הבעש''ט וניגונו אחרי ההתגלות
הבעש"ט נחשב על גאוני המוסיקה היהודית או יותר נכון: לראש גאוני המוסיקה היהודית, שאף שלא הניח אחריו אף סימפוניה אחת, בקמרמוסיקה לא עסק ובאופירה לא ניסה את כוחו, הוא הוסיף תרומה כבירה לנגינה היהודית בדמותה של נגינת החסידות, שהייתה מוסיקה זמרתית ווקלית טהורה, ללא ליווי או תמיכה של כלי-נגינה, בלי שגזרו עליהם מאיזה סבה שהיא, אלא שבלעדם היה נוח יותר. החסידים היו שרים בצוותא, בתחילה בקול אחד, ואחר כך גם בשני קולות. הם לא התקשו במציאת מלים או שירים שיבטאו את מאווייהם הרוחניים. החסידים מצאום בשפע בספרותנו העתיקה, בהשתמשם בפסוקי ספרי המקרא והתלמוד.
הבעש"ט ריכז סביבו חבורת יודע-נגן שרכשו לעצמם עמדת-בכורה מכובדת בחידוש הזמרה היהודית בפי החסידים. בין בני החבורה נראו פני גיסו
רבי אברהם גרשון מקיטוב,
רבי דוב-בר המגיד ממזריטש,
רבי יחיאל-מיכל המגיד מזלוצ'וב,
רבי לייב מפיסטין,
רבי יעקב קופל בעל-התפילה בבית מדרשו אבי מיסד שושלת החסידות בקוסוב-וויזניץ ,
רבי דוד'ל פרקוס ורבי דוד'ל מניקולאיוב,
ר' זאבוולף קיצס, ורבים אחרים.
ברם המוסיקה החסידית לא שמה לב לאישי היצירה כי-אם ליצירה עצמה. הרי ביסודו של דבר לא ראה הבעש"ט כל שינוי בין הנגינה החסידית המתחדשת ובין הנגינה המסורתית ההיסטורית שהושרה ללא הפסק בתקופות ודורות שונים בבית-הכנסת.
מאז היות החסידות, ואף לפני זה, שימשה המוסיקה בצורותיה השונות כלי-ביטוי לרגשותיו של היהודי בחייו הדתיים: שמחה וצער, תקווה ויאוש, מפלה ונצחון - כל אלה הובעו במוסיקה. בהם היא נבדלה בזה שלא שמו לב לדקדוק המוסיקלי. מחוללי הניגון החסידי לא למדו נגינה במדרשות מקצועיות למוסיקה, שלפיהם כלל גדול במוסיקה היה, שיסודות המוסיקה הם הצליל, הקצב והסדר שבו ערוכים הצלילים. החסידים לא נזקקו לתורת הניגון הכללי ולא למדו ממנה גזירה שווה ביחס לניגון החסידי. בעולם המוסיקה הכללי היו חלוקי דעות וויכוחים על היקפו והרכבו של סולם הצלילים המשמש עד היום מקור חשוב ללמוד ולמחקר. היו שהתחקו על סוד הצלילים ועל. תנודות האוויר הגורמות להתהוות הצלילים, ולאור חקירתם קמו מונחים שבלעדם אין תורת המוסיקה שלמה, כמו מודוסים, טטרכורדים, כתב התווים וכיוצא בזה.
הנגינה החסידית הייתה מראשיתה ווקלית ולא נזקקה. לכלי-ניגון ככלי-עזר. והרי שלוש המשפחות של כלי-הנגינה: כלי נקישה, כלי נשיפה וכלי מיתר תבעו מאמצים רבים מהאדם עד שהגיעו למה שהגיעו:, הרבה תופים יש לו לאדם, גדולים וקטנים, בעלי. צורות שונות, שבכל שעת שמחה או מאורע חשוב הוא מוציאם ומתופף בהם, והוא בא לידי שימוש אף אצל העברים ביציאת מצרים ובאירועים אחרים. מעניין לציין:
שהתוף, ראש משפחת כלי הנקישה, שנחשב לכלי עיקרי אצל רוב עדות המזרח, אינו נמצא בשימוש בחיי הנגינה החסידית, ויש להניח, מפני שהתוף בא בעיקר להדגיש את הקצב של השיר והניגון, והחסידים מבליטים את הקצב בתנועותיהם בניגון, ללא תוף.
החליל - אף הוא היה אב וראשון למשפחת כלי הנשיפה, ובמשך הזמן חלה התפתחות בתפוקת החליל. נוצרו חלילים מחלילים שלנים, ומהם מורכבים ביותר וכולם מיטיבי נגן ומשמיעי זמר. ונפש האדם לא הסתפקה מעולם בהישגים בשדה תפוקת החליל. נפשו ערגה לחלילים עדינים יותר, ממושכים, יוצאים מן הלב ומזעזעים את הנפש. לחסידים אין צורך בחלילים, החליל העיקרי ממלא אצלם קול הזמר.
