שירת היצירה וקינת החידלון
התבודדות הינה מקום משכן של מבשרי בשורות בעולם וסוללי דרך בחיים. גם המבשרים
הראשונים של החסידות שרויים היו בהתבודדות. אך מה תהומי ההבדל בין התבודדותו של
רבי מנדל, הרבי השביעי בחסידות לבין התייחדותו של רבי ישראל בעל שם טוב, יוצר
החסידות ורבה הראשון.
שבע שנים התייחד הבעש"ט ביערות העבותים ועל הרי הקרפטים, שבין קוסוב וקיטוב; שבע
שנים התבונן הבעש"ט בטבע ובבוראו. בשנות ההתייחדות נרקם החזון ונתחשלחה הבשורה.
בבדידות השקטה נתגלו לו שלוש אהבות גדולות: אהבה ליקום ולבוראו; אהבה לישראל
ואהבה לתורה. כשהלב עבר על גדותיו משלוש אהבות הללו, יצא הבעש"ט מבדידותו, עזב את
היערות וירד מן ההרים כשבפיו שפע ברכות לעולם ובזרועותיו תורת חיים לאדם. עיניו זהרו
בהדר זהרו של הטבע; הוא פקד לשמוח בחדות העולם ולרקוד במעגל ריקוד העולם. - "אדם
החי בשמחה אמר הבעש"ט - מקיים בזה רצון הבורא".
את בשורת השמחה הביא הבעש"ט למשכנות ישראל הדלים, לעני, למך ולמדוכדך שבעם.
החדר בקוצק המואר באור כהה לא היה בו מן הדרת הטבע של מרומי ההרים ולא מן
המסתורין של יערות הקרפטים. שירות אחרות הדהדו בחדר מוגף התריסים ומוקף ספרים.
לא נשמעו בו שיחות דשאים ואילנות. בחלל החדר נשמעו ההדים של רוחות המספרות זו עם
זו, רוח אחת בונה עולמות והשניה מחריבתם.
הבעש"ט חש בפריחתו של העולם; הכל אומר שירה. הוא נושם שירת גידול העשב באדמה,
מתבונן בפרח המזדקר בין נקיקי הסלעים הפותח ברגעי השחר את עלי הגביע לקראת קרני
השמש המפציעים מבין העננים; הבעש"ט שומע את קול ה' מתוך ההדר, מתייחד עם התפארת
שבטבע ומתמזג עם החסד הצומח מהבריאה והעוטף את ארבע רוחות העולם. ואילו רבי מנדל
מתעטף עם הכמישה של היקום, הכל מקונן קינת החידלון. הוא חוזה ברוחו שקיעתה של
השמש גם בשעה שהיא נמצאת עדיין במלוא פריחתו; רואה את השלכת, בשעה שהאילן עומד
עדיין בלבלובו.
בהתבודדותו על רמות הקרפטים נסחף הבעש"ט בסער היצירה, הוא שמע קול המלאך
המסתתר מאחורי כל פרח כשהוא מכה על קדקודו ואומר לו: גדל! ואילו רבי מנדל בחדרו
נסחף בצער האבדון. הוא שומע את קול המלאך הממונה על החידלון השואג בלי הרף: הבל
הבלים, הכל הבל. חידלון נשמע גם מקול רינת הצפרים. כשהאביב נמצא במלוא פריחתו, כבר
שומעות אוזניו אוושה של עלים נושרים; ובבשלותו של הקיץ מבצבצת כבר תוגת הסתיו.
הדר - הטבע איננו תופס אצל רבי מנדל מקום מיוחד. מחשבתו מוטרדת יותר מהשמש
הגוססת; משובלי העננים הנמוגים; מהעלים הצהובים הנושרים מהאילנות; מכל מה שמזכיר
גוויעה וחידלון, מכל מה שמעלה על המחשבה השאלה הגדולה של כדאיות היקום של ה"לשם
מה"?
בפנים החדר הסגור גומע רבי מנדל מרחקי נצח. הוא משקיף על גופו של העולם ממרחקים
גבוהים, כאילו הוא, רבי מנדל, איננו חלק מהעולם, אלא חוץ ממנו; כאילו היה יושב על כוכב
לכת אחר, על המאדים. הוא רואה את עצמו מעל למציאות ולא חלק ממנה. על כל תופעה
בחיים הוא מסתכל באספקלריה של הנצח. חשוב אמנם לדעת הסיבתיות של חוקי תנועת
גלגלי העולם אך חשוב יותר לדעת מה התועלת של תופעות היקום מבחינת הנצחי.
בדידות מסוג זה איננה בדידות שקטה הרובצת על מי מנוחות. היא איננה נושאת בכנפיה
מנוחה ושלוה. זוהי בדידות מסוערת של כעס ורוגז.
כמו שמשון שלפת בכוח שריריו את עמודי בית דגון, כך לפת רבי מנדל במוחו החזק את עמודי
העולם; וכמו שמשון, היה רבי מנדל מוכן לפעמים לעקור את העמודים הללו משרשם, לקעקע
את העולם ולהחזירו למקום הראשון לתוהו ובהו - ולחושך נצחי.