אור ברסלב

תולדות יעקב יוסף· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה

בהר

אמור

בהר סיני לאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע (כה, א-ד). והספיקות יבוארו מאליהם.

דאיתא בפ"ק דביצה (טז.) פלוגתא שמאי והלל וכו', ויבואר הפסוק בב' פנים. והוא, שזכרנו ביא[ו]ר שיש ב' דרכים לבעל בחירה, אחד קצרה וארוכה, היא דרך הרשעים הבוחרים בתאוות עולם הזה, כי תאוה היא לעינים. ב', ארוכה וקצרה, דרך הצדיקים לטרוח בעולם הזה שהיא דומה לערב שבת, כדי שיאכל בשבת יום השביעי שכולו שבת לעולם הבא.

אך כדי לבחור בדרך חיים שהיא ארוכה וקצרה, ולמאוס בדרך המות שהיא קצרה וארוכה, לפי שהיא תאוה לעינים. צריך הקדמה א' כוללת, שהיא להתרחק תכלית הריחוק מהגאוה, כדי ליכנס בשער הכניעה, ואז בנקל יוכל לבחור בטוב מצד שהוא טוב ולמאוס ברע מצד שהוא רע. וכמ"ש בחוה"ל בשער הכניעה פרק י' וז"ל: תועלת הכניעה, אחד מהם שישמח בחלקו. כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו, לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו. וכאשר יהי' נכנע, אין לנפשו אצלו שום מעלה, ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק לו, בין במזונו בין בלבושו, והמעט מן העולם מספיק לו עם כניעתו. וההיפך, שאין מספיק לגאוה כל מה שיגיעו, וכמו שנאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן וכו', יעו"ש.

ובזה יובן דפרשה זו נאמרה מהר סיני דוקא, כדי שילמד מהר סיני שזכה להנתן בו התורה מצד הכניעה, וכמו שכתבתי ביאור משנה (אבות פ"א מ"א) משה קיבל תורה מסיני וכו', ה"נ כך צריך תחלה להתרחק מהגאוה וליכנוס בשער הכניעה, אז יוכל לבחור בטוב כאשר יבואר.

וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. ר"ל כמו שדרשו בש"ס בקדושין (לז:) לחד תנא, כל מקום שנאמר כי תבואו אל הארץ, פירושו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לה ותבוא אל הארץ וכו'. וה"נ עשה מצוה זו שהיא הכנעה הנלמד מסיני, בשביל זה תזכה שתוכל לבא אל הארץ העליונה אשר אני נו"תן לכם, שהיא מתנה שאין לה הפסק עולמות.

ושבתה הארץ שבת לה', כי עולם הבא נקרא שבת, שיש בה שביתה ומנוחה, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי היום לעשותם (דברים ז, יא) ולא למחר לעשותם.

לכך עצה היעוצה שש שנים תזרע שד"ך, ר"ל שדך המיוחד לך, לעבוד אותה בששת ימי השבוע שנקרא שש שנים, כי כל עולם הזה לערב שבת יכונה, וראוי להיות מכת הזריזים שיהי' בן חורין לזרוע שדה שלו ולא של אחרים, כמו העצל שזכר במשל בחוה"ל (ש' הבחינה פ"ג), שכל טרדתו בשש שנים בעסקי פרנסת העולם הזה בשדה שאינו שלו, בעולם שאינו שלו. לזה אמר שש שנים, שהם נגד ו' ימי השבוע הנקרא ערב שבת, כמו בית שמאי שאכל כל ימיו לשם שמים מחד בשבת לשבת. שש שנים תזרע שדך בנגלה, ושש שנים תזמור כרמך בנסתר, סוד ה' גימטריא יין.

ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שהיא עולם הבא שנקרא שבת לה', אז לא תוכל לעשות מעשה הטוב, וז"ש שדך לא תזרע, שהוא הזרעה בעלמא, לכך תקדים עצמך מחד בשבת לשבת.

ובזה נבאר פלוגתא בית שמאי ובית הלל פ"ק דביצה (טז.), תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אמר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך, וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום ע"כ. ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש.

ונ"ל דאזלי לשיטתן דפרק ב' דשבת (לא.) בעכו"ם שבא להתגייר על מנת שתשימוני כהן גדול, בית שמאי דוחפו ובית הלל קיבלו, וכן אינך. והטעם, כי בית שמאי הי' מדתו דין, ומה שראוי מצד הדין שיהי' כל מעשה אדם מתחלה ועד סופו לשם שמים, וזולת זה אין בו חפץ להש"י, לכך דוחפו כשאמר שאין כוונתו לשם שמים רק שיהי' כהן גדול שאינו לשם שמים. וזה שאמר כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, וכמ"ש מוהרש"א שבכל יום מן ו' ימי השבוע יזכור אותו להכין על צד היותר טוב, וכמ"ש מחד שביך וכו', יעו"ש.

והרמז בזה לכל ימי אדם בעולם הזה שהוא הכנה לשבת, כמו ערב שבת המכין לשבת, כך בכל ו' ימי השבוע שהם כל שנותיו של אדם יעשה הכנה לשבת, וכמ"ש מחד שביך לשבתך. ואתי שפיר ביא[ו]ר הפסוקים שש שנים תזרע שדך, המיוחד לך לעולם הבא, שהם כל ימי השבוע המכונה לששה שנים וכנ"ל, יזרע ויכין לשבת.

מה שאין כן הלל אשר מדתו חסד, שהוא ימין פשוטה לקבל רעים וטובים, ובזה גדלה מעלת החסד על מעלת הדין, וז"ש אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, ר"ל שאינו מדת הגבורה והדין כמו שמאי, רק מד"תו חסד ורחמים בין לחייבים בין לזכאין. והיינו מה שאמר שכל מעשיו לשם שמים, ר"ל כ"ל מעשיו, הא שעשה שקירב הגר גם שהי' כוונתו לא לשמה, הי' כוונת ומעשה הלל לשם שמים, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וזה שפירש רש"י לשם שמים, שהי' בוטח שתזדמן לו נאה לשבת וכו', שגם שאינו מתכוין לשם שמים בכל ו' ימי השבוע, כשיכין סמוך לשבת מכל מקום יקובל לרצון. וז"ש ברוך ה' יום יום וכפירוש מוהרש"א, שראוי לבטוח בכל יום שיעמוס לנו עוד לימים הבאים וכו', יעו"ש.

ובזה תבין כוונת חז"ל (ברכות לד:) שגדולה מעלת בעלי תשובה מצדיקים גמורים, ובמקום שאלו עומדים וכו'. כי זה מקום מדת הדין והגבורה מדת הצדיק, מה שאין כן מקום בעלי התשובה הוא במקום החסד והרחמים, והבן.

ומעתה יתפרשו הפסוקים לפי מדריגת בית הלל לומר שש שנים תזרע שדך של הגוף, וכמו שדרשו על (משלי ג, ו) בכל דרכך של הגוף, דעהו וכו' (ברכות סג.). והכי נמי כך, בכל ס' שנה שהם שש שנים, תזרע שדך - לעשות הנאת גופך אם תרצה. רק בשנה השביעית שהם ימי השיבה, יהי' שבת שבתון - שישב[ו]ת שביתת הגוף, ויעשה מה ששייך לנשמה, שיהי' שבת לה'. שד"ך לא תזרע, מה ששייך להגוף, רק לנשמה שהיא כמו גר בעולם הזה, והוא מדת הלל ברוך ה' יום יום.

והבן מה שסיים הפסוק שבת שבתון יהיה לארץ, ר"ל כי ארציות החומר והגוף יהי' נח ושבת מן מלאכת הגוף אז בשנה שביעית ימי שיבה, רק יעשה מה ששייך לנשמה, כדי שיזכה לעולם הבא הנקרא שבת לה'.

וזה שאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו'. מזה יהי' לו לאכ"לה לעולם הבא, הוא ועבדיו שהם איבריו, אכילה עולמות, וק"ל.

בזה תבין באופן אחר מה שפתח ג"כ הכתוב כי תבאו וגו' ושבתה הארץ שבת לה'. והענין שכתבתי לעיל ענין מאמר ש"ס פ"ב דחגיגה (יד:) ד' שנכנסו לפרדס, בן עזאי הציץ ומת וכו'. וכתב מוהרש"א שהוא ענין דביקות נפשו בו יתברך ונפרדה מהגוף ומת וכו', יעו"ש. והנה אין זה עיקר התכלית, רק כמו שעשה רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, וכפירוש מוהרש"א שלא הרס לעלות וכו'. כי כוונת הבריאה של האדם הוא שיעשה תורה ומצות וחי בהם ולא שימות, רק בהגיע זמנו להסתלק מעולם הזה, אז יראה שיוכל הרוח לעלות אל האלדים אשר ממנו חוצבה, וכמ"ש (קהלת יב, ז) והרוח תשוב אל האלדים וגו'. וכמ"ש מי שזכה לזכך ארציות חומרו של הגוף שיזכה לעלות בגן עדן בחיים חיותו, כמו אליהו וחנוך ור"י וכמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי מות (ויקרא יח, ד) על פסוק (שם, ה) וחי בהם, שיש כמה מיני חיים, לכל אחד כפי מדרגתו, וכמ"ש מזה במ"א. וכן היו במעמד הר סיני, שהיו גופם מצוחצחים שפסקו זוהמתם, ועל ידי עגל חזרו לזוהמתן, ואי אפשר לזכך כי אם אחרי הפרד גופו מנפשו, כי אם יחידי סגולה הנ"ל.

ובזה יובן וידבר ה' בהר סיני דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ. ר"ל כמו במעמד הר סיני היו ארציות החומר מזוכך כמו זכות הנפשי, כך תראו שכשתבואו אל הארץ העליונה אשר אנ"י נותן לכם, ושבתה הארץ, ר"ל שגם ארציות החומר יהי' מזוכך כ"כ שיהי' קודש כמו הצורה והנשמה שהוא שבת לה'. כי יש עולם שנה ונפש, כמו שבכללות העולם יש חיצונית ופנימית, וכמ"ש בכתבים ענין תוספת שבת יעו"ש, כן יש בשנה פנימיות וחיצונית, שהם ו' ימי החול ושבת, כי שבת נקרא הנפש והנשמה, כמ"ש (שמות לא, יז) שבת וינפש, ו' ימי החול הוא החומר. וכך יש באדם חומר וצורה, והתכלית שיעשה האדם מחומר צורה, ואז ושבתה הא"רץ שב"ת לה', והבן.

•

בפסוק וידבר ה' אל משה בהר סיני וגו'. כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וגו', ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת לה' שדך לא תזרע וגו'. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבד(י)ך ולאמתך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול וגו'. והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי וגו' (כה, א-כג).

ויש להקשות, מה ענין שמטה אצל הר סיני, כפירוש רש"י. ועוד נ"ל שש שנים תזרע שדך וגו', דאין לצוות רק על השביתה שדך לא תזרע וגו'. ועוד כי גרים ותושבים אתם עמדי, אין לו שחר, אם גר אינו תושב אם תושב אינו גר.

ונ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (בכורות ח.) אית לן בירא בחקלא וכו', עד אפשילו לי חבלי דפארי. והעולה משם כי על ידי לימוד שלא לשמה תחלה, יוכלו להתחבר עם אנשי הארץ, להעלותן אחר כך בלימוד לשמה וכו'.

ויש עוד סוג חבלי דפארי, כמו שמצינו בפ"ק דתענית (כ.) במעשה ברבי אלעזר ברבי שמעון שלמד תורה הרבה, והי' דעתו גסה עליו, ופגע באדם מכוער ביותר וכו'. וכתב התוספות (כ: ד"ה נזדמן) שזה היה אליהו, ולטוב נתכוין שלא ירגיל בזה. ובזה יובן ש"ס הנ"ל אית לן בירא בחקלא על ידי לימוד שלא לשמה, ושאלו עצה לעייל במתא. והשיבו אפשילו לי חבלי דפארי, שילמדו הרבה ויהי' גסה דעתם, ויגרמו לי ג"כ בלימודי הרבה להגס דעתי, וזה יהי' חבלי דפארי, להמשיך הבאר במתא שהוא בפנים, וכנ"ל.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, כי זה שלמד הרבה נקרא סיני, כמפורש בש"ס (ברכות סד.), והגאוה נקרא הר כמ"ש לעיל ויחן ישראל נגד ההר (שמות יט, ב). ודבר הקדוש ברוך הוא למשה תקנה, בהר סיני - הגאוה שנקרא הר הנמשך מסיני, הוא זה, כי תבואו אל הארץ, לבחינת למוד שלא לשמה להתפאר, או על ידי שלמד הרבה ומתפאר, שזה הוא בחינת אנשי הארץ, אשר אני נותן לכם, להנאתכם של הגוף, שהוא על ידי לימוד שלא לשמה שילמוד תחלה. מכל מקום יזהר שלא ישאר במדריגה זו, רק ושבתה הארץ שבת לה', שיבא מתוך למוד שלא לשמה שנקרא ארץ, ללמוד לשמה שנקרא שבת לה', כמו שכתבתי לעיל ביאור קושית התוספות דפסחים (נ: ד"ה וכאן) וכו' יעו"ש, ובזה מעלה הארץ שיהי' ג"כ שבת לה'.

לכך שש שנים תזרע שדך, שהוא בחוץ על ידי למוד שלא לשמה. ואחר כך ואספת את תבואתה, לאסוף הביתה מחוץ לפנים, על ידי שילמוד בשנה השביעית לשמה שהוא שבת לה', שדך לא תזרע בחוץ וכו'.

או י"ל שש שנים תזרע שדך, כי מבואר בכתבי האר"י זלה"ה שהי' (למוד) [לומד] ששה פנים בהלכה דרך פילפול, להסיר קליפה שהיא בחוץ, ולמוד שביעי למוד בפנימית התורה וכו' יעו"ש. אם כן זהו רמז שש שנים, ר"ל ששה פעמים תהי' שונה ותזרע שדך, שהוא דרך פילפול להסיר הקליפה שהוא בחוץ שנקרא שדך. ובשנה השביעית שהוא למוד ז', שדך לא תזרע, רק שיעסוק בפנימית התורה, והבן.

עוד י"ל, כי בששה ימי החול יש ללמוד בנגלה שנקרא תורת אדם, ובשבת יש ללמוד קבלה שנקרא תורת ה', וז"ש בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א, ב), וכמ"ש רבי משה אלשיך בזה. ובזה יובן שש שנים תזרע שדך, כי ששת ימי חול יהי' שונה ולומד בנגלה שנקרא שדך, ובשנה השביעית ר"ל מה ששונה ביום השביעי בשבת, הוא קבלה שהוא תורת ה'. וז"ש שדך לא תזרע וגו', רק שבת לה', והבן.

ונחזור לענין הנ"ל, וביאר הפסוק תועלת הנמשך מלמוד שלא לשמה תחלה, ואחר כך לשמה. ואמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך ולאמתך ולתושבך הגרים עמך, ר"ל על ידי זה שלמדו ראשי הדור שלא לשמה, בזה מעלין כל הלימודין של עמי הארץ שהם שלא לשמה. וז"ש ולבהמתך אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, שהוא על דרך אשר יוציא"ם ואשר יב"יאם (במדבר כז, יז), כי על ידי יציאה ולמוד שלא לשמה, יוכל להביאם בפנים בלמוד לשמה. ולכך והארץ לא תמכר לצמיתות, ר"ל למוד שלא לשמה שנקרא הארץ, לא תמכר לדחותו לגמרי, כי על ידי זה לי כל הארץ, שתוכל להעלות כל הארץ לי לשמי, והבן.

כי גרים ותושבים אתם עמדי, דכתבתי במקום אחר ביאור קושיית הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה) הרי שגזר על המצריים וכו'. כי גר יהי' זרעך (בראשית טו, יג), שאין זה עונש רק הבטחה, ששאל אברהם במה אדע וגו' (בראשית טו, ח), והשיבו שיחזיקו עצמם בעולם הזה כגרים שהיא ארץ לא להם, ואז לא יעשו קבע מן העולם הזה רק מן עולם הבא, ואז יזכו וכו', יעו"ש. ה"נ כך אם יהיו גרים בעולם הזה, אז יהיו תושבים עמדי בעולם הבא. כמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"א) אם בחוקתי תלכו (ויקרא כו, ג) שאין זה שכר, רק הכנה שיהי' לו פנאי בעולם הזה לעסוק בצרכי עולם הבא, ובזה נוחלין שני עולמות עולם הזה ועולם הבא וכו' יעו"ש, וה"נ כך, והבן.

•

עוד י"ל, כי יש להבין תואר הר סיני. וגם ושבתה הארץ, קשה, כי אזהרת התורה שייך על האדם ולא על הארץ. ושאר הספיקות יבואר ממילא.

ונ"ל, דכתב הבית יוסף אורח חיים סימן רפ"ח: כתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, וכתיב (שבת) שבת לה'. ומשני, כאן בת"ח כאן בפועלים. ובזה יובן ושבתה הארץ לה' כי עמי הארץ צריך לקיים שבת לה', וק"ל.

•

עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר בהג"ה, דכתב בעללות אפרים (מאמרים נה-נו) מי יעלה בהר ה' נקי כפים (תהלים כד, ג-ד), כי אדם אשר נכח ה' דרכו שילך למסעיו וכו', והתורה נקרא דרך לעלות על ידי זה להר ה', ומי יעלה בהר ה' - נקי כפים, כי נלמד עלי' רוחנית מן עלי' גשמי, שצריך להסיר ג' דברים כדי שיוכל לעלות וכו', יעו"ש.

והנה סיני גימטריא סלם, והכוונה, כי סולם שיעלה עליו להר ה' היא התורה, שנקרא באמת סיני כמפורש בש"ס (ברכות סד.) סיני ועוקר הרים הי עדיף.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בחי' הדעת, בהר סיני, הכו[ו]נה מי שהוא בבחינת הדעת ורוצה לעלות אל הר ה', הוא על ידי סיני שיש לו ב' פירושים, ושניהם אמת, כי התורה שנקרא סיני, היא סלם גימטריא סיני, שיעלה על ידי זה להר ה'.

אמנם נודע מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ד) [כך] היא דרכה של תורה וכו', לכך הזהיר הפסוק ושבתה הארץ שבת לה', דכתבתי דהקשה הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"א) אם בחוקתי תלכו וכו' (ויקרא כו, ג), וכי זה שכר המצות, ומשני דאין זה רק הכנה וכו', יעו"ש. ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, אם ירצה איש הדעת לעלות בהר ה' על ידי סיני, אז ושבתה הארץ שבת לה', הכוונה שלא יטרוד עצמו במלאכת הארץ עסק הגשמי ענייני העולם הזה, רק יעשה הכנה בעולם הזה שיהא פנוי להכין בערב שבת מה שצריך לעולם שכולו שבת, שהוא שבת לה', והבן.

•

עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ב מט"ו) המלאכה מרובה והפועלים עצלים. דכתב הרמב"ם (פיה"מ מכות פ"ג מט"ז) כי בקיום מצוה א' בשמחה ובזריזות אז נכללו בה כל המצות, מה שאין כן בהיפך וכו'. וז"ש המלאכה מרובה - שצריך לקיים כל התרי"ג מצות, על ידי שהפועלים עצלים, והבן.

ועל פי זה כתבתי ביאור על פסוק (ויקרא כא, א) לנפש לא יטמא בעמיו, ע"ש לעיל. העולה משם, כי עצבות הגוף והחומר מעכב את הנשמה לשמוח בשמחת המצוה, כי הם ב' הפכים כנודע.

אמנם תקנה לזה, דכתבתי לעיל ביאור קושיית התוספות (ביצה טו: ד"ה לוו) לוו עלי ואני פורע, והא אמרו בש"ס (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ומשני וכו'. להבין זה נראה לי דשמעתי וכו', ובארתי פסוק (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם, דפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, וביאור פסוק (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. והוא על פי מה ששמעתי משל למלך שהלך בנו לבין פחותי הערך וכו', ובא אליו איגרת מהמלך ורצה לשמוח וכו'. ובזה יובן ועבדתם את ה' לשון רבים, החומר והצורה. וקשה הא עיקר העבודה היא השמחה, ואיך אפשר לגוף לשמוח בשמחה רוחנית. וביאור הפסוק עצמו, וברך (ה') את לחמך ואת מימיך, ועל ידי זה ישמח הגוף בגשמי ואז תשמח הנשמה ברוחני.

ובזה נבוא לביאור הנ"ל, כי תואר הר סיני הוא בחי' אדם המורכב מחומר וצורה שהם ב' הפכים, כי החומר שהוא מצד הקליפה חומד ומתאוה עושר וכבוד וגאוה שהוא בחי' הר, והנשמה שהיא מצד הקדושה חומד ומתאווה לדברי קדושה שהוא בחי' סיני.

ואפשר שזה רמז הפסוק (בראשית כה, כב) ויתרוצצו הבנים בקרבה, שדרשו חז"ל (בר"ר סג, ו) כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב מפרכס לצאת, עוברת על פתח ע"א עשו מפרכס לצאת וכו'. כי בחי' יעקב ועשו הם בחינת החומר והצורה, ויעקב רצה לצאת לדבק בתורה וברוחני, ועשו שהוא מבחי' אנשי העשיה והחומר, רצה לדבק בגאוה וכבוד שנקרא עבודה זרה כמפורש בש"ס דסוטה (ד:).

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, כי בחינת אנשי הדעת המורכב בחומר וצורה שנקרא הר סיני כנ"ל, ועצבות וקליפות החומר מעכב שמחת הנשמה בעשית המצוה, לכך עצה יעוצה ושבתה הארץ שבת לה', הכוונה שיעשה נייחא ושביתה לארץ שהוא החומר והגוף לשמוח בשמחה הגשמי, ועל ידי זה תוכל הנשמה לשמוח ברוחני, וזהו שבת לה', כי ב' בחי' אלו צריך לעשותן בשבת, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת, והבן.

•

עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור מדרש (ילקו"ש ח"א רמז תשפה), נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא, ב), אתמול אמרת אל תצ(ו)ר את מואב, ועכשיו אתה אומר לי צרור את המדינים. והשיבו, כשאמרתי לך אל תצ(ו)ר את מואב על שם האב נקראו וכו'. דקשה, למה נענש היצר הרע לעתיד, הלא עושה שליח[ו]תו יתברך, כמבואר בזוהר (ח"ב קסג.) משל הזונה. והתירוץ, כי משנה לבושו לומר שהוא יצר טוב, לכך נענש וכו', יעו"ש.

והנה ב' בחינות של היצר הרע נקרא הר סיני, כי דרכו של (יצה"ט) [יצה"ר] להגיס דעתו של אדם, כמו שכתב היעבץ (אבות פ"ג מ"א) כי הגאוה הוא שורש כל העבירות, ואז נקרא בחינת הר על שם הגאוה, ולפעמים עושה עצמו יצר טוב להשפיל את האדם בשפלות, לפי הענין שצריך לו למנוע האדם מעבודת הש"י, כמ"ש הרב בעל חוה"ל, ואז נקרא סיני.

ועצה יעוצה אל האדם שיש לו דעת, לעשות היפך היצר הרע, וזהו שאמרו חז"ל (קדושין כא:) לא דברה [תורה] אלא כנגד היצר הרע, כמו שכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ג מ"א) עקביא וכו', וביאור פסוק (מלכים א ג, כג) זאת אומרת בני החי ובנ(י)ך המת וזאת אומרת וגו', וביאור משנה (ר"ה כז:) שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, והוא על פי משל ההולך על החבל בים ובידו משקל וכו', יעו"ש.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, הכוונה, כי מי שיש לו דעת צריך שיהי' בידו המשקל, שיהי' לפעמים בבחינת הר, ולפעמים בבחינת סיני, נגד היצר הרע, והבן.

•

עוד י"ל, דכתבתי ביאור פסוק (בראשית יח, יא) ואברהם ושרה זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים. כי תכלית בריאת האדם שיעשה מחומר צורה, כמ"ש הרמב"ן (ויקרא יח, ד) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (שם, ה), שיש בזה כמה בחינ[ו]ת יעו"ש. ובזה יובן ואברהם ושרה זקנים באים בימים, הכוונה כי הנשמה נקרא אברהם, והגוף נקרא שרה כמ"ש בזוהר וכו', ואמר כי הנשמה והחומר שהוא הגוף שניהם נעשים צורה, וזהו זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה שהוא בחי' הגוף, אורח כנשים לרדוף אחר תאות הגוף, כי נעשה החומר צורה, והבן.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, הכוונה שיעשה מן הגוף שנקרא הר כנ"ל, יעשה מזה צורה שנקרא סיני כנ"ל. וז"ש אחר כך ושבתה הארץ שבת לה', ר"ל שיעשה מן חומר ארצי שהוא הגוף, יעשה רוחני שנקרא שבת לה'.

•

עוד י"ל, ונבאר ש"ס דבבא בתרא (נז:), שלחן של ת"ח ב' שלישי גדיל ושליש גלאי, ושל ע"ה כמדורה. ופירש רש"י, גדיל - מכוסה במפה, ושליש גלאי - מגולה. והוא תמוה. גם פירוש רש"י יש להבין, מה ענין תואר מכוסה לענין גדיל.

ונ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור מה שכתב בית יוסף (או"ח סי' רפח ד"ה גרסינן) הנ"ל לחלק בין פועלים לבין ת"ח, שהפועלים ישלימו בשבת ביטול תורה של כל השבוע.

והעולה משם, דכתבו הקדמונים לחלק ך"ד שעות היום והלילה על ג' חלקים, ח' שעות בתורה ותפלה, וח' שעות במשא ומתן, וח' שעות בשינה, וסימניך א"ז תשכיל, א"ז תצליח (יהושע א, ח), א"ז ישנתי וכו' (עי' איוב ג, יג), יעו"ש. והנה ג' תפלות שהוא ג' שעות בכל יום, מתפללין גם הפועלים, אם כן מבטלין מהתורה בכל יום ה' שעות, ועולה אל ה' ימי השבוע ך"ה שעות, כי בערב שבת גם התלמיד חכם מבטל מהתורה, כמ"ש בטור (או"ח סי' רנ) ישכים לעסוק בצרכי שבת, וא"כ שבת לילו ויומו שיש בו ך"ד שעות, ועם תוספת שעה אחד שצריך להוסיף מחול על הקודש, עולה ך"ה שעות. א"כ שפיר משלים בשבת בך"ה שעות אלו עבור כל השבוע. הגם דכתבתי שם כי שבת עצמו צריך השלמה, וכתבתי כי השמטה משלים עבור כל השבתות וכו', יעו"ש ביאור ארוך מזה. העולה משם כי יש בני אדם החולקין הך"ד שעות לג' שלישים.

עוד יש בחינה אחרת, כתבתי במקום אחר מ"ש במדרש (אבות פ"ה מי"ט), אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך (תהלים נה, כד), כי ראוי לחצות היום חציו לה' וחציו לו. ואני כתבתי כי משפט הבכורה להשי"ת, ב' שלישי היום, ושליש לצורכי פרנסתו. וזהו שאמר יעקב לעשו מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כה, לא), כי אנשי עשי' הנקרא עשו, מחלקין היום על ג' חלקים, חלק אחד להשם יתברך, וב' חלקים לצורכי עצמו, מה שאין כן יעקב לקח ב' שלישי היום להשם יתברך ולא לעצמו.

וגם בלא זה כתבתי ביאור משנה (אבות פ"ב מ"ב) טוב תורה עם דרך ארץ, כי גם בעוסק בדרך ארץ יהי' עוסק בתורה גם כן. וזהו ענין בכחך עשה (קהלת ט, י) ששמעתי וכו'. וא"כ מה שהוא ביד בני עולם, שליש היום עוסק בתורה ובעבודת ה' וסי' אז תשכיל, ושליש היום במשא ומתן א"ז תצליח וכו'. מה שאין כן הת"ח גם שליש היום שעוסק במשא ומתן ובדרך ארץ הוא עוסק גם כן בתורה, דהיינו במחשבה שהיא מכוסה, לקשר הגשמי ברוחני.

ובזה יובן, שולחן של ת"ח, המקשר שליש היום שעוסק בגשמי ופרנסת צרכי שלחנו, אל שליש היום שעוסק ברוחני, וזהו גדיל שמרכיב וגודל ומחבר ב' בחינ[ו]ת יחד הגשמי עם הרוחני. אמנם זה מכוסה במחשבה, וזה שפירש רש"י וכו'. ושליש היום עוסק בשינה ושאר צורכיו הוא שליש גלאי, שהוא מגולה לכל. מה שאין כן שולחן של ע"ה הוא כמדורה של גיהנם שאומר תמיד הב הב, יום ולילה לא ישבות, ועוסק תמיד בצרכי העולם הזה.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, הכוונה שיעשה מן הר, סיני, דהיינו גם כשעוסק בדרך ארץ ובצרכי גופו שנקרא הר, יעסוק בתורה ג"כ שנקרא סיני, וזהו טוב תורה עם דרך ארץ כנ"ל. וז"ש ושבתה הארץ שבת לה', דהיינו לקשר ב' שלישי היום יחד, הגשמי של הארץ, לחבר ברוחני שנקרא שבת, שיהי' ג"כ לה', והבן.

•

עוד י"ל, דכתבתי מה ששמעתי ממורי זלה"ה ביאור משנה (אבות פ"ה מי"ט) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע וכו'. כי גם תלמידיו של אברהם אבינו יש להם מעלה של תלמידי בלעם [ה]רשע, רק זה בגשמי וזה ברוחני וכו', יעו"ש.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, כי אנשי הדעת שהוא בחינת משה, צריך שינהיגו עצמן בב' בחינות אלו, בהר סיני, דהיינו ברוחני לנהוג בגאוה כהר, ובחינת סיני שהוא שפלות ינהגו בגשמי. והוא עצמו מדת תלמידי בלעם הרשע, רק שהם עושין בהיפך, שהם כהר בגשמי וכסיני ברוחני, והבן.

ועפ"ז נ"ל לבאר ביאור חד גדיא שכתבתי במקום אחר, והעולה משם חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי ז"ו ז"ו, שצריך לחבר ב' סוגי אנשים שהם בחינת גדיא, אחד בתורה וא' בתפלה, דזבין אבא הוא הקדוש ברוך הוא, בתרי ז"ו ז"ו, חד זו בפסוק (תהלים סב, יב) אחת דבר אלדים שתים ז"ו שמעתי, שהוא בחינת התורה. עוד בחינת זו בתפלה, עם ז"ו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיה מג, כא), כמבואר שם.

ואתא שונרא, בחינת שכחה, שאינו מכיר את קונו (הוריות יג.), ואכלה לגדיא וכו' דהיינו גלות מצריים שהי' אצל פרעה בחינת השכחה והעו"רף, ואכלה לגדיא - שהיו מכלין את ישראל שנקר' גדיא, והם השליכו ליאור את בניהם וכו'.

ואתא כלבא שהוא בחינת עמלק, ונשיך לשונרא, שנתחבר אל פרעה בחינת שונרא, כי נשיך הוא לשון חיבור. כי הגלות ראשון גרם האחרון שהוא עבור השנאת חנם (יומא ט:) שהוא בחי' עמלק המפריד ומפסיק, כאגוז שנחלק האוכל לד' חלקים, וז"ש (תנחומא תצא יא) אין השם שלם עד שיכרית זרעו של עמלק וכו'. וזה שנאת חנם נמשך מן חיבור לבחינת פרעה שהוא השכחה שאינו מכיר את קונו, כי מי שיודע ומכיר את קונו ויודע שהכל בהשגחה פרטיות ממנו יתברך, אין מקום לשנוא את חבירו כלל, גם שעשה לו רעה מכל מקום אין הרע מצדו כי הוא אינו רק כמקל ביד מכהו וכו'.

ואתא חוטרא והכה לכלבא, כי בזה החוטרא שהכה לזולתו בזה עצמו הוא נלקה, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי (בראשית טו, יד), שכבר נידון, שהוא חייב ומגלגלין חוב על ידי חייב.

אמנם לפי זה הי' ראוי לרשעים ליקח מוסר לעצמן, כי בחוטרא זו אשר מכה לזולתו נלקה הוא ג"כ, ואיך מוסיפין חטא על פשע להרע לזולתו. לכך משני בעל הגדה כי אתי נורא ושריף לחוטרא, כי היצר הרע נקרא נורא כמ"ש בש"ס (קדושין פא.) נורא בי עמרם, ושריף לחוטרא שלא יזכר לעולם מוסר זה. ומלחמת עמלק יוכיח, כל הניסים שהיו לישראל בא הוא להלחם, וז"ש זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך (דברים כה, יח), ודרשו חז"ל (תנחומא תצא ט) שהיו האומות יריאים להלחם בישראל, ובא עמלק והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת וכו'.

אך דלפי זה יש מקום לומר כי אין לאדם בחירה נגד מלחמת היצר הרע כאמור, לזה ביאר בעל הגדה ואמר ואתא מיא וכבה לנורא, כמ"ש בש"ס (קדושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי תבלין, שהיא התורה שנקרא מים כמ"ש (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים, לכך אמרו (קדושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח וכו'.

אך דלפי זה הדרא קושי' על הרשעים שחוטאין, הא יש להנצל מיצר הרע על ידי תורה ומוסר. ומשני, אתי תורא ושתיא למיא, דשמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק (תהלים פט, מח) על מה שוא בראת כל בני אדם, ששאל היצר הרע להקדוש ברוך הוא על [מה] שוא בראת, ששאל זה על עצמו, למה נברא היצר הרע שהוא שוא, מאחר שיש חכמי מוסר מי ישמע לו. והשיבו הקדוש ברוך הוא, כל בני אדם, שיש דוגמת חכמי המוסר חכמים להרע, בא זה ומבטל דברי זה, וז"ש כל בני אדם וכו', ודפח"ח. וכן שמעתי בשם המנוח מוהר"ן זלה"ה, הוי אומרים לרע טוב (ישעיה ה, כ) וכי תימא מה בכך אדרבה וכו', לזה ביאר כי מזה נמשך שאומרים לטוב רע וכו', ודפח"ח. וז"ש ואתא תורא, דהיינו תלמיד חכם שהוא בר תורה והוא חכם להרע, ובזה שתיא למיא, שאינו נשמע אל דברי חכמי המוסר, כנ"ל. מצורף לזה ואתא השוחט ושחט לתורא שנעשה זה החכם להרע, ואנשי המוני לא ידעו להפריש בין חכם לחכם ואומרים כל אפי' שוין, זה גורם שאין המים מכבים אש היצר הרע.

אמנם דראינו דאתא המלאך המות ושחט לשוחט דשחט לתורא, א"כ הדרא קושיא כנ"ל. ומשני, באמת משום הכי אתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות, והבן.

אמנם ששמעתי ממורי זלה"ה, ענין שחיטת מלאך המות, הוא להוציא ממנו חלק הרע, שישאר מלאך קודש, ונעשה מן נב"ל לב"ן, וז"ש (זכריה יג, ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.

ובזה יובן בהר סיני, שיהיה נעשה מן היצר הרע שנקרא הר, יהי' נעשה בחי' סיני שהוא קדוש. וז"ש ושבתה הארץ שבת לה', כי גם המלאך המות שהוא בחי' עכירת חומר הארץ, יהי' נעשה מלאך קדוש, ואז יהי' כל העולם כולו קדוש שבת לה', והבן והשם יכפר.

•

בפסוק והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך ולאמתך וגו' (כה, ו). וי"ל כל הפרשה לשון יחיד, לכם לשון רבים, וחזר לשון יחיד לך וגו'. וגם ל"ל לכם כלל, שהוא מיותר.

ונ"ל דכתבתי במקום אחר עמך ישראל צריכין פרנסה, והשיב יתפרנסו זה מזה (ברכות ג:). דהיינו אנשי הגשמי מן הרוחני פרנסה ברוחני, ואנשי הרוחני מן גשמי בגשמי וכו'. וכן כתבתי דשמעתי על ידי תפלת אנשי החומר בגשמי נמשך גם לאנשי רוחני וכו'.

ובזה יובן, כי על ידי חיבור הו"י שבת הארץ, שבת הם ת"ח שנקרא שבת, עם אנשי הארץ, אז יהיה לכם לאכלה - לשני סוגי אנשים הנ"ל. ונוסף לך ולעבדך וגו', דכתבתי במקום אחר דשמעתי כי עבדיו ובהמותיו הם נצוצי בעליו וכו', והבן.

•

מצוה - שמיטה בפרשה בהר וידבר ה' אל משה בהר סיני, דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה וגו', ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וגו', והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' (כה, א-ו). והספיקות רבו, אחד, מה ענין שמיטה אצל הר סיני, ודרשת חז"ל ורש"י ידוע.

ב' אחר שהוא מצוה מתרי"ג מצות, איך הוא שייך בזמן הזה, שהתורה ומצותי' הם נצחיים. ג' הא האדם עולם קטן הכולל הכל, ובפרט שמרומז בו רמ"ח אברים נגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים נגד שס"ה לא תעשה כנדרש בש"ס דאבות וכו', וא"כ איך מרומז בו מצוה זו.

ד' קושיית הרב האלשיך, אשר אני נותן לכם, שהוא מיותר, כי מי לא ידע שהוא יתברך הנותן, כי לה' הארץ ומלואה וכו' (תהלים כד, א). ועוד לכם מיותר. וגם לשון נתינה. ה' הקשה ג"כ, ושבתה הארץ, הי' ראוי לתלות הדבר באנשים שלא יחרשו ולא יזרעו, ולא לייחס השביתה אל הארץ שאין בה רוח ונפש וכו'.

ו' דפתח בלשון רבים כי תבואו וגו', וסיים בלשון יחיד שש שנים תזרע וגו'. ז' הא עיקר המצוה היא השביתה בשביעית, ול"ל לומר שש שנים תזרע שדך וגו'. ועוד ל"ל ואספת את תבואתה וכו'. ח' אחר שאמר שבת שבתון יהי' לארץ, ל"ל לומר שדך לא תזרע וגו'.

ט' אמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וכי שבת אוכלין, דהוה לי' למימר והיתה תבואת הארץ לכם לאכלה. י' קשה, אחר שאמר בכלל לכם לאכלה, חזר ופרט לך ולעבדך ולאמתיך וגו'.

ונ"ל דאיתא בפרק ו' דברכות (לה:), רבי חנינא רמי כתיב (הושע ב, יא) ולקחתי דגני וגו', וכתיב (דברים יא, יד) ואספת דגנך תירשך ויצהרך, לא קשיא, כאן בזמן שעושין רצונו של מקום, כאן שאין עושין וכו'. וכתבו תוספות בד"ה כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום שנאמר ואספת דגנך, וא"ת והא לקמן (שם) בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמינן ליה [דת"ר ואספת דגנך, לפי שנאמר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, ת"ל ואספת דגנך, הנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפשר אדם חורש וקוצר, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר (ישעיה סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואספת דגנך וכו']. וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושין רצונו כל כך, דאינם צדיקים גמורים. ועוד י"ל דפליג לי' אהא דלקמן דבא לפרש מה בין כשעושין ואין עושין, והכא בעושין ואין עושין כי הדדי נינהו, ע"כ. ודברי התוספ[ו]ת תמוה, ונתחבטו בו קדמאי ובתראי.

כדי לבאר זה, נבאר ש"ס פרק קמא דביצה (דף טז.), תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השני' ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו הי' לשם שמים, שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום. ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש. וגם להבין לשון אבל הלל מד"ה אחרת היתה לו וכו'.

ונראה דכל אחד אזיל לשיטתו, דאיתא בפ"ב דשבת (לא.) מעשה שבא עכו"ם אחד לפני שמאי, א"ל גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גייריה וכו'. ויש להבין למה שמאי דחפו והלל קרבו. ועוד יש להבין לשון אמת הבנין.

ונ"ל דאיתא בפרק קמא דאבות (מי"ב-מט"ו), הלל ושמאי קבלו מהם, הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו'. הוא הי' אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. ופירש המפרש אימתי, כי מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת (ע"ז ג.). שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה וכו'. ויש להבין מאחר ששניהם קבלו מהם בשוה, למה זה היה אומר מה שאין חבירו אומר.

ונ"ל דכל אחד הלך לשיטתו, ושיטתו אזיל לפי מדתו ומדריגתו. כי נודע שבנין העולם נבנה בג' עמודים, וכמאמר התנא בפ"א דאבות (מ"ב) על ג' דברים העולם עומד על תורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, ופירש רבינו יונה שאין אלו ג' דברים שהעולם קיים עליהם שהם דין ואמת ושלום (שם, מי"ח), אלא אחר שנברא בג' הנ"ל נתקיימו באלו ג'. והקשה דאם אלו ג' היו סבה להתהוות, כ"ש שיקיימו. ותירץ דאחר חורבן בטל העבודה וכיוצא, וקיים באלו ג' וכו'. ופירש מהר"י יעבץ ועוד, כי אלו ג' נדמה לאלו ג', הדין הוא סיבת קיום התורה, האמת הוא תיקון עבודה, השלום הוא סבת גמילות חסדים וכו'. ומה שהזכיר שלום בסוף, לפי ששלשתם נכללים בו, אמת בלי קטטה, ולא יצטרכו לדין, כמ"ש החכם ראב"ע (יסוד מורא שער א) אלו היו כל ישראל צדיקים לא היו צריכין לסדר נזיקין, ע"כ לשון הרב החסיד מוהר"י יעבץ, יעו"ש.

והנה שמאי שהי' מדתו גבורה, היפך מדת חסד שהיא מדרגותו של הלל, כדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה, יעו"ש. לכך אחז צדיק דרכו כל אחד לפי מדתו, גם שקבל[ו] מרבותם בשוה, מכל מקום יאחז כל צדיק דרכו לפי שרשו ומדתו.

והלל שהי' מדת חסד, מדריגת אהרן הכהן איש החסד, לכך אמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום, שהיא נגד גמילת חסדים וכנ"ל. ומה שהוצרך להזהיר שיאהב השלום, הוא גם כשיצטרך לדבר שקר ולשנות מפני השלום, כמ"ש חז"ל (אדר"נ יב, ג) על אהרן, כשהי' מרגיש ב' בני אדם שנתקוטטו, הלך אצל אחד ואמר לו הרי חבירך מתחרט, וכן אמר לחבירו וכו'. והקשה מוהר"י יעבץ (אבות שם מי"ב) הרי אמת חותמו של הקדוש ברוך הוא (שבת נה.), ואיך הי' מוציא שקר מפיו, והשיב כי השלום חשוב מן האמת, כדמוכח במשנה הנ"ל וכו'. וז"ש אוהב שלום, גם כשהוא על ידי שקר.

רודף שלום. דכתב מוהר"י יעבץ שיש ד' חלוקות בשלום, רשעים גמורים שונאי שלום. שאינו גמור, חפצים בו כשיבוקש מחבירו. צדיקים שאינם גמורים, מבקשים אותו, אבל בברוח חבריהם יברחו גם הם. צדיק גמור, רודפים אחריהם, וז"ש (תהלים לד, טו) בקש שלום ורדפהו, שיעשה כמו כת אחרונה, עכ"ל. ונ"ל שכיון בזה, שילך ממדריגה למדריגה ממטה למעלה, בתחלה אוהב שלום אם חבירו יבקש ממנו לא ידחנו. ואחר כך ילך ממדריגה אחר מדריגה עד אחרונה רודף שלום, וזה שפתח בראשון וסיים באחרון. ואם ברודף אחר שלום והם בורחין ממנו, מכל מקום אוהב הבריות, אולי יוכל להשלים עמהם בהמשך זמן. והתועלת הנמשך מזה הוא בראש כולם שתוכל לקרבן לתורה, מה שאין כן כשיש שנאה כבושה, וכמו שאמר בעוללות אפרים (מאמר ריב) בהתאסף ראשי עם יחד וגו' (דברים לג, ה) יעו"ש.

ועוד יש תועלת אחר, והוא במה שאמר אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני וגו'. והוא, על פי מה שבארתי בפ' נצבים (דברים כט, יח) והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי אך בשרירות לבי אלך וכו'. והוא על פי מה שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"א) בדין הכללי שהמדינה נידונית בכלל, אם רובה צדיקים יוצאין כולם זכאין בדין וכו'. א"כ יאמר הרשע ממה נפשך, אם יהי' הרוב רשעים בלאו הכי חייבים כולם אף אם יסוף נפשי, ואם הרוב צדיקים כולם זכאין, גם שלא יסוף נפשו. אך דלפי זה יאמר כל אחד כך, וכמו המשל ששלח לאורח בעיר גדולה מים שיתערב בדבש של הרוב, וכן עשו כולם, ונשאר מים במים וכו', יעו"ש, וז"ש אם אין אני לי מי לי, כי אין לסמוך על הרבים שאצא עמהם זכאי, כי מי יודע וכו' וכנ"ל. ועוד, דכתב הרמב"ם דיש דין פרטי אחר דין הכללי. וא"כ נסתר טענות הרשע, לכך ורבצה בו כל האלה וגו', לכך אם אין אני לי מי לי, כאמור.

ואחר שאני לי מכל מקום כשאני לעצמי מה אני, ור"ל דכבר רבים ושלימים הקשו, מאחר שכל א' צריך לקיים תרי"ג מצות, שהם כנגד רמ"ח איבריו של אדם ושס"ה גידיו, וכמשמעות הש"ס דמכות (עי' כג:), איך זה אפשר שיש כמה מצות השייך לכהנים והוא אינו כהן, וכיוצא בזה. ותירוץ, כשיש שלום ואחדות בין איש ישראל לחבירו נחשבו הכל נפש א', וזה מקיים מצוה א' לתרי"ג מצוה.

ואם לא עכשיו אימתי, כי אם לא יעשה עכשיו סמוך לשבת, אימתי יעשה מה יאכל בשבת. וזה יבואר על פי משנה הסמוך (פ"א מט"ו) שמאי א[ו]מר עשה תורתך קבע, והוא הפרש גדול בין שמאי להלל, והוא בביאור ש"ס דביצה הנ"ל, כי נודע העולם הזה הוא סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (בראשית כח, יב), שנברא האדם בחומר וצורה כדי שיעשה הכנה בעולם הזה שנדמה לו ימי החול, שימצא מה יאכל בשבת לעולם הבא. והנה שמאי שהי' מדתו גבורה, ואמרו חז"ל שאלו לחכמה נפש החוטאת מה דינה וכו', שאלו לגבורה ואמרה נפש החוטאת תמות, והתשובה השיבה יעשה תשובה ויתכפר לו. הרי לפי מדת הגבורה אין תקנה לנפש החוטאת, לכך אמר שמאי עשה תורתך קבע, שלא תצא מהשיטה, שאז אין תקנה, לכך יעשה תורתו ומנהגו הטוב ליתד קבוע שלא ימוט.

ובזה תבין מליצת הש"ס, אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, ר"ל כל ימיו מתחלת ימיו עשה הכנה שיהי' לו לאכול לעולם הבא שכולו שבת, וכמ"ש אחר כך מחד שביך לשבתיך, והי' נזהר כל ימיו שלא יצא מהשורה, כי לסברתו שהוא מדת הגבורה אין תקנה אם יחטא גם בנערותו. אבל הלל הזקן מדה אחרת הי' לו, ר"ל שהי' מדתו מדת החסד, שהוא ימין הפשוטה לקבל שבים גם אחר שיחטא, וז"ש שכל מעשיו הי' לשם שמים, שאחז מדת אהרן לרדוף שלום, והוא נגד גמילות חסדים, גם שהי' ע"י שקר נגד מדת אמת, מכל מקום בשביל מעלת השלום היה משנה דבורו שיהי' יוצא מזה שלום, לכך גם שיוצא אדם מדרך הטוב והאמת אל דרך השקר והרע, מ"מ כשישוב אחר כך יקובל לרצון. וז"ש ברוך ה' יום יום, ופירש רש"י שהי' בוטח שיזדמן לו נאה לשבת סמוך לשבת וכו'. ור"ל גם סמוך לסילוקו מעולם הזה כשיזדמן לו מעשים נאים שיעשה הכנה לשבת לעולם הבא, ג"כ ינוח וישבות שם בשבת.

ובזה תבין צחות לשון הש"ס דחפו באמת הבנין, כי אמת הוא אחד מג' עמודי בנין העולם, והוא הי' זר וביקש להעשות כהן גדול, והוא שקר היפך האמת, לכך דחפו באמת הבנין שבי"דו ורשותו, שהיא מדריגתו ומדתו, שלא יצא מהשורה ומדין תורה שנקרא אמת קנה ואל תמכור (משלי כג, כג), והתורה נתנה מפי הגבורה. מה שאין כן הלל שהי' מתלמידיו של אהרן אוהב שלום, גם לשנות מפני דרכי שלום, לכך קרבו וגיירו, שהי' בוטח בה', וכך היה, כדאיתא בש"ס שחזר בו ולא ביקש להיות כהן גדול, כך באדם מתוך שלא לשמה יבא לשמה, וק"ל.

העולה מזה לשמאי, שצריך להכין מחד בשבת לשבת, ויש זמן לעשות הכנה לשבת. מה שאין כן להלל דסבירא לי' מצד מדת החסד, גם שחטא כל ימיו אם שב ומתחרט להיות סור מרע ועשה ט"וב הכנה סמוך לשבת, ג"כ יקובל לרצון לשבת לעולם הבא, וז"ש ואם לא עכשיו סמוך לשבת אימתי וכו', וק"ל.

ובזה יובן המשך הפסוקים בב' פנים, אחד לפי שיטת שמאי, וא' לשיטת הלל. והוא כי תכלית בריאת אדם בחומר וצורה הוא לזכך גופו שיעשה מחומר צורה, כמו שיש בעולם שנה ונפש, כי בעולם יש חומר וצורה שהוא חיצונית ופנימית העולמות, ובתוספת שבת מקבלין תוספת קדושה שנעשה הכל פנימית. וכן בשנה יש חומר וצורה, כי ו' ימי החול הם החומר, ושבת הוא צורה, כמ"ש (שמות לא, יז) שבת וינפש, בא שבת בא מנוחה, וכמ"ש האלשיך יעו"ש בפרשת בראשית (ב, א-ג). כן בנפש האדם יש חומר וצורה, ועיקר התכלית שיזכך חומרו כמו שהיו במעמד הר סיני שפסקו זוהמתן (שבת קמו.), כך יזכו על כל פנים בעולם הבא.

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, שאז פסקה זוהמתן, וגם שחזרו אחר כך מ"מ כשתבואו אל הארץ העליונה אשר אני נותן לכם שהיא מאצילתו יתברך תכלית הקדושה, שתזכו בזיכוך החומר וארציות, ושבתה הארץ שבת לה', כמו חנוך ואלי' שהיו יחידי סגולה בזה כמ"ש הרמב"ן באחרי מות (ויקרא יח, ד) בפסוק וחי בהם (שם, ה) יעו"ש.

לכך דיבר לשון יחיד ליחידי סגולה עצה היעוצה לפי סברת שמאי, שש שנים תזרע שדך המיוחד לך בעולם שלך שהוא לעולם הבא. מה שאין כן בעוסק בפרנסת עולם הזה לזרוע שדה שאינו שלו בעולם שאינו שלו, וכמ"ש בחובת הלבבות (ש' הבחינה פ"ג) משל לא' שהניח שדה אחד לב' בניו, א' הי' זריז, ואחד הי' עצל וכו' יעו"ש. וכפל שדה וכרם נגד ב' בחינות שיש בתורה ומעשים טובים, אחד נגלה ואחד הנסתר, בסוד יין וכרם. ויום השביעי שבת לה' יום שכולו שבת, אז לא תזרע שדך וכו'.

ולשיטת הלל יתפרש המשך הפסוקים כפשוטו, שגם אם ישען באלדיו שיזדמן לו סמוך לשבת מעשים נאים שיאכל בשבת, ג"כ יקובל לרצון לפניו יתברך. וז"ש הרשות נתונה לאדם בששת ימי החול שהם ס' שנים, לזרוע שדך הגשמיים ושש שנים תזמור כרמך על כונה זו - ואספת את תבואתה לאסוף הון, כדי שתעשה פנאי לפנות מכל עניני עולם הזה בימי השיבה, שהם יום הז', שיהיה שבת לה', לשבות מכל עניני עולם הזה ולעשות הכנה אז לשבת לעולם הבא, שאז נקרא הכל לשם שמים, כמ"ש מוהר"י יעבץ.

והיתה שבת הארץ, שיתבודד וינוח ביום השביעי, לכם לאכלה לעולם הבא, לך ולעבדיך שהם המלאכים שנבראו ע"י מעשיו הטובים, וק"ל. ולקמן יתבאר היטיב בעוד יש לומר, וק"ל.

א"כ מ"ש ואספת דגנך יש ג"כ לפרש ב' פירושים כמו שש שנים תזרע שדך, אם כבית שמאי, שהיא המיוחד לך לעולם הבא, ומחד שביך יכין לשבת.

או כבית הלל, שרשות נתונה לאסוף דגנך כפשוטו, כדי שיהי' לו פנאי בימי השיבה להתבודד ולעשות הכנה לעולם הבא, גם זה נקרא עושה רצונו, גם שעוסק בפרנסת עולם הזה לצורכי הגוף, מ"מ הכל נמשך אחר הכונה והתכלית. וכמ"ש החסיד מהור"י יעבץ בפ"ב דאבות (מי"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, וכבר סופר על נזיר שעבר על אדם אחד שהי' חורש בשדה, וא"ל מה כוונתך בחרישה, אמר הזריעה. ומה כוונתך בזריעה, א"ל הקצירה. אמר מה תכלית הקצירה, א"ל אסיפה אל הבית, ומה תכלית האסיפה, א"ל אסיפת החיל להתענג בו, ולהתכבד בתוך העם, ולהתגבר על האויבים. אז הוכיחו הנזיר ואמר זש"ה חרשתם רשע וכו' (הושע י, יג), כיון שלא הי' כוונתך לשם שמים נחשב הכל לאשמה, וז"ש (משלי י, טז) תבואת צדיקים לחיים וכו'. וזה יהי' כוונת הפסוק בפרשת בהר לשיטת הלל הנ"ל, שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך, תהי' על כוונה זו - ואספת את תבואתה, כדי שבשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שימי השבעים ינוח בו לעסוק עכ"פ בצורכי נשמה שהיא שבת לה' וכנ"ל, כדי שאז שדך לא תזרע, וכנ"ל.

ובזה יבואר הפסוק זה ג"כ (דברים יא, יג) והיה אם שמוע וגו' לעבדו בכל לבבכם, ר"ל שיהי' מחשבות לבך לטובה, ובכל נפשכם שהיא רצונכם כנודע, גם שאינו בכל מאודך, כי הוא עוסק לאסוף הון, מ"מ כשהיא בכוונה טובה לאסוף דגנך תירשך ויצהרך כדי שיהי' לו פנאי אחר כך לעסוק במושכלות. וז"ש השמרו לכם פן יפתה לבבכם, ר"ל שיהי' לבבך פונה לאסוף הון כדי שירים לבבך ושכחת את ה' אלדיך, וז"ש וסרתם וגו', כמו שאמר הנזיר הנ"ל.

העולה מזה, שיש ב' מיני עושין רצונו, אחד שעושה בפועל מעשה הטוב כבית שמאי. ב' שעושה מעשה גשמי וכוונתו לעשות רצונו אחר כך, על ידי זה גם שאינו עושה טוב עתה במעשה זו, מ"מ לעושה רצונו יחשב לבית הלל מצד חסד.

ובזה יובן, דרבי חנינא רמי כתיב ולקחתי דגני, וכתיב ולקחת ואספת דגנך. ומשני שפיר, ואספת דגנך מיירי בעושין רצונו של מקום, ר"ל שאוסף על כוונה לשם שמים, שימצא הון כדי שיוכל לעסוק בתורה ועבודה, גם שבעת אסיפת דגנך אינו עושה טוב בעצם, מ"מ מאחר שמעשיו הגשמיים הם לשם שמים, נחשב לעושי רצונו.

והקשו התוספ[ו]ת שפיר, הא לקמן ואספת דגנך באין עושין רצונו מוקמינן ליה, כי המקשן לא נחית למה שכתבנו, והקשה שפיר. ואז תירץ לו דמיירי בעושין רצונו רק לענין הכוונה, שמעשיו הגשמיים היו לשם שמים וכנ"ל, אבל לא שעושין רצונו כ"כ כמו צדיקים גמורים שיעשה במעשה טוב, דזה אינו, כי במעשה הם אוספי הון כמו המוני ע"ם, רק שזה שאין מכוין לשם שמים רק אסיפת חיל להתענג בו להתכבד בו להתגבר על אויביו, נקרא חטאת ותבואת רש"ע, ובזה נאמר ולקחתי דגני בעתו. מה שאין כן זה שאוסף דגנו כדי לעבוד הש"י אחר כך, כדי שלא לסמוך על מעשיו הטובים שיזכה להתפרנס על ידי אחרים, כמו צדיקים גמורים, שאינו רק לבני עלי' כרשב"י וכיוצא, ולכך הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם (ברכות לה:), ולזה בפרשה ראשונה שנאמר בלשון יחיד, כתיב גם בכל מאדך, גם במעשיו הגשמיים.

ועוד י"ל דפליג אדלקמן דבא לפרש מה בין כשעושין לאין עושין, והכא בעושין ואין עושין כי הדדי נינהו. ור"ל נגד כת הנ"ל ולקחתי דגני, נקרא עושין וכנ"ל, מה שאין כן נגד אלו העושין במעשה רק טוב, כגון לקמן שאינו חורש וזורע כלל, רק בתורה ומעשים טובים, ואינו נוהג מנהג דרך ארץ, ודאי פליג וסבירא לי' דאין זה נקרא עושה רצונו, כי זה סבירא לי' כת"ק הנהג דרך ארץ. ורשב"י פליג, וסבירא לי' דברים כמשמען, לא ימוש ספר התורה מפיך, ואז מלאכתו נעשית על ידי אחרים, ולדידי' יש הפרש בין כשעושה מעשה הטוב אז נקרא עושי רצונו, שמלאכתו נעשית ע"י אחרים, ובין אין עושין הטוב במעשה רק שעושה מעשה גשמיות, גם שמכוין לשם שמים מ"מ אינו נקרא עושי רצונו במעשה, ואז מלאכתו נעשית על ידי עצמו ואספת דגנך וכו', כך סבירא לי' לרשב"י. ותנא קמא פליג, כרבי חנינא סבירא לי', דאם כוונתו לטובה סבירא לי' הכא בעו"שין מעשה הטוב, ואין עו"שין רק בגשמי, כי הדדי נינהו, אם מכוין לשם שמים, שניהם נקראו עושה רצונו, ודו"ק.

והיינו ממש פלוגתא דשמאי והלל, רשב"י בשיטת בית שמאי שהם לבני עלי'. ות"ק שהוא רבי ישמעאל, הוא בשיטת הלל האמורה לכל אדם שינהג מנהג דרך ארץ, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, שלא נכנסו לגדר צדיקים גמורים שיסמכו על זכותן שיהי' מלאכתן נעשית על ידי אחרים, לכך ואספת דגנך על כוונה שיהי' לשם שמים.

ובזה תבין המשך הפסוקים בב' פנים, כל א' לשיטתו, ולא מבעיא לשיטת שמאי דאתי שפיר דהוצרך לומר שש שנים תזרע שדך, גם שאינו מצוה רק שביתה בשביעית, כי לבית שמאי קאי במושכלות. אלא אפילו לבית הלל אתי שפיר, שש שנים תזרע שדך, שבא לומר שינהג מנהג דרך ארץ, רק שיהיה כל מעשיו לשם שמים - ואספת את תבואתה, כדי שבשנה השביעית ישבות בתורה ועבודה שבת לה' וגו' וכו'. וז"ש על הלל שכל מעשיו לשם שמים אכילה ושתי' ואסיפת דגנך, והראיה שהי' חוטב עצים כדי להתפרנס ממנו, ואחר כך עסק בתורה, וק"ל.

הגם דקושיא ז' יש לתרץ בקיצור, דאיתא פלוגתא בפ"ו דברכות (לה:), ואספת דגנך, דרבי ישמעאל סבירא לי' הנהג דרך ארץ וכו', ורשב"י סבירא לי' דברים ככתבן לא ימוש ספר וכו'.

ובזה יובן, דבא לומר שש שנים תזרע שדך, הנהג דרך ארץ, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, רק שתהי' כוונתך לשם שמים ואספת את תבואתה כדי שיהי' פנאי לשביעית לשבות שבת לה' וכו'. ורשב"י ס"ל שש שנים תזרע שדך המיוחד לך לעולם הבא שהיא שדה חקל תפוחין, והבן.

•

עוד י"ל לבאר מצוה שמיטה, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע (כה, א-ו). והספיקות יבוארו מאליהם.

דאיתא בפ"ק דביצה (טז.) פלוגתא שמאי והלל וכו', ויבואר הפסוק בב' פנים. והוא, שזכרנו לעיל ביא[ו]ר שיש ב' דרכים לבעל בחירה, אחד קצרה וארוכה, היא דרך הרשעים הבוחרים בתאוות עולם הזה, כי תאוה היא לעינים. ב', ארוכה וקצרה, דרך הצדיקים לטרוח בעולם הזה שהיא דומה לערב שבת, כדי שיאכל בשבת יום השביעי שכולו שבת לעולם הבא.

אך כדי לבחור בדרך חיים שהיא ארוכה וקצרה, ולמאוס בדרך המות שהיא קצרה וארוכה, לפי שהיא תאוה לעינים. צריך הקדמה אחד כוללת, שהיא להתרחק תכלית הריחוק מהגאוה, כדי לכנוס בשער הכניעה, ואז בנקל יוכל לבחור בטוב מצד שהוא טוב ולמאוס ברע מצד שהוא רע. וכמ"ש בחוה"ל בשער הכניעה פרק י' וז"ל: תועלת הכניעה, אחד מהם שישמח בחלקו. כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו, לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו. וכאשר יהי' נכנע, אין לנפשו אצלו שום מעלה, ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק לו, בין במזונו בין בלבושו, המעט מן העולם מספיק לו עם כניעתו. וההיפך, שאין מספיק לגאוה כל מה שיגיעו, וכמו שנאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן וכו', יעו"ש.

ובזה יובן דפרשה זו נאמרה מהר סיני דוקא, כדי שילמד מהר סיני שזכה להנתן בו התורה מצד הכניעה, וכמו שכתבתי ביא[ו]ר משנה (אבות פ"א מ"א) משה קבל תורה מסיני וכו', וה"נ כך צריך תחלה להתרחק מהגאוה וליכנס בשער הכניעה, אז יוכל לבחור בטוב כאשר יבואר.

וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. ר"ל כמו שדרשו בש"ס בקדושין (לז:) לחד תנא, כל מקום שנאמר כי תבואו אל הארץ, פירושו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס ותבוא אל הארץ וכו'. וה"נ עשה מצוה זו שהיא הכניעה הנלמד מסיני, בשביל זה תזכה שתוכל לבוא אל הארץ העליונה אשר אני נו"תן לכם, שהיא מתנה שאין לה הפסק עולמית.

ושבתה הארץ שבת לה', כי עולם הבא נקרא שבת, שיש בה שביתה ומנוחה, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם.

לכך עצה היעוצה שש שנים תזרע שד"ך, ר"ל שדך המיוחד לך, לעבוד אותה בששת ימי השבוע שנקרא שש שנים, כי כל עולם הזה לערב שבת יכונה, וראוי להיות מכת הזריזים שיהי' בן חורין לזרוע שדה שלו ולא של אחרים, כמו העצל שזכר במשל בחוה"ל הנ"ל (ש' הבחינה פ"ג), שכל טרדתו בשש שנים בעסקי פרנסת העולם הזה בשדה שאינו שלו. לזה אמר שש שנים, שהם נגד ו' ימי השבוע הנקרא ערב שבת, כמו בית שמאי שאכל כל ימיו לשם שמים מחד בשבת לשבת. שש שנים תזרע שדך בנגלה, ושש שנים תזמור כרמך בנסתר, סוד ה' גימטריא יין.

ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שהיא עולם הבא שנקרא שבת לה', אז לא תוכל לעשות מעשה הטוב, וז"ש שדך לא תזרע, שהוא הודעה בעלמא, לכך תקדים עצמך מחד בשבת לשבת.

ובזה נבאר פלוגתא בית שמאי ובית הלל פ"ק דביצה (טז.), תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אמר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השני' ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך, וב"ה אומר[ים] ברוך ה' יום יום ע"כ. ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש.

ונ"ל דאזלי לשיטתן דפרק ב' דשבת (לא.) בעכו"ם שבא להתגייר על מנת שתשימוני כהן גדול, בית שמאי דוחפו ובית הלל קיבלו, וכן אינך. והטעם, כי בית שמאי הי' מדתו דין, ומה שראוי מצד הדין שיהי' כל מעשה האדם מתחלה ועד סופו לשם שמים, וזולת זו אין בו חפץ להש"י, לכך דוחפו כשאמר שאין כוונתו לשם שמים רק שיהי' כהן גדול שאינו לשם שמים. וזה שאמר כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, וכמ"ש מוהרש"א שבכל יום מן ו' ימי השבוע יזכור אותו להכין על צד היותר טוב, וכמ"ש מחד שביך וכו', יעו"ש.

והרמז בזה לכל ימי האדם (העה"ז) [בעה"ז] שהוא הכנה לשבת, כמו ערב שבת המכין לשבת, כך בכל ו' ימי השבוע שהם כל שנותיו של האדם יעשה הכנה לשבת, וכמ"ש מחד שביך לשבתך. ואתי שפיר ביא[ו]ר הפסוקים שש שנים תזרע שדך, המיוחד לך לעולם הבא, שהם כל ימי השבוע המכונה לששה שנים וכנ"ל, יזרע ויכין לשבת.

מה שאין כן הלל אשר מדתו חסד, שהוא ימין פשוטה לקבל רעים וטובים, ובזה גדלה מעלת החסד על מעלת הדין, וז"ש אבל הלל הזקן מד"ה אחרת היתה לו, ר"ל שאינו מדת הגבורה והדין כמו שמאי, רק מדת"ו חסד ורחמים בין לחייבין בין לזכאין. והיינו מה שאמר שכל מעשיו לשם שמים, ר"ל כל מעשיו, הא שעשה שקירב הגר גם שהי' כוונתו שלא לשמה, הי' כוונת ומעשה הלל לשם שמים, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וזה שפירש רש"י לשם שמים, שהי' בוטח שתזדמן לו נאה לשבת וכו', שגם שאינו מתכוין לשם שמים בכל ו' ימי השבוע, כשיכין סמוך לשבת מכל מקום יקובל לרצון. וז"ש ברוך ה' יום יום, וכפירוש מוהרש"א, שראוי לבטוח בכל יום שיעמוס לנו עוד לימים הבאים וכו', יעו"ש.

ובזה תבין כוונת חז"ל (ברכות לד:) שגדולה מעלת בעלי תשובה מצדיקים גמורים, ובמקום שאלו עומדים וכו'. כי זה מקום מדת הדין והגבורה מדת הצדיק, מה שאין כן בעלי התשובה הוא במקום החסד והרחמים, והבן.

ומעתה יתפרשו הפסוקים לפי מדריגת בית הלל לומר שש שנים תזרע שדך של הגוף, וכמו שדרשו על (משלי ג, ו) בכל דרכיך של הגוף, דעהו וכו' (ברכות סג.). והכי נמי כך, בכל ס' שנה שהם שש שנים, תזרע שדך - לעשות הנאת גופך אם תרצה. רק בשנה השביעית שהם ימי השיבה, יהי' שבת שבתון - שישב[ו]ת שביתת הגוף, ויעשה מה ששייך לנשמה, שיהי' שבת לה'. שד"ך לא תזרע, מה ששייך להגוף, רק לנשמה שהיא כמו גר בעולם הזה, והוא מדת הלל ברוך ה' יום יום. והבן מה שסיים הפסוק שבת שבתון יהיה לארץ, ר"ל כי ארציות החומר והגוף יהי' נח ושבת מן מלאכת הגוף אז בשנה שביעית ימי שיבה, רק יעשה מה ששייך לנשמה, כדי שיזכה לעולם הבא הנקרא שבת לה'.

וז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו'. מזה יהי' לו לאכול לעולם הבא, הוא ועבדיו שהם איבריו, אכילה עולמות, וק"ל.

ובזה תבין באופן אחר מה שפתח ג"כ הכתוב כי תבואו וגו' ושבתה הארץ שבת לה'. והענין שכתבתי לעיל ענין מאמר ש"ס פ"ב דחגיגה (יד:) ד' שנכנסו לפרדס, בן עזאי הציץ ומת וכו'. וכתב מוהרש"א שהוא ענין דביקות נפשו בו יתברך ונפרדה מהגוף ומת וכו' יעו"ש. והנה אין זה עיקר התכלית, רק כמו שעשה רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, וכפירוש מוהרש"א שלא הרס לעלות וכו'. כי כוונת הבריאה של האדם הוא שיעשה תורה ומצות וחי בהם ולא שימות, רק בהגיעו זמנו להסתלק מעולם הזה, אז יראה שיוכל הרוח לעלות אל האלדים אשר ממנו חוצבה, וכמ"ש (קהלת יב, ז) והרוח תשוב אל האלדים וגו'. ומכל שכן מי שזכה לזכך ארציות חומרו של הגוף שיזכה לעלות בגן עדן בחיים חיותו, כמו אליהו וחנוך ור"י וכמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי מות (ויקרא יח, ד) על פסוק (שם, ה) וחי בהם, שיש כמה מיני חיים, לכל אחד לפי מדריגתו, וכמ"ש מזה במ"א. וכן היו במעמד הר סיני, שהיו גופם מצוחצחים שפסקו זוהמתן, וע"י עגל חזרו לזוהמתן. ואי אפשר לזכך כי אם אחרי הפרד גופו מנפשו, כי אם יחידי סגולה הנ"ל.

ובזה יובן וידבר ה' בהר סיני דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ. ר"ל כמו במעמד הר סיני היו ארציות החומר מזוכך כמו זכות הנפש, כך תראו כשתבואו אל הארץ העליונה אשר אנ"י נותן לכם, ושבתה הארץ, ר"ל שגם ארציות החומר יהי' מזוכך כ"כ שיהי' קודש כמו הצורה והנשמה שהיא שבת לה'. כי יש עולם שנה ונפש, וכמו שבכללות העולם יש חיצונית (ופנימו') [ופנימיות], וכמ"ש בכתבים ענין תוספת שבת יעו"ש, כן יש בשנה פנימיות וחיצונית, שהם ו' ימי החול ושבת, כי שבת נקרא הנפש והנשמה, כמ"ש (שמות לא, יז) שבת וינפש, ו' ימי החול הוא החומר. וכך יש באדם חומר וצורה, והתכלית שיעשה אדם מחומר צורה, ואז ושבתה האר"ץ שב"ת לה', והבן.

•

עוד י"ל ביאר מצוה שמיטה, ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' וגומר. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך וגו' (כה, ב-ו). והספיקות רבו, א' לשון ביאה, כי תבואו, למה נקיט. ב' אשר אני נותן, דמיותר. ג' ושבתה הארץ, למה ייחס השביתה לארץ שאינו בעל חי, וה"לל לייחס השביתה לאנשים שלא יעבדו בה עבודה לומר תשבתו וגו', וכן הקשה האלשיך. ושאר הספיקות.

ותחלה נבאר משנה בכתובות (פי"ג מ"ז), מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו, אדמון אומר ילך בקצרה. וחכמים אומרים או יקנה דרך במאה מנה או יפרח באויר. וי"ל דהל"ל מי שחזר ממדינת הים ואבדה דרך וכו', דהא איירי בזה. וגם לשון הלך צריך הבנה. וגם במה פליגי אדמון וחכמים. וגם זה שאמר יפרח באויר, וכי נקט הש"ס מילתא שאינו אפשר במציאות.

לכן נ"ל דרמז תנא דמתני' דבר מוסר, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והוא, דהאדם הכלול מטוב ורע הוא עולה ויורד, שאינו במעמד ומצב אחד תמיד.

ועצה היעוצה אם ירד ממדריגתו העליונה בסבת עצת חטאים של היצר הרע אשר עומד תמיד נוכח האדם לשטנו, עד שהוטבע במצולת תאוות עולם הזה הגשמי והחומרי זמן זמנים, ואחר כך נתן אל לבו לשוב אל דרכו הסלולה בעלותו אל ה' בעבודתו ותורתו ויראתו ואהבתו בוער בלבו, ואי אפשר לחזור בדרך ההוא כי נעשה מחיצה של ברזל בינו ובין אבינו שבשמים ע"י עונותיו שהלך חשכים ימים ושנים.

ונתן התנא עצה בא' מב' פנים, אשר יאחז צדיק דרכו לשוב למדריג(ו)תו הראשונה, א' כמ"ש הרמב"ם בח' פרקים דאבות בפרק ד', שיבחר האדם דרך המצוע, כי אם מי שיצא אל קצה א' אז צריך לשוב עד קצה שכנגדו כדי שיבוא אל דרך המצוע, ונלמד מחכמי הרופאים וכו'. וכן הענין בדרכי ה', אם ירד ממדריגתו עד קצה האחרון, צריך לחזור בתשובה שלימה עד קצה הראשון, שהיא תשובה עילאה, לשוב ולייחד או"א להופיע ולהשפיע לבניהם שהם זו"נ כנודע. והנה אבא שהוא חכמה שם ע"ב המילוי שלו מ"ו, גימטריא מאה, ואמא שהיא בינה תשובה עלאה נקרא מגדל הפורח באויר, וכן היתר נדרים פורחים באויר (חגיגה י.) כנודע, ומלכות נקרא מנ"ה שהוא גימטריא אל אדנ"י ע"ה.

והנה האדם בחטאו גרם שנסתלקה אמא מעל בנין, שהוא שנסתלק א' דמ"ה שבז"א שבמילוי וא"ו שהיא חיותו מאמא עלאה, וע"י תשובה עלאה חוזר אם הבנים שמחה, ונעשה ז"א אד"ם, שנמשך בו א"לף זו גימטריא מ"ו ע"ה, שנמשך בו הארה מאבא ע"י אמא שהיא אהי"ה, אשר א' זו דמילוי וא"ו רומזת אלי', ומז"א נמשך אהי"ה הזו אל מלכות נוקבא דז"א, ונעשה א"ל אדנ"י גימטריא מנ"ה, וכמו שנזכר בספירה יעו"ש, כי מן אהי' שהוא גימטריא ך"א, ועשר אותיות אהי', הוא ל"א, ונעשה אל אדנ"י שהוא גימטריא מנה, שהמשיך על ידי תשובתו דרך השתלשלות כל המדריגות מלמעלה למטה עד שיבוא לדרך המצוע, וכמו שאמר הרמב"ם הנ"ל.

אך שיש עוד דרך היותר פנימי שיאחז צדיק דרכו, ואינה מסורה לכל אדם כמו דרך תשובה הנ"ל, אך שהוא יותר קשה, כי אם להבאים בסוד ה', והוא על כוונה בזאת יבוא אהרן אל הקודש (ויקרא טז, ג), כי בכל מקום שהוא שם בירידתו ישכיל וידע שגם שם הוא כבוד שכינתו יתברך, בסוד ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), וע"כ מה שירד שמה הוא לחבר אל עצמו אותן המדריגות של ניצוצי השכינה אשר שם, ויעלה עמהן בסוד תשובתו, אף שהוא תשובה תתאה במלכות הנקרא זאת, מ"מ במדה זאת גם כן יכול לבוא אל הקודש פנימה, וזה שאמר בזאת יבא אהרן אל הקודש עד מעלה מעלה, כשהיא על הכוונה זו, שהוא מעלה מ"נ למלכות הכלולה מכל עשר ספירות, שתעלה עם כל מדריגותיו וניצוצותי' להזדווג במדת עליונות, ותן לחכם ודי בזה.

והנה נודע מ"ש בזוהר (ח"א כד:), במקום שאמרו לקצר, היינו מלכות. ולהאריך, היינו בינה שהוא עולם הארוך וכו'.

ובזה יובן, דכל אחד אזיל לשיטתו, ורומז לשרשו העליון. כי דוד המלך שהי' מדת המלכות נקרא אדמוני עם יפה עינים (שמואל א טז, יב), ואמר אדמון מי שהלך למדינ(ו)ת הי"ם, כי נקרא הלך על דרך מה ששמעתי בשם גדול הלוך יל"ך ובכה נושא משך הזרע (תהלים קכו, ו), אבל אם בא יבוא ברנה וכו', יעו"ש. כך מי שנתרחק מדרכי השם נקרא הלך למדינת הים, שהוא בתאוות גשמיות עולם הזה הנקרא מדינת הים, וכמ"ש בזוהר (ח"ב קצט.) ענין יונה שהלך בספינה, יעו"ש. ובסבה זו אבדה דרך שדהו, של שדה תפוחים, וכמ"ש האלשיך על פסוק (דברים כג, י) לא תראה חמור אחיך נופלים בדר"ך וכו', יעו"ש. שנתרחק מדרכי הש"י ולא מצא עצה לנפשו איך למצוא דר"ך שיכול לבוא אל שדהו כבראשונה.

ואמר אדמון ילך בקצרה, כי יאחז צדיק דרכו להבאים בסוד ה', ממקום שהוא שמה משם יעלה תשובתו הרמתה, בסוד בזאת יבוא אהרן אל הקודש, עד או"א הנקרא קדש.

וחכמים אומרים שיתחיל מחכמה ובינה שהם או"א הנקרא תשובה עלאה, לייחד ה' עליונה להיו"ד שהוא אבא ע"ב דיודי"ן והמילוי שלו מ"ו גימטריא מא"ה, ור"ל שיקנה לו דר"ך שיחזור לשדה תפוחים ע"י קניות דרך תשובה, אחר שיצא מקו המצוע צריך לעלות עד קצה העליון תשובה עלאה לייחד אבא ואמא, וימשיך משם דרך השתלשלות המדריגות מאבא שהמילוי שלו מ"ו גימטריא מאה, לז"א שנעשה ע"י מ"ה ע"ה, ומשם לנוק' שנעשה אל אדני גימטריא מנה. או יפרח באויר, בסוד מגדל הפורח באויר, הרמוז באמא שהיא א' דאהי', הפורח באויר ז"א בסוד כתר, שע"י תשובתו המעולה ממשיך כתר לז"א מן א' זו, וכמ"ש בהלכות שבועות שאז הוא כתר ז"א, יעו"ש.

ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי חכמים דברו כלל לרבים שלא ידעו דרך זה דאדמון, צריך שיתחיל מחכמה או מבינה עד המלכות. ובאמת מי שיודע דרך זה דאדמון מה זה שאמר בקצרה, ודאי יכול לבוא ג"כ עד החכמה ממטה למעלה. וא"א לבארו בכתב, ודי בזה להבאים בסוד ה' לפי מה שקבלתי מרבותי ולא זכיתי רק ברמז ענין זה דאדמון, ודו"ק.

ובזה יובן כי ת"בואו אל הארץ, שיהי' מכונה לכם בשם בי"אה, שעל ידי כשרון מעשיכם הטובים גורמין ייחוד למעלה, וז"ש ושבתה הארץ שבת לה', שהארץ העליונה שנקרא שבת עולה להזדווג בז"א שהוא הוי"ה, וז"ש שבת לה' שהם ייחוד קב"ה ושכינתי', וזהו דרך כלל.

ואחר כך מפרש דרך פרט, שהוא בין בז' ימי השבוע, ובין בז' שנים הנקרא שמיטה, ובין בכל שנותיו של אדם שהם ע' שנה, בסוד ימי סוכות שהם ז' שצריך שיצא מדירת קבע בדירת ארעי, שכתוב בל"ת פ' אמור, יעו"ש.

ואני אפרש בז' ימי השבוע, וממנו תבין בכל אינך פרטים. והוא, כדי שתגרום מנוחה ושביתה למעלה ביום השבת, אשר משם נמשך לאדם תוספת נפש רוח ונשמה לכל ז' ימי השבוע כאשר יבואר, וצריך הכנה לאדם לקבל נפש רוח ונשמה, ולקבל נפש צריך הכנה מצות מעשיות, ולקבל רוח ע"י דיבור בתורה, ולקבל הנשמה הוא יסוד הנקרא יוסף, המאסף כל החסדים והגבורות למלכות שהיא יום שבת, ויסוד מכין לשבת.

וז"ש הפסוק הכנת מעשים שתעשה כדי שתשבות הארץ שבת לה', הוא זה, שש שנים תזרע שדך נגד בחינת עשיה, שבעשית מלאכה שעושה בששת ימי המעשה לברר הניצוצין ל"ט מלאכות, למי שבא בסוד ה' יודע איך לברר ניצוצין אף במעשה גשמי, או שיעשה מצות מעשיות שיקבל נפש. וז"ש שש שנים, ר"ל שש ספירות הבנין, כי ספירה גימטריא שנה. תזרע שדך, שדה תפוחים, ע"י מעשה זריעה, שעושה מצות בסוד נפש שבעשי' בששה קצוות בעשיה.

ואחר כך שש שנים תזמור כרמך, שהוא לבער הקוצים מן כרם ה' צבאות ע"י דבור התורה, שהוא כריתה אל הקליפות והקוצים הסובבים שושנה עליונה, וכתרגומו של תזמור תכסח, שהוא כריתה, כמו מחצדי חקלא הידוע, וזה בסוד תוספת רוח.

ואחר כך אמר נגד המחשבה שביום ו' שנקרא יסוד המאסף הכל, להשפיע למלכות הנקרא תבואה (זח"א רכו:), כי יום ו' יסוד מכין למלכות שהוא יום השבת, וז"ש ואס"פת א"ת תבואתה.

ואחר כך שעשית הכנה לתוספת נפש רוח ונשמה, ואז יום השביעי בפרט, ובדרך כלל הוא שנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'.

וענין ג"פ שבת, נ"ל דאיתא בזוהר פ' יתרו רעיא מהימנא דף צ"ב (ע"א) וז"ל: תלת דרגין אינון, וכלהו איקרי שבת, שבת עלאה, שבת דיומא, שבת דלילא, וכלהו איקרי שבת, וכל חד כד איהו שלטא נטיל לחברוי עמי' וכו'. כד אתי לילא זמין בהדי' לשבת דיממא וכו'. כד אתי יממא זמין בהדי' לתרין אילין וכו'. הרי בליל שבת יורדין אינך ב' מדריגות למטרוניתא למטה, וביום היא עולה למעלה לשבת דיומא וכו'.

וז"ש כי תחלה אחר הכנה הנ"ל בליל שבת, אז שבת שבתון יהיה לארץ היא מטרוניתא מדת לילה, אשר ב' מדריגות עליונות הנקרא שבת שבתון, יהי' לארץ, דזמינת לון בהדה. ואחר כך ביום אז עולה שבת לה' שהוא ייחוד זו"נ למעלה וגו'.

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ר"ל כי על ידי ייחוד וזווג האמור, מקבל האדם שפע תוספת נר"נ שהיא לאכלה לכם ולעבדיכם, כי הזווג בשם אכילה יכונה, לכך אנו עושין ג' סעודות ג"כ לקבל שפע זווג ההוא על ידי אכילה, והשפעה זו לכל ז' ימי השבוע לכם ולעבדיכם וגו', שהם ד' בחי', שהוא נגד ד' יסודות שבאדם הרמוז בשם הוי"ה שניזון גם כן על ידי שבת, וכו' יבואר מאליו, וק"ל.

•

מצוה - שמיטה, דכתיב וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל וגומר. ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וכו', ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו' (כה, א-ד). וי"ל איך מצוה זו נוהג בכל זמן שהוא נצחי.

ואגב נבאר פ' (מלכים א ג, כג-כז) זאת אומרת בני החי כו', ויאמר המלך גזורו ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת, ותאמר האשה בי אדוני וגו' וזאת אומרת גם לי גם לך לא יהיה, ויען המלך תנו לה הילד החי היא אמו.

לבאר זה, נראה לי דאיתא בפרק ח' דכתובות (מ"ב), רבי שמעון חולק בנכסים, הידועים לבעל לא תמכור, ואם מכרה ונתנה בטל. שאינם ידועים לבעל, לא תמכור, ואם מכרה ונתנה קיים. ובפרק ט' (מ"א), הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך, הרי זה אוכל פירות בחייה, ואם מתה יורשה. א"כ למה כתב לה דין ודברים כו', שאם מכרה ונתנה קיים.

והענין, כי יש חומר וצורה, שהוא הנשמה והגוף, וכל פעולת הנשמה תורה ומצות והוא על ידי כלי הגוף, ויש מי שאוכל שכר תורה ומצות, אשר הקרן קיימת לעולם הבא, והפירות אוכל בעולם הזה. ויש שאינו רוצה ליהנות מפירות בעולם הזה, וקב"ה עושה לו מהפירות גם כן קרן לעולם הבא, כמו שאמר האלשיך בפרשה זו (כה, ה) את ספיח קצירך לא תקצור, בעולם הזה, רק אוצרותיהם אמלא מפירות גם כן לעולם הבא, ע"ש.

תוכן העניינים

תולדות יעקב יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה