ב. אחר החתונה
1. הרב מברדיטשוב ור' שמילקא מניקולשפורג
כשהיה הקדושת לוי כבן י"ז נסע אל ר' שמילקא. ר' שמילקא היה מחזיק ישיבה ומלמד לתלמידים
נגלה, ובעצמו היה לו מחיצה קטנה שהיה מתבודד שם והיה לומד נסתר.
כשבא ר' לוי יצחק שאלהו ר' שמילקא: "יכול אתה ללמוד?"
החזיר: "פלאי פלאי פלאים!"
בעד תשובה זו נשאר שתי שנים מחוץ לישיבה. היה מצוי כל שעות הלימוד מבחוץ ולא היה
מתבקש ליכנס.
פעם ראה ר' לוי יצחק שר' שמילקא יוצא ממחיצה שלו. נכנס בחשאי. ראה ספר. פתח הספר,
והנה הוא "פרי עץ החיים". סגר הספר והשמיט עצמו במהרה מתוך המחיצה. חזר ר' שמילקא
והרגיש בדבר. התחיל חוקר ודורש אצל ר' לוי יצחק והתודה על מעשהו. נתקרב אל ר' שמילקא
והיו לומדים יחד.
לאחר זמן היה ר' שמילקא כותב באיגרותיו אל ר' לוי יצחק התואר: תלמידי בנגלה ומורי בנסתר,
ור' לוי יצחק היה כותב אליו: מורי בנגלה ותלמידי בנסתר.
2. מעשה יצר הרע
הרב מברדיטשוב היה בילדותו עילוי גדול ונשתדך בו גביר אחד מפורסם, ר' שמואל פרץ מעיר
לוברטוב, והיה מתפאר בחתנו.
אחר חתונתו בשמחת תורה הראשון כיבדו הקהל את חתן הגביר שיאמר "אתה הראית" לפני
התיבה. כוונו בזה לכבד את הגביר ולעשות לו נייחא.
ירד הרב לפני התיבה ונתייצב שם, והטלית היתה מונחת על התיבה. נטל הטלית בידו ללבשה
והניחה חזרה על התיבה. כן עשה כמה פעמים. כל העולם היה עומד בעיניים צופיות עליו שילבש
את הטלית ויתחיל לומר "אתה הראית" והוא לא שת לבו כלל והיה עומד דומם. לבסוף היה הדבר
לטורח על הקהל לעמוד ולהמתין, ושלחו אליו את השמש של בית הכנסת בשם ראשי הקהל,
שמבקשין אותו שלא יטריח את הציבור ויאמר "אתה הראית". החזיר: "הן, לא אטריחם, ח"ו!" נטל
טלית ללבשה, וכמעט שלבשה עזבה שוב מידו והניחה על התיבה ולא רצה לומר "אתה הראית".
והגביר, חותנו, בראותו מעשי תעתועים אלו של חתנו, היה מתבייש מאוד בפני העולם, שהיה
מתפאר בחתנו שאין חכם ועילוי כמותו בכל הגליל, ועכשיו עשה שטות זו. הוסכם גם בדעת הגביר
לביישו, ושלח עוד הפעם את השמש להגיד לו, שלא יעשה עוד שהות, רק אם ירצה לומר יאמר
מיד, ואם לאו, יעזוב התיבה וילך לו אל מקומו ויעמוד אחר תחתיו. אבל בטרם הספיק השמש
לגשת אליו, נשמע פתאום קולו, אחר דמימותו ושיקול מחשבתו: "אם אתה למדן ואתה חסיד,
אמור אתה "אתה הראית". ועזב את התיבה והלך לו למקומו שבבית הכנסת. ראה חותנו מעשהו
ונתמלא רוגז ודאבון נפש עוד יותר, שבמקום שקווה לקבל נחת ולנחול כבוד על ידי חתנו קבל
חרפה ובושה. מכל מקום שלא שאלו בכל משך הזמן של ההקפות על מעשהו.
הלכו הביתה: החותן הלך בפחי נפש, שרוי בצער ובחמה, והחתן היה הולך שמח וטוב לב.
היה חותנו של ר' לוי יצחק תמה מאוד על הנהגתו. סוף כל סוף לא עצר כוח, ובאמצע הסעודה,
כשראה כי טוב לב חתנו עליו, שאלהו: "בני, אמור לי, מה ראית כי עשית דבר מגונה זה, שנראה
כשיגעון ח"ו ולא כמעשה של בר דעת?"
פתח ר' לוי יצחק וספר לו:
"מיד, כשעמדתי לפני התיבה ופשטתי ידי ליקח הטלית כדי להתעטף בה ולומר "אתה הראית",
נשתתף עמי היצר הרע ואמר, שהוא רוצה לומר אתי יחד "אתה הראית".
שאלתיו: "מי אתה שתהא ראוי לכך?"
שאלני הוא חזרה גם כן בלשון זה: "מי אתה שתהא
החזרתי לו: "אני למדן." ראוי והגון לכך?"
השיב הוא לי: "גם אני למדן".
שאלתיו: "היכן למדת הלכות, ש"ס ופוסקים?"
השיב לי חזרה: "והיכן למדת אתה?"
אמרתי לו: "למדתי אצל הגאון פלוני ופלוני."
החזיר לי: "גם אני הייתי שם עמך בלימודך. אם כן,
החזרתי לו: "אבל חסיד אני". גם אני למדתי אצל הגאונים שהזכרת לפני."
אמר לי בנחת: "גם אני חסיד".
אני: "והיכן קבלת תורת החסידות?"
הוא: "והיכן קבלת אתה דרכי החסידות?"
עניתיו: "אצל הרבי הקדוש ממיזריטש".
והוא מחייך עוד יותר: "גם שם הייתי עמך במחיצתך
גם אני לומר עמך 'אתה הראית' ". וקבלתי דרכי החסידות עמך יחד. לכן רוצה
כשראיתי שאינו מניח לי ומחזיקני בחוזקה לומר דווקא עמי "אתה הראית", הנחתי הטלית מידי
ואמרתי לו: "אם אתה למדן ואתה חסיד, אמור אתה!"
עכשיו בבקשה להגיד לי: מה הייתי יכול לעשות אחרת?"
3. אשתו של רבי
אומרים, שהרבנית של הקדושת לוי היתה גדולה הימנו.
פעם שבתו הרב והרבנית אצל ר' גדליה מליניץ. כיבדתה הרבנית מליניץ להרבנית מברדיטשוב
בקליעת החלה לכבוד שבת.
אמרה הרבנית מברדיטשוב בשעת מעשה:
"ריבונו של עולם, זכני נא שיהא ר' לוי יצחק שלי עושה "המוציא" באותן הכוונות שאני
קולעת בהן החלה".