אור ברסלב
תולדות החסידות הבעש''ט - ריש-דוכנא בגליציה

תולדות החסידות

הבעש''ט - ריש-דוכנא בגליציה

מפענח הניגון החסידי

בשנות נערותו הוצרך ר' ישראל לדאוג לפרנסתו ונעשה ריש-דוכנא, עוזר למלמד-דרדקי. בנפש חפצה עשה את שהוטל עליו:

"להוליך ולהביא תינוקות של בית רבן אל בית התלמוד ולהוליכם אל בית-הכנסת לאמור אמן יהא שמיה רבא, קדושא ואמן בקול נעים".

אף פעולתו זו באה כצעדים ראשונים להכרזת החסידות, באומרו בלבו:

לא אטיף תחילה אלא לילדים, קטני עולם, ומתוכם אכין חסידים לרעיוני. אין אלה יודעים ספקות אלא התפעלות ואמונה. אהבתם - אהבה שלימה ויראתם יראה שלימה ועיקרם הלב, ורחמנא ליבא בעי.

התחיל מטפל בילדים והיה מדבק נפשם בנפשו, כי נסך ללבותיהם אהבה רבה, זו שנגזלה ממנו בילדותו המיותמת, ולסברתו - כל בן-אדם הוא כיתום הזקוק לאהבת אם ואם. את מלאכתו כעוזר למלמד-תינוקות עשה בשמחה ובחשק, באמונה ובחיבה, ובדרך חמרה של ניגון מסורתי, ועתים גם בורך עניה אנטיפונית, הקולות הרכים מלאי נועם שיצאו מפיות הילדים היה בהם כדי לזעזע את נימי הנשמה ולהצית בלב ניצוצי קודש.

כגלים קלילים, המתרפקים על סלע איתן, דבקו בו הילדים. והוא - פעמים הביט ולא ראה, ראה ולא הביט - בית הוריהם היה לילדים כמקלט ארעי. היו משכימים קום ומאחרים לשוב לביתם כדי לראות את רבם עוד ועוד. הילדים היו מהלכים אתו לביתי הכנסת באהבה רבה, כמוהו היו עוצמים עיניהם בתפלה, רוקדים כמוהו, מתלהבים ואינם שמים לב למלעיגים, קוראים "אמן, יהא שמיה רבא -" כקוראים לעזרה, ומזמרים מלים שכל הקהל קורא אותן בחטיפה ואינו נותן לחזן להיחפז ולסיים. הם כריש דוכנא שלהם והוא כמוהם. הם כאילו נכללים בתוכו והוא נכלל בתוכם, וכולם יחד - גוש אחד. וזמרה משותפת זו של העוזר והילדים נשמעה לא רק בחדר ובבית-הכנסת, אלא גם בפומבי, ברחוב ובשוק. הילדים הלכו ברחוב בסך לבית-הכנסת, ובפיהם שירים וזמירות בעלי תוכן דתי.

"בכל עת הלכו עם התינוקות לבית-הכנסת - היה מזמר עימהם בקול נעים ובחשק רב וישמע למרחוק".

וההליכה בחוצות לבית-הכנסת - גם היא כשירה כתפילה, וקולו המבוגר מתמזג עם קולות צלולים ורעננים, פורצים לעצמם דרך אל מרחק ונישאים אל על. מהלכים תוך תוהו-ובהו של מיקח וממכר. יהודים רכוני ראש תחת כובד מצוות ודאגות-פרנסה, מטהרים ומקדשים מחשבותיהם לפני התפילה. וכאן קהל קטנים, ובהם אחד גדול שגם הוא כאהד מהם מזמרים כל מה שמבטאים ובתחנונים... פה ושם נהרו המוני העם לראות במחזה תהלוכת הילדים ולהקשיב לצלילי זמרתם הדתית, ובלבם נתעורר רגש אהבת היראה וכבוד שמים, והיו גם שראו בפעולה זו סטייה מדרך המסורת, ולאט לאט החלו להשמיע מחאתם באזני הפרנסים.

עמדו ההורים והוציאו ילדיהם מאותו "חדר". אך מה לעשות, והילדים לא קבלו עליהם את הדין? הם נשלחו לחדרים אחרים והם התגנבו ובאו ל"חדרו" הוא. והיו שספרו נפלאות: ילד שחלה - רשם ר' ישראל אותו בסידורו-שבכתב, והילד הבריא. ומתוך חדר סמוך ששהה בו לבדו שמעוהו מתווכח. הוא מדבר ומישהו עונה. אם מישהו פקפק בדבר - שיתקוהו הילדים. בילדותו היה ר' ישראל עצמו בורח מה"חדר" אל החורשה; עתה היה בורח עם תלמידיו יחד לחורשה ומלקט עשבי רפואה. מצאו נחש - קם והרגו, ולאחר מעשה: יידו גם הילדים בו אבן. ור' ישראל אומר:

יש נחשים בטבע וגם באדם וצריך לעקרם.

הוא היה מביא את הילדים אל המעין ואל הבריכה ואל המערה האפלה ומתפלל, רגע הוא נדמה להם כנמוג ורגע כמתעצם, ממלל באור ובחשכה. לאלוקים ולנפשות שבעצים ושבמים.

האמהות היו באות ליטול ילדיהן הביתה ושומעות תורה מפיו כמסיני. וההורים נלאו לסרב לילדיהם. הם הוקסמו מזמרתם עם זמרת רבם בחוצות, שאוזני רבים קלטוה באהבה. עיני רבים ברכו ילדים אלה ועיניהם דמעו וחייכו למראיהם, לוחשים

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"

ומדמים זמרה זו לזמרת הלוויים בבית-המקדש. וכותב תולדותיו של הבעש"ט מעיד:

"כי עבודת הבעש"ט זו עלתה למעלה, וגדול היה נחת הרוח כמו מהשיר שהיו הלוויים אומרים בבית-המקדש".

ר' ישראל המשיך בעבודה אידיאלית זו, ובמשך הזמן השפיע שפע רב ברחוב היהודים בזמרת הילדים ובהשמעת שירים יהודים בראש חוצות, ונראה שזמרה זו בציבור עם התינוקות לא הייתה אלא התחלה לאותה נגינה שהייתה לראש פנה בחסידות.

כי עם קולות זמרתו וזמרת הילדים נפתחו שערים, וצליליהם נשתפכו דרך צינורות הגידים אל הלב ואל המוח. גלי קול הזמרה נשאו על כנפי רוח והתערבו עם אלפי קולות זמרה השטים באוויר, ונתקבל הרושם כאילו כל העולם כולו מזמר.

ומתוך ילדים אלה קמו חסידים נאמנים לאותו ריש-דוכנא, וגם הם משכו המונים אחריהם.

תוכן העניינים

תולדות החסידות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה