9. מעשה מר' ליב בן שרה האיך שהיה בא בקפיצת דרך אל הקיסר יוסף השני
להיכלו בווינה ומענישו בעד מה שגזר בשנת תקמ"א לזכות את היהודים בכמה
;תורתם ודתם
כל זה נודע לכל העלם מסיפורו של זקן אחד מעיר בוניטש שהיה בבחרותו בצוותא עם ר' ליב
בהיכל הקיסר.
ר' ליב בן שרה היה דרכו בקודש להיות כל ימיו נע ונד, ולא היה שוהה הרבה במקום אחד.
כידוע היה כל עסקו לפרנס הצדיקים הנסתרים, שנשמתם היא מעלמא דאיתכסיא ואינם מגלים
עצמם לעולם, ור' ליב היה יודע מכולם והיה לו היכרות עם כולם, ולפיכך היה נוסע בכמה מקומות
ולווה סכומים גדולים מאנשים המקורבים אליו ונותן להם שטר על זה ופורע בזמנו.
פעם נזדמן לו להיות בעיירה אחת, בוניטש, הסמוכה למוהילוב. בעיר זו לא היו מכירים אותו עדיין
והיה מתאכסן בבית נגיד, מוכסן העיר.
בערב שבת קודש אחר חצות, לאחר שבא מן המקווה, קרא אליו את הנגיד ואמר לו:
"שאלה קטנה אשאל ממעלתו, אל נא ישיב פני. נוהגני לנסוע מעט בכל ערב שבת לטייל בשדה,
ויש לי טעם בזה. בבקשה, ימחול רום מעלתו לצוות על משרתו שיאסור הסוס ויסע עמי מעט חוץ
לעיר".
הנגיד צווה תכף על משרתו שיסע עם הזקן למקום שירצה.
כשבאו מחוץ לעיר בקש הרב המשרת שיתן לו מושכות הסוס, והוא ישב אצלו.
נתן לו המשרת את המושכות, והנה הוא רואה: הסוס דומה שהוא טס באוויר. לעיניו עוברים
בחליפין עיר וכפר, עיר וכפר. היו נוסעים באופן זה בשעות שתים. באו לעיר גדולה מאוד. המון
אנשים עוברים ברחובות, והם זרים כולם בעיני המשרת.
העמיד הרב את העגלה ברחוב העיר ואמר לו: "כאן תמתין לי. תכף אחזור ונסע הביתה".
הלך לו הרב, והמשרת עומד ותוהה. הרהורים שונים מתרוצצים בקרבו, והוא חושש ומהרהר,
מהרהר וחושש, והנה איש יהודי לנגדו. הכיר המשרת בפניו שהוא אדם מישראל ושאלהו: "הלא
תגיד לי בחסדך שם העיר הזאת!"
השיבהו האיש בתמיהה: "וכי לא תדע כי זו עיר ווינה הבירה? עם מי באת לכאן?"
גמגם לו המשרת: "עם סוחר אחד באתי. נוסע אני עמו תמיד. לא הגיד לי שם המקום הזה".
הלך לו האיש, והמשרת נשאר עומד על מקומו משומם בדעתו ומבוהל ברעיוני לבו.
בתוך כך חזר ר' ליב אל העגלה ואמר: "נהג ולך, כי פנה היום!"
כשיצא מן העיר לקח הרב המושכות לידו ונסע במהירות. עוד הפעם רואה המשרת ומשתומם
למראה עיניו: עיירות וכפרים פורחים וחולפים בחלל האוויר. בינתיים הוא רואה והנה העיר
בוניטש, והסוס הולך לו ומתקרב לאט לאט אל העיר, כדרכו. מסר לו הרב את המושכות ונכנסו
העירה.
סיפר המשרת לבעליו את אשר אירע לו. לעג לו הגביר וחשבהו לשכור ומטורף.
אמר המשרת: "אם כן, הנה בערב שבת הבא ילך הזקן שוב לווינה, כן שמעתי מפיו. ייתן לי מעות
ואקנה איזה חפץ בווינה ואביא לו עם רשימת הסוחר מווינה. אז יאמין לי, כי לא בחלום הייתי
בווינה, אלא בהקיץ".
אמר הגביר: "טוב הדבר. אבל שתוק, שמא ישמע הזקן ולא ירצה ליקח אותך אתו".
כך הוה: בערב שבת השני בקש ר' ליב עוד הפעם מאת הנגיד שיצווה על משרתו ליסע אתו. נתן
הנגיד למשרת מעות שיקנה סכין קטן ושיביאו לו עם רשימת הסוחר עם הדאטה מהיום שקנה.
באו לווינה. המשרת הלך תכף לחנות אחת וקנה שם סכין קטן, וגם קבל מאת הסוחר רשימה עם
הדאטה מהיום שקנה.
כשחזרו לבוניטש נתן המשרת לבעליו את הסכין עם רשימת הדאטה. תמה הנגיד מאוד ולא יכול
להתאפק מלשאול את הרב אם אמת הוא מה שאומר המשרת שהיו בווינה. אמר לו הרב: "כנים
דבריו. יודע אני דרך קצרה לווינה, וכל ערב שבת קודש אני נוסע שמה לרגל עסק אחד".
נטפל חתן הגביר ואמר לו: "רוצה אני מאוד להיות בווינה. בבקשה מרום מעלתו שייקחני אתו".
הבטיחו הרב.
בערב שבת השלישי נסעו שלושתם: הרב וחתן הנגיד והמשרת.
עשה הרב קפיצת הדרך כמנהגו.
בבואם לווינה אמר הרב לחתן הנגיד: "את תתעכב כאן, ואני אלך לשעה קלה למקום הנצרך לי".
הרכין לו האברך בראשו, כאומר: "מסכים אני. אבל בחשאי הלך אחר הרב לראות מה יעשה".
והנה הוא רואה: הרב הולך לחצר הדוכס. בבואם לחצר הדוכס הרגיש הרב באברך שהוא הולך
אחריו. החזיר אליו פניו ונענע לו בראשו ואמר: "איך העזת לילך במקום מסוכן כזה? עכשיו אחוז
בחגורתי ואל תניחה, ולך מאחרי סמוך אצלי, והזהר מאוד שלא תשמיט ידך מהחגורה, שמא
תאבד חייך חלילה".
החזיק האברך בחגורתו והיה הולך אחריו.
ראה והנה הולך לבית הדוכס ועושה שם מה שעושה. כל שומרי הדוכס לא ראוהו. והדוכס בעצמו
היה ישן באותה שעה. המתין הרב עד בוש, ואמר לאברך: "כבר פנה היום!" בתוך כך הקיץ
הדוכס. דבר עמו הרבה. האברך שמע כל דבריו. אחר כך חזרו לבוניטש, כדרכם.