אור ברסלב
תולדות החסידות ד. עבודת השי''ת ולימוד זכות על ישראל

תולדות החסידות

ד. עבודת השי''ת ולימוד זכות על ישראל

ג. לאופיו של הקדושת לוי

1. בקשת הרב לעבוד את השי''ת בלי פניה

פעם נפגשו הקדושת לוי והתניא.

הקדושת לוי: "מה לעשות, שאי אפשר לעבוד את השם יתברך בלי פניה?"

התניא: "עלינו למוד בזה ממידתו של הקב"ה, שנאמר עליו שכל מה שברא לא ברא אלא לכבודו".

הקדושת לוי: "ודאי כן הוא. אבל הרי השם יתברך נתכוון לשם שמים, ואנו בשביל עצמנו אנו

מתכוונים!"

2. מהתפעלותו של הרב בשעת תפילתו

יודעי ח"ן היו אומרים על הרב מברדיטשוב שהיתה בו נשמת רבי עקיבא, לגודל קדושתו ודביקותו

באלוקיו והתלהבותו בעבודת השם ואהבתו לישראל.

בעמדו לשפוך שיחו לפני קונו היה רועש וחרד מאוד כי לבבו נמס בקרקעו מפני פחד ה' ומהדר

גאונו, וכשאדם מניחו בזוית זו מוצאו בזוית אחרת, מפני הכריעות וההשתחוויות העצומות

והנוראות. כל העומדים בשעת תפילתו היתה מסתמרת שערת בשרם, פלצות אוחזתם, והעם

נע וחרד ועומד באימת מוות מרחוק.

3. על דרכי עבודתו של הרב ואהבתו למצוות

דרכי עבודתו של הרב מברדיטשוב היו בלי ליאות ועייפות כלל.

מספרים, כי תמיד בלילה הראשון של חג הסוכות היה ניעור כל הלילה ועומד ומצפה מתי יאיר

היום שיוכל לקיים המצווה החדשה ליטול לולב ואתרוג.

במוצאי יום טוב היה מצפה מתי יוכל לקיים מצוות תפילין.

במוצאי יום כיפור לא היה נח מתעניתו, אלא היה ניעור כל הלילה ולומד מסכת סוכה עד הגמר

בעמידה ובהתלהבות גדולה.

כשהיה בא לידו חפץ של מצווה היה מנשקו נשיקות גדולות ונאמנות. האתרוג והלולב והסוכה

וכיוצא בהם, הכל בלהיטה גדולה. היו מספרים, שפעם אחת בבוקר השכם ביום טוב הראשון של

סוכות, שהיה מצפה ליטול הלולב לקיים המצווה, היה כל כך תפוס ואחוז ברעיונות בהתפשטות

הגשמיות, שכאשר הלך ליקח האתרוג שהיה מונח בארון אחורי דלת של זכוכית, לא הרגיש כלל

שמסך הזכוכית מפריד בינו ובין האתרוג, וכאשר פשט ידו ליטלו שבר את הזכוכית ולקח האתרוג

משם, ולא הרגיש דבר מחמת גודל ההשתוקקות לקיים המצווה.

כשהיו מביאים לפניו דבר מאכל לאכול והיה צריך לברך ברכת הנהנין מתחילה, היה מברך

בהתלהבות ואש גדולה, עד שנמצא הוא בזוית אחת והמאכל בזוית אחרת.

הכלל, לא היה רגע שלא נראה בו מסירות נפש לה' באהבה ויראה, והיה מעלה כל הדברים

למקורן ולשורשן.

4. בערב תשעה באב

פעם בערב תשעה באב, בשעה שהיה העולם כבר בבית הכנסת של הקדושת לוי מוכן ומזומן

לומר קינות, עמד הרב בביתו, בחדרו האפל קצת, והיה מביט דרך החלון החוצה. הוא היה כולו

התלהבות ונוגה אש סביב לו. עומד הוא ומביט אל המרחק, למרחק אין סוף. בכל רגע מטה הוא

אוזנו לשמוע צעדיו - צעדיו של מלך המשיח. מחכה היה למשיח בכל יום שיבוא, ועל כן היה עומד

ומצפה לקראת בואו גם בערב תשעה באב, אולי יבוא ואז ייהפך יום האבל ליום של שמחה... כך

היה עומד אצל החלון ושוהה שקוע במחשבותיו. צללי ערב כבר נטו, והעולם עומד בבית הכנסת

וממתין להרב שיבוא. לבסוף שלחו השמש ללחוש לו שכבר הגיעה השעה לומר קינות.

השמש בא ולחש. התעורר הרב ממחשבותיו תמה ותוהה: משיח איננו...

נזדרז ורץ לבית הכנסת, השתטח לפני ארון הקודש וקרא בבכי מר: "איכה ישבה בדד העיר..."

5. קדושת 'כתר' של הרב

היו מספרים, כי בשעה שאומר הרב מברדיטשוב קדושת "כתר" אזי מלאכי צבאות ידודון וכולם

באים לשמוע.

היה שם איש ממתנגדי הרב, שלא רצה להאמין וגמר בלבו לבחון אם אמת הדבר, שעבודתו

היא שלא כדרך הטבע. פעם אחת, בתפילת ראש חודש, אחר שסיים הרב את תפילתו, חלץ את

התפילין לפני קדושת "כתר" והתחיל להתלהב בעבודתו, עד שמתוך התלהבות לא היה מבחין את

אשר הוא עושה, ונתן התפילין שלו לתוך כיס התפילה של איש אחר. מיד, כשהרגישו כי נתלהב

בעבודתו, כדרכו בקודש, הלכו אל המתנגד ואמרו לו שהגיעה השעה שבעיניו יראה ובאוזניו ישמע

וללבו יבין. בא האיש ועמד אחרי הרב. והרב בגודל התלהבותו הפך פניו נגדו ואחזו בכנפי בגדו

וגררו בכל ירכתי בית הכנסת, עד שכמעט לא היה יכל אותו האיש לימלט מתחת ידו, וברח כל עוד

נשמתו בקרבו.

אז היה מאמין לדבריהם.

6. קודם שמונה עשרה של ראש השנה

מקובל מפי מגידי אמת, כי קודם פתיחת השמונה עשרה בראש השנה היה מזמר הרב

מברדיטשוב דברים אלו בניגון מיוחד:

"דרי מעלה עם דרי מטה יפחדון וירעדון מאימת שמך. דרי תהום עם דרי שאול ירעשון

וירגזון מאימת דיניך. אבל צדיקים ממקום גן עדן ירננו ויזמרו לשמך. לכן אני, לוי יצחק

מברדיטשוב, באתי לפניך בתפילתי ובקשתי: מה לך אצל ישראל? - דבר: למי תדבר?

אל בני ישראל! - אמור: למי תאמר? אל בני ישראל! - צו: למי תצוה? את בני ישראל! -

כה תברכו: את מי אתה מצווה לברך? את בני ישראל! - לכן אני שואל אותך: מה לך אצל

ישראל? הלא יש לך כמה כשדים, פרסים, ישמעאלים, מדינים. מה לך אצל ישראל? אלא

מאי? משמע, שחביבין ישראל שנקראו בנים למקום, ובכן ברוך וכו'."

נוסח אחר:

"צפרא טבא לך, ריבונו של עולם!

אני, לוי יצחק בן שרה מברדיטשוב, באתי אליך בדין תורה מצד עמך ישראל.

מה לך אצל ישראל?

למה הטלת עצמך על עמך ישראל.

בכל ענין שהוא - "צו אל בני ישראל".

בכל ענין שהוא - "דבר אל בני ישראל".

אב הרחמן, כמה אומות יש בעולם:

פרסים, בבלים, אדומים.

הרוסים מה הם אומרים?

- הקיסר שלהם הוא קיסר.

הגרמנים מה הם אומרים?

- המלכות שלהם הוא מלכות.

והאנגלים מה הם אומרים?

- המלכות שלהם הוא קיסר.

ואני, לוי יצחק בן שרה מברדיטשוב, אומר:

- יתגדל ויתקדש שמיה רבא!

ואני, לוי יצחק בן שרה מברדיטשוב, אומר:

לא אזוז מכאן, ממקומי,

עד שיהיה הקץ,

עד שיהיה סוף לגלות.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא!"

7. אישה בוכיה

במוסף של ראש השנה בסוף זיכרונות בבואו אל הפסוק "ונאמר וזכרתי אני את בריתי אתך בימי

נעוריך והקימותי לך ברית עולם ונאמר", אמר הרב מברדיטשוב בניגון נעים ויפה ותנועה מיוחדת

בזה הלשון:

- פעם אחת, קודם ראש השנה, באה אלי אישה אחת בוכייה בדמעות שליש.

שאלתיה: "מה לך כי תבכי?"

החזירה לי: "ראשי כואב מאוד!"

אמרתי לה: "אל תבכי, אם תבכי יכאב ראשך עוד

החזירה לי: "איך לא אבכה? הנה ימים נוראים באים יותר".

יזכה בדין". ויש לי בן יחיד ומתייראת אני שמא לא

אמרתי לה: "כל אב מרחם על בנו, ובפרט על בן יקיר

ילד שעשועים... רחם ארחמנו נאום ה' ". כזה, כמו שכתוב: הבן יקיר לי אפרים אם

8. הקב''ה גוזר וצדיק מבטל

"ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת", - כי אם תגזור עלינו, כביכול, שלא בחסד אינה אמת, כי

אנחנו צדיקים וחסידי הדור נגזור ונבטל הגזירה, כבן המתגעגע על אביו ועושה רצונו.

9. הקב''ה מחבר תפילות מן אלפבית של יהודי שלא ידע להתפלל

פעם בראש השנה היה הרב מברדיטשוב התוקע, כדרכו. אמרו ז' פעמים "למנצח לבני קרח",

"מן המיצר קראתי" והברכה "לשמוע קול שופר". העולם עומד ומקשיב. והנה הניח הרב את

השופר מידו והתחיל מבמבם. היו עומדים תמהים וממתינים. שוב נטל השופר ושוב הניחו מידו.

המתינו... הפסיק הרב השתיקה והודיע:

למטה, אצל דלת בית הכנסת יושב יהודי שהיה כל ימיו שבוי בין העכו"ם ולא ידע להתפלל.

כשראה הכל מתפללים נתמלא קנאה. מתחילה היה בוכה. אחר כך פנה אל הקב"ה: "רבש"ע,

אתה יודע מקורן של כל התפילות היפות. אני אומר לך א, ב, ג, ד וכו' ואתה תחבר לך בעצמך

התפילה הנאותה."

עכשיו יושב לו כביכול ועוסק בחיבורן של התפילות מן האלפבית של אותו אדם. צריך להמתין.

01. בערב יום הכפורים

הרב מניסכיז שהיה בעל נכדתו, ספר שהרב מברדיטשוב היה תמיד שרוי בשמחה. ובכוח

השמחה היה עמל בתפילותיו בכל מעשיו.

פעם אחת ראה לחותנו זקנו בערב יום כיפור כשהיה מסב בסעודה ויצאו מפיו תנועות יפות מאוד.

אחר כך זלגו עיניו רק שתי דמעות ולא יותר.

11. המלצה על ישראל

בערב יום הכיפורים היה אומר בבית הכנסת:

"ריבונו של עולם, נתת לנו יום העשור לתענית ולכפרה, ונתת יום התשיעי לאכילה ולשתיה

ולשמחה. ראה, עמך ישראל כולם כאחד נמצאים בבית הכנסת, לא נפקד מהם איש. אין

אחד מהם שכור נרדם מיינו, ואין אחד מהם שוכב בביתו מחמת רוב מאכלו. כולם עומדים

לפניך. האם יש עוד אומה אחרת דומה לזו."

נוסח אחר:

קודם "כל נדרי" פנה אל השי"ת ואמר:

"ריבונו של עולם! אילו אמרת לגויים, כי מצווה לאכול ולשתות כל היום שלפני הערב

הקדוש הזה, היו שותים כולם לשכרה ולא היה בערב אפילו מנין אחד להתפלל לפניך.

רק עמך ישראל הוא עם קדוש: אין אחד מהם שכור, אין אחד מהם שאכל יותר מדי.

כולם נתכנסו ובאו לבית מקדשך ועומדים יחפים לפניך".

21. מעשה קודם 'כל נדרי'

ה"קדושת לוי" היה דרכו בקודש שבימים הנוראים היה עובר לפני התיבה בעצמו. בא לבית

הכנסת לתפילת "כל נדרי". היה עומד כמה זמן לפני התיבה ושותק. היה העולם מתפלא:

החמה כבר בראשי האילנות והוא אינו מתפלל. גם השמש היה עומד ותוהה: להכות בכף על

הבימה ולהכריז שצריך להתפלל - אינו מעיז.

לאחר שהות הפנה הרב פניו אל השמש ושאל: "ביריל החייט ישנו בבית הכנסת?"

אמר השמש: "לאו!"

אמר לו: "לך וקראהו לבית הכנסת".

הלך השמש וקרא לביריל החייט. כשבא, אמר לו הרב: "ביריל, למה אתה מעכב תפילותיהן של

ישראל?"

אמר לו ביריל: "ומה אעשה? אין לי מי שידין ויהיה

הפוסק בינינו".

והמעשה שהיה הוא שביריל היה מזמין את המקום לדין, מחמת תביעה שהיתה לו הימנו, ולפיכך

לא היה יכול כביכול לישב על כסא הכבוש לשפוט את ישראל ביום הכיפורים, שהרי אין נדון נעשה

דיין."

ותוך כדי דבור ענה ביריל ואמר עוד: "רבי, יש לי דין תורה עם הכביכול, וקשה לי למצוא דיין.

עכשיו נמלכתי ומסכים אני לסמוך על מעלת תורתו. יהיה מעלתו מכריע בינינו".

התחיל ביריל מרצה מצדו טענותיו:

"הדבר היה כך.

ימי הקיץ היו קרבים לסופן. נעשה קריר בחוץ. שלח אחרי הפריץ מיאנושקוביץ שאבוא

אליו לתפור לו אדרת. נטלתי המספרים והמחלק והלכתי. נתן לי הפריץ החומר וצווה עלי

לעשות לו אדרת רחבה. נתן לי חולדות יפות. ואני עני אני ומטופל בבנים, ויש לי בת

שהגיעה לפרקה. חשבתי ובאתי לידי גמר דעת: אייתר לי עשר חולדות. יהיה קצת נדוניא

לבתי. אמרתי ועשיתי: תפרתי האדרת כהלכה, ועשר החולדות שיירתי. אלא שלאחר גמר

העבודה הייתי עומד ותוהה: מה אעשה בחולדות? האיך אטלטלן משם? בין כך באה עצה

בלבי: לפני איזה זמן יצאתי אל הפריץ וקבלתי לפניו על רוע מצבי ועל צרכי המרובין. צווה

ליתן לי כיכר לחם גדולה. נטלתי אותה כיכר, הוצאתי מתוכה הרכיכות ועשיתי חלל בתוכה.

הכנסתי לתוך החלל שבכיכר את החולדות, שלשלתי הכיכר לתוך השק ויצאתי לדרכי

הביתה. עברתי מיל או מיל וחצי, והנה דהרות של פרסות סוס נשמעות מאחרי. רצין אחרי.

נזדרזתי וטמנתי השק עם הכיכר תחת שיח, ובעצמי יושב אני וממתין. מהרהר אני וחושב:

מאיזה צד אפשר הדבר? והנה בא הרוכב ואומר: 'ביריל חזור!' פרחה נשמתי: מי יודע

מחמת איזה עניין אני דרוש. לבסוף עמדתי לפני הפריץ מרתת כולי ומתפחד. והנה כל

הרעש היה מפני ששכחתי לתפור תלי באדרת. תפרתי התלי וחזרתי לי שוב הביתה. הולך

תוכן העניינים

תולדות החסידות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה