7. האיך היה ר' ליב מעלה נשמות גבוהות למדרגתן
פעם אחת שבת ר' ליב בעומק מדינת רוסיה. הרגיש, שבעיירה אחת, סירינטש, באונגריא, יש
נשמה גבוהה מאוד, שכדאי לטפל בה כדי להביאה למדרגה גבוהה.
תכף אחר הבדלה צווה לבעל-עגלה שלו לרתום הסוסים לנסיעה רחוקה. המשרת כבר ידע, שאם
הרב אומר הלשון "לנסיעה רחוקה" ודאי ייסע על ידי ה"רוח", היינו בקפיצת הדרך.
וכך היה מנהגו של ר' ליב: כשישב בעגלה היה העגלון נוהג בסוסים רק עד תחום העיר. כשבאו
מחוץ לעיר היה נוטל ר' ליב בעצמו המושכות של הסוסים, ועל העגלון היה מצווה לישב בגבו אל
הסוסים ופניו אל פני ר' ליב. על פי רוב היה העגלון נרדם תכף. אבל לפעמים היה רק נעשה חרש
קצת והיה רואה הכל.
ור' ליב היה עוצם עיניו, אוחז המושכות בידו ולוחש לו ה"שם" של קפיצת הדרך, והסוסים היו
כאילו רצים כחץ מקשת, אבל באמת היתה הארץ רצה ונסוגה לאחור מתחת לאופני העגלה.
רואים היו עיירות וכפרים, שדות ויערים, נהרות וימים פורחים לפני העיניים. כך היה עד שבאו
הסוסים למקום הנחוץ והיו עומדים מאליהם. כל זה היה מחוץ לעיר. וכשבאו לעיר היה ר' ליב
מעיר לעגלון, נותן לו שוב המושכות ומצווה עליו לישב בפניו אל הסוסים, פשוט כפשוטו, כאילו
לא היה דבר.
באו לעיירה סירינטש. בבוקר, תכף אחר התפילה, הלך לו ר' ליב לטייל בחורשה שמחוץ לעיר.
ראה שם נער בן שמונה שנים לבוש קרעים ועירום למחצה, רואה עדר של אווזים.
כאן היתה הנשמה הגבוהה שהרגיש בה ר' ליב.
הנער סיפר לו, שהוא בן אלמנה עניה והגיד לו את שמה.
הלך תכף ר' ליב אל האלמנה ובקש ממנה שתמסור לו את בנה למשרת, והוא, הסוחר, יביאהו
באנשים. גם נתן לה סכום הגון. הסכימה האלמנה העניה. לקח ר' ליב אותו הנער ובא שוב
בקפיצת הדרך לניקולשפורג אל הרבי ר' שמילקא.
"הרי לכ"ת נשמה גבוהה, קדושה, מהיכל השירה והזמרה. הרי היא נתונה ברשות כ"ת ויעשה
ממנה מה שהיא צריכה להיות". כך אמר ר' ליב להרבי ר' שמילקא.
גדל רועה קטן זה ונעשה הרבי המפורסם והמנגן הגדול ר' אייזיק מקאליף, שהיה מציל אחר כך
הניגונים היקרים מידי הקליפה ומחזירם לשורש הקדושה, שהם שייכים לשם.
צדיק זה, ר' אייזיק, - כל צדיקי הדור היו קורין לו בשם "הקדוש מקאליף" סתם - היה נוהג, שהיה
נוסע יום יום ליער, היה מקשיב לניגונים המתוקים שהיו מזמרים הרועים ומפזמים בחליליהם, היה
תופס לאותן הניגונים ומכניסם אחר כך חזרה אל הקדושה.
כי כל הניגונים שבעולם מן הקדושה הם באים, ממקום גבוה שנקרא בשם "היכל הנגינה".
הטומאה אינה יודעת ניגונים: היא איננה יודעת שום שמחה, היא מקור העצבות. על ידי חטאו של
אדם הראשון נפלו ברשות הקליפה, היא הסטרא אחרא, כל "ניצוצות הקדושים" ויחד עם אלו גם
"ניצוצות הנגינה".
העבודה של הצדיק מקאליף היתה אפוא להחזיר אל תוך הקדושה, לשורשן, את הניצוצות הנודדין
של הנגינה המתוקה, שהיא בבחינת נע ונד ברשותה של הטומאה.
ועוד יותר מזה היה עושה הצדיק מקאליף: לא רק הניגונים, אלא אפילו הלשון של הניגונים היה
מחזיר לתוך הקדושה.
למשל:
פעם אחת היה ביער ושמע לרועה אחד שהיה מזמר בלב קרוע ומורתח שירה זו:
יער, יער, מה גדול אתה!
שושנה, שושנה, מה רחוקה את!
אילו היה היער קטן,
היתה שושנה קרובה אז,
אילו מן היער הוציאוני,
היינו שנינו יחדיו אז.
הלך לו הקדוש מקאליף אל הצד, ישב לו על אבן תחת אילן והתחיל מזמר בבכיה מרה ובאותו
הניגון עצמו בלשון זה:
גלות, גלות, מה גדולה את!
שכינה, שכינה, מה רחוקה את!
אילו היתה הגלות קטנה,
היתה השכינה קרובה אז,
אילו מן הגלות הוציאוני,
היינו שנינו יחד אז.
כששמע הצדיק בראפשיץ בפעם הראשונה שירה זו עם ניגונה המתוק, אמר, שבשעה שהקאליפאי
מזמר ניגון זה, אזי נעשה רעש בעולמות העליונים ומתעורר מקור הרחמים, וכתין כתין של מלאכי
רחמים באים לקבל פניו של ר' ליב בן שרה בהיכלו שבמרום, והם מקלסים לו ואומרים: "ברוך
שנתן לנו את הנפש היקרה הזאת".