באוהלי פשיסחא
בתקופה זו התבלט בין תלמידי ה"חוזה" רבי יעקב יצחק מפשיסחא, הוא "היהודי הקדוש", שעוד בחיי רבו החל להשפיע תורה וחסידות באזני חבריו, תלמידיו של החוזה. ר' יעקלי, שנמנה בין ראשוני המקורבים אליו, אף נוסע לפשיסחא ומקבל מרותו המלאה.
ה"מגיד" מקוזניץ משתוקק אף הוא שהצעיר הנלהב מווארקי ימנה בין בני היכלו, אך הוא עצמו, ר' יעקלי, נפשו יוצאת לפשיסחא. הוא לא ידע אפוא להכריע ביניהם, עד שאחד מחבריו עבר דרך עיר מגוריו, ור' יעקלי משטח לפניו את הבעיה שהוא מתלבט בה, והלה מכריע לטובת פשיסחא. "נפשו של המגיד מקוזניץ, השואפת אל העולם העליון, מנותקת לחלוטין מעמקי העולם הזה - הסביר לו חברו - ואילו אתה זקוק עדיין להדרכה המצויה בפשיסחא".
ההכרעה נפלה, אולם ר' יעקלי אינו עושה דרכו במסתרים. בדרכו לפשיסחא או בשובו הימנה, הוא עובר דרך קוזניץ, והמגיד מקבל את פניו באהבה, ללא כל קפידה.
לאחר פטירת "היהודי הקדוש" וה"חוזה" נשאר ר' יעקלי בפשיסחא ומתבלט בין תלמידיו הנאמנים של הרבי ר' בונם, שמרבית תלמידי "היהודי הקדוש" קיבלו את מרותו.
ר' יעקלי נמנה אפוא על תלמידיהם של גדולי החסידות בפולין: ה"חוזה" מלובלין, המגיד מקוזניץ ו"היהודי הקדוש" ובכתביו הוא מביא שמועות מוסמכות ששמע מפיהם, אולם רבו המובהק היה הרבי ר' בונם מפשיסחא, שהדריך את הצעיר הנלהב בדרכי תורה וחסידות.
מעמד מיוחד לו, לר' יעקלי, בין תלמידי פשיסחא, והרבי ר' בונם בעצמו מרבה בשבחו, בשעה שהיה מונה את שלשת תלמידיו הגדולים: רבי יצחק מזוריק הוא הרבי מווארקי , המאיר לעולם כולו, רבי מנדיל מטומשוב קוצק השורף את העולם בהבל פיו, ואילו השלישי הוא רבי יעקלי, הרי מלאכים שרפים ואופנים חלים ורועדים הימנו, בשעה שהוא מסתובב אנה ואנה בבית המדרש, ואף כיבד אותו לעבור לפני התיבה בבית מדרשו.
אחד מחבריו הקרובים של ר/ יעקלי בפשיסחא הוא צעיר נלהב כמותו, ר' מנחם מנדלי, שלאחר שנים קבע את מושבו בקוצק והזריח משם את אורו לרבים, ובאחת המסורות המופלאות סופר על נסיעתם המשותפת לפשיסחא. שני הצעירים הנלהבים, שהפקיעו עצמם מענייני העולם הזה, היו מתפרנסים בדחקות נוראה. בביתם לא היה כל מאומה, והם יצאו אפוא בדרכם לפשיסחא לשהות שם בימים הנוראים ובחגים שלאחריהם ללא כל פרוטה בכיסם. כל רכושם וציודם, שני מעילי חורף "פעלציל" שאחד מהם והוא של רבי מנדלי שווה שמונה זהובים, ושל ר' יעקלי אינו שווה אלא מחציתם. בצאתם נאלצו למכור להוצאות הדרך את הפעלציל של ר' מנדלי והיתרה נשארה להוצאות הכלכלה בפשיסחא. לאחר החגים הסבירו לעצמם שאין זה מן החכמה לצאת לדרך רגלי בימי החורף, ויש אפוא להאריך את שהותם בהיכל רבם עד ימי החנוכה. ולאחר מכן, בימי הכפור והשלגים, על אחת כמה וכמה, שאין טעם לצאת לדרך, וכך נשארו בפשיסחא עד לימי הפסח. ימי הספירה בין פסח לשבועות אינם מסוגלים על פי טעמי הקבלה, ליציאה לדרך, ואם אתה כבר נמצא במחצית הקיץ בפשיסחא, כיצד אפשר שלא להישאר לימים הנוראים, וכך שהו שם חצי שנה נוספת. הם מכרו אפוא את הפעלציל השני, ובתמורתו התפרנסו עד הימים הנוראים ועד בכלל. בשמחת תורה לאחר שהרבי ר' בונם סיים את אמירת התורה על שלחנו הטהור, פתחו השנים, ר' יעקלי ור' מנדלי, בריקוד סוער שנמשך ארבע שעות רצופות. ברוב התלהבותם אף קפצו על שלחנו של הרבי והוסיפו לרקוד שם ללא הבחנה בין הארץ והשולחן. רבי אברהם מפוריסוב היה מוסיף בסיפורו זה "הלוואי והיה לי חלק ברקידה זו".
במסורת מופלאה יסופר על אותה שבת שערכו השנים באורווה, כאשר תעו בדרכם אל רבם, ובערב השבת לפנות ערב, הגיעה העגלה בה נסעו לכפר אחד, במרחק שני פרסאות מפשיסחא, והם נאלצו אפוא לשבות שם. משנוכחו לדעת שאין יהודי מתגורר בכפר, פנו לאחד הבתים וביקשו רשות מבעליו הנכרי להתאכסן בביתו, ולו תמורת תשלום שכר לאחר השבת. הלה קיבל אותם בפנים זעופות והפנה אותם לאורווה אשר בחצרו. משסירב ה"מארח" להעניק להם נר להאיר את סעודותיהם, גדל צערם, שכן אין עונג שבת ללא נר. אם כך - אמר ר' יעקיל לחברו - נשתמש באור שבעת הימים, והאורווה נתמלאה אורה של מעלה.
לאחר קבלת שבת ותפילת ערבית בהתלהבות, הסבו לאכול, קידשו וביצעו על הכיכר השלם שהיה בידם. באותו ככר נסתפקו בשלשת הסעודות, אך השמחה הפנימית השכיחה מהם את מצבם העלוב, וכל היום לא חדלו מלרקוד לכבוד השבת. משחשכה עמד ר' יעקלי והכריז "כבר פנה יום", ומיד נסתלק אור שבעת הימים, ולאחר שהבדילו המשיכו את דרכם לפשיסחא.
כל אותה שבת הבחין הרבי ר' בונם, בעיניו הבהירות, בשני תלמידיו האהובים, המתענגים על השבת, בתנאים קשים ביותר, ומיד לאחר "הבדלה" קרא ל"בעל העגלה" והורה לו לרתום את הסוסים לעגלה, ולצאת לדרך לקבל פני תלמידיו החביבים.
באחת השיחות שהתנהלו ביניהם פנה רבי מנדלי בשאלה לחברו "מה חובתו של אדם בעולמו"? "לתקן את נשמתו" - השיב ר' יעקלי.
"וכי כך למדנו אצל רבינו בפשיסחא - טען כנגדו רבי מנדלי, והרי האדם נברא להרים את השמים", ואם תמצא לומר משתקפים בשיחה זו דרכיהם השונות של שני הצדיקים, והן הדרכים המרכזיות בתנועת החסידות בפולניה.
אף לאחר פטירת הרבי ר' בונם כאשר דרכיהם נפרדו, הוסיפו השנים, רבי מנדלי מקוצק ור' יעקלי, להתייחס בכבוד זה לזה.
למרות חילופי הדעות ביניהם העריך אותו רבי מנדלי, ואחד מתלמידיהם המשותפים, רבי אלעזר הכהן מפולטוסק, מספר ששמע מפי רבי מנדלי "מי ייתן, ונראה בדור הזה צדיקים כרבי אברהם מטשעכענוב ורבי יעקלי ראדזימין."
כאשר הצעיר העניך, שנודע לאחר מכן כהרבי ר' העניך מאלכסנדר, מתחתן עם בתו של אחד מנכבדי פשיסחא, מציע הרבי ר' בונם את תלמידו ר' יעקלי כמלמד עבוד החתן הצעיר, והלה ממלא את תפקידו באמונה, שוקד עם ר' העניך על התורה, מדריך אותו בעבודת התפילה, ואף מקרב אותו בין תלמידי הרבי ר' בונם מפשיסחא.
כל השנים שמר ר' יעקלי אמונים להרבי ר' בונם, אף הכיר בו כרבו המובהק בתורה ובחסידות. מדי הזכירו את שם רבו או משמיע דבר תורה משמו היה מזדקף מכיסאו "דער הייליגער רבי". באחת השיחות הגדיר את מעמדם של שלשת גדולי החסידות הפולנית: הרבי, הוא ה"חוזה" מלובלין, הסתיר את עצמו ברוח הקדש, "היהודי הקדוש" בגאונותו, ואילו אצל הרבי ר' בונם ראו את החסידות במקורה ובזהרה האמיתי.