מפענח הניגון החסידי
פרשת חייו של רבי ישראל בעש"ט מייסד החסידות עטופה מרקם של אגדות. תאריך שנת הולדתו עודו שנוי במחלוקת. במקורות אחדים נזכר שנת תנ"ח, ובמקומות אחרים - שנת ת"ס, לעומת זה ידוע תאריך פטירתו, והוא: יום שני לשבועות תק"ך. יוצא שהשנה תמלאנה מאתים שנה לפטירת הבעש"ט, שהיה גם יוצר הניגון החסידי ומחדש הזמר והשיר הדתי.
מעטים הם המקורות על חייו של הבעש"ט - כלל, ומעטים עוד יותר המקורות על חיבתו ושאיפתו בשטח הניגון. כבר החסידים הראשונים לא דקדקו בתאריכים וברישום שיטתי, אולי, עקב סבך המאורעות של פורעניות ופגיעות וכת הפרנקיסטים שרשמיהם טרם נעלמו מרחוב היהודים. כאן נעוצים שורשי העובדה, שפרטים רבים וחשובים מקורות חייו של הבעש"ט נשארו לוטים בערפל. ואם בספרי החסידות הראשונים מצויים פה ושם פרטים שונים להתהוות החסידות, הפרטים על חיבת הבעש"ט לנגינה וראשית מעשיו בחידוש הנגינה כאמצעי לעבודת ה' - נער יספרם.
ויותר מתורה שבכתב נמסר לנו במסורה כתורה שבעל-פה, כשם שהניגונים עצמם שיצאו מבית-מדרשו של הבעש"ט לא נרשמו בתווי-נגינה אלא עברו מפי אב לבן ומדור לדור, והם מושרים עד היום בפי החסידים בקלויזים, שקבלו תורת החסידות מורשה מאבות החסידות הראשונים.
ודאי שיש הבדל בין המוסיקה של חסידי זמננו לבין המוסיקה של החסיד הקדמון מתקופת הבעש"ט. אך ההבדל איננו מבחינה אימפולסיבית או יהודית; יתכן שמבחינות אלה עמדה נגינת בני דורו של הבעש"ט במדרגה יותר נעלה. אבל בדורות ראשונים היו רבים ששאלו ממחנה המתנגדים והתוהים על דרכי התנועה החדשה :
מה טיבה ותכונתה של נגינת החסידים? אותותיה וסימניה - מה הם?
כיום רבים מן הנשאלים יענו בתמיהה: וכי כה שאלה היא זו? נגינת חסידים - משמעה אמנות הצלילים ברוח הצדיקים והחסידים מאז יסוד החסידות. דבר זה ידוע לכל בר בי רב. ברם השאלה נשארה נוסרת בחלל עולמנו:
ממי ירשו החסידים את יסודות תורתם המוסיקלית?
האם נגינת החסידים היא "פרשה חדשה" ביהדות, או שאינה אלא המשך בצורה מחודשת מסוגי הנגינה השונים שביהדות המסורתית?
האם יש קשר בין תקופת התחייה של נגינת עמי התרבות האחרים לבין תקופת ההתחדשות בנגינת החסידים?
ומי היה המגלה הראשון של הניגון, הבעש"ט או מקורביו וחבריו, חסידיו ותלמידיו, ומי הם? מנין שאב הבעש"ט את הכוח לחיזוק ההנחה שהזמרה היא צרי לכאב וביטוי לשמחה, ששימשה יסוד לכמה מאמרותיו המוסיקליות המיוחסות לו?
עוד בשנות נעוריו כאשר נפש הבעש"ט ערגה למרחבי הטבע ובילה בהם שנים ספורות, הוא מצא בכל מקום ובכל התקופות והדורות ביהדות עניין ער וחם בשיר וזמר, והרגיש בבני-אדם הנכספים אל יופייה ושלוותה, עצמתה ונחמתה של הנגינה. אלא שהמנהיגים הרוחניים, רועי ישראל, השתדלו לעצור בעד הרגש הזה, מסיבות שנזכרו פה ושם. הרבנים התייחסו לחזנים, ואף לחזנות, פעם באדישות ופעם בבוז ובשנאה, והיו שהעמידוה כמטרה לחיצי לעג...
הבעש"ט חפש את הגורם הנגדי ומצא כי אין איסור מפורש נגד הזמרה והנגינה, אלא שמאז חורבן הבית וגלות ישראל נהגו מטעמים לאומיים להמעיט בשירה ולצמצמה לכל היותר בתחומי בית-הכנסת וחיי הדת. מאידך, כחובב הטבע, כאוהב להתבודד בין דשאים ויערות, בין עצים ושדות מוריקים, הוא נוכח לדעת שהטבע עצמו שופע צלילים והוא מלא נגינה, האדם נולד והוטל אל עולם מלא צלילים.
מאידך הוא מצא שאין להשוות את עם ישראל והתנועות שבו לעמי-קדם אחרים ביחס לתרבות ולצלילי-בראשית. עמי הקדם - תחילתם בפרימיטיביות בכל שטחי חייהם, ונגינתם אינה יוצאת מהכלל. חוקרי הנגינה מונים דורות של פיתוח איטי בשטח הצלילים עד שהחלו לצאת למרחב הפיתוח. ודבר זה נאמר הן בשטח הזמרה והן בשטח הנגינה בכלים. ואילו עם ישראל קם ביום לא עבות אחד ביוצאו מעבדות לחרות ומשעבוד מצרים לגאולה, כשבפיו רינת "אז ישיר", היא שירת-הים ההסטורית החיה בפינו יום-יום בתפילות ובפזמונים. עד כה טרם גלינו את המקורות של שירת העם העברי שיצא ממצרים, אם הושפע משירת העם המצרי הקדום שבתוכו ישב, או שהמשיך בשירה שקבל מפי אבות העם: אברהם יצחק ויעקב.
ברם נעלה מעל כל ספק הוא כי "שירת הים' שפרצה מפי העברים המשוחררים ביוצאם ממצרים הייתה המשך משירת העברים שישבו בכנען שליוותה את פעולתם וחייהם תוך הכרה כל הרינה עוזרת בהרבה להתפתחות רגשי מוסר ומחזקת את האמונה באל-יחיד. השיר והניגון היו אמצעי חשוב להבעת מצבי-רוח המתוארים בספרי המקרא.
הבעש"ט מצא דוגמאות מעניינות לעוצם כוח השפעתה של הנגינה על האדם בספרי המקרא. דוד המלך נגן בכינורו כדי להניס את הרוח הרעה מעל המלך שאול.
אלישע הנביא משתמש בנגינה כדי לעורר בו את כה נבואה.
שני מלכים הפכו לסמל של עם זה חובב מוסיקה:
דוד המתואר תמיד בתמונות כשהוא מחזיק בידו את הנבל,
ובנו יורש כסאו שלמה, שהבנתו בשטח המוסיקה עוררה התפעלות בכל המזרח, עד כי אורחים - כמו מלכת שבא - באו ממרחקים אל חצר מלכותו כדי להכיר את פעלו.
בתולדות העם העברי מסופר על מאורעות מוסיקליים רבים, על חומת יריחו שנפלה תחתיה בהישמע קול תקיעת השופרות, ועד לטיפוח המוסיקה בבית המקדש הגדול אשר בירושלים. העברים, שלא גילו נטייה יתירה לפיסול ולציור ריכזו את כל כוח יצירתם האומנותי בשטח השירה והמוסיקה, שעמדו במידה רבה בשטח האמונה.
עוד בימי שבת ישראל על אדמתו הייתה האמונה והנגינה אחוזות ודבוקות זו בזו. הנגינה הייתה חלק מחיי עם ישראל, והבעש"ט שאל את עצמו: מדוע לא נפיק גם אנחנו תועלת מהנגינה המקננת בנפש כל אחד? ההחלטה לא אחרה לבוא.