תולדות יעקב יוסף· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה
קדושים
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו וגו' (יט, ג). וי"ל מה קישור יש זה לזה. וכי תימא כדרשת חז"ל (ב"מ לב.) אם יאמר לך אביך חלל השבת אל תשמע לו, וכן בשאר המצות וכו'. קשה, א"כ ה"ל ללמדינו זה בשאר מצות קלות, ואז הי' נלמד במכל שכן בשבת החמורה, מה שאין כן עכשיו. ב' קשה לשון שבתותי שהוא לשון רבים. ג' דהקדים כאן אם לאב, ודרשת חז"ל (קידושין ל:-לא.) ידוע.
ונראה לי דשמעתי בשם המגיד מו' מענדיל לתרץ קושיית התוספות במס' ביצה (טו: ד"ה לוו), שהקשו על הא דאמרינן בש"ס (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, והוא נגד הש"ס דאמרינן לוו עלי ואני פורע. וביאר על פי הש"ס (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות וכו', למה דוקא ב' שבתות ולא שבת אחת. ופירש, כי אדם השלם צריך לשמור שבת בב' בחינות, האחד, בדברים נוגעים לגופו, וב' לנשמתו. וביאר על פי משל למלך שנשבה בנו ידידו בשבי הקשה מכולם, ועברו זמני זמנים ותוחלתו נמשכה מלפדותו ולהשיבו אל אביו. וברוב עתים ושנים הגיעוהו מכתב אביו המלך, לבל יתייאש שמה, ושלא לשכוח נמוסי המלכות בין זאיבי ערב, כי עוד ידו נטויה להחזירו אל אביו על ידי כמה וכמה (טצטקאות) [טצדקאות] במלחמה או בשלום וכו'. ומיד שמח בן המלך שמחה גדולה, אפס שהי' מגילת סתרים, ואי אפשר הי' לו לשמוח בגלוי. מה עשה הלך עם בני עירו אל בית היין או שאר דבר המשכר, והם שמחו ביין שמחה גשמיות, והוא שמח באגרת אביו וכו'. וככל החזיון הזה הוא ממש מצות עונג שבת אל הגוף שהוא החומר, במאכל ומשתה, כדי שיהי' פנאי להצדיק לשמוח שמחה ב' שהוא שמחת הנשמה בדביקות הש"י כל היום, לבל יסיח דעתו מקדושת ומורא השבת קל וחומר מתפילין וכו'.
ובזה יובן קושיית התוס', כי מה שאמרו עשה שבת"ך חול, ר"ל שבת"ך, ולא של הקדוש ברוך הוא, יעשה חול, ולא יצטרך לבריות בתענוגי הגוף הגשמי. מה שאין כן שם אמר לוו עלי, אז אני פורע - כשיעשה לצורך שמחת הנשמה לשם הקדוש ברוך הוא, אז הוא פורע, וק"ל.
וז"ש אלו שמרו שני שבתות, שני בחינות הנ"ל, שבת להגוף ושבת לנשמה, והכל קאי על שבת א', ודאי מיד נגאלין, ודפח"ח.
והנה שבת הנשמה שהוא לטהר מחשבותיו בדביקות הש"י כל היום, אי אפשר כי אם שיהי' לו הכנה מיום ד' לקבל תוספת נפש שהוא מעולם עשיה, מלכות המקנן בעשיה. וביום ה' לקבל תוספת רוח, מתפארת המקנן ביצירה. וביום ו' לקבל תוספת נשמה, ואז סיפק בידו לטהר בקדושת שבת כל היום, מה שאין כן בלאו הכי.
וידוע מה שאמרו חז"ל בברכות (לה:), גוזל אביו (משלי כח, כד) זה הקדוש ברוך הוא הנקרא תפארת, ואמו זו כנסת ישראל, מלכות.
ובזה יובן איש אמ"ו ואבי"ו ת[י]ראו, אז את שבתו"תי תשמר"ו בודאי. ור"ל כשיכין את עצמו לקבל תוספת נפש מאמו ביום ד', ותוספת רוח מאביו ביום ה' שהוא תפארת, אז יקבל נשמה ביום ו', ויש סיפק ויכולת בידו לשמור ב' שבתות הנ"ל בגוף ובנשמה, וק"ל. והכל קאי על שבת א', רק בב' בחינות האמור, ואתי שפיר, והבן.
•
מצוה - קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם, אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם (יט, ב-ד).
והספיקות רבו, א' כפל דבר ואמרת. ב' למה פרשה זו נאמרה בהקהל, ודרשת חז"ל ידוע. ג' איך אפשר שכל ישראל יהיו בגדר קדושים שהיא מדריגה עליונה. ד' מה זה נתינת טעם כי קדוש אני, כי מי יכול לדמות עצמו לקדוש ה'. ה' מה ענין מצוה זו איש אמו ואביו תיראו אל פסוק קדושים תהיו.
ו' פתח ביחיד, איש, וסיים בלשון רבים תיראו, הרי כאן שנים. ומה שדרשו חז"ל (קידושין ל:) אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל תיראו הרי כאן שנים, א"כ למה נאמר איש, שזה סיפוק בידו וכו'. ויש להקשות, א"כ מאחר שאין סיפוק בידה למה נצטוית. והמפרשים פירשו דקאי על אלמנה וגרושה.
ז' ואת שבתותי תשמרו, לשון רבים, ב' שבתות. ח' מאי ענין זה לכאן. ט' אל תפנו ואלהי מסכה, למה נסמכה זה אחר זה. והנה כתבתי ביאור זה במקום אחר, ומה שחסר שם יבואר כאן.
ותחלה נבאר בקיצור סמיכת ב' פסוקים, קדושים תהיו ואיש אמו ואביו תיראו. כי יש איזה קושיא בפסוק קדושים, ויבואר בפסוק איש אמו ואביו ת[י]ראו.
כי נודע מה שהקשה מהרש"א בש"ס דברכות (לג:) דהקשה שם וכי יראה מלתא זוטרתי היא, ומשני אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא וכו'. והקשה מהרש"א, הא אמר זה לישראל ואצלם לאו מלתא זוטרתי היא. וכתבתי ביאר קושיא זו במקום אחר כי משה רבינו ע"ה פתח צינור היראה בעולם, ואהרן פתח צינור אהבה, כמו רבי חנינא שפתח שביל וצינור פרנסה ומזון בעולם, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה כל העולם ניזון בשב"יל חנינא בני (ברכות יז:) דייקא. ובזה יובן אין לגבי דמשה זוטרתי, הכוונה אותו הדור שהי' לגבי דמשה, כשנפתח צינור היראה בעולם, הי' אף להם זוטרתי. ואחר כך בהסתלקות משה רבינו ע"ה מן העולם, נסתם צינור היראה, ואז יראת ה' היא אוצרו, והבן.
ואם כן ה"נ בגדר קדושה, מה שהקשתי לעיל ואיך אפשר שכל עדת ישראל יהיו קדושים. ולפי תירוץ הנ"ל לא קשה מידי, כי כשהיו כל עדת ישראל אצל משה אז הי' בנקל להם שיהיו כולם בגדר קדושים, הנמשך להם מקדושת משה רבינו ע"ה, כמו שכתבתי במקום אחר, שהקשו הקדמונים איך אפשר שכל ישראל היו כולם נביאים. ותרצו, כי על ידי משה רבינו ע"ה נמשך הנבואה לכולם, כמ"ש (במדבר יא, יז) ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו'.
ובזה יובן דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, כי כפל ואמרת אליהם הוא לשון השפעה, כי בהקהל כל עדת ישראל אל משה, אז ישפע מקדושתו אליהם, שיהיו כולם בגדר קדושים. כמו איש אמו ואביו תיראו, שהי' זוטרתא למשה ודורו, והבן.
אך להבין נתינת טעם כי קדוש אני ה', ושאר הספיקות. נ"ל דאיתא בברייתא דאבות (פ"ו מ"ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר כי חיים וגו', ואומר רפאות תהי(') וגו', ואומר עץ חיים היא וגו', ואומר כי לוית חן הם וגו', ואומר תתן לראשך וגו', ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ונשאלתי, דהל"ל שנותנת חיים ללומדיה. הגם די"ל כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קידושין מ:), מכל מקום קשה, הל"ל העיקר.
ונ"ל דכתב הרמב"ן (ויקרא יח, ד) וחי בהם (שם, ה), לפי כוונתו שרוצה חיים כך נותנין לו, יש רוצה בחיי עולם הזה, ויש בחיי עולם הבא, ויש רוצים לדבק בקדושתו יתברך וכו'. ובזה יובן גדולה תורה שנותנת חיים, הכוונה לפי כוונת עושיה שרוצה חיים כך התורה נותנת לו חיים, יש חיי עולם הזה, ויש חיי עולם הבא, והבן.
ובדרך פנימי י"ל, דכ' בספר הקנה לו חכמו ישכילו זאת (דברים לב, כט), שהכוונה שעל ידי לימוד החכמה ימשיך השפע על ידי לימודי ה' לבחי' זאת שהיא מלכות וכו', יעו"ש. ובזה יובן גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה, כי ע"י לימוד התורה ימשיך חיים אל המלכות המקנן בעשיה כנודע. וז"ש ט' פעמים ואומר, להמשיך ולהשפיע השפע מן ט' ספיר[ו]ת אל מלכות בחינה עשירית, כי ואומר הוא השפעה כנ"ל, והבן.
והנה בגדר קדושה יש ג"כ כמה בחינות, יש להתפאר, שעל ידי זה יהי' לו חיי עולם הזה, ויש שכוונתו לחיי עולם הבא. אמנם העיקר קדושים תהיו כי קדוש אני ה', לדבק בקדושתו יתברך. ויתר הביאור כתבתי במקום אחר, והבן.
ועל פי זה נבאר משנה באבות פ"ו (מי"א), כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי [בראתיו] יצרתיו אף עשיתיו, ואומר (שמות טו, יח) ה' ימלוך לעולם ועד.
להבין זה נ"ל דהקשה בזוהר (ח"ב קסג.) למה ברא הקדוש ברוך הוא את היצר הרע שהוא עבד מורד באדוניו, ומשני משל לזונה וכו'.
והנחש הי' ערום מכל חית הארץ אשר עשה ה' (בראשית ג, א), וקשה ל"ל אשר עשה ה', ונראה לי דכתב הרמב"ם (פיה"מ תמורה פ"ה מ"א) תחבולת ההיתר נקרא ערמה וכו', ובזה יובן וכו'.
אמנם דכתבתי במקום אחר ביאור מדרש (ילקוט רמז תשפ"ה) נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים וכו' (במדבר לא, ב). וכן כתבתי במקום אחר (הגש"פ) צא ולמד כי פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל וכו'. הרי שאין עושה שליחתו יתברך.
ובאמת יענש עבור זו לעתיד, כמבואר בש"ס דסוכה (נב.), שלעתיד שוחט הקדוש ברוך הוא למלאך המות וכו', יעו"ש. אמנם שמעתי ממורי זלה"ה ענין שחיטת יצר הרע לעתיד לבוא, שמוציא ממנו הרע שהוא אות מ', ונשאר וכו', והוא שמו יתברך וכו', ודפח"ח.
ונודע כי העולם הזה נקרא עלמא דשקרא, בעת שליטת היצר הרע עתה בזמן הזה. מה שאין כן לעתיד שיתבטל היצר הרע, ויהי' נקרא עה"ז ג"כ עולמו של הקדוש ברוך הוא.
ובזה יובן כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמ"ו דייקא, דהיינו לעתיד, שגם עולם הזה יתקדש בקדושתו יתברך ונקרא עולמו של הקדוש ברוך הוא, לא בראו אלא לכבודו. מה שאין כן קודם, היצר הרע נגד כבודו יתברך, אבל עתה הוא לכבודו יתברך, שנאמר כל הנקרא בשמי דייקא, שגם היצר הרע יהי' נק' בשמו יתברך כנ"ל, ולתכלית זה בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, וזש"ה ה' ימלוך לעולם ועד, דהיינו לעתיד, והבן.
•
מצוה - איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם (יט, ג).
לבאר מצוה זו, נבאר תחלה מצוה - מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה' (יט, לב). והספיקות רבו, תחלה הל"ל ויראת מאלהיך שהיא קודם לכל, ואחר כך מפני שיבה וגו'. ועוד, דהל"ל ותהדר פני זקן.
ונ"ל דהאלשיך פ' קדושים (יט, לב) כתב: שרים בידם נתלו (איכה ה, יב), שסמכו על כח ידם. ופני זקנים לא נהדרו, לשמוע דברי מוסר ועצתם וכו'. אך שמא תאמר מאחר שדרכי מצלחת למה לי לשמוע עצתם, דדוקא בצר פקדוך (ישעיה כו, טז), לבקש עצה לנפשו. לכך אמר ויראת מאלהיך שהוא מדת הדין בעוד שאני ה' מתנהג ברחמים, ודפח"ח.
ולי נראה, דבארתי פסוק (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב והידים ידי עשו. דהקשה בכסף משנה (הל' שופר פ"ב ה"ד) דהרמב"ם כתב בהלכות חמץ ומצה (פ"ו ה"ג) דמצות אין צריכות כוונה, ובהלכות שופר (פ"ב ה"ד) כתב דבעי כוונה. ומתרץ, דבמעשה לא בעי כוונה, דעכ"פ עביד עובדא, מה שאין כן בקול וכו', יעו"ש. ומהרש"א פירש ענין תואר קול יעקב, לשון עקב והכנעה, יעו"ש. וז"ש הקול צריך שיהי' קול יעקב, הן קול בתפלה ותורה או קול שופר, בעי הכנעה, שאז אפשר לכוין ויצא. מה שאין כן בעושה צדקה בידים מצות מעשיות וכיוצא, גם שיהי' ידי עשו סגי, דעכ"פ עביד עובדא, וק"ל.
ובזה יובן, כי אלו השרים שהחזיקו ידי הזקנים, לכך שרים בידם נתלו, וסמכו על זה. וזה הי' סיבה אשר פני זקנים לא נהדרו, מאחר שהוא מפרנסו ומחזיק בידו, וכמאמר חז"ל (סנהדרין נב.) בתחלה דומה לקיתון של זהב סיפר עמו וכו'. ועל פי זה ביארתי פסוק (שמות כה, ג) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. שאם יקח מהכלל גם שאינו נדיב לב, שגילה הכתוב שסופו כך - תחלה יקח זהב, ואחר כך כסף, ואחר כך נחושת, יעו"ש.
אך דכל זה הוא מי שהוא ירא את ה' יראה חיצונית, שהוא יראת העונש, א"כ גם דדרשו חז"ל (פסחים כ:, ב"ק מא:) ויראת מאלהיך לרבות תלמידי חכמים, כדמוכח מפסוק (דברים ו, יג) את ה' אלדיך תירא לרבות תלמידי חכמים, היינו ג"כ שלא יענש, א"כ בנותן צדקה ומפרנסו סובר שמגין זכותו עבורו שלא יענש. מה שאין כן הירא את ה' יראה פנימיות שהיא עם אהבה, גם לת"ח הוא ירא יראה פנימיות עם אהבה, אז גם שמחזיק בידו לא סר יראתו ואהבתו ממנו.
ובזה יבואר קושיית מוהרש"א בפ"ב דשבת (כג:) מאן דדחיל מרבנן וכו', מאן דרחים רבנן וכו'. והקשה, הא אהבה היא מעלה יתירה מיראה וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, דאיירי ביראה פנימיות שהיא קשורה עם אהבה, שהיא למעלה מאהבה גרידא, וק"ל. וכיוצא בזה כתב בספר עללות אפרים מאמר רצ"ט יעו"ש.
וב' מיני יראה א' נקרא אמא תתאה, כמ"ש ויראת מאלהיך, שהיא השכינה. וב' נקרא חכמה עלאה אבא כמבואר בכתבים יעו"ש.
ובזה יובן, איש אמו תחלה, אחר כך אביו, תיראו, שיעלה ממדריגה למדריגת יראה פנימיות. ואז את שבתותי שהם הת"ח שנקרא שבת דכולא שתא, כמ"ש בזוהר (ח"ג קמד:), וגם ערב שבת, המוני עם, מכין לשבת, לפרנס הת"ח שנק' שבת כנז' ברעיא מהימנא שם, תשמרו ליזהר בכבודם, גם שיחזיקו בידם. ואז אני ה' אלהיכם, אהבה ויראה ביחד, שהם ב' מדותי אלו הוי"ה אלדים כנודע, וק"ל.
ובזה יובן מפני שיבה תקום וגו', דכתב החסיד מוהר"י יעבץ בפ"ג דאבות במשנה (מ"ב) רבי (חנני') [חנינא] סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשל[ו]מה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את חבירו חיים בולעו. וזה לשונו: כי המתייסרים מעצמן מועטים הם, לכן הזהיר על המייסר מחוץ. ואמר רעהו, כי לא די שהגדול מחבירו בולעו כדגים שבים, אלא רעהו השוה לו בולעו, ודפח"ח.
העולה מזה כי יש ג' מדריגות, הטובה שבכולם המתייסר מעצמו, וז"ש מפני שיבה תקום, מעצמך, קדם שיבה דילך וכו' (זח"ג רכז:). מדריגה ב', ששומע עצת זקנים בתורה ומוסר ומתייסר וחוזר בו, וז"ש והדרת פני זקן. מדריגה ג', על המתייסר מבחוץ שהיא מוראה של מלכות, וז"ש ויראת מאלדיך שהיא מוראה של מלכות, כמפורש בכתבים הוי מתפלל בשלומה של מלכות, והבן.
•
מצוה - לא תעשו עול במשפט. מצוה - בצדק תשפוט עמיתך (יט, טו).
וי"ל, הא תרי"ג מצות מוטל החיוב על כל א' מישראל לקיימן, וא"כ זה שאינו דיין אינו בכלל ב' מצות הנ"ל, וחסר ממנו ב' מצות מתרי"ג, ועוד כיוצא בזה.
ונ"ל, דאיתא במשנה פ"ג דאבות (מ"ז) רבי אלעזר איש ברתותא א[ו]מר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר (דה"י א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וי"ל דהא דדוד למה לי. וגם לכאורה הוא כפל. גם לשון ידך הוא פורעניות, כמו (איוב יט, כא) יד ה' נגעה וגו'.
וי"ל, דאיתא במבחר פנינים המכונה לחכמי פליסופיא, בשער אמונה וז"ל: אמרו לחכם למה אין אנו רואים בך סימן דאגה, אמר להם מפני שלא קניתי דבר, ופקדתיו, ודאגתי עליו. ר"ל לא קניתי לי מאומה, רק הכל מה שהי' לי הי' מתת אלדים בידי, ואם יקחנו מידי לא אדאג עליו, כי ה' נתן וה' לקח (איוב א, כא), עכ"ל. ופירש בספר חסידים סי' קך"ג: ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כ"מעשהו (תהלים סב, יג), ר"ל שבאמת אינו קנינו ומעשיו של אדם, רק שהקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם כאלו הי' מעשהו של האדם, אך שבאמת הכל של הקדוש ברוך הוא, וגובה מבעל בנים בניו, ומעשיר עשרו, וזה חסד גדול שמשלם לו גמול בעולם הזה, כדי להביאו לעולם הבא, יעו"ש. נמצא הקדוש ברוך הוא גובה שלו משלו, היש חסיד גדול מזה.
והטעם באמת הוא שנחשב כאלו האדם מעצמו נותן, ולא שהקדוש ברוך הוא לוקח מעצמו, וגם מה שנחשב לצדקה לאדם, כאלו נותן לו משלו ולא משל הקדוש ברוך הוא, הוא על דרך שכתב האלשיך בענין הצדקה, כך הוא כאן ביסורין, שמקבל מאהבה כאלו הוא נותן מעצמו, וגם שהי' החזרה ליד הקדוש ברוך הוא בשמחה, כמו שניתנה לו בשמחה וקבלה בשמחה.
וז"ש רבי אלעזר איש ברתותא תן לו משלו, שאם פגעו בך יסורין בגופו או בממונו, תהא מקבל בשמחה, כאלו אתה נותן לו מעצמך, וז"ש תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ומה שנחשב לך לכפרת עון וקבלת שכר לעה"ב, הוא על כי אתה מקבל בשמחה כאלו אתה הנותן מעצמך, ואינו לוקח מעצמו.
וזה נרמז בדוד ב' בחינות אלו, כי ממך הכל, ר"ל שיהי' בשמחה כמו בקבלת הדבר ההוא ממנו יתברך, כי ממך הכל. ומידך נתנו לך, כך כשפגע באדם יד ה', יהי' בשמחה, ואז נחשב כאלו הם בני אדם מעצמו נתנו לך משלהם.
ובזה יובן מצוה הנ"ל לא תעשו עול במשפט, ר"ל על משפט העליון לא תראה פנים עצבות, כאלו נעשה עול ומשפט מעוקל ח"ו מלמעלה. כי הלא הכל שלו, ויהי' בקבלת השמחה כמאמר החכם הנ"ל.
וז"ש ג"כ בצדק תשפוט עמיתך. כי הקדוש ברוך הוא נקרא רעך ועמיתך, שתראה אשר משפטו בצדק ומשפט וחסד גדול כאמור.
וזה יהי' המשך הפסוקים בפרשת האזינו (דברים לב, ד-ז), בתוארי הש"י, הצור תמים פעלו. דקשה הא הצור הוא מדת דין הקשה, ותמים הוא מדת החסד, אברהם שנקרא תמים. וגם, צד"יק הוא מדת הצדק המשפט, וישר הוא לפנים מהשורה, ואיך שיתוף ב' מדות אלו יחד, הא כשיש דין אין חסד, וכקושיית הש"ס (ר"ה יז:) על מדת חסד ואמת, עד דמשני תחלה אמת ואחר כך ורב חסד. וכן הקשה רבי אלעזר ולך ה' חסד, וכתיב כמעשהו, יעויין שם בראש השנה. ועוד, דתחלה איירי בתוארי השם, ואחר כך אמר שחת לו וגו', ופירש התרגום על ישראל, וזה אינו לפי המשך הפסוקים.
ולפי הנ"ל אתי שפיר, שהודיענו משה רבינו ע"ה, כי במקום המשפט והדין שמייסר האדם על עונותיו, הכל הוא חסד, וז"ש הצור תמים פעלו, ר"ל הצור שהוא הדין והיסורין, הוא פועל במדה של תמים, שהוא חסד. והוא, כי כל דרכיו משפט ור"ל אף כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, שאין נושא פנים, ועל כל דברי האדם יביאנו אלדים במשפט. מכל מקום צדיק וישר הוא, שזה הצדק והדין הוא ישר לפנים מהשורה.
והוא - שחת לו, ור"ל מה ששחת ומייסרו לו לאדם, באמת הוא ל"ו לעצמו כביכול, כי הכל שלו ומשלו הוא לוקח, לא בניו, כי אינו של בניו. מכל מקום מייחס החסרון והעונש מצד מומם, כאלו החסרון הוא להם משלהם. וכל זה הוא מצד היושר וחסד לפנים משורת הדין, רק שהם דור עקש, שמעקשין היושר ומעציבין ואינם מקבלין באהבה, וז"ש הלידו"ד תגמלו זאת, ופירש רש"י לפניו אתם מעצי"בין וכו' הלא הוא אביך קנך. וכל המשך הפסוקים זכור ימות עולם, הכל על דרך זה, וק"ל.
עוד י"ל, בצדק תשפוט עמיתך על דרך שזכרתי בפירוש הפסוק (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמ(ו)ר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, שנדרש מסיפא לרישא ומרישא לסיפא, כמו ששמעתי בשם המנוח מוהר"ר ליב פיסטנר יעו"ש. וה"נ קאמר, שהחסיד כשרואה כשלון מעשה הדור, יתלה בעצמו, לפי שגמ(ו)ר החסיד חסידתו לכך פסו אמונים מבני אדם. ובני העולם כשרואין כשלון מעשה הצדיק וחסידי הדור יתלו בעצמן, ויתנו לב לשוב ולפרש הפסוק כי גמ(ו)ר חסיד, לפי שפסו אמונים מבני אדם. וז"ש בצדק תשפוט עמיתך, שידון לכף זכות כל א' את עמיתו, ראש הדור לבני דורו, ובני הדור לראשי הדור, וזה יתן לב לתקן את עצמו כדי שיתוקן בני דורו, וכן בני הדור יתנו לב לשוב כדי שיזכה ראש הדור (למעלת) [למעלה] יתירה עבור זה.
ובזה יובן תן לו משלו, ור"ל על דרך כלום נתתי לך גדולה אלא עבור ישראל וכו' (ברכות לב.), ועיקר רבות הגדולה עבור ישראל, רבתי בדעות, שיהי' לו דיעה והשכל שיוכל להנהיגן וללמדן משפטי האמת והצדק, כמו שאמר שלמה (מלכים א ג, ט) ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הקשה וכו', תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ומשלו תלמדנו ותיישרנו.
ובזה יש מוסר גדול לראשים שלא יתנהגו בא' מך"ד [דברים] המעכבין את התשובה, וא' המתגאה על הציבור שלא לשם שמים וכו'. ולפי הנ"ל שכל גדולתו וחכמתו אינו משלו, רק משלהם, ובזה נקל לו להנהיגם לשם שמים, כי ככה גם הם יאמינו ויאמרו שהשפעת חכמת תורתם והצלחתם הוא על ידי צינור שנשפע בראשי הדור, וז"ש בצדק תשפוט עמיתך, וק"ל.
וזה יהי' כוונת המשנה בפ"ב דאבות (מ"א), רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ור"ל שכל שהאדם המיוחד, כל שיושפע בו דבר שהיא תפארת לעושיה, כגון גדולה וחכמה ועושר, יבין לאשורו שהתפארת הזה נמשך לו מן האדם, לא זכות עצמו גרמה לו זה, רק מן הראשי חכמי הדור נמשך זה שפע חכמה ועושר לכל בני דורו. וכמו שמצינו ברבי פרידא (עירובין נד:) או שיחי' ת' שנה, או שתזכה את וכל בני דורך לעלמא דאתי, ויהבי ליה תרתי וכו'. והוא הדין הראשי הדור יתנו לב להבין שזה החכמה והגדולה הוא עבור בני דורו. וזה הוא ודאי דרך הישר לכולם, בין לראשי הדור בין לבני דורו, וק"ל.
ובזה תבין מ"ש הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה וכו'. דכתב במשנה פ"ד דאבות (מ"ב) בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה וכו', ששכר מצוה מצוה וכו'. שהוא תמוה מה זה שאמר ששכר מצוה מצוה.
הגם לפי מ"ש לעיל בפירוש המשנה תן לו משלו, יובן זה ג"כ, כי כמו שנראה חסדו יתברך בגמול העונש, שלוקח משלו, כן בשכר המצוה שעושה אדם משלו יתברך, כנזכר במדרש (ויק"ר כז, ב) מי הקדמני ואשלם וכו' (איוב מא, ג), כשעושה צדקה הוא משלו יתברך, וכן למול בנו וכיוצא, ומצוה התלויה בבית ובשדה הכל ממנו יתברך, ומה מקום ליתן שכר. מכל מקום, עיקר השכר הוא לפי השמחה ששמח בעסק המצוה והתורה והתפלה. וכן שמעתי ממורי ששכר מצוה מצוה, שאין לך שכר גדול מזה ממה שיש לו תענוג ממצוה עצמו בעשותה בשמחה, שהוא גדול אף אם לא היה שכר יותר די, הגם שבאמת יש שכר עד אין תכלית על מצוה שעושין בשמחה.
אך דאיתא ברז"ל ששכר מצוה מצוה, הוא שנמשך לו מזה עוד מצוה לעשותו, כמ"ש (אבות פ"ד מ"ב) שמצוה גוררת מצוה וכו'.
אך קשה, דאם כן כפל התנא לשונו במתני' הנ"ל, דנקט שניהם, מצו"ה גוררת מצוה וכו', ששכר מצוה מצוה וכו'.
ונ"ל דמצאתי כתוב בהרמב"ם הלכות תשובה פ"ט (ה"א), בענין השכר והעונש, שהוא לעולם הבא, ומ"ש בתורה (ויקרא כו, ג) אם בחוקתי תלכו וגומר, שיש טובת עולם הזה, הענין כך הוא, שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בה תמיד, אז יסיר ממנו כל דברים המונעים כגון רעב וחולי, וישפיע בנו כל טובות עולם הזה המחזיקים ידינו לעשות התורה, שובע ושלום, כדי שנשב פנויים ללמוד ולעשות המצוה, ונזכה לעולם הבא. ובהיפך, שישמן ישורן ויבעט, יסיר כל טובת עולם הזה כדי שלא יקנו עולם הבא ויאבדו ברשעם, וכמ"ש (דברים כח, מז) ועבדת את אויביך תחת אשר לא עבדת את ה' וכו', יעו"ש.
אם כן אף שבעצם אין ראוי לשכר על המצוה, שכל זה הוא משלו יתברך, מכל מקום על שמחת המצוה יתברך יתן לו שכר, וא"צ לשכר יותר כשיתן לו פנאי לעשות עוד מצוה. וידע האדם שיבקש שלום ועושר כדי שיהי' לו פנאי לעשות עוד מצוה, ולא לתקות שכר אחר, עולם הבא וכיוצא, שאין זה מאהבה, כמ"ש הרמב"ם שם בפרק י' וכו'.
וא"כ ב' פירושים הנ"ל אמת, כשיש לו תענוג ושמחה גדולה בעשית המצוה אשר אין האדם מבקש שכר אחר, רק די לו בתענוגי המצוה. אז משפיעים לו טובת עולם הזה לא בתורת שכר, רק שיהי' לו פנאי לעשות עוד מצוה, גם שסוף עולם הבא לבוא ג"כ בהכרח.
וז"ש שכר מצוה מצוה, ר"ל המצוה עצמה הוא שכרו שמתענג בו, ואז ג"כ יזכה ממצוה זה עוד מצוה אחרת לעשותה.
וזה שאמר בן עזאי הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, ור"ל אלו הי' אדם עושה המצוה לתשלום שכר, הי' מקום להדר אחר מצוה חמורה לעשותה, שיהי' שכרה מרובה, מה שאין כן כאן באבות מילי דחסידות, הוא לעשות המצות לשם פועלן, לא לתקות השכר, שאין זה לשמה, כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, ואם כן עיקר המצוה הוא הזריזות והשמחה. וז"ש הוי רץ למצוה קלה, כי שמחת המצוה קלה תגרור המצוה חמורה. ובורח מהעבירה אפילו קלה, פן תגרור החמורה חס ושלום. וכמו שאמר שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.
אך שלא תטעה בזה, כי הרי מצינו לפעמים גם הרשע עושה מצוה ואינו גוררת למצוה שני', ושני' לשלישית, וכן כסדר הזה עד שיהי' צדיק. או הצדיק לפעמים נזדמן עבירה לידו ואינו גוררת לב' וכו'.
ולבאר זה ביאר כוונתו ואמר ששכר מצוה מצוה, שלא דיברה כאן במתים רשעים שעושה מצוה כפורע חוב, ופורק עול המצוה ממנו ועושה מצות אנשים מלומדה. רק ששכר מצוה שיש לו הוא המצוה עצמו, שיש לו תענוג בעשית המצוה, שאם לא הי' לו שום שכר רק זאת המצוה עצמה שמתענג בשמחתה, די לו בשכר זה, אז השמחה של המצוה גוררת עוד מצוה אחרת. וכן עבירה שנזדמנה לצדיק ומצטער בה ושב עלי' מיד, אינו גוררת אחרת, כי אם לרשע שמתענג בעבירה, גוררת לו אחרת, הבא לטמא פותחין והבא לטהר מסייעין (שבת קד.).
ובזה נבאר הנ"ל, דודאי יאחז צדיק דרכו לאט לאט, שיהי' תחלה סור מרע ואחר כך ועשה טוב, ואחר כך יכנס לגדר צדיק, ואחר כך יכנוס לפנים מהשורה שיהי' ישר, וכמ"ש (תהלים יא, ז) ישר יחזה פנימו. מה שאין כן אם יאחז(ו) דרך החסידים שלא בהדרגה, ויעליגו עליו, ויהי' סבה לפרוק הכל. וז"ש איזה דרך ישרה ר"ל שיבוא למדריגות ישר, אינו בפעם א', רק תחלה צריך שיראה שיהי' תפארת לו ותפארת מהאדם, והוא כמו שכתב במדרש שמואל, כגון זה שמניח ב' זוגות תפילין דרש"י ור"ת, שאם יעשה זה הקל שבקלין, אף שהוא מצוה ותפארת לעושיה, מכל מקום אין לו תפארת מהאדם, שמעליגים עליו, רק יאחז תחלה בתמימות עד שישוב למדריגת ישר.
אך כל זה הוא בדבר שהוא לפנים מהשורה, אבל מה שהוא מצוה מהתורה, הוי זהיר במצוה קלה וכו', שאל תניחנה מלעשותה מפני המלעיגים שיאמרו ראה זה מהדר אחר מצוה קלה, וכי חסיד הוא. דזה אינו, דאתה יכול להשיבן שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והוי מחשב הפסד מצוה שתניחה מפני המלעיגים, כנגד שכרה שתרויח מהם בהנחת המצוה. לכך אל תחוש להם, והזהר ועשה לשם פועלן ואז תשכיל, וק"ל. ובזה מדוקדק לשון שאין אתה יודע, כי הוא ללמוד מה שתשיב למלעיגים, ודי בזה.
ונחזור לענין הנ"ל, בביאור מצוה בצדק תשפוט עמיתך כנ"ל. וכן מצאתי בספר חסידים סימן קי"ג: אם ירננו על צדיק שמקרה רע קרהו, תדע שהוא בעון הדור, שנאמר (איכה ד, כ) משיח ה' נלכד בשחיתותם וכו'. אם כן קאמר בצדק תשפוט עמיתך, תחלה קאי על הקדוש ברוך הוא, דלא עביד דינא בלא דינא אף בעונש הצדיק. ושמא תאמר יש לחשוד הצדיק שאין תוכו כברו, לזה יש לפרש גם כן בצדק תשפוט עמיתך, שהוא באמת צדיק בדינו, רק שהוא נענש בעון הדור. וכן הצדיק ישפוט בצדק הדור שהם נענשין עבורו. ויתחברו שניהם יחד לשוב כאחד, שהם חיבור הגוף והנפש, שתחלה יקשט את עצמו שיעשה מהגוף שלו נשמה, שיתהפך מחומר אל הצורה, וכמו שעשו בפרט כך יעשו בכלל אם אנשי דורו שהוא הנפש והצורה, ובני דורו הם גופו וחומרו. ויראו הם ג"כ להתחבר עם הנפש שלהם, אז בנקל נתהפכו ונעשו מחומר צורה.
וזה נראה לי פירוש המשנה (אבות פ"א מי"ד) הלל אומר, אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי. והוא תמוה. וי"ל דרמז כאן מוסר גדול על ראשי הדור, כמו הלל שהי' נשיא ישראל, איך יתנהגו עם בני דורם. וגם מוסר לבני דור איך יתנהגו עם ראשיהם. לכך כפל במלות שונות.
והוא, אחר שכל העולם הם קומה שלימה פרצוף אחד, בסוד עולם שנה נפש, ומה שיש בפרט באדם יחידי כך הוא בכלל. וכמו שיש באדם פרטי חומר וצורה, כך הוא בכלל עיר או מדינה, הראשי עם הם הצורה והנשמה של בני דור, ובני הדור הם החומר של הצורה. לכך דרשו בש"ס דעירוכין (יז.) זה דור דור ודורשיו, שהדור לפי דורשיו, ודורשיו לפי הדור. כי לפי זכות ובהירות הנשמה כך הוא זכות הגוף, שאם הנשמה עכורה הגוף יותר עכור, וההיפך בהיפך. לכך משה שהי' סוד הדיעה, לכן בני דורו היו גם כן דור דיעה. וכן בכל דור ודור הוא בערך בחינה זאת.
לכך אם רוצה לתקן הכלל, צריך תחלה תיקון הפרט בתיקון עצמותו שיעשה מחומר שלו צורה, ואז ממילא נתעורר בהם שהם כלולים בו ג"כ התעורר[ו]ת תשובה. ובנקל יוכל לתקן דורו, שיעשה מחומר שלהם צורה.
וכאשר כתבתי בחיבורי על ש"ס דעירוכין (טז:) תמה אני אם יש בדור הזה מי שיקבל תוכחה וכו'. כי כשמוכיח את הרבים ואינו כולל את עצמו בתוכחתו, אין עושה בהם רושם.
וכן שמעתי בשם מורי בענין התפלה וכוונתה ויחודים, שצריך לקשר את עצמו בהם, וידוע שהוא עולם קטן, ובהתעורר[ו]ת דלמטה יתעוררו למעלה למעלה, וישפיעו למטה עד מדריגתו של זה האדם המכוין זה, ומקבל משפע' וכו'.
ואמרתי שזה פירוש הפסוק בפרשת התשובה דנצבים (דברים ל, יא-יד) כי המצוה הזאת לא נפלא"ת הוא מ"מך וגו' לא בשמים הוא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ור"ל כי המצוה הזאת, התשובה והתפלה בכוונה וביחודים, אינו דבר (מפורש) [מופרש] ומובדל ממך, כי הוא בך בעצמך, וז"ש לא נפלאת מ"מך. כי לא בשמים היא, ר"ל שתכוין הכוונה למעלה בשמים וכאילו אינם בך, כאלו הוא דבר נבדל ממך, דזה אינו, רק בפיך ובלבבך לעשותו, כשתעשה היחוד בפיך בלבבך, בך בעצמך, לעשותו, אז ממילא נתעורר ונעשה מיד למעלה. והבן זה, כי הוא פנה ויתד שהכל תלוי בו, בין בתורה ותפלה ותשובה בין בעצמו בין באחרים, ועל דרך שזכרתי.
וזה שרמז הלל נשיא ישראל בצחות לשון, רמז מוסר לעצמו ולבני דורו, וממנו ילמדו כל דור ודור ודורשיו. כי נודע שיש מדה ראשונה הנק' אין, וכנזכר באדרא (זח"ג קכט.) היש ה' בקרבנו אם אין (שמות יז, ז), ומדה אחרונה נק' אני, ואותיות דדין כאותיות דדין, בסוד אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו). וכל מה שיש בעולם של מעלה יש בשנה ובנפש האדם, שיכול האדם לתקן ולעשות ממדה אחרונה שתהי' ראשונה, כי מן אותיות רש"ע שהוא המיתה מדריגה אחרונה, כשחוזר בתשובה נעשה שער אשר צדיקים יבואו בו. וז"ס כפשע ביני ובין המות (שמואל א כ, ג). וז"ס אין בין חמץ למצה אלא משהו, ואין כאן מקומו.
וכמו שיכול האדם לעשות זה בפרט מן הגוף וחומר שלו, שהוא הפחות שבמדריגות, יכול להפכו אל מדריגות צורה שהיא ראשונה, כך יכול לעשות בכלל, לעשות מן רש"עים להפך לאותיות שערים שצדיקים יבואו בו. רק שאין בכלל אלא מה שבפרט, שבתיקון הפרט את עצמו, שהוא ראש כולל בני דורו, אז בנקל יכול לתקן בני דורו שהם איבריו וחומר גופו.
וז"ש אם אין אני ל"י, ר"ל כשאין אני בעצמי מתוקן תחלה להפך מחומר אל הצורה שיתהפך ויעשה אי"ן מן אנ"י, וז"ש ל"י ר"ל בעצמי תחלה, אם כן מ"י ל"י, ר"ל אם כן מי מאחרים שיהי' ל"י שיתקרבו לי ויתהפכו לבחינתי, אחר שלא תקנתי הדבר תחלה לי ר"ל בקרבי, לעשות מן החומר שלי צורה בעצמי בקרבי בגופי ונשמתי, כל שכן שאי אפשר לתקן אחרים. לכך צריך תיקון את עצמו תחלה, ואחר כך את אחרים.
אך אם תיקן את עצמו ועשה תשובה על חטאיו הנודעים לו לפי רז"ל, ובני דורו אינם חוזרים בתשובה ועומדים לעצמם כאלו הם נפרדים ממנו, הוא בשביל א' מן ג' סבות, והוא כוונת המשנה באבות פ"ב (מ"ד), הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך וכו', ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר לכשאפנה אשנה וכו', ואל תאמר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע וכו'.
והוא דמניעת תיקון ראשי הדור את בני דורו הוא על א' מסבות שנזכר, או שלא תיקן את עצמו תחלה, והוא כולל לכל בני דורו.
או שאינו עם בני דורו בסוד זווג ראשון, רק זווג שני, כנודע מכתבים שכל מאכלי אדם ועם ביתו ומשא ומתנו ודורו וזווגו, הכל באין עם האדם בתולדתו מנצוצין שלו. זכה האדם במעשיו הטובים, ונזדווגו ונזדמנו לו נצוצין שלו ששייכין לו בתולדותו לתקנם, וזה נקרא בסוד זווג ראשון, ונעשה לו עזר, שעוזרים לו בדביקות הש"י לעמוד על משמרתו ועבודת ה'. ואם לא זכה, אז הוא כנגדו, שנזדמנו לו נצוצין אחרים במאכלו וח"ו מחטיאין אותו, כמו שנעשה ליוחנן כהן גדול שנעשה לסוף פ' שנים צדוקי (ברכות כט.), על ידי אכילתו בקדשים בלא כוונה, שנזדמן לו ניצוץ א' והחטיאו. וכן באשתו שהיא רעה, ובני דורו שהם סרים ומרים נגדו, בסוד זווג שני, והם כנגדו.
ובתיקון מעשיו, אז כשם שאישה רעה מצוה לגרשה ויבקש זווג הגון, כך ילך מעיר הזה - דביש לי' בהא מתא ליזל במתא אחריתי (עי' ב"מ עה:), כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות דיעות (פ"ו ה"א), אולי יזדמן לו זווג ראשון. או שהגלות עם התשובה מכפר עונו, וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז), שיהיו הראשונים סרים למשמעתו, ויתחבר הגוף עם הנפש כאחד, ויהי' נעשה מן זווג ב' ראשון.
והנה יש עוד בחינה, שהוא אפשר שתיקן מעשיו, ואינו צריך לחזור ולשוב עוד, ומכל מקום אי אפשר להחזיר למוטב את בני דורו, כי לא בדעת ובהשכיל עשה תשובתו, כי טעה בזה מה שאמרו חז"ל (ב"ב ס:) יקשט את עצמו תחלה ואחר כך יקשט אחרים, וסבר שיש זמן בין קישוט שלו לקישוט אחרים, כאלו אחרים הם נפרדין ממנו, וקישט את עצמו תחלה לבד, ולא נתכוין לכלול אותם עמו, לכך נשארו באמת נפרדין לעצמן. אבל צריך עכשיו כשהוא בקישט את עצמו, לכלול גם כן את בני דורו אתו עמו, ואז בנקל יכול אחר כך לתקן אותם ולהחזירן למוטב. וז"ש הלל וכשאני לעצמי, ר"ל כשכוונת קישוט את עצמי הוא רק לעצמי, בלא שיכלול אתו עמו את בני דורו, א"כ מה אני, ר"ל שוב אי אפשר לתקן אחרים ג"כ, אחר שהוא הפרידן מעצמו. לכך אם לא עכשיו אימתי, ר"ל מיד בקישוט את עצמו יכוין ג"כ לכלול כל נצוציו שהוא כל בני דורו, ואז טוב לו ולהם סלה, וק"ל.
ועל פי זה נראה לי להבין פירוש ש"ס דיומא (פו:), גדולה תשובה דמוחלין לו ולכל העולם. והקשה הרי"ף ומוהרש"א וכו'. ולדברינו אתי שפיר, וק"ל.
ומה שרמז כאן, פירש הלל במפורש במשנה פ"ב, וז"ש אל תפרוש מן הציבור כשתעשה [תשובה, ור"ל] שיאמר האדם מה לי לדאוג על הציבור, אראה לקשט את עצמי. לכך אמר דזה אינו, כי באמת כל ישראל הם אחדות א', זה חומר וזה צורה, וכמו שהחומר שהוא הגוף צריך הנשמה, כך צריך הנשמה אל הגוף. לכך אל תפרוש מהם, ותתחבר עמהם להשגיח עליהם בעין חמלה להחזירן למוטב.
ושמא תאמר אני איני פורש מהם, הם פורשין עצמן ממני, והם מנגדים לי בכל דבר. לכך אמר אל תאמין בעצמ"ך, ר"ל מה שאתה בעצמ"ך שנפרשו ונבדלו ממך, תדע שזה סבת עונך, ואף על פי שיודע אתה שאינך חוטא לפני המקום, אל תאמין בעצמ"ך, ר"ל מאחר שאתה רואה שאתה נשאר גלמוד מהם ואתה רק לעצמך, זה אות ומופת שאל תאמין בך. וז"ש אל תאמי"ן, והראי' שאתה בעצמ"ך, כי ברצות ה' דרכי איש הלא גם אויביו היו משלימין אתו, אלא ודאי שאינך מתוקן עדיין.
ואחר שאמר רמז מוסר לחכמי וראשי הציבור שלא יפרוש מהציבור, חזר והיסב פניו אל הציבור להוכיח אותם איך יתנהגו עם ראש הדור לבל יפרשו את עצמן ממנו בכל דבר, כי הנזק גדול להם כפרישות הגוף מן הנשמה וכו'. ואם נפשך לומר שאתה פורש ממנו מחמת שאין דרכיו ומעשיו ישרים בעיניך, לכך אמר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, בשלמא אם אתה היית במדריגתו לעשות כל מעשיו הטובים, אז היית יכול לדונו כך או כך, במדה א' שנראה לך גרוע או בב' וג' מדות, אך מאחר שאתה אינך בגדרו ומקומו, שהוא בחינת נשמה ואתה בחינת הגוף וחומר, ואין החומר יכול לדון את הנשמה לזכות או לחובה.
ואם אתה פורש ממנו לא לגדר מואסך בו, רק לפי שהוא מזהיר על דברים שאי אפשר לאדם לעמוד בו, כי לא ניתנה תורה רק לאוכלי המן, מה שאין כן לאיש טרוד בפרנסת אשתו ובניו, ויש עליו עול מסים וארנונות. לזה אמר ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, שסופו להשמע, ור"ל חזר הלל והשיב פניו אל ראשי הדור שיאחז צדיק דרכו לאט לאט, ולהיישיר את העם בהדרגה, מה שאין כן שאם יחמיר עליהם, אף שבשעת מעשה נשמעו דבריו, מכל מקום אין סופו להשמע, יהי' סיבה שלא ישמעו כלל וכו', וז"ש אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, רק בהדרגה, ואז שסופו להשמע.
ואחר כך חזר והשיב פניו אל הציבור, ואמר, אף שאמרתי לראשי הדור שיאמרו לך בהדרגה כדי שסופו ישמע, כל זה אמרתי לו בדרך עצה בשביל חלושי הדעת נשים ועמי הארץ, שאם לא ירגילנו בהדרגה יפרוק עול מכל וכל. אבל אתה החכם והמשכיל אשר נקרא איש, שהוא זריז ונשכר שעושה תשובה מיד בבחרותו כשהוא מוצא ומצוי, ראוי לעסוק בתורה ומעשים טובים כל זמן שאתה יכול, כי אם אתה ממתין על הסוף שסופו להשמע, אין זה דרך המובחר, וז"ש אל תאמר לכשאפנה אשנה שלא יהי' סבה לבטל הכל - שמא לא תפנה.
או יאמר על דרך שכתב האלשי"ך (משלי ו, ט) כי באים הרהורי תשובה לכל אדם, ובעת יחם לבבו ורוצה לנדור ולהזיר את עצמו מכל עניני עולם הזה, אז בא היצר הרע ואומר, טוב עצתך, רק תחלה תגמור עסק משא ומתן זה שיהי' הכנת פרנסתך, ואחר כך תעשה מה שלבך חפץ, וכוונתו לדחותו רק משעת חימום וכו'. לא תאבה לו ולא תשמע אליו, רק מיד בעת חימום ידור נדר ויעשה וכו'.
וז"ש, אם שהזהרתי לראשי הדור שיאמרו לך רק מה שסופו להשמע, ולא מיד. אבל אתה שיודע בעצמך כי יחם לבבך ובוער בקרבך אהבת ה', אל תשמע ליצר הרע האומר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. כי היצר הרע רוצה רק להדיחך מעת חימום, רק מיד חזק ואמץ וה' יהי' בעזרך. וז"ש הלל גם כן במשנה הנ"ל אם לא עכשיו אימתי, וק"ל.
איברא דיש במשנה אם אין אני לי וכו', דבר פנימי. וגם להבין מ"ש בזוהר פנחס (רכב:) לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני (עי' תהלים פו, א-ב) אמאי כדי שתתחסד עם אני, דאתמר בי' אני והו, ווי למאן דאפריש אני מן הוא, הה"ד (דברים לב, לט) כי אני אני הוא אנ"י אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא וכו'.
לבאר זה לפי ענין הנ"ל, הוא דאיתא עוד שם דף ר"מ ע"א: פתח ואמר, שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' (ישעיה נא, א), רודפי צדק, אינון דאזלין בתר מהימנותא, רודפי צדק ודאי, [אינון דאזלין בתר מהימנותא רודפי צדק ודאי] אינון מבקשי ה', אי בעיתו למנדע מהמנותא, ולאחדא להאי צדק, לא תסתכלון בה בלחודהא כשאר בני עלמא דגרמו מיתה לגרמייהו על דא, אבל הביטו אל צור חוצבתם וכו'.
וכבר שמעתי פירוש מאמר זה ממורי, הוא ענין כלל גדול בעבודת ה', וכעת נשכח ממני כולו. ונראה מכל מקום להעלות מעט קט, ואיני יודע אם הוא בכללות דבריו או לאו, והש"י יצילינו משגיאות.
והוא, שכבר נזכר שכל תפלות האדם יהי' לתועלת השכינה, שהיא נקרא תפלה - ששואלת ומתפלל(ו)ת מדודה למלאות חסרונה, וכל מה שנחסר לאדם הכל הוא בשביל החסרון שבשכינה, וצריך האדם שיתפלל למלא חסרונה שמה, ובתיקון למעלה ממילא נמשך למטה, שגם שם היא א' מאיברי השכינה, כי מלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), ואין לך מקום פנוי ממנה.
אך הלב יודע מרת נפשו שאין כל העתים שוות, שאם ח"ו יש לאדם איזה צער גדול, ותפלתו הוא על עצמו, ואינו משים על לבו שצער זה הוא בשכינה. ויותר הי' ראוי להתפלל עליה, כי ממנה פנה ויתד שהכל בה. או שהוא מתפלל, ובתוך כך נזכר שצריך להניח את עצמו ולהתפלל על השכינה, רק שאינו יוכל להתאפק על צער עצמו. ואם יאמר שהוא מתפלל על השכינה, ובוחן לב הוא ה' היודע שאין זה אמת, אפשר שח"ו נדחה מכל. וע"כ יתפלל בפשוטו לפי מה שהאדם הוא במדריגה בעת ההיא, רק שיהי' פיו ולבו שוין, כי דובר שקרים לא יכון וגו' (תהלים קא, ז), וכן שמעתי מפורש מפי הרב המגיד מו' מנחם מענדל, ודפח"ח.
והנה בחינה פחותה הוא נקרא מלכות בלחוד, מה שאין כן כשמייחד השכינה בהקדוש ברוך הוא בתפלתו, על ידי שנותן לב שזה היא השכינה המתפללת אליו יתברך, אז הוא דבוק אל חיים, שזעיר אנפין נקרא חיים, מה שאין כן מלכות נקרא רגלי' יורדת מות (משלי ה, ה). וכשמייחד מלכות על ידי יסוד צדיק הנקרא חי, אז הוא ג"כ נדבק שם בחיים.
אם כן ז"ש שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה', דלא תסתכלון בה בלחודהא כשאר בני עלמא, המתפללין על עצמן, רק איזה חסיד המתחסד עם קונו. וז"ש רודפי צדק מבקשי ה', דאינון צדיקיא שליחא דמטרוניתא הן, וכאלו הם מבקשין אל ה' עבור צדק, לייחד שכינתא בהקדוש ברוך הוא, וז"ש הביטו אל צור חוצבתם, ואל מקבת בור וכו', והבן.
וז"ש דוד שמרה נפשי כי חסיד וכו', ר"ל שתשמרני מן הצער שלא ירד על המדריגה פחותה הנ"ל, כי חסיד אני, אמאי, ר"ל לא לתועלתי רק כדי שאוכל להתחסד עם אני, שיהי' תפלתי עבור השכינה, לייחד אנ"י עם הו"א, מה שאין כן כשאדם בצער, אי אפשר להתפלל ולייחד בדרך זה כנ"ל.
וז"ש, כי יש ב' מדריגות, והוא, אני - ר"ל מלכות בלחודא, כתפלת המוני עם. ויש עוד בחינת תפלה לשלומי אמוני ישראל, וז"ש אנ"י הו"א, ר"ל שמייחדין בתפלתן אני עם הוא, שהוא יחוד ה' עם ו'. ועתה ביאר הפסוק עצמו טעם דבר זה, כי יש הפרש גדול בין ב' מדריגות כהפרש בין מות לחיים, כי אנ"י אמית, ר"ל כשהוא בלחודא נקרא מיתה, מה שאין כן בחיבור ו' אחיה, וז"ש ואחיה, ר"ל ו' אחיה, כנ"ל. וז"ש מחצתי, ר"ל דקאי על אני בלא ו' שנזכר בריש פסוק. מה שאין כן כשהוא בחיבור ו', ואני ארפא. לכך שפיר הוצרך דוד להתפלל שמרה נפשי שלא אבוא למדריגה פחותה הנ"ל, שהוא מקום מיתה ח"ו.
והנה יצא תועלת, שאם לא יכול האדם לעלות במעלת רמות, וע"כ מתפלל בהדרגה זו, וכשנזכר שהוא במדריגה כ"כ עד מקום המות ח"ו, ונפלה עליו אימה ופחד, אז נתייחד יראה עם נורא, ונעשה ג"כ ייחוד, והש"י יכפר אם שגיתי.
וזה צחות לשון הלל אם אין אני לי מי לי וכו', שאין זה לשון בתמי' כפי פשט העולם, רק הוא בניחותא, אם אין אנ"י ל"י, ר"ל אם אין התפלה הנקרא אנ"י כנודע, ל"י, ר"ל לתועלת עצמי, רק כאלו השכינה היא המתחננת ומתפללת מהקדוש ברוך הוא דהיינו יחוד קב"הו. אז מ"י לי, כי יש מדה הנקרא מי שהוא בינה הנקרא אלדים חיים, והוא חיי המלך שממנה החיים. ואחר שקשר את המלכות אל הקדוש ברוך הוא שהוא החיים, הנמשך לו מוחין מבינה הנק' חיים, אז ממילא גם לי נמשך חיים, כי אי אפשר בלאו הכי, אף שלא נתכוין לעצמו.
מה שאין כן כשאנ"י לעצמ"י, ר"ל כשהתפלה הוא לעצמי שהיא מדריגה פחותה הנ"ל לתועלת עצמו, מה אני וכו'.
לכך יש לאדם שהוא במדריגה זו להיות ירא וחרד על עצמו, ואז נתעלה, וז"ש ואם לא עכשיו אימתי, והבן.
ועל פי הנזכר לעיל נראה לי לבאר מתני' דפרק ד' דאבות (מכ"ב), הוא הי' אומר הילודים למות והמתים להחיות, והחיים לידון לידע ולהודיע ולהוודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא וכו'. והנה מתני' זו פלאי, מלבד הדקדוקים דהל"ל והמתים לחיות, כמו למות, מאי להחיות, משמע את אחרים להחיות. גם ג' לשונות כפולות, לידע משמעותו מאחרים, ולהודיע לאחרים, ולהוודע מעצמו, כמ"ש הרב יעו"ש, ולמה זה, ומה בא להודיע בזה.
ונראה לי לבאר תחלה ש"ס דראש השנה (טז:) אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן ג' ספרים נפתחין בראש השנה, א' של צדיקים גמורים, וא' של רשעים גמורים, וא' של בינונים. של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לחיים לאלתר. של רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינונים, תלוים ועומדים עד יום הכפורים, זכו נכתבו לחיים לא זכו וכו'. והקשה הרי"ף ל"ל ג' ספרים, ב' סגי, דבינונים אם זכו נכתבו בין צדיקים גמורים ואם לא נכתבו בין רשעים גמורים וכו'. ועוד הקשה, אם לא זכו נשאר בינוני א"כ למה נכתב למיתה, ושאר הספיקות יבוארו מאליהן.
ונ"ל, דכבר זכרנו שכל עיקר ותכלית בריאת האדם שנברא בחומר וצורה, הוא שישתדל כל ימיו לעשות מחומר צורה, ואחר שעשה זה בפרט בקישוט את עצמו, יעשה בכלל לקשט את אחרים להחזירן למוטב. כי הצדיק שהוא הנשמה והצורה של כללות העולם, והרשעים הם החומר ובעלי הגוף של כללות העולם, וצריך הצדיק להשתדל כל ימיו לעשות מחומר צורה, שיקרב את הרשעים תחת כנפי השכינה, שהוא עיקר ותכלית הכל. אך דכתבו בעלי המחקר שאי אפשר לקרב ב' הפכים, כי אם על ידי דבר ממוצע, כמו שהי' בעת בריאת העולם בחינת ממוצע בין אין ליש, והוא הנקרא היולי, כן בכל דבר צריך להיות בחינה ממוצעת, המחבר ב' הקצוות שני ההפכים מצד שיש לו בחינה א' קרובה אל כל אחד משני הקצוות האלו, וכן הענין ד' היסודות וכמ"ש הרמב"ן בשם חכמי הטבעים (בראשית א, א), על פסוק (שם א, ב) והארץ היתה תהו ובהו וכו', עיין בעץ חיים שער החשמ"ל דף רך"ב ע"א, יעו"ש.
ובזה נבוא לבאר הנ"ל, דקשה עוד מה שהקשה הרי"ף, דהא משמע דיש יותר מג' ספרים כמשמעו בש"ס, ספר"י חיים וספר"י מתים פתוחין לפני[ו] וכו' (ר"ה לב:). ועוד, דמשמעות הש"ס צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לחיים, משמע שיש צדיק שאינו גמור, וכן יש רשע שאינו גמור, ורשע גמור, ובינוני. ועל כרחך הוא כמו שכתב מוהרש"א דצדיק גמור כולו זכיות, שקיים כל המצות רק שוגג א' עשה, כי אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא שוגג א'. וצדיק שאינו גמור, שקיים רק רוב מצות וזכיות. ורשע גמור כולו עונות רק זכות א' יש לו, ורשע שאינו גמור רובו עונות ויש לו מיעוט זכיות, ובינוני הוא מחצה על מחצה. הרי יש ה' ספרים, ואיך אמר רבי יוחנן ג' ספרים ותו לא. ועוד, דבינוני שלא זכה עד יום הכיפורים נכתב למיתה כמו רשע גמור, היתכן זה.
לכך נראה לומר בביא[ו]ר דבר זה, כמו שהקשה הבית יוסף (ד"ה ומ"ש דשמנה) על טור ביורה דעה סימן ך"ט, דאמר ח' מיני טריפות הן, וברייתא (חולין מב.) מנה י"ח טריפות. ומשני, מנין דשמונה עדיף שהם סוגים יותר כוללים, כי הרמב"ם (הל' שחיטה פ"י ה"ט) מנה ע' טריפות, יעו"ש.
וה"נ אעפ"י שיש יותר מג', מכל מקום כולם כלולים בג' ספרים, שהם ספר וספור וסיפור, כמ"ש בספר יצירה (פ"א מ"א), ובהם העולם נברא, שהם ג' קוין בחכמה ובתבונה ובדעת, אשר בהם ידע בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ וכו' (ברכות נה.), ובאמת יש ה' מדות בפרט, ועוד הם ז' מדות בפרטי פרטן, שהם ז' ימי הבנין, אלא שהכל נכללו בג' קוין. וה"נ בספרים הנ"ל, נקט סוג היותר כולל שהם רק ג' ספרים, ימין ושמאל ואמצעי המחברם, לכך תני מנינא, למעט שאר הספרים, כי נכללו באלו.
והנה הצדיק גמור עם הרשע גמור שהם שני הפכים מקצה אל קצה, בזה אין מקום להמתין עד יום הכיפורים, שמא יתקרב זה הרשע אל הצדיק ויעשה מחומר צורה, דזה הוא בלתי אפשרי כלל, שאין לזה שייכות עם זה כלל, כרחוק מזרח ממערב. והחוש והנסיון מעיד על זה, אשר עינינו רואות מאלו הרוכלין המחזירין בעיירות, שבבוא איש חכם צדיק ישר ונאמן לעיר של צדיקים חכמים, דבריו נשמעין, וההיפך בעיר שאינן צדיקים, אין משגיחין בדבריו ולא נכנס באזנם כלל. מה שאין כן איש בינוני או צבוע, בבוא לעיר מלא חכמים צדיקים אין דבריו נשמעים, וההיפך בין רשעים נשמעין דבריו. והוא כפי הנמשל ששמעתי ממורי שנשלח בן המלך מעל פניו וכו', ולא החזירו ע"י שר, כי אם על ידי איש המוני כמו שנעשה הבן.
לכך דקדק שפיר רבי יוחנן בלשונו ואמר, צדיקים גמורים ורשעים גמורים, שהם שני הפכים, אין להם מקום להאריך עוד, שאלו ואלו נכתבין ונחתמים מיד בראש השנה, זה לחיים וזה למיתה.
מה שאין כן הבינונים, ר"ל הבחינה הממוצעת שבין צדיקים גמורים ורשעים גמורים, והם בבחינה פרטית באמת יש ג' כתות, צדיק שאינו גמור, ורשע שאינו גמור, ובינוני [ובזה מבואר קושיא דלעתיד אמר ג' כתות, וכאן אמר ג' ספרים], א"כ זה הבינוני יש לו חיבור עם הצדיק שאינו גמור, מצד זכיות שלו שהם כמעט קרובים בבחינותיהן, וגם יש לו שייכות עם הרשע שאינו גמור, מצד עונותיו. וגם צדיק שאינו גמור עם רשע שאינו גמור אינן רחוקים מאוד, לכך תלוין ועומדין עד יום הכפורים.
זכה זה הבינוני הפרטי להתחבר עם הרשע שאינו גמור, לקרבו לזכות ולהכריעו בקו הימין, ולעשות מחומר צורה. או שזכה צדיק שאינו גמור שג"כ נקרא בינוני דרך כלל בג' ספרים הנ"ל, לזכות זה הרשע שאינו גמור לקרבו בימין, נכתב עמו לחיים. לא זכה, אלא נשאר זה הבינוני, דהיינו רשע שאינו גמור שנקרא בינוני בכלל הנ"ל, נשאר בטבעו שלא נתקרב אל צדיק שאינו גמור, ומכל שכן אם נתקרב בינוני הפרטי או הצדיק שאינו גמור שנתחבר אליו ג"כ, ונעשו כולם רשעים שאינן גמורים ח"ו, נכתבים למיתה.
וממילא זה הבינוני הפרטי, שהוא באמת בינוני, שנשאר מחצה על מחצה, נשאר בספרו הבינוני, שלא נכת(ו)ב כאן וכאן, ובזה אמרו בש"ס (ר"ה טז.) אדם נידון בכל יום. ושפיר צריך ג' ספרים, כי ודאי נשארים בינונים בכל השנה, ונשאר בספרו, וק"ל.
ובזה נראה לי לפרש מאמר הש"ס דשבת (קיט:) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו. וכבר זכרתי בשם הרב המגיד מבאר, יעו"ש.
ולי נראה פשוט, על פי מאמר חז"ל (סנהדרין פב:) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (במדבר כה, יא), לפי שהיו שבטים מבזין אותו, הראיתם בן פוטי שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז, לכך יחסו הכתוב אחר אהרן.
והענין במה שדקדק לומר לכך יחסו וכו', מה שאין כן בלאו הכי. והוא, דזכרנו דאי אפשר לחבר ב' הפכים הנקרא שלום, כי אם על ידי בחינה ממוצעת וכו', דאז יש לו חיבור ושייכות עם בחינה זאת, וגם יש לו חיבור עם בחינה שכנגדו. והנה כשיש בחינה ומדה גרועה לחכם וצדיק, וברשעים יש קצת מדה טובה, אז יש מקום חיבור זה עם זה. ומה שאין כן אם הצדיק בתכלית השלימות, והרשע בתכלית הגרעון, אין מקום חיבור ביניהם. ולכך אמרו (יומא כב:) מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא הי' בו דופי, כי צריך שיהי' קופה של שרצים תלוין אחריו, אז אינו גבה לב ורוח, ונתחבר עם כל המדריגות הנמוכין ועולה עמהן.
והנה נתעלמה הלכה מכולן הבועל ארמית שקנאין פוגעין בו (סנהדרין פב.), רק פנחס אזר כגבר חלציו לקנא ולעשות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים, כמאמר הכתוב (במדבר כה, יא) השיב את חמתי מעל בני ישראל, כי הוא היה בחינה ממוצעת, בין הקדושה, והקליפה שהם רשעי ישראל, כי מצד אם הי' ממי שפיטם עגלים לע"ז, ומצד אביו הי' שלשלת היחוס והקדושה מזרע אהרן, ואם כן לו נאה לעשות שלום לחבר ב' הפכים יחד, וז"ש הנני נותן ל"ו בריתי שלום. וז"ש לפי שהיו השבטים מבזין אותו וכו', וזה גרם לו שנתייחס אחר אהרן, וניתן לו ברית החיים והשלום, וק"ל.
ואם כן שפיר אמר כי המבזה תלמיד חכם, ועל כרחך מצד שמצא לו איזה חסרון, אם כן אדרבה עם זה ראוי לך לחבר, שהוא בחי' ממוצעו' בינך לבין הקדושה. דאם אינך מתחבר עם זה, מכל שכן עם גדול במעלות רמות פשיטא אין לך שום חיבור והתקשרות אתו עמו, ואם כן אין רפואה למכתו, והבן.
ובזה יובן משנה דאבות הנ"ל, הילודים וכו'. טעם שנקרא הכשרים ילודים, על דרך הכתוב (תהלים ב, ז) אני היום ילדתיך. וגם שמוליד בכל יום ורגע, כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (בר"ר ל, ו). מה שאין כן הרשעים והקליפות, שנקראו עקר וסריס שאינו מוליד, בסוד סירס הזכר וכו' (ב"ב עד:), וק"ל.
הילודים למות והמתים להחיות, אם ראית איש הישר וכשר שירד ממדריגתו, וכל מי שיורד ממדריגתו נק' מת, וכמ"ש בסוד מיתת ז' מלכים, וכן כי מתו כל האנשים המבקשים [את] נפשך (שמות ד, יט) - שירדו ממדריגתן וכו'. וא"כ ז"ש, אם ראית הילודים שהם הכשרים, למות, ר"ל שירדו ממדריגתן, הנקרא מיתה, היינו סיבה כדי להמתים להחיות, כדי שיהי' להם חיבור עם הרשעים אשר בחייהם קרויין מתים (ברכות יח:), להחיות אותן ולקרבן תחת כנפי השכינה, כמו המשל להוציא בן מלך מעכירות גשמיות על ידי בן כפר, והבן.
והחיים לידון. והוא, כי הנה בקושיא זו של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו נתחבטו בקושיא זו נביאים ראשונים ואחרונים, שאמר משה רבינו ע"ה הודיעני דרכיך (שמות לג, יג), וכן ירמי' אמר (ירמיה יב, א) צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר א[ו]תך, מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד וכו'. והרבה תירוצים יש על קושיא זו, וננקיט בידינו ג' תרוצים הנצרך לשלשה בחינות שנזכר במשנה זו.
והוא, יש יסורין שהם נסיונות לצדיקים, וזכרם הרב האלשיך בתהילים סי' י"א (פסוק ה) לפרסם צדקתו בעולם וכו', יעו"ש, הרי בחינה א' להודיע צדקתו לאחרים. ב', הוא מ"ש בספר חסידים קי"ג וז"ל: אם ירננו על צדיק שמקרה רע קרהו תדע שהוא בעון הדור שנאמר (איכה ד, כ) משיח ה' נלכד בשחיתותם וכו'. אם כן בחינה ב' הוא לידע שמאחרים בא לצדיק היסורין, כמו יסורי רבי ור' אלעזר להגין על הדור. עוד יש בחינה ג', שהוא עצמו ידע מהות עצמו, וכמ"ש האלשיך בפ' עקב (דברים ח, ב) למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו וגומר, והקשה היתכן כי יצטרך הוא יתברך לנסות או לדעת את אשר בלב אנוש. וביאר כי הוא לדעת - שתדע אתה בעצמך את אשר בלבבך, שהיית בטוח בעצמך שצדיק אתה וכו', יעו"ש.
ואם כן ז"ש במשנה הנ"ל והחיים לידון, ר"ל מה שראתה עינינו כי החיים שהם הצדיקים הנק' חיים (ברכות יח.:), לידון ביסורין, הוא על אחד מג' סיבות. א' לי"דע שהוא מאחרים, בעון הדור. ב' להודיע, לפרסם צדקתו לאחרים. ג', ולהוודע את עצמו, וכמ"ש לדעת את אשר בלבבך, שתדע אתה בעצמך מהותך וכו', וק"ל.
ואמר שהוא אל הוא היוצר וכו'. ור"ל גם בלא ג' סיבות הנ"ל ג"כ לא תיקשי על יסורי הצדיקים ושלות הרשעים, כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות (שמואל א ב, ג). והוא ביאר קושיא א' שנתחבטו בו ראשונים ואחרונים, והוא הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ח) ובעל עקידה (שער כב) והאלשיך, לפי דברי הש"ס (מו"ק כח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, והוא נגד הפסוק והי' עקב תשמעון (דברים ז, יב) וגו' ואם בחקותי תלכו וכו' (ויקרא כו, ג). ועוד דבש"ס מאן דאתילד במאדים וכו' (שבת קנו.), אם כן בטלה הבחירה, ושכר ועונש למה. וכיוצא בזה בענין הזווג קושיות עצומות. עיין שם במקומ[ו]תם תשובת כל אחד.
והרב האלשיך במשלי ביאר קושיא זו בסוף סימן ך"א, בביאור צדיק וטוב לו וכו'. העולה משם, וזה לשונו: כי הש"י בראו במזל הראוי לו לתקן מה שחטא בגלגול הקודם, אם חטא מרוב כל וישמן ישורון ויבעט, יבוא בגלגול ב' במזל עוני שיהי' בחסר כל. ונהפוך הוא אם יהי' בראשונה תם וישר ולא השיגה ידו לחונן דלים, בפעם ב' יבוא במזל עושר. א"כ אף שהכל תלוי במזל, מכל מקום עיקר לפי מעשה האדם שם אותו יתברך במזל ההוא, כי אל דעות ה', ובזה צדקו כל המאמרים וכו', יעו"ש.
וז"ש שאל תתמה אל החפץ אם ראית צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים, כי הוא אל המענש לאדם על מעשיו בגלגול ראשון כמ"ש (תהלים ז, יב) אל זועם בכל יום, שהוא מדת הדין לענש, וכפי מעשיו כך עונשו. וכי תימא הא בש"ס אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, הרי שהצדיק נספה בלא משפט ח"ו, לזה אמר דזה אינו, כי הוא היוצר והבורא כל מזלות, ושם את האדם הראוי לפי מעשיו במזל עוני או במזל עושר, והכל לפי המעשה, וזה שאמר הוא המבין הוא הדיין, ר"ל שיש בחינות שונות לפעמים הוא עונש על העבר בגלגול ראשון, ונקרא הקדוש ברוך הוא דיין ליפרע ממנו בגלגול ב' בעוני על דרך הנ"ל. ולפעמים עושה הקדוש ברוך הוא זה בלתי עונש שנתחייב מקדם, רק לטובתו בעתיד, שהוא המבין ויודע שאם יהי' לו עושר שיהי' לרעתו, מביאו במזל עוני שיהי' נכנע להש"י. ופעמים הוא מבין שאם יעני יעבירנו על דעת קונו, מביאו במזל עושר. כי יש בני אדם שיש להם בחינות שונות, זה עובד הש"י יותר מעוני, וזה עובד הש"י יותר מתוך הרחבת עושרו, וכמ"ש שלמה (משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי, לפי בחינתו. ואל דעות ה' הוא המבין ויודע אשר לו לאדם היותר נכון לפי בחירתו, ורצון יריאיו יעשה, וק"ל.
ועל פי ענין הנ"ל שבארתי בענין חומר וצורה, נראה לי לבאר מתני' בראש השנה פ"ג (מ"ג) שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדים, שופר מאריך וחצוצרות מקצר[ו]ת, שמצות היום בשופר. והוא תמוה. א', למה נקרא שופר של ראש השנה, ולא סתם שופר, או ה"לל שופר בראש השנה יעל פשוט. ב', טעם של יעל פשוט דוקא. ג', פיו מצופה זהב. ד', שתי חצוצר[ו]ת. גם להבין ג' בחינות אלו, וג' בחינות המתקיע ותוקע ושומע. ה', שופר מאריך וחצוצר[ו]ת מקצר[ו]ת, זה צריך טעם.
הגם לפי מ"ש בעל עקידה בפ' אמור (שער סז) וז"ל: להיות הכוחות הפנימיות מתפעלות מהפעולות החיצוניות ונעזרות מהן, כמו מלאכי הנגון שהוא לעורר השמחה, שנאמר (מלכים ב ג, טו) והי' כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלדים. ולפעמים כלי המנגן מעורר הבכי, כמ"ש (ירמיה ט, טז) קראו למקוננ[ו]ת וכו', וסיים שם: וכלי המיוחד לעורר הצער והחרדה הוא השופר, כמ"ש (עמוס ג, ו) היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וכו', יעו"ש. וההיפך הוא החצוצרת לעורר השמחה, וכמ"ש (במדבר י, י) ביום שמחתכם ותקעתם בחצוצר[ו]ת.
ומעתה יש לפרש מ"ש שמצות היום בשופר, לפי מה שקבלתי ממורי, מה שהזהירו חכמי הקבלה בכל מצוה ותורה ותפלה שיהי' בדחילו ורחימו, שהיא אהבה ויראה, מכל מקום בראש השנה היפך, שיהי' היראה יותר מן אהבה, מה שאין כן בשבת וי"ט יהי' אהבה יותר מיראה. וז"ש שופר של ראש השנה הי' ב' חצוצרות מהצדדים, שופר באמצע, שהם ב' בחינות כלים לעורר האהבה והיראה. אך בראש השנה חצוצרות מקצרות ושופר מאריך, שמצות היום בשופר, ואתי שפיר.
אך להבין איך מרומז באדם חצוצרות ושופר, שהלא האדם הוא עולם קטן, וכל מה שיש בעולם יש בשנה ויש בנפש האדם, וכמ"ש הראב"ד בספר יצירה.
ונ"ל, אחר שנדקדק למה ב' חצוצר[ו]ת מב' צדדי השופר, די בשופר אחד וחצוצרת מצד אחד. ונ"ל, שהוא רמז ג' ספרים הנפתחין בראש השנה (ר"ה טז:) הנ"ל שזכרתי בג' כתות רשעים וצדיקים ובינונים.
והנה בחצוצרות יש ב' מיני חצוצרת, הרומז על ב' מיני שמחה, א' צדיקים גמורים, שהם מארי דחושבנא דבר יום ביומו לשוב ולתקן מה שקלקל ביום ההוא, וכמ"ש בש"ס (ברכות יט.) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שודאי עשה תשובה, והם השמחים ביום הדין, וכמ"ש בעל עקידה בשער הנ"ל, ומביא ראיה מפסוק (משלי כא, טו) שמחה לצדיק עשות משפט, וכן כתיב (תהלים סח, ד) וצדיקים ישמחו ויעלזו לפני אלדים, שהוא דין וכו'. וכן רשעים גמורים שאינם חרדים מיום הדין והמיתה, ולבם בריא אולם, והם ג"כ תמיד שמחים, הרוג בקר ושחוט צאן וכו' (ישעיה כב, יג).
ויש עוד כת, אשר כל השנה הולכין בשרירות לבם, ובבואו יום הדין והנורא, אז מתחרדים בבוא המלך המשפט, וכמ"ש הטור (או"ח סי' תקפא) משל למלך ששלח לגבות מס וכו', בר"ה כולם יוצאים לקראתו לחנן ולבקש. וכת זה נק' שופר, וכמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) שופר הוא כלומר עורו ישינים מתרדמתכם. ר"ל מי שהיה ישן כל השנה ועכשיו נתעורר משנתו, זה נקרא שופר. וזה מרמז על סוד נסירה וכמ"ש בפרי עץ חיים (ש' השופר פ"ה) יעו"ש. וכדי להבין זה, שכל מה שיש למעלה ע"כ יש דוגמתו למטה, וא"כ גם הנסירה יש למטה. ולהבין הנסירה שיש באדם למטה, נ"ל לומר באימה וביראה כי הוא זה, דנודע כי דם הנפש שהוא חיות האדם, נמשך מהלב, ומתפשט בכל איברי האדם בוורידין ועורקי דדמא, ובלילה בעת השינה נתקבץ הדם בלב האדם בסוד קיסטא דחיותא וכו', וכשנתעורר האדם מהשינה חוזר הדם והחיות להתפשט בכל איברי האדם.
וכל זה הוא בפרט, באדם יחידי, וממנו תבין אל הכללות העולם שהם ג"כ פרצוף אחד, זה ראש וז"ש ראשי אלפי ישראל (במדבר א, טז), ויש בחי' עין - עיני העדה, ויש בחי' לב שנאמר (שופטים ה, ט) לבי לחוקקי ישראל, והם עיקר חיות העולם, הוא משכן הנפש שבאדם, ושאר המוני עם הם שאר איברי האדם.
והנה דם החיות שבלב הוא לא נעדר אף בלילה, והם הצדיקים שבהם הדבקים בה' תמיד, שהוא חיות האדם הצדיק הנקרא לב, ושאר איברים שהם המוני עם ההולכין כל ימיהם ושנותם באישון לילה, ונעדרו מן החיות שלהם, שנתקבץ בלב לבדו, והם בסוד תרדמה ושינה, גורמין גם לצדיקים מעט שינה שנתמעט חיות הצדיקים קיסטא דחיותא, וכמ"ש על פסוק (תהלים יב, ב) כי גמ(י)ר חסיד, לפי שפסו אמונים מבני אדם, בש"ס (סוטה מח:) ראוי הי' שמואל שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך. לכך צריך שופר, לומר עורו ישינים מתרדמתכם, להתפשט חיות מן האדם הצדיק הנקרא לב אל שאר איברים, כי הצדיק הוא צנור להמשיך שפע החיים מן חיי החיים אל שאר איברים שהם בני דורו, על דרך בשביל חנינא בני (ברכות יז:).
וכדי לעורר לבות בני אדם מהשינה, נ"ל להמשיל משל ששמעתי ממורי, שפעם אחד נזדמן מלחמה כבידה, והי' בדור ההוא גבור עריץ מאוד, והי' העם מובטחין בגבורת הגבור ולא עזרו חיל לעמוד בקשרי המלחמה גם הם אתו עמו, והגבור הי' לו כמה מיני כלי זיין, ובתוך הזמן שהסדיר כלי זיינו לפניו שיהיו מוכנים, והשונא שכנגדו התחכם בתחבולת רשע, וגנב מהגבור כלי זיינו אחד לאחד, עד שלא הי' לו במה להלחם, ודפח"ח.
ונתתי לבי להתבונן בדרכי המשל, להבין דברי חכמים וחדותם, וכעת לפי קורת הזמן אשר קרה מקרה לעובדי ה' אשר אלו הלוקין בה' הדביקים, אמרתי שלזה נתכווין ג"כ, כי הגבור הוא ראש הדור צדיק יסוד עולם היודע בקשרי המלחמה לעמוד נגד הצורר אותנו תמיד, וכלי זיינו הם תלמידיו הלומדים תכסיסי מלחמה ושימשו אותו, או שאר צדיקים שבדור הנטפלים עמו, שע"י קישור ואיסור תפלתם יחד לזרוק חצים ובליסטראות אל חויא כנודע, מה שאין כן השונא בתחבולת גנב כלי זיינו, שאחד המיוחד שבעדר הצדיקים חטפו מהעולם, הוא מוהר"ר ר' ליב (פוסטנר) [פיסטנר] זלה"ה שהי' מגין בעד כמה אלפים מישראל, ושאר צדיקים וגאונים נדים ונעים מדוך לדוך שאין להם לעמוד בקשרי מלחמה, ושאר אנשי המלחמה הנשארים לקחם בשבי ממדינתם שהי' להם מקום מיוחד, אל מדינה אחרת, וכל כוונתו לעשות פירוד בין הדביקים שלא יעשו קשר וחיבור להלחם בו.
ועתה אין לנו על מי להשען, כי אנחנו אלה פה היום כולנו נצא במלחמה זו לעורר משינת התרדמה, לעורר לבבינו הטהור עד פור התפוררה על העדר הצדיקים וגלות השכינה, ולשתף בצער המדולדלים והמטורפים, ולזעוק מרה צרה כמבכירה, וקול תשובתינו יעלה עם קול השופר לעורר אדם העליון משינתו, ולהמשיך חסד ורחמים מעיני פקיחא דלא נים תדיר, ואחר עשות תשובה כנ"ל שלא יהי' מסך מבדיל, כי יש עוד תקנה, כי גם שהנפשות רחוקים מכל מקום הלבבות קרובים, שנצרף כוונתינו אל יחידי סגולה אשר בארץ היודעים ומכוונים לעשות יחוד וזווג על ידי קול השופר למעלה למעלה עד אין סוף.
ונראה דמשום זה תקנו חז"ל ג' כתות בתקיעת שופר, נגד חיבור וקישור ג' מדריג[ו]ת יחד. והוא, אחד המקרא את התוקע, והב' הוא התוקע, והג' הם השומעים. והענין המקרא, נגד בחינת אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט, טז). התוקע נגד בחי' בינונים, עורו ישינים וכו'. השומעים הם נגד פחותי העם. שיעשו כולם חיבור אחד, בפרט בעיר אחד, והם יתחברו כולם עם כוונת אנשי יחידי סגולה ועולין יחד, שהם ג"כ ג' בחינות הנ"ל.
ובזה נבוא לכוונת המשנה, דנקט יעל ולא איל כנזכר כמה פעמים. וגם פשוט למה לי. ונראה, דמצינו (שבת קיט:) היו שריה כאילים (איכה א, ו), מה איל מכניס ראשו של זה בצד זנבו של זה, כך היו חונפין שרי' זה לזה, שלא הוכיחו זה את זה. לכך נקט יעל, דפירש הט"ז (או"ח סי' תקפו סק"א) שהוא מן עזים וכו', ר"ל כמו עזים דמסגי בריש עדרא (ב"ק נב.), כך ילך בראש להיישיר בתורה ומוסר את העם. ואף אם מסתיר את עצמו בכל השנה, מכל מקום בראש השנה הזמן גורם לזה לפתוח פיו במוסר, וכן שמעתי ממורי מפורש וכו'.
רק שיהי' המוסר בבחינה ממוצעת, כי הלא יש ג' בחינות זהב וכסף ונחשת, והנה נחשת הם נחשים השרפים אשר נאמר עליהם (במדבר כא, ו) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, מוכיחין המעוררים ח"ו דין על בני העולם, וכאשר כתבתי מזה ג"כ על פסוק (ויקרא יט, טז) לא תלך רכיל בעמך וכו', נמצא הם נחשת לשון נחש, וכמ"ש חז"ל (בר"ר לא, ח) ויעש משה נחש נחשת (במדבר כא, ט), לשון נופל על הלשון.
ויש בחינת כסף, שהוא כולו רחמים מלהתעורר במוסר שהוא קצת דין, וכמ"ש (משלי ג, יא) מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו.
אבל בחינה ממוצעת היא זהב, שהוא לומר דברים נחמדים, וכמ"ש (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב וגו', גם שהוא דין כי מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), והיינו לעורר לבבות ישראל שישובו בתשובה אל אבינו שבשמים בדברי כבושים הנכנס בלב כל א' וא' לפי בחינתו. ואז יש תועלת גדול, שגורם להמשיך שפע, וכמ"ש בתיקונים י"ט דף ט"ל ע"א וז"ל: וכד אינון מקבלין, כל ספיראן מקבלין דא מן דא, ומלאכין לתתא מקבלין דא מן דא וכו', מאן גרם דא ישראל כד מקבלין דא מן דא בין באורייתא בין בממונא, גרמין לקבלא לעילא דא מן דא ולאשפעא דא לדא.
ואגב נראה לי לפרש מה שאמרו חז"ל (תענית כה:) קול שני ריעים אני שומע וכו'. והוא תמוה. ולפי הנ"ל אתי כפשוטו, כשיש משפיעין למטה זה לזה בתורה או בממון, גורם גם למעלה שיקבל זעיר אנפין הנק' קול יעקב שפע מאבא ואמא הנקרא תרין ריעין דלא מתפרשין, והוא משפיע למלכות הנקרא אנ"י, וז"ש אני שומע, שהוא לשון וישמע את העם (שמואל א טו, ד), אסיפה והשפעה, והבן.
וכן מפורש אחר כך בדף מ"א ע"א: וברכות לראש צדיק (משלי י, ו), דא עמודא דאמצעיתא דבי' שריין ח"י ברכאן דה' עלאה, ומניה אתמשיכו לה' זעירא על ידא דצדיק, דגוף וברית חשבינן חד, ע"כ.
ובזה נראה לי לפרש מ"ש בתיקונים שם (תי"ט) דף ל"ח ע"א: דאתמר בה לוו עלי ואני פורע, איהי פתיחא וכו'. וימין פירש שם כמה פירושים. ולפי הנ"ל אתי שפיר, לוו שהוא לשון לוין זה מזה, וגם הוא לשון חיבור, ושניהם אמת - כשנתחברו למטה יחד, כנודע בסוד החיבור ע"י זווג שמשפיעין זה לזה, כך על ידי שמשפיעין זה לזה בתורה או ממון וכוונתם עלי, כדי שיגרמו להשפיע עלי וכנ"ל, אז באמת ואנ"י פורע, ר"ל שגורם לחבר השכינה אנ"י עם ו', וישפיעו לו ג"כ, כי נוצר תאנה יאכל פריו (משלי כז, יח), והבן.
וה"נ בראש השנה, על ידי השפעתו בתורה ומוסר להמוני פשוטי עם, אז נקרא יעל פשוט, שהוא מעלה את הפשוט ליותר מדריגה, לעשותו מחומרו צורה כנ"ל. או מי שהוא בתואר שברים מחמת שברי עונות כמ"ש בשל"ה (מסכת ר"ה פ' תו"א), יעשה אותו פשוט, שיהי' אדם ישר וכו'.
ובזה יובן שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ר"ל יעל למדריגת פשוט, או ממדריגת פשוט ליותר מדריגה. וז"ש ופיו מצופה זהב, ר"ל שיפתח פיו בחכמה ומוסר בדרך הממוצע הנקרא זהב. וז"ש מצופה, שלא יסתיר את עצמו רק יהי' מצופה, מלבר, כדי להשפיע להם, ויגרום שפע למעלה.
או י"ל על דרך הלצה, תינח התלמיד חכם יכול להשפיע, ושאר בני אדם ובני איש שאינן בני תורה במה ישפיעו, לזה אמר ופיו יהיה מצופה זהב, שיחזיקו אותו על ידי ציפוי זהב, כדי שיהי' להם לפה, וזה ישפיע להם בתורתו והם ישפיעו לו בממונם.
ושתי חצוצר[ו]ת מהצדדין, שיתחבר עם ב' כתות אחד לימינו שהם הצדיקים, ואחד לשמאלו שהם הרשעים, שיהי' זה מקרא וזה תוקע וזה שומע, המרמז על חיבור והתכללותם יחד, רק שחצוצרת מקצר, ושופר שהוא הבינוני מאריך, שמצות היום בשופר וכנ"ל, וק"ל.
•
מצוה - לא תלך רכיל בעמך וגו' (ויקרא יט, טו-יח).
וי"ל דהל"ל בעמיתך, כמו באינך. ונ"ל לתרץ משנה באבות (פ"א מי"ז) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא. והוא תמוה מה ענין זה לזה.
וגם שפירשו המפרשים מצד הגוף השתיקה טוב, ולא לדברים הנוגעים אל הנשמה שהיא חכמת תורתינו. וקשה, הא אמר באבות (פ"ג מי"ג) סייג לחכ"מה שתיקה, הרי גם לחכמה צריך גדר השתיקה. ופירוש חז"ל ידוע.
הגם דקושיא זו לבד הי' אפשר לתרץ, על פי קושיות המפרשים דהל"ל שתיקה סייג לחכמה, כמו באינך.
ונראה, דאיתא בש"ס דחולין דף פ"ט (ע"א), אמר רבי יצחק האמנם אלם צדק תדברון (תהלים נח, ב), מה אומנתו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו אלם, יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון, יכול יגיס דעתו תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם וכו'. אך להבין, דפשיטא דאין לשתוק בתורה שהוא כמה אזהרות, והגית יומם ולילה (יהושע א, ח) וכיוצא בו, ואין צ"ל הוא.