ומה רבה העבודה שהשקיע האדם בכלי-נגינה חדש, כלי-המיתר, שעיקרו הוא, שמיתר ארוך משמיע צליל נמוך, ובכל שיקצר המיתר יגבה הצליל. אך לחסידים לא היה צורך בכל אלה. אצלם היה מספיק הקול שבא להם מלידה. נגינת החסידים נתייחדה לצורך הדתי בלבד. הזמר החסידי היה נחלת הכל. בתפילת ימי חול, שבת ומועד ובמסיבות מצווה הרבו החסידים לשיר ולרקוד.
החסידים לא התעמקו בממלכת המוסיקה ולא עשו חשבון לעצמם על משטר, חוק ומסדר הקיימים בה. אבל ידעו שישנם בה נתונים רבים: גבוהים ונמוכים, חזקים וחלשים, עליזים ועצובים ואידך זיל גמור... החסידים, שהעמידו במרכזם את רגשותיהם לשוכן מרום בחרו בסגנון החד קולי הומופוני שכוחו יפה להשתפכות הלב ומתאים להבעת תמורת הרגשות המתחוללות בלב היחיד. הבעש"ט וחסידיו הכריעו בבחירת הצורה לניגון החסידי, המחולק לנוסחות שונים:
לניגון האינטימי המביע את הבכי הטמיר שבתפילה ובפזמון, ועל הכל בפיוטי הזמירות של שבת ומועד,
והניגון לשמחה וריקוד בעל הבעה מרובה ונעימה שוטפת וקלה, שאפשרו הנאה מרובה לכל המשתתפים וצליליהם היו מתאימים לרוחם.
בן שלושים ושש, מספרת המסורת, היה הבעש"ט בהתגלותו, ורבות אגדות-חן סופרו בעם על מאורע ההתגלות. שנות התבודדותו של הבעש"ט היו לו כור-מבחן גם לדרכו בניגון ושמחת ההוויה, וכשיצא ממערת התבודדותו קידם פני עולם ופני הבריות בחיוך של זוהר והקרין ברכת חיים על סביבותיו - ברכת חיים זו הזורמת ומתרוננת עד היום בעורקי החסידים.
כידוע, שעד התגלותו של הבעש"ט היו עורכים את השבת במצב-רוח עגום למחצה. המצב הקשה של היהודים באשכנז וגזירות ת"ח-ת"ט כשבפולין נספו כשש מאות אלף יהודים בידי חמלניצקי הצורר וכנופיותיו העיק על היהודים במועקה כבדה ובדיכאון של ייאוש. ענני עצב רבים העיבו את שמי הקהילות -היהודיות. ובייחוד ניכרו רשמי הדיכאון באוקראינה שבה סבלו היהודים פורעניות קשות ומרות מידי הקוזקים המרצחים. את ימי השבתות היו מבלים בתפילות, בלי לשיר זמירות וניגונים עד שבא הבעש"ט והחזיר ל"שבת מלכתא" את שמחתה.
הוא הורה לתלמידיו: - הוו שמחים במתנת מרום. כל מה שתרבו בשמחה בשבת, בזמירות ובדבקות, תקלו על הלב לחדור לתוך "רזא דשבתא", ובכל ליל שבת, אחרי שהבעש"ט ותלמידיו ומקורביו חזרו מבית-הכנסת, היה עורך את סעודת השבת בזמירות ובריקודים ובהתדבקות עילאית, עד ששכחו עולם ומלואו והתעלו למרומים שמעל למציאות. ופעם אחת, באמצע הזמירות והריקודים, כשנשמות התלמידים התרוממו לספירות העליונים, קרא תלמידו רבי מיכל מזלוטשוב:
אשריכם, שזכיתם ליהנות משמחתו ודבקותו של הבעש"ט.
הבעש"ט והחסידות חדשו את שמחת השבת ונתנו לה מבע ע"י זמרה, ניגון ורקוד. בבתי היהודים נשמע שוב קול הניגון והרינה בשעת הסעודה של, שבת. ובייחוד רבה השירה בסעודה השלישית בשעת רעוא דרעוין, עם צאת השבת. על שלש הסעודות באו והוסיפו את סעודת מלוה-מלכא במוצאי-שבתות, שגם בה הלו מזמרים זמירות מיוחדות ומבלים באווירה עם דוד המלך.
ברור, כי גם הנגינה החסידית לא נוצרה כהרף עין אלא שלב אחרי שלב, נדבך אחרי נדבך. ההשראה הייתה חיה וקיימת. ובכל זאת אף היא דמתה לזרע זעיר טמון באדמה, אשר לא יצמיח אילן רב פארות, אלא אם יושקעו בטיפוחו עמל ויגיעה, עקשנות והתמדה. הבעש"ט היה המתחיל בפיתוח ויצירה, ואחרי באו מאורות גדולים של צדיקים מנגנים וחסידי-פלא ששימשו מקור לא אכזב לניגון בחסידות. ועל אף מלחמת-השואה האיומה של הגרמנים הנאצים שעשתה שמות ביהדות ובחסידות - ממשיכה החסידות להתקיים, וניגוניה נשמעים ברצון ובהתלהבות, ונמצאו להם ממשיכים--יוצרים בגולה ובישראל הנושאים את דגל היצירה בניגון - ברמה.