיתת הצדיקים וכן כתב במדרש הזהר דהא דקרינן ביומא דכפוריא אחרי מות שני בני אהרן דמאן דמצטער על מיתת הצדיקים מעברין ליה חוביה:
פסוק ג
וירב העם עם משה בא לספר בגנות העם שדרך הוא מי שיש לו תביעה עם אבל אינו תובעו עד שיעבור אבלו וימי בכיתו ואלו ותמת שם מרים ותקבר שם וירב העם עם משה:
וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' נראה שהמריבה עצמה היה ולו גוענו כי למה צוה לאהרן בענין קרח קח את המחתה ותן עליה אש ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם שיותר טוב למות במגפה או מיתה פתאומית מלמות בצמא ולכן אמר משה אם אתם תבואו לידי פעם אחרת אני אניח לכם שתמותו ולא אבקש מעצמי הצלה לכם ולכן בענין הנחשים השרפים לא התפלל עליהם מעצמו שאם כל כך חפץ יש להם למות ימותו מיתה משונה וכן אמר ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ואז ויתפלל משה אל ה' בעד העם ולא עוד אלא תפלתם לא קיבל לגמרי שהם אמרו התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש והקב"ה לא הסיר מהם הנחש שלעולם היו נושכים אלא והיה כל הנשוך וראה אותו וחי וזה הוא שאמר והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי שזה הלשון מורה עתיד אם היה נושך מכאן ואילך ולזה לא אמר והנשוכים הביטו אל הנחש וחיים ולא עוד אלא בעוד שנתעכב משה בעשותו הנחש היו הנחשים נושכים והיו מתים באופן שהנשוך ילך לבקש לרופא ולא שהרופא יבקש לחולה כמו שעשה משה באמרו קח את המחתה ותן עליה אש. ונוכל עוד לפרש שמה שאמר וירב העם עם משה הם ערב רב ולפי שהיה להם צמא גדולה ולבניהם ולטפם לזה אמר וירב העם עם משה ולו גוענו בגוע אחינו הם המצריים עצמם שטבעו בים סוף ואמרו עתה אנו מתים בצמא הלואי היינו מתים בשתיית מים הרבה כמו שמתו אחינו הנטבעים בים ולפי שיאמר משה אתם באתם מעצמכם אני לא אמרתי לכם לבוא לזה אמרו אמת הוא אבל למה הבאתם את קהל ה' שהם בני ישראל ונמשך לנו רעה מזה למות אנחנו ובעירנו שאם לא הייתם מביאים איתם לא היינו באים אנחנו ולזה אמרו ולמה העליתנו ממצרים שבמה שהבאתם את קהל ה' כאלו העליתונו ממצרים ולזה לא אמר למה העליתם את קהל ה' אל המקום הרע הזה ולזה אמר ויאמרו לאמר מהו לאמר אלא שהתחילו ברעה ובגנות לפי שישראל ישובו ויתרעמו על משה ואהרן כמו שאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ואמר למות שם והיה ראוי לומר למות פה אלא כוונתם לומר שאפילו שהקב"ה יתן להם מים עתה כשנכנס יותר במדבר הגדול והנורא שם נמות ולזה אמרו אנחנו ובעירנו ואם הם מתים מה תועלת יביאו להם בהמותיהם אלא לפי שערב רב אין הפרש ביניהם לחמוריהם שהיו מינים ואין מאמינים בה' לזה אמרו אנחנו מאמינים בה' כמו בעירנו שבהכנס יותר במדבר נמות ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ולא יוכל לתת לנו תאותינו:
פסוק ה
לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות הם לא היו מתרעמים עתה אלא מן המים והזכירו הפירות לפי שמי שיש לו צמא גפן או רמון משקיט לו הצמא לזה אמר אין לנו אפילו פירות להשקיט הצמא:
פסוק יד
