תולדות יעקב יוסף· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה
אמור
אמור אל הכהנים בני אהרן [וגו'] לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו', ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא (כא, א-ג). וי"ל קושיית האלשיך דהל"ל למת לא יטמא, מאי לנפש. ועוד דפתח ברבים, וסיים ביחיד לא יטמא. וביאר הוא, גם שדבר והוכיח לרבים, מכל מקום יחזור להוכיח היחיד וכו', יעו"ש.
ולי נראה דיש ב' מיני מוסר, אחד לת"ח ואחד להמוני עם, ולכל א' צריך לומר לפי בחינתו ומדריגתו, וכמ"ש בזוהר (ח"ב עט:) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וכו' (שמות יט, ג). שצריך להזהיר על שום פניה חצוניות לת"ח, מה שאין כן להמוני עם שרי, שזהו כוונת חז"ל (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך וכו'. וכזה שמעתי מהרב המגיד מו' מענדיל ענין פרה אדומה שמטמא טהורים ומטהר טמאים וכו' (במ"ר יט, א), ודפח"ח.
ובזה יובן, אמור אל הכהנים, שהם כהני ה' המשרתים לפניו יתברך, שיזהירם לנפש לא יטמא בעמיו, כי המחשבה נק' נפש, לא יטמא מחשבתו לחשוב מחשבות להתפאר בעמיו שיאמרו עליו הי עניו (ברכות ו:), וכיוצא בזה, רק שיהי' כל מחשבתו לשם שמים. וכמו ששמעתי כלל גדול, ואיש לא יעלה עמך (שמות לד, ג), שיחשוב כשעומד בתורה ותפלה שהוא לבדו עומד לפניו יתברך, ואין איש עמו שיתפאר לפניו. זהו שאמר כי אם לשארו הקרוב אליו, דהיינו לאמו שהיא השכינה, ולאביו זה הקדוש ברוך הוא שהוא נקרא שארו וקרובו של ישראל, שנאמר (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו, וכנדרש במדרש בשלח (ת"ב אות י), כי קרוב הוא (שמות יג, יז), יעו"ש.
וכל זה מדריגת שלומי אמוני ישראל, מה שאין כן לפחותי הערך ולקטנים שאינם חושקים בתורה כלל, צריך שיאמר להם שמצוה ללמוד גם שלא לשמה, שמתוך זה יביאם לשמה, גם שזה נחשב טומאה לשלומי ישראל, נחשב טהרה לקטנים וכיוצא. וז"ש ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש, שאין איש פונה אל התורה שנק' בתולה, כמ"ש האלשיך (דברים כב, יז) ולא מצאתי לבתך בתולים יעו"ש, שישאנה. לה יטמא, שיאמר שמותר ללמוד שלא לשמה, כדי שיבא לשמה, וכמו שכתבתי ביא[ו]ר פסוק (ויקרא ב, יב) כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית וכו', יעו"ש וק"ל.
ובזה יבואר המשך פסוקי שיר השירים (ג, א-ד) על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות וגו', מצאוני השומרים הסובבים בעיר וגו' כמעט שעברתי מהם וגו'.
ור"ל על משכבי בלילות שהם ימי משך הגלות המכונה לשכיבה ולילה, בקשתי את שאהבה נפשי, לאהוב נפשיית, שהוא ענין הצורה ועניני עה"ב שנקרא נפש. ולא מצאתי, כי בחרו במה שהוא תאווה לעינים, וצרכי הגוף והחומר, ושאר עניני עולם הזה שנקרא גופניית.
אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות וכו'. וכאשר בארתי פסוק (בראשית יח, כו) אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר וכו', יעו"ש. וז"ש אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו מצאוני השומרים הסובבים בעיר וכו'. על דרך שבארתי משנה (עי' מדות פ"א מ"א) בך"ד מקומות שומרים בבהמ"ק וכו', שענין השמירה הוא שלא יכנס לפנים מי שאינו ראוי, לכך יש כמה מניעות למי שרוצה ליכנס בפנים בתורה ועבודה ותשובה וכו'.
כמעט שעברתי מהם וגו', ר"ל שאחר כמה מניעות שהי' לו, מכל מקום הולך וחזק בתורתו ועבודתו, וכמו שכתבתי ביא[ו]ר פסוק (בראשית יט, יא) וילאו למצוא הפתח יעו"ש, אז מצאתי שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו וגו', וק"ל.
הגם די"ל גם כן על אנשי יראי חטא שנמאסו והאמת נעדרת (סוטה פ"ט מט"ו), והוא בימי הגלות, וז"ש על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, אם יש אדם שאוהב את נפשי. בקשתיו ולא מצאתיו.
אקומה נא וגו', ר"ל שאמרתי שמא על שאיני מעורב עם הבריות רק אני פרוש מהם, לכך איני אהוב בעינם, לכך אמרתי אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות להתחבר עמהם, מכל מקום בקשתי מי שאהבה נפשי ולא מצאתיו, שהם בורחים ממני. מצאוני השומרים הסובבים בעיר, ר"ל שיש לפעמים שפלות בעולם על יראי הש"י, ועת לשנוא אותם, ואז מי שאינו ראוי להתחבר אל הש"י ואל יראיו בורח מהם כמו בריחת השד מפני ויהי נעם. והראוי לכך, הוא מתחבר אז אל יראי הש"י בעת שפלותן, וכמאמר חז"ל (תנחומא משפטים ה) הסחורה שבזול ושפל אז תקנה אותו, וה"נ קנה לך חבר (אבות פ"א מ"ו).
כמעט שעברתי מהם, ר"ל מן השומרים, שעבר עת לשנוא ובא עת לאהוב, ויראי השם עלו במעלה, אז מצאתי שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו וגו', וק"ל.
•
ועוד י"ל ביא[ו]ר פסוקי אמור אל הכהנים. דכבר בארתי ביא[ו]ר מ"ש הרמב"ם (פיה"מ מכות פ"ג מט"ז) בקיום מצוה א' על מתכונתו, כאלו קיים כל התרי"ג מצות וכו'. ביא[ו]ר פלוגת' דרבי יוחנן וריש לקיש בסנהדרין (קיא.) ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד), מר סבירא לי' למי שמשייר חק אחד, ומר סבירא לי' וכו'. והעולה משם דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי יש הפרש בין צדיק שנקרא חי שעבודתו בזריזות שנקרא פרי"ש, לפירוש רש"י (ד"ה חי) בכוס של ברכה טעון ד' דברים, ואחד מהם חי וכו' (ברכות נא.). מה שאין כן רשע שנקרא מת, שעבודתו ושמושו באבר מת, שאינו מוליד, שעושה התפלה והמצות בעצלות וכו', יעו"ש.
והנה בחוה"ל שער הבחינה סוף פרק ג', ביאר ענין השמחה והזריזות, היפך העצבות. למי שלא הי' לו רק שדה א', והניח שני בנים, א' הי' זריז ונשכר ליום א' בעבודת אחרים, וצמצם פרנסתו כדי שיהיה לו מזה פרנסה לשני ימים, ויכול לעבוד שדה שלו יום א', וכן נתחכם עד שנשאר פנוי חודש א' לעבוד שדה שלו, וכך הי' הולך ועושה עד שנעשה בן חורין לעבוד רק עבודת עצמו. ובן שני הי' עצל, והוצרך להשכיר את עצמו לעבודת שדה אחר מידי יום יום, עד שהוביר שדה שלו מכל וכל. והנמשל מובן בענין עולם הזה ועולם הבא, שיש זריז ונשכר בעולם הזה לעבוד שדה אחרים יום א' כדי שיוכל לפרנס את עצמו ולבני ביתו לב' ימים, כדי שיהי' פנוי יום א' לעסוק בעסקי עולם הבא. מה שאין כן עצל טרוד כל ימיו בפרנסת עולם הזה, והוביר שדה שלו לעולם הבא, יעו"ש.
ובזה יובן אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא, שלא יעשה עבודתו בעצלות שנקרא מת, רק יעשה בזריזות. וזה שהוזהרו כהנים דוקא, כי הם זריזין (שבת כ.) וראוי ליקרא חי, חי העולמים, והבן.
ובזה נבאר פסוקי קהלת סימן (ח') [י'] (טו-יח) עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר, אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו, אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי, בעצלתיים ימך המקרה וגו'. ומה שדרשו בש"ס דשבת (י.) בזמן סעודה של ת"ח יעו"ש, גם בחלק וכו'.
ולדברינו הנ"ל יובן, כי העצל בשם כסיל יכונה, שהוא עמל הכסילים תיגענו, לפרנסת עולם הזה טרוד כל ימיו, והוא יגע לעבוד שדה שלו לעולם הבא. וזהו גורם אשר לא ידע ללכת אל עיר אשר ה' שמה, כמו שכתבתי בשם עוללות אפרים (מאמר רכט) בדרך ארוכה וקצרה, שגנות ופרדסים של עסקי עולם הזה עכבוהו ללכת אל עיר וכו' (עירובין נג:).
אי לך ארץ שמלכך נער, ר"ל לומדי תורה שבה, אשר התורה בי מלכים ימלכו (משלי ח, טו), והלומדים נק' מלכך, והם בסוד נער מטטרון, דהיינו שלומדים על מנת לקבל פרס, שהוא בסוד נער מט"ט, וכמ"ש בכתבים. ותיבת פרס ביאר במד"ש, שהוא חצי, ר"ל שיאכל שכרו בעולם הזה, שהוא נגד עולם הבא פרס וכו', דהיינו שלומדך כדי שיהי' מן המשמאילים שזוכין על ידי התורה לעושר וכבוד (שבת סג.).
ונחית דרגא, כי שריך שהם שרים ונגידים, בבוקר יאכלו, שאינם לומדים כלל. או פרושי מפרש כי שריך שהם תלמידי חכמים, בבוקר שאוכלים שכרם בבוקר בהשכמה מיד, ולא בעקב לבסוף לעולם הבא.
אי נמי י"ל על דרך שכתב בחוה"ל נגד העצל והזריז בשדה שהניח להם אביהם, שזכרנו וכו'. וז"ש אי לך ארץ שמלכך נער קטן, שאין בו דעת לעבוד שדה שלו לעולם הבא, רק נשכר לאחרים בעולם הזה. שהיא שריך בבוקר יאכלו, לאכול ולשתות בכל תענוגי עולם הזה.
אשריך ארץ שמלכך בן חורין, שאינו משועבד לאחרים, רק עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב, יא), מלחמו של תורה. ושריך בעת יאכלו, עד זמן סעודה עוסקים בתורה, וז"ש בש"ס דשבת (י.) בגבורה של תורה ולא בשתי' של יין.
ומפרש בפסוק שאח"ז, בעצלתיים ימך המקרה, כי העצלות גורם לכל זה, שאין לו פנאי לעבוד אדמתו רק שנשכר לאחרים בעניני עולם הזה, עולם שאינו שלו, לכך ימך המקרה, נעשה מך ועני לעולם הבא שהיא כמו תקרה לעולם הזה, והבן.
•
בפסוק אמור, והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים וגו', והוא אשה בבתוליה יקח (כא, י-יג). ויש להקשות וכו'.
וקודם נבאר ש"ס דבכורות (ח.), אמר לי' אית לן בירא בדברא עיילי' למתא, אמר להו אפשילו לי חבלי דפארי וכו'. והוא תמוה.
ונבאר פסוק סוף פרשת ויקהל (שמות לח, ח), ויעש את הכיור וכנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד וגו'. ופירש רש"י שהיו בנות ישראל מעורר[ו]ת בעליהן על ידי מראות וכו'.
להבין זה, נ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (ב"ב עד.), תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וכו'. והעולה משם, כי על ידי חשק ותאוות המוני עם לשמע חכמה ומוסר, אז משפיעין לחכמי המוסר שישפיעו לזולתן וכו'. וז"ש (דברים ז, יב) והיה עקב תשמע"ון דייקא.
ובזה בארתי פסוק האזינו השמים (דברים לב, א), אז ישפיעו לי ואדברה. מה שאין כן ותשמע הארץ מרחוק, אז אמרי פי, דברים ישנים שכבר אמרתי אשפיע לכם וכו'.
ובזה יובן במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד, שהיו מעורר[ו]ת את בעליהן להשפיע להם חכמה ומוסר, וק"ל.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל, אית לן בירא בדברא, כי בעלי חכמה ומוסר שנקרא מדברא דעמא, יש להם מעיינות החכמה, רצונינו עיילי' למתא, שישפיעו חכמה ומוסר לבני מתא. והשיב להם שפיר אפשילו לי חבלי דפארי, ר"ל אם יהיה חשקם של בני מתא למשוך ולשמוע חכמה ומוסר גם שלא לשמה רק שיהי' להם פאר בכמה פניות חצונים הידועים שלא ניתן לכתוב, מ"מ על ידי חבלי פארי אלו ימשכו בירא שהם מעיינות חכמה ומוסר למתא וכנ"ל, והבן.
ובזה יובן, והכהן הגדול, אשר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז), שמגדלין אותו משמים ומשפיעים לו חכמה ומוסר, זה נמשך מאחיו, ע"י שהם רוצים לשמוע חכמה ומוסר, כמו שדרשו בספרי ויקרא אל משה לאמר (ויקרא א, א) ודרשו בשבילכם נדבר עמי וכו'.
וזה שאמר אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, ר"ל שיוצק על ראשו שפע חכמה הנקרא שמן המשחה. ומלא את ידו ללבוש את הבגדים, ר"ל שנתמלא שפע ומוסר כדי שעל ידי זה יאחוז בידא דחייביא, ולעשות מן בחינת בגד בחינת לבוש, לזכות החייב שנקרא בוגד, כשיעשה זכאי יהי' לבוש ללבוש בו, בסוד הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה).
והוא אשה בבתוליה יקח. כי אין אשה בתולה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (סנהדרין כב:), וה"נ צריך שיעשה את המוני עם שנקרא בתולה, יעשה אותן כלי שיוכלו לקבל מוסר, כמפורש בש"ס דברכות (מ.) והי' אם שמע תשמעו, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, ומדת הקדוש ברוך הוא מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, וצריך שיעשה אותן מלא חכמה, כדי שעל ידי זה יהיו כלי לקבל מוסר, והבן.
עוד י"ל ביאור ש"ס הנ"ל, דכתבתי ביאור פסוק וילך משה וידבר את הדברים האלה וגו' (דברים לא, א), וביאור ש"ס (עירובין נג.) בדרך כבושה אני מהלך וכו'. והעולה משם, כי חסרון שיש בבני עולם יש שמץ מנהו בחכמי הדור, וזהו ענין מראות הצובאות ג"כ וכו'.
ובזה יובן אית לן בירא בדברא, ר"ל הלימוד והפילפול שאדם לומד בילדותו להתפאר ולהתגאות, הוא בירא בדברא, בחיצונים הקליפות. ובקשו ממנו עצה איך יוכלו לעיילי' במתא בפנים, שהוא עיר אשר ה' שמה, כנודע ההפרש שהעיר הוא בפנימיות ושדה הוא בחיצונית, וכתבתי מזה במ"א, וכמו שכתבתי לעיל ביאור ש"ס (עירובין נג:) קצרה וארוכה. וביאור פסוק (בראשית כב, כב) ושני נעריו עמו, שצריך להעלות גם שנות נעורים עמו וכו'.
והשיב להם אפשילו לי חבלי דפארי, ע"כ יש בי שמץ מזה, בסוד מראות הצובאות, שהם גרמו על ידי לימודם להתפאר והמשיכו לי גם כן על ידי דפארי, שלמדתי ג"כ להתפאר קצת. ועצה יעוצה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ:), ואז מעלה האדם גם לימוד שלא לשמה שהי' בחיצונית יכנס לפנים, וכמו שכתבתי ביאור קושיית התוספות בפסחים (שם ד"ה וכאן), איך שנעשה שלא לשמה כסא אל לימוד לשמה, והבן.
ובחינה זו הוא באדם פרטי, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ומעלה בעצמו שלא לשמה על ידי לימודו לשמה. ואם אין בחינה זו באדם פרטי, אז יש בחי' בראשי הדור, וזש"ה (במדבר כז, יז) אשר יוציאם ואשר יביאם, שביאר מורי זלה"ה לשיטתו וכו', עיין במ"א, ולדברינו יבואר בענין הנ"ל, והבן. וא"כ תיר[ו]ץ הנ"ל אפשילו לי חבלי דפארי אינו דחי' בעלמא, רק עצה טובה יעץ להכניס בירא במתא, והבן.
•
מצוה - טומאת כהנים, בפ' אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגומר לא יטמא בעל בעמיו להחלו (כא, א-ד).
והקושיא שזכרתי כמה פעמים בענין עולם שנה נפש, דע"כ כל מצוה מתרי"ג מצות צריך לנהוג בכל אדם וכל זמן, ואיך מצוה הנהוגה בכהנים נוהגת בכל אדם.
וכדי לתרץ זה, נראה לי לעורר הספיקות בפסוקים, אחד כפל אמור ואמרת. ב' דהל"ל למת לא יטמא, מאי לנפש. ג' מאי בעמיו, ואי למת מצוה דשרי, א"כ ל"ל שנית בעל בעמיו דדרשינן ג"כ יצא מת מצוה. ד' לא יטמא בעל בעמיו להחלו, דכך הל"ל לא יטמא בעל להחלו, ר"ל לאשתו פסולה, והיינו בעמיו, יצא מת מצוה, וכפירוש רש"י, א"נ בעמיו לבסוף הוה לי' למימר וכו'.
ותחלה נראה לי לתרץ ריש ספר תהלים כל הסימן (א), אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', עד כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. והספיקות רבו, אחד דקאמר אשרי שלא הלך וגו', דמשמע ההיפך מזה שהלך בעצת רשעים וישב במושב לצים מאושר הוא דלא מיקרי ותו לא, וזה תמוה, דהוא מן ד' כתות שאינם מקבלים פני שכינה כת לצים וכו' (סוטה מב.). ב' להבין ג' תוארים, רשעים, וחטאים, ולצים. ג' למה בתואר רשעים אמר הלך, ובתואר חטאים אמר עמד, ובלצים אמר ישב, הלא דבר הוא.
ד' כי אם בתורת ה' וגומר, שאין זה דרך הדרגה כי אם מקצה אל קצה, כי תחלה אמר אשרי שלא הלך וגו', ר"ל שגם בסור מרע אף שאינו פועל טוב אשרי לו, ולבסוף אמר כי אם בתורת ה' יהגה יומם ולילה, דמשמע דוקא בפועל טוב על צד היותר נכון שהוא הגיון תורה יומם ולילה אז אשרי לו, וי[ו]תר הל"ל אשרי האיש אשר בתורת ה' יהגה יומם ולילה, וממילא אין פנאי להלוך בעצת רשעים ובמושב לצים, וכמ"ש השל"ה (סוף מסכת שבועות) מוסר נפלא על פלפול הש"ס (קדושין מ:) אם לבטל תלמוד תורה בשביל איזה מצוה, אי תלמוד גדול או מעשה גדול, וא"כ אוי לאנשים המפנה לבו לבטלה, ומכל שכן לילך בעצת רשעים או במושב לצים, דאם בשביל מצוה נפל פלוגתא בש"ס אם לבטל מהתורה שהוא חיוב יומם ולילה או לאו, ומכל שכן למפנה לבו מהתורה אל העבירה וכו', יעו"ש.
ה' להבין ב' בבות אלו, דכאן נקרא תורת ה', וכאן אמר תורתו, ודברי חז"ל ידוע (ע"ז יט.). ו' דאם מוזהר ללמוד יומם ולילה, וא"כ איך אמר וכל אשר יעשה יצליח, שאין פנאי לעשות מלאכה כלל אפילו ארעי. ז' להבין מה שאמר ועלהו לא יבול, שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים, שהם המשל, לא יבול, מה זה ברכה על דרך הפשט. ח' לא כן הרשעים, אין לו חיבור כלל. ט' בתאר רשעים אמר משפט, ובחטאים אמר בעדת צדיקים. י' כי יודע ה' דרך צדיקים, וכי ח"ו דרך רשעים אינו יודע, הלא הכל צפוי לפניו ית' אף שהרשות נתונה מצד הבחירה.
וכדי לבאר זה על פי מוסר, כי בחכמת המוסר פתח דוד המלך בספרו זה נגד כל כת משלש כתות שיש בישראל, למשוך לבם לתורה ולעבודה כל א' לפי בחינתו, וזה שפתח פיו בחכמה במשל ומליצה להבין כל א' ענין מדרגתו.
ותחלה נתרץ קושיא ז' הנ"ל, ענין ועלהו לא יבול. והוא, דכתוב בפ' בחוקותי (ויקרא כו, לז) ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב [וגו'] וכשלו איש באחיו. ודרשו חז"ל (סנהדרין כז:) בעון אחיו, שכל ישראל עריבים זה בזה. והוא תמוה מה ענין קללה זו שרדף אתם קול עלה. ועוד מה חיב[ו]ר לקללה זו וכשלו איש באחיו להא דאמר ורדף אותם קול עלה.
ונראה דזכרתי בכתבי דרושי ההפטרה על פסוק (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו יין וחלב וגו'. והוא דיש ב' מיני תוכחת מוסר, כי לכשרים אומרין בלי משל ומליצה רק מפורש, וכמ"ש האלשיך בפ' דברים כי תחלה אמר ברמז, ואחר כך כשראה ששומעין דבריו אמר מפורש ממרים הייתם וכו' (דברים ט, ז) יעו"ש. מה שאין כן כשרואין דלא אכשר דרי, צריך המוכיח להלביש דברי מוסרו במשל ומליצה וכו'. וז"ש כל צמא לכו למים, מוסר כפשוטו, מה שאין כן אשר אין לו כסף וחשק לשמוע בלמודים, אז צריך למתק דבריו במשל ומליצה הנמשל ליין וחלב - כי פנימיות המוסר שהוא דין ותוכחה נמשל ליין דדינין מתערין מני', והלבוש שיערב לחיך הטועמו נמשל לחלב ע"י משל ומליצה, יעו"ש.
העולה מזה, כי ראשי הדור מוזהרין להוכיח במישור את אנשי דורו בין שהם כשרין או לאו, מצד הערבות שכל ישראל ערבין זה בזה, לכך מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפש עבור בני ביתו כשאינו מוכיח א[ו]תם, ואם יש בידו למחות בבני דורו וכו' (שבת נד:). רק שיכלכל דבריו במשפט, אם הם כשרים רשאי לומר דברי מוסר מפורש, ואם לאו צריך להלביש על ידי משל הנק' עלהו לא יבול, כפירוש רש"י הנ"ל, וכ"כ בזוהר תרומה דף קך"ח ע"ב וז"ל: ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא וכו', כמ"ש (מלאכי ב, ו) ורבים השיב מעון וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, דבפ' בחוקותי מיירי דלא כשרי דרי, כמ"ש (ויקרא כו, יד) ואם לא תשמעו לי וגו', וא"כ ראשי הדור צריכין לרדוף אחר הרשעים להחזירן ע"י מוסר ותוכחה במשל ומליצה ע"י לבוש הנקרא עלה שהוא לבוש לפרי, וז"ש ורדף אותם קול עלה נידף, ר"ל שירדפו הצדיקים אחר הרשעים על ידי קול עלה נדף, לרדפן ולהכניען תחת הקדושה. אבל הוא ללא תועלת כי ונסו מנוסת חרב, ר"ל כמו הבורח מהחרב כך יבר(ו)חו מלשמוע תורה ומוסר גם על ידי משל.
ואז כשרואין ראשי הדור שאין שומעין מוסר, נמנעין מלומר כלל תורה ומוסר, וז"ש ונפלו ואין רודף, ר"ל שמניחין לנפול את הדור ושוב אין רודף להחזירן למוטב. לכך אז וכשלו איש באחיו, בעון אחיו, מחמת הערבות, וכטענות מדת הדין הנזכר במס' שבת (נה.) אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, וראוי להוכיח ולחזור להוכיח. וז"ש שוב כי כל זה נמשך מחמת ורודף אין, דלכאורה קשה, אם רודף אין א"כ אין זה קללה, ולפי הנ"ל מבואר, וק"ל.
ונחזור לביא[ו]ר מאמר דוד המלך ע"ה, דעד כאן לא דיבר ברשעים, כי אם לבסוף שאמר לא כן הרשעים וגו'. מה שאין כן בפתח דבריו כלל בדבריו ב' סוגי אנשים, יש שהוא מאושר, ויש שאינו מאושר, גם שהולך בדרך תמים לעבוד עבודת משא בתורה ותפלה מ"מ אינו מאושר.
והוא, דמקשין העולם אש"ס דאבות (פ"ו מ"ד), כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו', אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. והקושיא מפורסמת מה אשריך בעולם הזה. ונראה פשוט, דכתב האלשיך (משלי כב, ה) כי יותר נוח ליקנות חיי עולם הבא מלקנות גיהנם, שהוא על ידי עמל ויגיעה ודאגה תמיד, על ידי שגונב וגוזל ונואף ור[ו]צח וכו', יעו"ש. העולה מזה כי אין מבוא ליצר הרע להתגרות באדם כי אם על ידי אכילה ושתיה, וא"צ להביא ראי' בזה כי מבואר בתורה ונביאים וכתובים.
והנה יש ב' סוגי אנשים ההולכין בדרך הישר ולוחמים מלחמת היצר הרע תמיד, וכמ"ש בחוה"ל (ש' יחוד המעשה פ"ה) שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה וכו', והם א' האוכלים ושותים כל צרכן בעת האכילה, ואחר כך עוסק בתורה ותפלה והוא סור מרע ועושה טוב. וכת ב' ההולכין בדרכי התורה פת במלח תאכל ומים במשורה וכו'.
והנה היצר הרע ההולך וסוער תמיד עם בני איש למצוא מקום שיוכל לפתות האדם, והנה זה שנוהג בדרכי התורה אין מבוא ליצר הרע לבוא אליו כלל, ומכח זה שוקט ונוח זה האדם ממלחמת היצר הרע, ואשרי לו גם בעולם הזה שהוא נוח ושקט מכל צער מלחמות היצר הרע שאינו מתגרה בו כלל. מה שאין כן זה שרוצה לילך בדרכי הש"י ורוצה לאכול ולשתות כל (כל) צרכו, ודאי יצר הרע מתגרה בו, ולא נח ולא שקט ממלחמת היצר הרע שצריך להלחם עמו תמיד.
ונראה דמצד זה אמר דוד המלך ע"ה ולבי חלל בקרבי (תהלים קט, כב), כי היה נוהג בדרכי עניות כמ"ש (דה"א כב, יד) ואני בעניי הכינותי וגו', וכמ"ש בשל"ה בזה (מס' תענית - נר מצוה), יעו"ש. וא"כ שפיר מבואר ש"ס הנ"ל כך דרכה (דרכה) של תורה וכו', ואז אשריך בעולם הזה גם כן כנ"ל, וק"ל.
והנה בסוגי כשרי ישראל יש ב' סוגים, א' כמו שמצינו בכלב שהיה בעצת מרגלים, שאמר להם כי עמכם אני בעצה, ומכח זה סמכו עליו בעדותו, שנאמר (במדבר יג, ל) ויהס כלב, וכפירוש רז"ל (במ"ר טז, יט), אך דיש בזה סכנה שלא יתפוס בעצתם, וכמו שהטובע בנהר ואחד רוצה להצילו, שהוא נכנס בסכנה אם יציל הנטבע או להיפך שנטבע עמו. ונראה דמשום זה הוצרך כלב לילך לחברון להשתטח על קברי האבות ולהתפלל שינצל מעצת מרגלים (סוטה לד:), וכן יהושע התפלל עליו משה רבינו ע"ה ואמר ה' יושיעך מעצת מרגלים (שם). ויש כת ב' ההולך בתום ומרחיק מעצת רשעים כמטחוי קשת, ואינו סומך על זכותו שיכנס בעצתם לשם שמים מאיזה טעם הכמוס עמדו ושינצל אחר כך מהם.
והנפקותא שבין ב' כתות הנ"ל, אע"פ ששניהם מכוונים לשם שמים, מכל מקום לזה אשרי, ר"ל בעולם הזה, כמשמעות לשון אשר הנזכר לעיל ג"כ, כי אין בו סכנה שיצטרך מלחמת יצר הרע. מה שאין כן ההולך לעצת רשעים, אף שכוונתו לשם שמים כדוגמת כלב ויהושע הנ"ל, מכל מקום אינו מאושר בעולם הזה מדאגת וסכנת היצר הרע שלא יתפוש בעצתם, שאם יהושע וכלב הוצרכו לתפלה שינצלו מעצת רשעים מכל שכן לשאר בני אדם.
וזה שאמר דוד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובא לשלול סוג ב', אף שכוונתו לשם שמים שרוצה לילך בעצתן כדי להכניען אחר כך, מכל מקום אינו מאושר, שנכנס בסכנה אם ינצל או לאו, על כן ראוי להרחיק מהם ומעצתן ואז הוא מאושר גם בעולם הזה.
ואחר שאמר להרחיק מעצת רשעים, שוב אמר ובדרך חטאים לא עמד. כי ההפרש שבין רשעים לחטאים הוא זה, כי רשע נקרא אף שלא חטא עדיין בפועל, וכמ"ש בש"ס (סנהדרין נח:) בהרמת יד נקרא רשע, ובש"ס דקדושין (מ.) אוי לרשע רע, שעשה פירות וכו'. מה שאין כן חוטא הוא שחטא בפועל. ובא דוד מלך ישראל ללמדנו דעת איך ליזהר מיצר הרע, כי קו לקו מרחיק את האדם מקונו, כי בקטן יחל לומר לך בעצת רשעים שאינן חוטאים בפועל, ומזה נמשך שיפתה אותו לילך גם בעצת חטאים החוטאים בפועל. ולא בלבד ההליכה, כי אם שעמד עמהם שהוא על ריבוי הזמן.
והפתוי של יצר הרע הוא שילך בדרך החטאים לשם שמים, כאשר זכרנו לעיל דלא איירי כאן ברשעים רק בכשרים.
והעמידה עם חטאים לשם שמים, הוא בדרך זה אשר התחלנו בפתח דברינו במצוה של טומאה דכהנים נזהרין בו, והוא בכל אדם ג"כ בסוד עולם שנה נפש, דודאי מי שעובד ה' נקרא כהן כמו וכהנו לי (שמות כח, מא), גם שהוא ישראל, כמ"ש (שמואל ב ח, יח) ובני דוד כהנים וגו'. ועיקר העבודה הוא לא בלבד שיקשט את עצמו רק גם אחרים וכנזכר לעיל, ומעלה זו מצינו באהרן הכהן שנאמר (מלאכי ב, ו) ורבים השיב מעון וגו'.
וז"ש רז"ל (יבמות קיד.) אמר ואמרת, כפל, להזהיר גדולים על הקטנים. ור"ל לא בלבד שיקשטו גדולי וראשי הדור את עצמן, רק להזהיר גדולים על הקטנים שהם הרשעים שהם מקטני אמנה, להזהיר הגדולים שיחזירו למוטב את הקטנים ג"כ, וכן כתב מפורש בתקונים (בסופו קמ.:) שהרשעים נמשלו לקטן שאין בו דעת, יעו"ש.
ואחר שהזהירנו בזה, אז הוצרך לומר לנפש לא יטמא בעמיו. דשמעתי משל על בן מלך ששלחו אביו מעל פניו בכפר אחד כדי שיתאוה אחר זה יותר לשולחן אביו המלך, אבל הבן מחמת טפשותו נתערב בגוים שבכפר ולמד ממעשיהם ושכח תענוגי המלך, ושלח המלך שר אחד משריו להחזירו, ולא עלתה לו, עד שהתחכם שר אחד שפשט לבושי השררה ולבש בגדי הדיוט דמות אנשי כפר, ועלתה לו, עיין בכתבי.
ולהבין הנמשל מה הוא לבושי הדיוט. ונ"ל כי המדות נקרא לבוש, כמ"ש בתקונים במאמר אליהו (הקדמה יז.) לבושין תקינת לון וכו', והן המדות יעו"ש. לפעמים תלמיד חכם צדיק וישר שהוא שר, מצד התורה שנק' שר ומלך, שנאמר (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, ולובש בגדי הדיוט, שיש בו מדה גרוע, שרי, שבזה המדה יהיה לו התחברות עם העם שהם גרוע המדות כדי לדבר על לבם לעוררן איך שנתרחק משולחן המלך מלכי המלכים וישובו עדיו, כמו במשל הנ"ל.
והנה זה החכם שעושה לאהבת המלך אולי יחזיר הבן לאביו, מכל מקום נכנס בספק סכנה אם יחזיר את הבן בהמשך הזמן שידבר עמו אחר שיתחבר עמו בהכרת פנים פעם ושתים, או שיש לחוש שאם בן המלך שהיה מוטבע בנמוסי המלכים מכל מקום על ידי שהורגל ברוע מדות של אנשי הכפר נעשה כמותן ושכח כל נמוסי המלכים, והוא הדין לשר זה שיש לחוש לזה, על כן צריך אזהרה על עצמו יותר למה שהיה בחצר המלך תחלה כמו במשל, והנמשל מובן.
ונראה לי שזה כוונת הפסוק סוף יחזקאל (מד, יט) בהפטרת אמור, ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו העם בבגדיהם וגו'. והוא תמוה, אם יקדשו העם יותר נכון. ויונתן תרגם ולא יתערבון עם עמא בלבושיה[ו]ן. וג"כ צריך פירוש לפירושו.
ונ"ל דכתבו התוספות בפרק ט' דב"מ (קיד:) בד"ה ולאו מר כהן הוא, מאי טעמא קאי בבית הקברות, וז"ל: תימא לר"י האיך החי' בנה של האלמנה כיון שהיה כהן, שנאמר (מלכים א יז, כא) ויתמודד על הילד. וי"ל שהיה ברור לו שיחיה אותו לכך היה מותר משום פקוח נפש, עכ"ל.
ונראה, גם כי דברי התוספות כפשטן, מכל מקום יוצא לן רמז מוסר מזה לכהן הוא העובד הש"י כנ"ל, שאינו רשאי לטמא עצמו על הספק, ר"ל שיתערב במדות העם כדי להחזירן כמו במשל הנ"ל, כי אם שידוע לו בבירור שיחזירן למוטב ויחי' אותם, מה שאין כן בלאו הכי, וכמו שכתבתי במשנה (אבות פ"ד מכ"ב) והמתים להחיות וכו', יעו"ש.
וזה שאמר הפסוק ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם, ור"ל שיורד למדריגת העם, יפשטו את בגדיהם וכו', ור"ל שעל כרחו פושט בגדי קודש בגדי מלכות ולובש בגדי הדיוט, דאם לא כן אין לו התחברות עמהם, כמשל הנ"ל, ואז צריך אזהרה דלא יקדשו העם בבגדיהן, ר"ל שלא יתערבון עם עמא בלבושיהן, דהיינו במדותיהן, דאם אינו ברור להם וכו' יש לחוש שלא יתערב בגוים וילמד ממעשיהן, ושב ואל תעשה עדיף כמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ו ה"א) המדינה שאינו נוהגין בדרך הישר התרחק מהם וכו' עד בזה אמר הנביא מי יתנני מלון במדבר וכו', יעו"ש וק"ל.
ונחזור לענינינו, כי יש חומר וצורה באדם פרטי, וכן העולם, כי בעלי הנפש הם הצורה גדולי וחכמי ישראל, מה שאין כן בעלי החומר הם העם, ונקראין קטנים לפי שאין בהם דעת. וצריכין הגדולים ללמדם דעת לעשות מחומר צורה, וז"ש להזהיר גדולים על הקטנים. אך לזה צריך התחברות עם העם שהם החוטאים לפשוט בגדי קודש וללבוש בגדי חול, להתערב עם קצת מדותיהן כדי שיוכל להחזירן למוטב, ויש בזה סכנה. לכן בא התורה להזהירו לנפ"ש לא יטמא בעמי"ו, כי אלו בעל נפש היורדין בעמיו יזהר על נפשו שלא יטמא נפשו עמהם, וז"ש בעמיו, ר"ל בעודו בתוך עמיו, במדריגתן.
ואחר כך חזר והזהיר את העם, וז"ש לא יטמא בעל בעמיו להחלו. והוא, דמצינו בפסוק (ירמיה ג, יד) אנכי בעלתי בכם, שהוא לשון אדון ושר, ועתה בא להזהיר העם שלא יגרמו להבעל טומאה בעמיו להחלו, שהם הגורמין להחלו, והוי עונש כפול, הכוונה שאם לא ירצו לחזור בתשובה להתנהג במדותיו של הבעל שהוא ראש הדור או העיר, עכ"פ לא יכופו אותו שיתנהג עמהם להתערב במדותיהן. ולפי שגלוי לפניו שעתיד להיות כך כאשר עינינו רואות בעו"ה שזה גורם כמה צרות ורעות, לכך הזהירה קדומה בזה, ודי באזהרה זו, וק"ל.
וזה שאמר דוד המלך ובדרך חטאים לא עמד, כי עמד הוי לשון עיכוב והמשך זמן, גם שכוונתו לשם שמים לעמוד עמהם כדי שיתחבר עמהם אולי יחזירן למוטב, מ"מ כיון שיש סכנה בדבר, וכמו שזכרתי בשם התוס' דדוקא בברור לו שיחי' א[ו]תם וכו', לכך המאושר הוא מי שאינו עומד עמהם להתערב במדותיהן כי אם באקראי בעלמא, אם ישמעו מוטב, ואם לאו יחדל, שלא לעמוד עם החטאים המשך זמן מה, כאמור.
ושוב הזהיר דוד המלך ע"ה ואמר ובמושב לצים לא ישב, שהוא יותר חמור מן חטאים, שהוא בשוגג, או לאיזה תועלת שיש לו, מה שאין כן לצים הם מזידין ללא תועלת, כמ"ש בש"ס (תענית ח.) אומרים לנחש מה הנאה יש לך, ומשיב ומה יתרון לבעלי לשון.
ואמר לשון מושב גבי לצים, דכבר כתבתי לתרץ ביא[ו]ר הרמב"ם (הל' דעות פ"ז הל' א-ב) שכת(ו)ב וז"ל: אבל היושב ואומר כך וכך עשה פלוני ואמר דברים של גנאי וכו'. והקשה עליו הראב"ד וכו'. והעולה משם, כי זה שיושב עם הלצים, הם מדברים בגנות אחרים ומכוין על זה היושב עמהם וכו'. ולזה בא דוד המלך ע"ה לשלול ישיבתן עמהם, לפי שהיצר הרע מפתה אותו בזה, לפי מה ששמענו מאנשי לצון שקבלה בידם ג' העומדים בחבורה וכשפורש א' משלשתן אזי ידברו בו אלו השנים בגנותו, לכן אזהרתן לבל יפרוש אחד מהם עד שיתפרדה החבילה.
והנה אלו יושבי קרנות בפרט בשבת וי"ט שיושבין וישיחו יושבי שער, ושתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, ואם אחד המיוחד שבעיר או שאר אנשי שלומי אמוני ישראל ההולכין לתומם לבית הכנסת או לבית המדרש לשמוע בלמודים שיעור החכם היושב ודורש בשבת וי"ט, כמאמר תנחומא ויקהל (ילקוט רמז תח) להקהיל קהלות בשבת וי"ט ולדרוש וכו'. והנה מידי עברו לפני אלו יושבי קרנות חושב בלבו אם לא ישב עמהם מעט מזעיר אזי ידברו בגנותו, ומפני כך רוצה לישב עמהם מעט ליתן חלק לס"א ואחר כך ילך לדרכו, וכל זה הוא עצת יצר הרע כאשר יבואר, לכך הזהירו הכתוב ובמושב לצים לא ישב כלל, כי אם ישב עמהם ממה נפשך לא יצא חובתו אף שלא ידבר עמהם, שאם ישב מעט וילך לדרכו אזי גורם להם שידברו בגנותו כשיפרוש מהם כל זמן שלא יפרדו איש מעל אחיו, ואם יתמהמה אזי יתבטל המצוה והעיקר, שעיקר מושב לצים שידברו בגנות אחרים וכוונתם עליו, וא"כ כשישמע דברי לצנותם במי שהולך בדרך הישר כמ"ש (תהלים לח, כא) (ישנאוני) [ישטנוני] תחת רדפי טוב, וח"ו פן ימנע מחמת אלו המלעיגים, על כן מתחלה יחדל מלישב במסיבתן ואז הוא מאושר בלי סכנה כלל.
ואחרי שהוא מאושר בעולם הזה אם יתנהג כאמור שלא הלך וגו' וכנ"ל, אז יעצו דוד המלך ע"ה שיהי' טוב לו גם בעולם הבא, על ידי עסק התורה שהיא חייך ואורך ימיך (דברים ל, כ), לעולם שכולו ארוך, כי כך דרכה של תורה וכו' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא (אבות פ"ו מ"ד).
וז"ש אחר זה כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה וגו', כי יש בכשרי ישראל ב' סוגים, א' ת"ח, וב' המונים, וכבר זכרנו בהפטרת עקב, ותאמר ציון עזבני ה' וגו' (ישעיה מט, יד), כי הת"ח נקרא בשם הוי"ה, יעו"ש. וז"ש אם אתה איש המוני שאינו יכול ללמוד בעצמו א"כ ישמע בלמודים, וז"ש בתורת הת"ח שנקרא הוי"ה יהיה חפצו, ר"ל שישמע בחשק ולא שיהיה לו זה כמשא כבד ליפטור ממנו. ואם הוא ת"ח אזי בתורתו יהגה וכו'.
ואז יש שכר לשומע ומשמיע, כי זכרתי בפסוק (דברים ז, יב) והיה עקב תשמעון, דהל"ל תשמעו. והוא, כי לצורך המקבלים יש משפיעים כדי שיקבלו על ידי זה החכם, ונעשה כמעיין הנובע, וז"ש תשמעון, פועל יוצא לאחרים, שהם הת"ח המשפיעים במוסר, שנשפע לו חכמה ודעת להשפיע מוסר השכל להור[ו]ת העם, וכן גורם טובה לשומע להשפיע ברכה, וכמ"ש בתקונים (תי"ט לט.) כמו שמשפיעים דין לדין כך גורם למעלה וכו'.
ונ"ל שזה שאמרו במדרש רות (רו"ר ב, יא), כי שמעה כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם (רות א, ו), שמעה מהרוכלין המחזירין בעיירות. והוא פלאי. ובע"י פירש רוכלים, כמו ההוא רוכל דמכריז מאן בעי סם חיים (ויק"ר טז, ב), יעו"ש. ובודאי צריך פירוש לפירושו.
ולדברינו אתי שפיר, כי צריך טעם למה שאמרו רז"ל כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם וכו', כמ"ש במסכת תמיד (כח.) יעו"ש, שנאמר (משלי כד, כה) ולמוכיחים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב. וכמ"ש מהרש"א יעו"ש, וכמ"ש בתקונים וכו', וז"ש כל זמן שמוכיחים יונעם, שהמוכיח נועם למקבלים, אז תבא עליהם ברכת טוב, והוא כשיש משפיעים למטה זה לזה בתורה, כך מעורר למעלה להשפיע ברכה. ואתי שפיר, כשראתה רוכלים מחזירין בעיירות להשפיע תורה ומוסר מאן בעי סם חיים, אז שמעה, ר"ל בלב, שהבינה בדעתה כי ישפיע ה' שפע ברכה, כי כבר נתעורר זו למטה וגם למעלה יהיה כך, וק"ל.
וז"ש והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו. כי זה המשמיע תורה ומוסר יזכה להשפיע לו משמים חכמה ודעת, כדי שיהיה לו פרי שיתן בע"תו, הם מדרגה תחתונה ממנו שהם המוני עם השומעים מהת"ח, כמו שיש למעלה ב' מדריגות, צדיק יסוד עליון הנקרא פרי המשפיע למדריגה תחתונה הנקרא עתו דצדיק כנודע, כך למטה, ועל ידי שהתעורר מדה זו להשפיע למטה, אז יתעורר מדה זו למעלה, שגם השומע יזכה שכל אשר יעשה יצליח. כי יש שפע באופן שמשפיעין למשמיע ערך בחינתו, דברים השייכים לנשמה חכמה ומוסר, ומשפיעין לשומע בחינתו השייכים לגופו שכל אשר יעשה יצליח.
לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח כך יברח מתורה ומוסר, שהוא כמו ויהי נעם לשדים. וז"ש יחזקאל ס' י"ג (ד) כשועלים בחורבת נביאך ישראל היו, ופירש רש"י דקאי על נביאים שבורחים וכו'. ולי נראה דקאי ג"כ על ישראל, וכך פירושו, כשועלים בחורבת, כך מפני נביאך ישראל בורחים מלשמוע מוסר ה', וכאשר יבואר עוד.
ואמר על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. כי יש בכתות בני ישראל ב' סוגים הממאנים לשמוע בלמודים שהוא הנהגת קדמונים להקהיל קהלות בשבת וכו', והיינו קודם מנחה דשבת, כי בשחרית יש טרחא, ואחר מנחה נועלין בית המדרש - שמת משה רבינו ע"ה (טור או"ח סי' רצב), ועל כן קודם מנחה הוא הזמן הנבחר לפתוח החכם פיו בתורה ומוסר, ויש כת א' שמסירים אזנם רק מהתורה ומוסר, ואחר כך לזמן התפלה לבית הכנסת באים להתפלל עם הצבור על כל פנים. ויש כת ב' שמחמת בושתו שלא בא לתורה, שהסיר אזנו משמוע תורה, גם תפלתו תועבה (משלי כח, ט), ר"ל שהוא בעצמו מתעב להתפלל עם הצבור, ומתפלל ביחיד.
וזה שאמר, על כן לא יקומו רשעים במשפט, ר"ל רק בתורה ומוסר שנק' משפט, וכמ"ש (רש"י שמות ו, ב) דבר אתו משפט וכו'. ויש שנקרא חטאים בפועל, שהוא שלא יקומו במשפט וגם בעד"ת צדיקים, כי עדה הוא עשרה המתפללין, אחר ששמעו מוסר והרהרו בתשובה, כמ"ש (קדושין מט:) המקדש את אשה על מנת שאני צדיק מקודשת שמא הרהר בתשובה.
והסבה לזה, כי יודע ה' דרך צדיקים, כי תשובה נקר' דרך, כמ"ש (תהלים כה, ח) יורה חטאים בדרך, ויודע וחביב לפניו יתברך, לכך אין מונעין מהם דרך תשובה, רק מסייע, מה שאין כן דרך רשעים תאבד לפניו, ומונע מהם דרכי תשובה, שלא באו לשמוע תורה ומוסר, ואשרי תבחר ותקרב (תהלים סה, ה), וק"ל.
•
מצוה - להקריב מנחת העומר, שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן וגו' (כג, י).
מצוה - וספרתם לכם ממחרת השבת וגו', שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום וגו' ושתי לחם חמץ וכו' (כג, טו-יז).
לבאר איך מצות אלו נוהג בכל אדם ובכל זמן. עם המשך הפסוקים, דכתיב (כג, י-טו) דבר אל בני ישראל כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן וגו', וספרתם לכם וגו'.
וי"ל, א' כי תבאו וגו', אשר אני נותן לכם הוא מיותר. ב' וקצרתם את קצירה, אם כבר הוא קציר מאי וקצרתם את וגו'. ג' למה דוקא עומר וגו'. ד' וספרתם וגו', ל"ל לכם. ה' ממחרת השבת וגו', ממחרת י"ט הל"ל. ו' עד ממחרת השבת השביעית וגו', קשה ג"כ כנ"ל. ז' למה הקפיד שיהיו תמימות וכו'. ח' צריך טעם על חמשים יום דוקא.
ונבאר פסוקי שיר השירים (ג, ט-י), אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה וגו'.
ונראה, דבארתי בפ' בהר (ויקרא כה, ג) שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת וגו'. דפליגי תנא קמא ורשב"י בפרק ו' דברכות (לה:), ואספת דגנך (דברים יא, יד) הנהג(ך) דרך ארץ וכו', ורשב"י סבירא לי' אפשר אדם חורש וכו'. ובארתי דפליגי בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל, דתניא בפרק ב' דביצה (דף טז.), אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכו', אבל הלל מדה אחרת הי' לו כו'. תניא נמי הכי בית שמאי אומר מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומר ברוך ה' יום יום. ורשב"י בשיטת בית שמאי, ותנא קמא בשיטת בית הלל על דרך הנזיר וכו'.
ובזה יובן הפסוק בב' פנים, א' לשיטת בית שמאי, ב' לשיטת בית הלל. וז"ש שש שנים תזרע שדך המיועד לך לעולם הבא, מה שאין כן עולם הזה הוא עולם שאינו שלך, והוא כבית שמאי מחד שביך לשבתיך, שיעשה הכנה לעולם הבא הנקרא שבת מתחלת שנותיו וכו'. ולשיטת בית הלל יפורש כפשוטו, שש שנים תזרע שדך, הנהג דרך ארץ כתנא קמא דרבי שמעון בן יוחאי, רק שיהי' כוונתו לשם שמים כמו הנזיר הנ"ל, דהיינו לתכלית ואספת את תבוא[ת]ה, שיהי' פנאי לשביעית לשבות שבת לה' וכו', יעו"ש.
והעולה משם, כי תכלית בריאת אדם בעולם הזה שיעשה הכנה לעולם הבא, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, לעולם הבא שכולו שבת. ובית שמאי לשיטתו, מחד שביך. ובית הלל לשיטתו, וכנ"ל.
אך ענין הכנה זו יש בו כמה בחינות שונות, כי הכנה לעולם הבא הוא שיעשה לו לבוש מן כל הימים וסוד חלוקא דרבנן, וז"ש מדת ימי מה היא (תהלים לט, ה), ואם חסר יום אחד ממדת ימיו שנתן לו, שלא תיקון בו ואכלום, ומכ"ש ח"ו אם עבר בו עבירה, אין הלבוש שלם, לכך צריך שיהיו תמימות אל החמשים שנה, משנת עשרים שהוא בר עונשין עד ע' שנה, שיהי' שלימות בסוד ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א) שכת' בזוהר פרשת ויחי (רכד.) יעו"ש. ויש שעושה לבוש מפשטי התורה והמצות בגן עדן התחתון. ויש מכוונת התורה והמצות עושה לבוש בגן עדן העליון. ויש עושין כתר ועטרה מיחודים, וז"ש (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וכו'. ויש שאינו עושה לבוש כלל. ויש גורע על ידי עבירות, שעושה לבוש בגדים צואים.
וכאשר זכרתי בפ' כי תבוא משל למלך שנאבד לו אבן טוב יקר הערך, ונתיירא לשלוח עבדיו, ושלח את בניו ממש. והי' בזה ג' סוגים, א' התאמץ בכל כחו למצוא האבן טוב. ב' שצעק אל אביו וכו'. ג' שנשאר במצולות ים וכו', יעו"ש. אך שראה המלך ששוהין לבוא למצוא האבן, נתייעץ לפזר עוד מעות של כסף וזהב ופרוטות, כדי שיפשפשו ויחפשו המעות, אז אפשר שימצאו האבן. כאשר סופר במעשה שאחר חורבן ציון שדה תחרש, וזבלו על כותל מערבי עד שקם תוגר א' ופיזר מעות על מקום ההוא וכו'. ותינוק שאין בו דעת כאשר מצא פרוטה נסתפק במועט, ויש [ש]הי' לו דעת יותר וליקט מטבע כסף, ויש זהב, אבל העיקר למצוא האבן טוב.
וה"נ כל התורה והמצוה ניתן לברר רפ"ח ניצוצין וכו' שהם האבן טוב שירד במצולה, ונתן הש"י התורה לישראל בסוד פרד"ס, והעיקר הסוד שהוא האבן טוב, רק שתחלה צריך שיברור לו דרך שיהי' לתפארת, ואחר כך שידבק בתורה וכו', וכמ"ש במדרש שמואל (אבות פ"ב מ"א) יעו"ש.
ובזה יובן, אפריון עשה לו המלך שלמה, עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן, אבל העיקר שהוא תוכו רצוף אהבה, ע"י פנימיות התורה לדבק באהבתו יתברך, וק"ל.
ובזה יובן, דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, שהיא ארץ עליונה, שהיא מתנה עולמית שהיא מיוחדת לכם בהחלט, מה שאין כן עולם הזה הוא עולם שאינו שלך, כמפ[ו]רש בפייט לשבועות. וכמפ[ו]רש בש"ס דבבא בתרא (יא.) מונבז המלך שבזבז אוצרות וכו'.
וקצרתם את קצירה, כי לימוד התורה נקרא קציר, בסוד מחצדי חקלא, ולעולם הבא אין שום לימוד וקצירה כי אם מה שקצר ולמד בעולם הזה, וזה שאמר וקצרתם שם, את קצירה שקצרתם בעולם הזה. ויש בזה בחינות שונות פרד"ס, והעיקר ליקרא ראשית המובא אל הכהן העליון הוא עמר גימטריא ש"י עולמות שיש לצדיק (עוקצין פ"ג מי"ב) גימטריא יק"ר, שהוציא יקר מזולל, להעלות האבן טוב יקר הערך מבין הקליפות הנק' זולל.
ולכך וספרתם לכם, ר"ל להנאותכם, ממחרת השבת - מחד שביך יעשה הכנה לשבת, מיד שבא בעולם הזה מעולם העליון הנקרא שבת. תספרו חמשים יום, שהם חמשים שנותיו מבן עשרים ואילך, שתהיה שבע שבתות תמימות, שלא יאבד יום אחד לבטלה, כדי שיהי' לו לבוש שלם לתקן גם ימי נערות. וזה שאמר והניף, ר"ל להעלות ימי הנעורים ראשית קצירכם, אל הכהן.
עד ממחרת השבת השביעית, לעולם הבא, שתשוב הרוח אל האלדים אשר נתנה בלבוש שלם, לכך תספרו חמשים יום, שלא יאבד מימי הספירה יום אחד.
על שתי לחם חמץ, שהם ב' סוגי יצר הרע שא[ו]ר וחמץ (זח"ב מ.), ושניהם בשם חמץ יכונה, להכניסו בקדושה על ידי שישתמש במד[ו]ת רעות שמצד היצר הרע ישתמש בו ברוחני להש"י, כנזכר לעיל במשנה (אבות פ"ה מי"ט) ומה בין תלמידי בלעם לתלמידי אברהם אבינו, יעו"ש וק"ל.
•
מצוה - וספרתם לכם שבע שבתות וגו' (כג, טו).
לבאר זה, נ"ל להקדים משנה בפרק קמא דראש השנה (מ"ב), בד' פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם, ובחג נידונין על המים. והוא תמוה, והספיקות יפ[ו]רטו לבסוף.
דידוע כי האדם נקרא עולם, וכמ"ש מוהרש"א כשא"ל הקדוש ברוך הוא לרבי אלעזר בן פדת אי בעית דאחרב עלמא וכו' (תענית כה.), וכן מבואר בתיקונים וכתבים, ואין לך כל נברא שבעולם שאינו מורכב מן ד' יסודות הרומזים אל ד' אותיות הו"יה, וכל מצוה כלולה מן ד' אותיות הו"יה שהוא מ"צ חיל[ו]ף י"ה עם ו"ה, וכמו ששמעתי כל העושה מצוה אחת וכו' (קדושין לט:) יעו"ש.
וזהו בכל דרכ[י]ך דעהו (משלי ג, ו) שהיא פרשה קטנה שכל גופי התורה תלוי בה (ברכות סג.). שבכל דבר ודבר שעושה אפילו גשמי, יראה לייחד ד' אותיות הו"יה, כי כל אכילה ושתיה, ומלאכת האדם מן ל"ט מלאכות, ושאר משא ומתן, הכל הוא לברר ניצוצות שלו שבאו עמו מיום הולדו בסוד (תהלים לט, ה) מדת ימי וכו'. וכשעושה על כוונה זו הרי מעלה מיין נוקבין להשכינה שהיא אות ה', לקבל מיין דוכרין השפעה והמשכה מן אות ו', והיינו כשיעשה בדחילו ורחימו שהם י"ה, הרי עושה מן גשמי רוחני.
וכל זה הוא באדם הנקרא עולם, וכל מה שיש בעולם יש בשנה בסוד עולם שנה נפש, הרי שיש בשנה ג"כ ארבעה פרקים המיוחדים אל ד' יסודות הנ"ל הרומזים אל ד' אותיות הוי"ה. והוא, פסח על התבואה, אות ה' אחרונה שבשם, וכמ"ש בזוהר ויחי (רכו:) מצה בפסח הוא שרותא דשריאו ישראל למיעל בחולקא קדישא דקב"ה ואיקרי תבואת ה' וכו', יעו"ש. ולכך פתח במתני' מזה, כי פתח השער היא יראת ה'. עצרת פירות האילן, אות ו' שבשם. בראש השנה כל באי עולם וכו', אות ה' ראשונה בינה דינין מתערין מינה, וז"ש המ"בין אל כל מעשיהם, ומתחיל בראש השנה בסוד נסירה ונגמר ביום הכיפורים הכל מבינה. ובחג נידונין על המים אות יו"ד, שהוא מימי החסד שבתוך מקוה בינה, כי שם ע"ב בחכמה, ד' יודין שבו הם מ' סאה מים וכו'. ולפי שהם תרין ריעין דלא מתפרשין (זח"ג ד.) קאמר וב"חג נידונין, כי ה' עלאה בסוד שמאלו תחת לראשי (שה"ש ב, ו), ובחג הוא וימינו תחבקני, קו ימין הוא קו החכמה.
וכדי שתבין איך יש ד' פרקים אלו שהם מועד[ו]ת, באדם הנקרא ג"כ שנה, נתחיל מן פסח שבו אכילת מצה, דקי"ל אין בין חמץ למצה אלא משהו, וז"ש על התבוא"ה, והענין, דאמרו חז"ל בפ"ב דשבת (לא.), תנא דבי רבי ישמעאל מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש. ופירש רש"י כי היא משמרת התבואה וכו'. אמר רב בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה פלפלת בחכמה וכו', ואפילו הכי אי יראת ה' אוצרו אין אי לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין וכו', א"ל עירבת בהן קב חומטין, א"ל לאו, א"ל מוטב אם לא העלית, ע"כ. העולה מזה כי קב חומטין שהוא משהו, בכור חיטין שהוא ל' סאין, וכל סאה ו' קבין שהוא הרבה מאוד, מ"מ אותו משהו מחזיק ומקיים הכל, ובלא"ה אינו שוה כלל ומוטב אם לא העלה כלל.
כך הענין בעבודת ה', כי שנים העוסקין יחד בתורה או תפלה, זה עסק ביראה שהוא משהו קב חומטין שעירב בתבואה, נתקיימת בו. והענין עסק בלא יראה, ואין צ"ל אם ח"ו נתכוין לאיזה פניה גאוה או קנטור, מוטב אם לא עסק כלל.
וכן בכל עניני אכילה ושתיה ומשגל ומלאכה, זה עשה לתועלת עצמו למלאות תאותו, נקרא פושעים יכשלו בם (הושע יד, י). וזה השני אכל ושתה בכל עניני עולם הזה כמו הראשון, רק שנתכוין שיהי' לו כח לעבוד הבורא, ומכל שכן אם יש לו בינת אדם לכוין להעלות ניצוצות ולייחד ד' יסודות שיש בכל דבר וכנ"ל, ולקיים בכל דרכ[י]ך דעהו, נקרא צדיקים ילכו בם. וכמו שדרשו חז"ל כך על ב' שאכלו פסח ביחד, זה נתכוין וכו' (נזיר כג.).
הרי שפיר אמרו אין בין חמץ למצה אלא משהו, שהוא קב חומטין שצריך לערב בתבואה, שהיא יראת ה' אשר היא אוצרו, והיא אות ה' שבשם.
והאדם הנקרא עולם, נידון בפסח על התבואה הנ"ל שלא יפסיד על ידי קב חומטין הנזכר, וזה בפסח שנצטווה באכילת מצה ולא יראה לו חמץ (שמות יג, ז), היינו שיהי' נזהר בזה המשהו חמץ, ואז ניצול כל השנה מחטא, ושפיר, ודי למבין.
בעצרת על פירות האילן, כי נודע האילן שהוא עץ השדה, הוא תפארת ישראל אות ו' שבשם, והנה יש אל ו' זו ו' זעירא שהוא סוד הנקרא פרי העץ, כנודע בכוונת הברכה, והוא בעולם.
וכדי שתדע איך הוא באדם ובשנה, בסוד עש"ן, נ"ל שהוא ענין התענוג שיש לאדם השל(ו)ם בתורתו ותפלתו, שמדבק את עצמו באותיות הקדושים שהם חיות רוחניות נשמות קדושות, כי מבשרי אחזה אלהי, כמו באבר חי שבמשגל שהוא מבחר התענוג, כן האדם השלם שיש לו תענוג בתורתו ותפלתו נקרא חי, מה שאין כן כשאין לו תענוג הוא משמש באבר מת, שאין בו חיות כלל, אף שיש בו יראה צריך שיהי' בו ג"כ אהבה ותענוג.
וזה נרמז בעצרת, שיש בו מ"ט יום אחר פסח, ועצרת הוא יום החמשים הנקרא יובל, שמשם כל חדוה ותענוג וחירות הנרמז באות א' של אדי"ד הנעשה מזה כתר לז"ונ כנודע בכוונת האר"י. והענין כמו שכתבתי בביאור מאמר, כי באלו מ"ט יום צדיק מט לפני רשע ח"ו, אבל כשאות א' באה, שהוא אלופו של עולם חיי החיים תענוג התענוגים, ונמשך המשכה זו הנרמז אל אות ו' המשפיע עד המלכות הנק' מצה שהי' בפסח כנ"ל, אז נעשה מן מצה מצוה.
בראש השנה כל באי עולם וכו'. והוא כי יראה ואהבה שזכרנו באות ו"ה הנרמז בפסח ועצרת הוא יראה ואהבה תתאה, הגם שנמשך מלמעלה מ"מ אינו רק באות דרך המדריגות, וכמו שמצאתי בכתבים נוף עץ חיים על פירוש מאמר הזוהר ויקהל דף רי"ו (ע"א) ויראת מאלהיך וכו', וז"ל: כי יראה במלכות מצות ל"ת, ואהבה בז"א שבו החסדים מצות עשה, יעו"ש בדף קכ"ב ע"א. אמנם אית יראה עלאה בחכמה ואהבה עלאה בבינה, וכמ"ש (אבות פ"ג מי"ז) אם אין יראה אין חכמה.
והנה בפסח נידון על מצה בסוד ה' אחרונה שבשם הנקרא דבור, שיהי' ביראה, שהוא קב חומטין בתבואה. ובעצרת על פרי האילן שהוא יסוד ו' זעירא הנמשך מן ו' שבשם, כי מילוי ו"ו הוא ג"כ ו', נמצא בעצרת שהוא ו' כנ"ל נעשה מן מצה מצוה, ואע"פ שאינו בפסח ועצרת רק ב' אותיות לבד, מכל מקום שורש ו"ה הוא נכלל באות ה' עליונה אם הבנים, כי ציור ה' עליונה ד"ו, וכשנכנס אות ו' בתוך הד' בסוד ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט) נעשה מן אות ד' ה', ועם אות ו' הרי מצוה, כי מ"צ בחילוף הוא י"ה.
וז"ש בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. דהקשה הר"ן (חידושים ר"ה טז.) כיון דאדם נידון בראש השנה על כל מאורעותיו, נידון הן תבואתו או פירות האילן שלו, א"כ הרי נידון הכל בראש השנה. ותירץ, כי בראש השנה גוזרין עליו חלקו מדברים הללו. וטעם בראש השנה, כי בתשרי נברא עולם (ר"ה יא.), ואדם הראשון חטא, ונידון ברחמים, וקבעו לבניו וכו'. ואי נמי למאן דאמר בניסן נברא (שם), מכל מקום ביום הכיפורים נמחל עון עגל, ונקבע מתחלת תשרי עד יום הכיפורים לימי דין, עכ"ל.
ולי נראה לתרץ קושיית הר"ן בדרך זה, דהא קשה עוד קושיא שהקשה האר"י זלה"ה (פע"ח ש' השופר פ"ה) וכי פליגי במציאות, למר בניסן נברא עולם ולמר בתשרי. ומשני כי ב' דיעות אמת, הא' מיירי בבחינת פנימיות עולמות, והב' מדבר בבחינת חיצוני' העולמות, שהוא סוד מחשבה ומעשה, יעו"ש.
ולהבין ענין זה חיצוניות ופנימיות, כי מה שיש בעולם הוא בשנה וכן בנפש האדם בסוד ע"שן, וכמו שיש באדם הגוף שהוא לבוש אל הנשמה שהוא בפנים, כן יש בעולם חיצוניות העולמות ופנימיות העולם. והוא כן בשנה. והם הרשעים הם קליפות וחיצוניות העולמות, ובינונים הם אמצעים, והצדיקים הם פנימיות העולם, וז"ש לבי לחוקקי ישראל (שופטים ה, ט), כמו הלב שהוא פנימי וחיות הגוף, כן הצדיקים הם חיות העולם, ושאר בני עולם הן לבוש פנימי, ועל דרך שאמר בן זומא ברוך שברא כל אלה לשמשני (ברכות נח.).
ובזה יש לתרץ קושיית הרמב"ם (פיה"מ) על משנה בראש השנה (פ"א מ"ב) כל באי עולם עוברין כבני מרון, ותנא (ר"ה יח.) כולם נסקרין בסקירה אחת. והקשה, דהוי תרי דסתרי אהדדי וכו', יעו"ש בתוס' יו"ט. ולדברינו אתי שפיר, דיש נגד ב' בחינות הנ"ל ב' מיני דינין, כי הלב בשרו מדובק מאוד, וכמ"ש בש"ס (פסחים עד.) לב דשיע, והוא מורה על הצדיקים ששורש נשמתן ממקום אחדות, לכך נידונין ג"כ יחד, וז"ש היוצר יחד לבם, שהם הצדיקים, שהיצירה של הלב דבוק בשרו יחד, לכך נידונין ג"כ בסקירה אחת הצדיקים שהם פנימי של העולם. אבל המוני עם שהם מעשיה, מעולם הפירוד, ויש פירוד ביניהם, נידונין ג"כ כל אחד בפני עצמו, כמ"ש המבין אל כ"ל מעשי"הם, ר"ל אל כל איש פרטי מאחר שהוא מעשי' עולם הפירוד. ובאמת הכל אחד, כי כאשר נידון הלב גם הלבוש ובשר מרגיש מאוד. וה"ה איפכא מרגיש הלב ג"כ כאב הגוף, ולא כל כך כמו כאב הלב שהוא מסוכן, שתלוי בו החיות. ואם הגוף אינו מרגיש כאב הלב, הוא מסוכן סמוך למיתה, שאין המתים יודעים מאומה.
וז"ש בסנהדרין (פ"ו מ"ה) השכינה מה אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. כי הראש מכונה אל הצדיקים וראשי הדור, וזרוע' מכונה אל הרשעים וכמ"ש (ירושלמי שביעית פ"י ה"א) עתידין בעלי זרוע ליפול, והצדיקים הם פנימי, והרשעים והקליפות הם חיצוניות כמו לבוש ובשר הגוף.
וז"ש קלני מראשי קלני מזרועי, ור"ל דמדרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא. קלני מראשי, שאם ח"ו קלני מראשי, שיש כובד ראש בצדיקים ראשי הדור, אז קלני מזרועי, שהם המונים, כי גם להם יגיע הכאב. ואם קלני מזרועי, שהוא נקל בעיניהם של אלו הנק' זרוע, אז הוא ודאי קרוב למיתה להם, שאין בהם חיות, והוא כי קלני מראש, שאינם מרגישים כי אפס החיות שלהם, והם מתים שאינם יודעים מאומה, ואתי שפיר והבן. וסמכתי על המעיין כי קצרתי, וק"ל.
•
בפסוק כי תבואו אל ארץ והבאתם עמר ראשית קצירכם אל הכהן וגו', עד תספרו חמשים יום וגו' (כג, י-טז). והספיקות רבו. והרב האלשיך פירש על דרך מוסר, כי יש ך"ה אברים באדם שהם עישור מרמ"ח איברים, שבהם תלוי הטוב והרע שבאדם וכו'. וחמשים יום הם חמשים שנה, משנת עשרים שהוא בר עונשים עד שבעים שנה וכו', יעו"ש.
ואענה חלקי גם אני, לקרב סוד הספירה שנז' בכתבים, איך הם רמוזים באדם לעבוד בו עבודתו יתברך.
והנה אמר שם סוד הספירה, כי בסוד גלות מצרים נסתלק החסדים והגבורות למעלה בדעת ז"א, כי פרעה הי' אחיזתו שם, ועל ידי הספירה שסופרין מתפשטין החו"ג למטה, כי שם למעלה היו בהעלם וכו' וכשמתפשטין נכנסין המוחין בז"א ונק' מ"ה, כי תחלה הי' בסוד ד"ם ועל ידי א' דאהי' שנתפשט בוא"ו דמ"ה נעשה אד"ם גימטריא מ"ה. וסדר כניסת המוחין בכל שבוע, גדלות ראשון דאבא ואימא, ואחר כך קטנות שני דאו"א, ואחר כך קטנות ראשון דאבא ואמא, ואחר כך גדלות ב' דאו"א.
והנה אף שהם דברים נעלמים שאין ראוי לשלוח בו יד, מ"מ מאחר שהאדם נקרא עולם קטן, וע"כ רמוז בו הכל, ומבשרי אחזה אלהי, כי ממה שלמטה בהנהגת האדם ידע וישכיל דברים עליונים, כי זה העולם הוא דמות חותם של עולם העליון כנודע.
וענין חסדים וגבורות שבאדם, שהם תחלה בהעלם בדעת ז"א הנקרא אדם, ואחר כך מתפשטים בגופו של אדם העליון, וכן באדם התחתון, ג"כ. הענין הוא כך, כי אדם פרא יוולד (עי' איוב יא, יב), כי היצר הרע בא תחלה לאדם בקטנות שהם סוד הגבורות המתפשטין תחלה, ואחר כך החסדים שהם יצר טוב, וכ"כ במפורש בספר פרי עץ חיים חלק ב' דף מ"ד ע"א בסוד הספירה יעו"ש. מה שאין כן בגדלות הוא איפכא וכו'.
ולהבין זה הענין של קטנות וגדלות באדם התחתון, הוא כך, כי כשהוא הולך אחר תאוות ושרירות לבו נקרא קטנות, בסוד קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד (עובדיה א, ב) הנזכר בעשו. וגדלות הוא כשמואס עניני עולם הזה, ועוסק בדברים גדולים נעלמים, בעניני עולם הבא. וז"ש (שמות ב, יא) ויגדל משה, ופירש רש"י לגדולה, יעו"ש.
וסדר בריאת האדם הוא היצר הרע שהם גבורות והיצר הטוב שהם חסדים. אך בקטנות אף שהאדם הולך אחר עניני עולם הזה או בעסקי עולם הבא מכל מקום הם בהעלם, שאינם ניכרים מעשיהם, וכמ"ש רז"ל (בר"ר סג, י) ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' (בראשית כה, כז) וז"ל: כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם וכו', וכיון שהגיעו לי"ג שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה לע"ז וכו'. הרי מבואר כי בקטנות החסדים והגבורות הם בהעלם, בדעת, ולא בגופו של אדם, כי אינם ניכרים במעשה. אבל בגדלות מי"ג שנה נתפשטו החסדים והגבורות שהם היצר הרע והיצר הטוב למטה בגופו, וניכרים בעשיות מעשים טובים או רעים וכנ"ל.
אך שיהי' באדם אחד חסדים וגבורות ניכרין, שהם מעשים טובים ורעים, זה לא אתי שפיר, שהם הפכים ונגדים, וכשזה גבר זה נפל. ועוד דשם גדלות יכונה לצדיק וכנ"ל, וא"כ איך יתואר בו התפשטות חסדים וגבורות שיהיו ניכרין.
ונ"ל כי התפשטות חסדים וגבורות בגדלות הוא על דרך זה, כי הרשע אף שהוא אחר י"ג שנה נקרא קטן כנ"ל, והחו"ג שהם בדעת בהעלם הוא על דרך זה, כי אם הי' האדם משים על לבו חסדיו יתברך שעושה עם האדם מיום צאתו על אויר העולם שלא נעשה נפל, וימי יניקתו והגדלתו, כמו שהאריכו בזה חכמי המוסר וחובת הלבבות (ש' הבחינה פ"ה), ותחת זבחים ושלמים שהי' ראוי לגמול להש"י, הוא מביא חטאת ואשמים, שהוא גבור' ודינים של אדם שהוא קרוץ מחומר, איך ימרוד עיני כבודו ית' בשפע חיות שהקדוש ברוך הוא משפיע בו, אשר לולי שפע חיותו מהקדוש ברוך הוא רגע אחד הי' נאבד, וכמ"ש (בר"ר יד, ט) פירוש הפסוק (תהלים קנ, ו) כל הנשמה - על כל נשימה ונשימה ראוי להלל י"ה וכו'. בודאי אם הי' האדם משים זה ללבו לא הי' עבד מורד באדונו. אפס שאלו חסדים וגבורות שאמרנו הם בהעלם, שנשכח ממנו זה ואינו נותן לב עליהם לזוכרן, כי כל מעשיו ישרים בעיניו.
אך הצדיק ההולך בדרך הש"י הנקרא גדלות, בו מתפשטים החסדים והגבורות למטה בגילוי, כי נותן לב עליהם תמיד, וזוכר חסדיו ית' ומעשה האדם שהם רעים הנקרא גבורות, ועושה תשובה שלימה הנקרא תשובה עלאה להחזיר אם על בנין, שהוא סוד א' דאהי' להתפשט בז"א הנעשה אד"ם על ידי כשרון מעשי תחתונים, שהם התפשטות חסדים וגבורות כנודע. ואלף זו דאהי', נעשה אהי' במילוי י' פעמים אל גימטריא עמ"ר כנזכר בסוד הספירה, יעו"ש.
איברא שזה הכשרון של אדם כשר אינו במדריגה א' תמיד, כי האדם נקרא עולה ויורד, ובתחלת מעשיו כשמתחיל לשוב עד ה' הוא על דרך הטוב והיושר המכונה למוחין דאבא ומוחין דאמא, כי תשובה מבינה הנק' אמא שהוא א' דאהי' הנעשה מוחין לז"א. ומאבא, כי על ידי תשובה זו ממשיך מילוי אבא שהוא מ"ו, ונעשה מ"ה ע"ה גימטריא מ"ו, וכאשר זכרתי במתניתין (כתובות פי"ג מ"ז) אדמון אומר ילך בקצרה, וחכמים אומרים יקנה דרך במא"ה מנה וכו', עיין אח"ז בפרשת בהר, וזה נקרא גדלות ראשון של אבא ושל מוחין, שעל ידי תשובתו וכשרון מעשיו ממשיך מוחין לז"א מאבא ומאמא.
אך שזה אינו תמידי שיהי' במדריגה א', רק באינו יודע מזה, שסובר שמתמיד במעשיו הטובה במדריגה א', ובאמת אינו, והוא בסוד קטנות שני שהוא שם אכד"טם חילוף אלהי"ם העלם הדין, ור"ל שנעלם שחוזר ויורד ממדריגתו אל הגבור' שהוא דין. עד אחר כך שיורד לגמרי, לסבה שיהי' מאלו דעיילי ונפקי, או להעלות שאר מדריגות בסוד עוברי בעמק הבכה וכו' (תהלים פד, ז), או שיהי' לו אחר כך יותר תענוג על דרך משל לבן מלך וכו', או לשאר סיבת בחירה שבאדם, אז מרגיש כאיזמל בבשר החי איך נתרחק מעבודת ה', וצר לו מאוד אחר שידע מתענוגי ותפנוקי מלכים שנתרחק ממנו, והוא דואג יותר מתחלת מעשיו שלא ידע כלל מתענוגי עבודת ה', אז שב אל אלהיו בכל לבו ומוס[י]ף גדרים וסייגים לעצמו שלא ירד למטה לגמרי, וזה נקרא גדלות ב'.
וזהו סדר כניסת המוחין למעלה ולמטה, וזה בזה תליא, אשר לסיבה זו בחרו לומר בין פסח לעצרת פרקי אבות, כמ"ש האלשיך (ויקרא כג, יא) ובמדרש שמואל (בהקדמה) יעו"ש, כי הם ימי תשובה, והוראת כל חיי אד"ם תלוי בימים אלו למעלה ולמטה, ודי בהערה זו.
ובזה יובן המשך הפסוקים כי תבו"או אל הארץ, ר"ל כשתהיו מכונים בשם ביאה אל הארץ העליונה, ולא בשם הליכה, כי כבר נודע מפסוק הלך ילך ובכה (תהלים קכו, ו), כשהולך מעבודת ה' נקרא הולך, שנתרחק ממנו יתברך, מה שאין כן כשנתקרב נקרא ביאה. אז וקצרתם את קצירה, כי העוסקים בחכמה פנימ' נקראו מחצדי חקלא לבער הקוצים מכרם ה' צבאות, וזה אי אפשר כי אם כשעושה תחלה תשובה שלימה, וז"ש כי תבואו אל הארץ אז וקצרתם את קצירה.
והבאתם את עמ"ר, כי על ידי תשובה שתשוב אמא על הבנים, בזה ממשיך ומביא עמר, רפ"אל גימטריא עומר, שנמשך מז"א לנוקבא וכנ"ל ונעשית אל אדני, ואז עולה עמו עד כהן העליון שהוא חכמה ע"ב דיודין גימטריא חסד שמקבל ממנו, כמ"ש בספר פרי עץ חיים הלכות שבועות (פ"א) כי בספירת העמר עולה זו"נ עד חו"ב, ובשבועות נתקן כתר שלהם, וז"ש ראשית קצירכם אל הכ"הן הידוע, שהוא להמשיך להמוחין מלמעלה למטה ואחר כך עולה למעלה וכו', ודי בזה, ואם שגיתי ה' יכפר.
•
מצוה - ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' (כג, מ).
במדרש (ויק"ר ל, ז) וכי ראשון [הוא] והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות וכו'. וכבר הוקשו רבים וכן שלמים, ממה נפשך, אי עושין עונות וכי סלקא דעתך אלו ד' ימים שבין יום הכפורים לסוכות הפקר הן. אלא שאין עושין, א"כ ביום א' דסוכות ג"כ אינו ראשון. ועוד בריש הפרשה הוה ליה לרמז זה, ומה זה מקום לרמז כאן אצל ד' מינין שבלולב. ועוד מה שייכות לזה שאמר לכ"ם להוציא הגזול (ויק"ר שם, ו), ואז אמר ראשון לחשבון עונות, והט"ז (או"ח סי' תקפא בהקדמה) פירש מה שפירש, יעו"ש.
ונ"ל דכתב הרמב"ם בספר המדע פ"ג מהלכות תשובה (ה"ה) חילוק בין יחיד שאין מחשבין עליו עבירה ראשונה ושני', ובציבור אפילו ג' אין מחשבין עד רביעית שנאמר (עמוס ב, א) על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. נמצא אחר יום הכיפורים שנמחל הכל, אף שעוברין הציבור עבירה א' או שנים וג' אין בחשבון, ואיך מחליט לומר ראשון לחשבון עונות.
ונ"ל משום דד' מינין שבלולב, אף שמעכבין, מכל מקום ד' מצות הן, וכמ"ש הבית יוסף בשם אורחות חיים (הל' לולב אות כב) שאם שכח להניח ערבה עם לולב, הוא מברך על ערבה לעצמו, וכן כתב בשם הראב"ד (תמים דעים סי' רלג), יעויין (ב"י או"ח) בסימן תרנ"א. ונמצא אם גזל ד' מינין שבלולב, שכל א' הוי מצוה הבאה בעבירה, כדמסיק בש"ס (סוכה כט:) והרא"ש (סוכה פ"ג סי' ג), א"כ הוי ד' עבירות, ואף בציבור נכנס מיד לחשבון.
ובזה יובן ולקחתם לכ"ם ביום ראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וכו'. ובא להוציא שאול, וגזול נתמעט משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ואם עושה כן, הנה אף שהוא ראשון, מכל מקום נכנס לחשבון עונות, דד' עבירות הוי בידו, ואף בציבור על ארבעה לא אשיבנו, וק"ל. ונכון הוא, כי בזה מבואר כל הספיקות שהקשה הבית יוסף (סי' תקפ"א) והט"ז אף שלא העליתי כאן, ודוק.
•
במסכת סוכה (כז.), שאל אפוטרופס של אגריפס את רבי אליעזר מהו שאצא מסוכה לסוכה, אמר לי' לא, שאני אומר היוצא מסוכה לסוכה בטל מצות הראשון.
וי"ל, לפי מה שכתב הרמב"ם (פיה"מ סוטה פ"ה מ"ה) על מ"ש בסוטה (לא.), הן יקטלוני לו איחל וכו' (איוב יג, טו), אלא מעתה הא דכתיב (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לא צר וכו', אלא משמע הכי ומשמע הכי. ופירש הוא ז"ל, דלפעמים משמע לא באלף הן, ולפעמים הוי לאו. וא"כ מה זה דמשני לו, לא, דמשמע לתרי אפי, הוה ליה להשיבו אסור לצאת מסוכה לסוכה, ועכ"פ הל"ל לא"ו, שאין בו ספק. ב' קשה לשון שאני אומר וכו', אין לו שחר כלל, דהוא ללא צורך, דלא שאיל הטעם רק הדין.
ונ"ל דחדא יתורץ באידך, שכתבתי בביאור מתני' דעדיות (פ"ה מ"ו) על מה שאמר עקביא מוטב שאקרא שוטה כל ימי ולא להיות רשע שעה אחת לפני המקום וכו'. דיחיד החולק עם הרבים אסור להורות כסברתו במעשה נגד הרבים, דזקן ממרא יחשב, ואם הורה נגד הדין של עצמו כמעשה רשע יחשב וכו', יעו"ש.
והנה בדין זה היוצא מסוכה לסוכה פליגי רבי אליעזר וחכמים שם, וא"כ זה השואל ששאל מרבי אליעזר דוקא, ממה נפשך לא יעשה רבי אליעזר כהוגן בהוראתו, דאם ישיבו כסברת עצמו במעשה נגד הרבים, יחשב לזקן ממרא, ואם ישיבנו כחכמים בהוראתו, זה א"כ סותר סברת עצמו, וח"ו לרשע יחשב, לכך א"ל ל"א דמשמע לתרי אפי, ואתי שפיר.
ובזה יובן, שאל אפוטרופס של אגריפס את רבי אליעזר דוקא, מהו שאצא מסוכה לסוכה, והנה מאחר שבדין זה פליגי רבי אליעזר וחכמים אי אפשר להורות למעשה כחד מהן, והשיבו במתג לשונו לשון ל"א דמשמע הכי והכי. אפס פן תיקשי למה השיבו לישנא דמשתמעי לתרי אפי, לזה ביאר הוא עצמו טעמו של דבר שאני או"מר וכו', מאחר שאני הוא האומר כך אבל חכמים פליגי עלי בזה, והכרחתי להשיבך בלשון הזה דמשמע הכי והכי ויצא ידי הכל ודוק, וק"ל.
•
מצוה - ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' (כג, מ).
ודרשו חז"ל (ויק"ר ל, ז) וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות וכו'.
וטור אורח חיים כתב בסימן תקפ"א מדרש תנחומא (אמור כב) וז"ל: משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו, בא אלי' בחיל גדול לגבותו, כשנתקרב אלי' י' פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך, הניח להם שליש. כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני המדינה לקראתו, הניח להם שליש השני. כשנתקרב יותר יצאו כל בני המדינה לקראתו הניח להם הכל, כך וכו' ערב ראש השנה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עוונותיהם, בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישי[ם], ביה"כ הכל מתענין ומוותר להם הכל וכו'.
והקשה הבית יוסף, א"כ ערב ראש השנה חשוב כמו יום הכיפורים, שמתכפר בו שליש עוונות כמו יום הכיפורים. וי"ל דשליש ראשון קל להתכפר וכו'. ובעל הט"ז (סי' תקפ"א בהקדמה) תירץ קושיית הבית יוסף, שאין אלו השלישים נמחלין לגמרי בערב ראש השנה ובי' ימים, רק דרך העברה, וביום הכפורים הוא מחילה גמורה וכו', יעו"ש.
אבל לא הבנתי כוונתו בזה, דהא לשון וויתר משמע לגמרי מחילה גמורה, כמ"ש (ב"ק נ.) כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן וכו' אלא מאריך רוחי', הרי דהעברה שהוא מאריך רוחי' לא נקרא וו[י]תר. ועוד מנין לו זה כי אם מכח קושיא הנ"ל.