ד. עבודת השי''ת ולימוד זכות על ישראל · 21. מעשה קודם 'כל נדרי'
ה"קדושת לוי" היה דרכו בקודש שבימים הנוראים היה עובר לפני התיבה בעצמו. בא לבית
הכנסת לתפילת "כל נדרי". היה עומד כמה זמן לפני התיבה ושותק. היה העולם מתפלא:
החמה כבר בראשי האילנות והוא אינו מתפלל. גם השמש היה עומד ותוהה: להכות בכף על
הבימה ולהכריז שצריך להתפלל - אינו מעיז.
לאחר שהות הפנה הרב פניו אל השמש ושאל: "ביריל החייט ישנו בבית הכנסת?"
אמר השמש: "לאו!"
אמר לו: "לך וקראהו לבית הכנסת".
הלך השמש וקרא לביריל החייט. כשבא, אמר לו הרב: "ביריל, למה אתה מעכב תפילותיהן של
ישראל?"
אמר לו ביריל: "ומה אעשה? אין לי מי שידין ויהיה
הפוסק בינינו".
והמעשה שהיה הוא שביריל היה מזמין את המקום לדין, מחמת תביעה שהיתה לו הימנו, ולפיכך
לא היה יכול כביכול לישב על כסא הכבוש לשפוט את ישראל ביום הכיפורים, שהרי אין נדון נעשה
דיין."
ותוך כדי דבור ענה ביריל ואמר עוד: "רבי, יש לי דין תורה עם הכביכול, וקשה לי למצוא דיין.
עכשיו נמלכתי ומסכים אני לסמוך על מעלת תורתו. יהיה מעלתו מכריע בינינו".
התחיל ביריל מרצה מצדו טענותיו:
"הדבר היה כך.
ימי הקיץ היו קרבים לסופן. נעשה קריר בחוץ. שלח אחרי הפריץ מיאנושקוביץ שאבוא
אליו לתפור לו אדרת. נטלתי המספרים והמחלק והלכתי. נתן לי הפריץ החומר וצווה עלי
לעשות לו אדרת רחבה. נתן לי חולדות יפות. ואני עני אני ומטופל בבנים, ויש לי בת
שהגיעה לפרקה. חשבתי ובאתי לידי גמר דעת: אייתר לי עשר חולדות. יהיה קצת נדוניא
לבתי. אמרתי ועשיתי: תפרתי האדרת כהלכה, ועשר החולדות שיירתי. אלא שלאחר גמר
העבודה הייתי עומד ותוהה: מה אעשה בחולדות? האיך אטלטלן משם? בין כך באה עצה
בלבי: לפני איזה זמן יצאתי אל הפריץ וקבלתי לפניו על רוע מצבי ועל צרכי המרובין. צווה
ליתן לי כיכר לחם גדולה. נטלתי אותה כיכר, הוצאתי מתוכה הרכיכות ועשיתי חלל בתוכה.
הכנסתי לתוך החלל שבכיכר את החולדות, שלשלתי הכיכר לתוך השק ויצאתי לדרכי
הביתה. עברתי מיל או מיל וחצי, והנה דהרות של פרסות סוס נשמעות מאחרי. רצין אחרי.
נזדרזתי וטמנתי השק עם הכיכר תחת שיח, ובעצמי יושב אני וממתין. מהרהר אני וחושב:
מאיזה צד אפשר הדבר? והנה בא הרוכב ואומר: 'ביריל חזור!' פרחה נשמתי: מי יודע
מחמת איזה עניין אני דרוש. לבסוף עמדתי לפני הפריץ מרתת כולי ומתפחד. והנה כל
הרעש היה מפני ששכחתי לתפור תלי באדרת. תפרתי התלי וחזרתי לי שוב הביתה. הולך
אני בחזרה דרך אותו המקום שטמנתי שם השק ושעשיתי לי שם סימן. באתי לאותו מקום,
והשק איננו.
הרבה הייתי מהרהר בדבר. לבסוף הבנתי שאין זה אלא מתחבולותיו של הכביכול: הוא
אינו סובל, אינו רוצה, שמי שהוא בכלל "אתה בחרתנו" יהא גונב חולדות אצל הפריץ.
אז כעסתי ובאתי לידי הסכם: אם כן, למה זה אנוכי. איני רוצה להיות בכלל "אתה
בחרתנו". תכף, כשראתני הזקנה שלי נכנס לבית, אמרה: 'ביריל, טול ידיך ושב לאכול!'
ואני, להכעיס, ישבתי לאכול בלי נטילת ידים. אכלתי לשבעה ולא ברכתי ברכת המזון,
לא התפללתי מעריב, לא קראתי שמע קודם השינה. למחר לא התפללתי גם כן. באו
ימות הסליחות - לא הלכתי לסליחות. בראש השנה לא הלכתי לשמוע תקיעת שופר.
אחת גמרתי: איני רוצה להיות בכלל "אתה בחרתנו".
אבל הנה בא יום הקדוש, יום סליחה ומחילה.
נתיישבתי בדעתי: עכשיו הרי מוכרח אני לסלוח לו, הואיל והוא בעצמו הרי הוא סלחן
ומחלן. אלא שהעמדתי לי תנאי אחד: יש דברים שאין יום הכיפורים מכפר, כגון עבירות
שבין אדם לחברו או האומר אחטא ואשוב, וכדומה. ואני תנאי אחד אני מתנה, שימחול
דווקא הכל. כך הסכמתי בדעתי: אם הוא ימחול הכל - אמחול אני לא, ובאים לאו - איני
מוחל...
עכשיו יגיד לי רבי: האם לא צדקתי?"
לאחר ששמע הקדושת לוי טענות אלו, נתיישב ופסק בזה הלשון:
"צדקת, צדקת. אל תזוז, ביריל, מהסכמתך אף זיז כל שהוא ואל תהא וותרן. אתה תזכה בדין!"
ומיד התחיל הרב להתפלל "כל נדרי".
א.
פעם אחת אמר הרב:
"ריבונו של עולם, אנו אין בנו כוח לומר "ויאמר ה' סלחתי".
אמור אתה "סלחתי", כי בנו אין כוח לומר שום דבר.
ב.
פעם אחת נכנס ר' לוי יצחק לבית הכנסת אחר "כל נדרי", הכה בכף להשתיק את העולם, וקרא:
"רבותי, כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ובכן 'ויאמר ה' סלחתי כדבריך!' "