כה אמר אחיך ישראל ארז"ל מה ראה לומר כאן אחוה אלא אמר להם אחים אנחנו בני אברהם שנאמר לו כי גר יהיה זרעך ועל שנינו היה אותו החוב מוטל ליפרע אתה ידעת את כל התלאה לפיכך פירש אביכם מעל אבינו שנאמר וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו מפני השטר חוב המוטל עליהם כדי להטילו על יעקב לבדו. ואיפשר לפרש שהאדם ראוי לרחם על אחר לאחד מארבעה סבות וכל שכן אם ישנן כל ארבעתן. הראשונה בעבור שהוא אחיו או דודו או בן דודו ולזה אמר כה אמר אחיך ישראל. השנית אם עברו עליו צרות רבות ראוי לרחם עליו שהאדם מדיני בטבע וגם יש לו רחמנות בטבע על מי שבאו עליו מכות גדולות וזה הוא שאמר אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. השלישי לפי שיש לו חלק ויד במלך ולזה אמר ונצעק אל ה' וישמע קולנו. הרביעי לפי שהאדם שהולך לבית אחר ומתאכסן עמו ראוי שיעשה לו כבוד שנאמר כי על כן באו בצל קורתי וזה הוא שאמר והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך. וגם מי שאינו רוצה שיכנסו אחרים לעבור בגבולו הוא לאחד משלשה סבות. האחד בעבור שישחיתו נחלתו לזה אמר לא נעבור בשדה ובכרם. השנית לפי שישתו מימיהם ולא ישאירו מעין ובור שלא ישתו ויהרסו אותו לזה אמר לא נשתה מי באר. השלישי לפי שילכו בנתיבות ויגזלו למי שימצאו בהם לזה אמר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך:
פסוק יט
במסלה נעלה עד עתה היינו שואלים ממך שנכנס במקומות ישוב עיירות ומדינות ועכשיו אין אנו שואלים אלא במסילה שהוא מעבר לרבים:
פסוק כ
ויאמר לא תעבור לפי שעתה בפעם השני לא שאלו לעבור במדינות ועיירות ולזה לא אמר בי לומר שאפילו במסלה לא יעברו ואמר עוד וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו לומר שאפילו במדבר או דרכים ונתיבים שאינם מסלה לא נתנם עבור דרך שמה:
פרק כא
פסוק ה
וידבר העם באלהים ובמשה וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים הטעם ששלח בהם נחשים לארבעה סבות. האחד לפי שהנחש ספר לשון הרע על השי"ת כשהסית לאשה לאכול מעץ הדעת טוב ורע שאמר כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלהים בונה עולמות וכל אומן שונא לחבריה וזה שדיבר לשון הרע יפרע מבעלי לשון הרע שהם כמוהו. השני לפי שהם התרעמו על המן שמשתנה לכמה טעמים יבא הנחש שאוכל מאכלים רבים וכלם נטעמים לו לעפר שנאמר ונחש עפר לחמו הרי אוכל ירקות ופירות אלא שהכל לו טעם עפר. השלישי לפי שהם חטאו בלשון יפרע מהם הנחש שיש לו ארס בלשון. הסבה הרביעי שזה המדבר היו בו נחשים רבים וגדולים כקורות בית הבד שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב ודרך נס לא היו נושכי' בעם והיו כמו בבית הסוהר וכשחטאו התיר האסורים וינשכו את העם וזה הוא שאמר וישלח ה' בעם פירוש התירם:
פסוק ח
ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ויעש משה נחש נחשת יש להקשות אחר שאמר לו הקב"ה עשה לך שרף למה עשה משה נחש וא"ת שהכל אחד למה שינה בלשונו והיה ראוי שיאמר ויעש משה שרף. והתשובה שישראל חטאו ב' עוונות. הא' שדברו באלהים הב' שדברו במשה ומשה נקרא מלאך שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והמלאך נקרא שרף שנאמר שרפים עומדים ממעל לו הרי הקדמה אחת. הקדמה שנית שהקב"ה בשמים הכין כסאו והשמים מראיהם כנחושת ועל אלו השתי הקדמות אמר הקב"ה למשה שלי אני מוחל לכן עשה לך שרף וזה טעם לך אמר משה אני מוחל שלי אבל אעשה נחש נחשת לפי שחטאו כנגד הקב"ה ולזה ויעש משה נחש נחשת:
פסוק לד
אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו. יש להקשות למה נתיירא משה מעוג ולא נתיירא מסיחון עד שהוצרך הקב"ה לומר לו אל תירא אותו ועוד שנצחון משה אינו בגבורה טבעית אלא בגבורה אלהית וא"כ למה נתיירא משה מעוג שגבורתו טבעית ולזה אביא בכאן מאמר ממסכת ברכות והוא דגרסינן פ' הרואה. הרואה אבן שבקש עוג לזרוק בישראל גמרא גמירי לה אמר עוג מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסא איעקר טורא בת תלתא פרסי ואשדי עליהון אזל עקר טורא בת תלתא פרסי ואייתיה על רישיה אייתי הקב"ה קומצים ונקבוה ונחת לצואריה בעא למישלפיה משכו שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא והיינו דכתיב שיני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבתה משה כמה הוי עשר אמין שקל נרגא בת עשר ושוור עשר מחייה בקרסוליה וקטליה. פירוש זה המאמר הוא שהאבות נמשלו בדברי הנביאים להרים שנאמר שמעו הרים את ריב ה' ריב את ההרים הביטו אל צור חוצבתם וביאר אחריו הביטו אל אברהם אביכם וכשבאו ישראל להוריש גוים גדולים לא בצדקתם רק בזכות אבות ומשמרו את השבועה דכתיב לא בצדקתך עד שהיתה מקטרגת מדת הדין כמו שבא במדרש על כן נתירא משה שמא תעמוד זכות אברהם לעוג והיא המחשבה שחשב עוג ואמר אחר שאין כח האומה הזאת עם ריבוי העם שמחניהם כשלשה פרסאות רק מצד זכותם ואני כבר קדמתי להם בזכות אברהם שנאמר ויבוא הפליט זה עוג א"כ הריני עוקר ההר ההוא מהם שהוא אברהם ואעזר בו להופכו עליהם והקומצים שבאו ונקבוהו להר משל לישראל שהם החגבים שכחם בלשונם וכמו שבא במדרש כלחוך השור מה השור כחו בלשונו אף ישראל כחם בלשונם רוצה לומר שבתפלותיהם ותחנתם עמדה להם זכות אברהם ולא סייעה את עוג רק נתהפכה עליו והיא שירדה על צוארו והקהה את שיניו ומפני שהיה עוג מלך חזק ומצד הטבע וכח הזרוע לא היה להם מעמד בפניו ועוד שזכות אברהם היה מן הראוי שלא תפגע בו על כן הוצרך משה בתפלתו לזכותו ולזכות השבטים ולזכות אברהם יצחק ויעקב והוא אמרו משה כמה הוי פירוש משה עשר הוא זכותו והנרגא שלקח רמז לזכות העם בכללו שהיו שם עמו ומפני שהיה שם עמו המשילם לכלי המושם בידו שהיה פועל בו ושוור עשר ר"ל זכות האבות ועל כן המשיל הענין למדלג שהוצרך לדלג אצל זכות האבות שכבר קדמוהו והיו בזמן למעלה ממנו ואח"כ ביאר למה הוצרך זה להכות אותו בקרסוליו ר"ל לבטל ממנו זכות שלשה פסיעות שפסע בקרסוליו בשביל אברהם ואמרם משה כמה הוי עשר כי כן היתה מדתו של מרע"ה כדאיתא בשבת ועל ידי כן לקח כל השיעורין בעשר ולא שיהיה צריך כאן לכל השיעורים האלו אלא מפני סידור המשל כי הוא ממשל עוג בקומה גדולה מאד עד שעקר הר של שלשה פרסאות ושמו על ראשו על כן המשיל גובה קרסוליו לשלשים אמה כי כן דרך המשלים לתפוס פרטים נאותים למשל ההוא וכן עקר ואייתי ברישיה ובעא למשלפיה כל אלו דברים נאותים לסדור המשל לא לזולת זה. ואמרו בברייתא הרואה אבן שרצה עוג לזרוק עליהם דע שמפני שהיה עוג גדול כח מאד וחסון הוא כאלונים עם היותו בא בזכות אברהם לדעתו לא נמנע מהיותו מתעסק לבוא עליהם בכחו הגדול והיה מכין אבן או אבנים גדולות לזרוק עליהם מה שלא היה כן בכח אחר משאר אנשי המין האנושי ואמנם עיקר בטחונו בנצחונו היה בזכות אברהם לפי שכבר ראה שנצחו עמים שלא בטבע ושנעשו להם נסים רבים בקריעת ים סוף וכו' אלא בעקרו ההר מהם חזר להיות נלחם עמהם בכח הזרוע והרואה אותם האבנים הגדולים יכיר מהם שאיש חזק ואמיץ כמוהו להיות בכחו לזרוק אלו לא היה מן הראוי להנצל העם במלחמה ממנו לולי שנעשה להם נס ועל כן הצריכו בראותו ברכת הנס ואשר יגלה לך זה שתמצא להם בברייתא אבן שרצה לזרוק עוג ובסיפור הענין קראו הר ואלו היתה האבן וההר דבר אחר או היה להם לומר כאן וכאן אבן או כאן וכאן הר אלא שהם שני עניינים האבן השנוי בברייתא היא אבן גדולה ממש וההר רמז לאברהם ובזה הותרו הספקות שמשה לא נתיירא מעוג בעבור גבורה טבעית אלא בעבור זכות הפסיעות ולא נתיירא מסיחון שלא היה לו זכות: