אור ברסלב
תולדות החסידות עבדו את ה' בשמחה

תולדות החסידות

עבדו את ה' בשמחה

התנועה יוצאת למרחב

ומעלה מיוחדת היתה לבתי התפילה המיוחדים של ההולכים בדרכי החסידות, שבהם ניתן

להם להקפיד על החזנים העוברים לפני התיבה שיהיו ראויים לתפקידם לשמש כשליחי

הציבור. כאן יכלו לארגן את סדרי התפילה ובית הכנסת כרצונם, וכאן יכלו לקיים באין

מפריע, את ההתוועדויות החסידיות, שהיה להן חלק רב בליכודה של תנועת החסידות, מול

ההתנגדות שיצאה כנגדה והצרה את דרכי התפשטותה.

בהתוועדויות אלו שהיו נערכות בשבתות, במועדים וביומא דפגרא, בהשתתפות הציבור כולו

ללא הבדל מעמד חברתי וכלכלי, היה הזקן שבחבורה משמיע דברי תורה משל הבעש"ט או

משל עצמו. לאחר דברי התורה שנועדו לרומם את הנפש ולהעלותה, התפרצה מאליה שמחת

הנפש שבאה לידי ביטוי בשירה ובזמרה. ובשעה זו היו מתעלים למעלה מן המקום ומן הזמן,

ולפעמים היו מגיעים לשכחת עולם ומלואו בבחינת "התפשטות הגשמיות".

השמחה והריקודים תופסים מקום נכבד בהווי חייהם של החסידים, ויודעי חסידות מרבים

לספר בערכו של הריקוד כאמצעי להעלאת הגוף והנשמה מעל לחומריות העולם הזה ועל

סגולתו להמתקת הדינין. אם ערכו של הריקוד ביחידות הוא בהעלאת גוף האדם, ולא טפחים

אחדים מעל פני הקרקע, הרי הריקוד בצוותא יש בו משום אמצעי מוחשי לליכוד גופני ורוחני,

הן בין התלמידים לבין עצמם והן בין התלמידים לרבם.

כאשר יצאו תלמידי הבעש"ט בריקודי שמחה, והיה זה בשמחת תורה אחר התפילה, כשבני

החבורה התוודעו בביתו של הבעש"ט, שתו לחיים ויצאו בריקודים לכבוד התורה, ראתה אדל,

בתו של הבעש"ט מעגל של אש סביב התלמידים, "שליהטה אש סביבותיהם" והבעש"ט בעצמו

הוכיח בהזדמנויות שונות את ערכה של השמחה שבכוחה אפשר להמתיק את הדינין ולפעול

ישועות ונחמות.

פעם אחת במוצאי יום כפורים לא נראתה הלבנה לקדשה. דעתו של הבעש"ט היתה מרה עליו,

שאין בידו לקיים את מצוות קידוש לבנה במוצאי היום הקדוש. הוא הרבה בתפילה ולא עלתה

בידו. וכך סיפר רבי דוד משה מטשורטקוב, כפי ששמע את הדברים מפי אביו רבי ישראל

מרוזין: "הבעש"ט ראה אז ברוח קדשו, שבאם יחסר מצוה הזו תיכף אחר יום הכיפורים, ח"ו

לא טוב יהיה על ישראל, ונתעגם מאוד מזה, ורצה לעבוד במוחין דגדלות שיהי' לבנה, ושאל

כמה פעמים אם נראתה לבנה, אך למרות זה התקדרו שמים בעבים", ולא היה כל סיכוי נראה

לעין שיוכלו לקדש את הלבנה באותו לילה.

תלמידיו לא ידעו על צערו של רבם ולא הבינו עד היכן הדברים מגיעים, וכמו בכל מוצאי יום

כפורים, מיד כשסיימו את תפילת ערבית בבית מדרשו של הבעש"ט, פתחו בשירה ויצאו

בריקוד של שמחה, מתוך בטחון מלא שתפילתם נתקבלה, והם נכתבו ונחתמו לשנה טובה

ולחיים טובים וארוכים,

"וכאשר נהגו תמיד לעשות יום טוב במועד יום הכפורים בצאתם בשלום מן הקודש,

בעבודתם ועבודת רבם הבעל שם טוב ביום הכיפורים, אשר ממש היה דוגמת עבודת

הכהן הגדול, ולכן גם הפעם היו שמחין מאד בריקודיהם ובהתלהבות קודש, ומתחילה

רקדו בבית החיצון, ואחר כך מגודל התלהבות קדושתם בשמחה, דחקו עצמם ונכנסו

לחדרו של הבעש"ט ורקדו גם שמחו לפניו, ויהי כאשר גברה עליהם ההתלהבות

בריקודין של שמחה, הרהיבו עוז בנפשם לבקש שגם הבעש"ט בעצמו ירקד עמהם,

ויקחו גם את רבם בתווך וירקד עמהם".

ויהי בתוך הריקוד הקדוש הזה, קראו אנשים פתאום בקול שהלבנה בטיהרה, ורצו כולם לחוץ

לקדש את הלבנה בלילה הזה, ואמר אז הבעש"ט, "שמה שהוא רצה לפעול בעבודה ומוחין,

ולא היה יכול לפעול פעלו החסידים רק על ידי שמחתם לבד".

תוכן העניינים

תולדות החסידות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה