5. המסירות על הרב ותפיסתו
דברי האגדה על תפיסת הרב וישיבתו בפטרבורג סותרים כל כך לעובדות שהיו בפועל,
עד שכדאי לרשום כאן את הילוכן של המאורעות הממשיים.
תכף אחר פטירת הגאון מווילנה י"ט תשרי תקנ"ח נתחדדו הניגודים והקטטות שבין
החסידים ובין המתנגדים בליטא ביתר עוז. כנראה, גרמו לזה לא כל כך החילוקים שבעיון
ושבמעשה המצוות כמו ההתחרות שהיתה בין שני המחנות במקצוע העסקנות הציבורית:
החסידים נתרבו במספר והתחילו לדחוק רגליהם של המתנגדים בנוגע להנהגת הקהל
והיו מתאמצים ליכנס לתוך שלטון הקהל. בווילנה נסתדר ועד מיוחד של חמישה אנשים
שתכליתו היתה לרדוף את החסידים ולהציק להם. ועד זה שלתוכו נכנסו אחדים מראשי
הקהל הווילנאי, נתקיים עד אמצע שנת תקנ"ט, היינו עד אותו הזמן שבו נעשתה מהפכה
בקהילה, שנתגרשו שמונה אנשים מראשי הקהל מפלגת המתנגדים ובמקומם נכנסו
אחרים מן החסידים.
בשנת תקנ"ח 8971 הגישו בעלי הועד לרדיפות החסידים בווילנה להגנרל-פרוקורור
הממלכי פטרבורג, הנסיך לופובין, דילטוריא על ר' שניאור זלמן מלאזני שפעולתו מזיקה
למשטר המדינה. על המסירה היה חתום אחד מהמפורסמים שבווילנה: צבי בן דוד הירש
דוידוביטש . הגנרל-פרוקורור נתן צו להגובירנטור הליטאי בולנקוב לעשות חקירה ודרישה
ולשלח את הרב ואת הראשים של הכת שלו בלוית משמר מעולה לפטרבורג. על פי
פקודה זו נתפס הרב בתשרי תקנ"ט ועוד כ"ב יהודים מן "הכת הקרולינית" כך היו קורין
לחסידים על שם ר' אהרן מקארלין מן החסידים שבווילנה וסביבותיה. שבעה מן הנתפסים,
שנחשבו לראשי המשתתפים בפעולת הרב, נשתלחו לפטרבורג, והנשארים הושיבו
בתפיסה בווילנה, ולפטרבורג נשלחו רק כתבים המכילים בירורי שאלות שנתקבלו מהם.
כשהביאו את הרב לפטרבורג הושיבוהו במצודת פיטר-פאול. משם הגיש כתב עברי, שבו
בירר את הדברים הנוגעים לכת החסידים. אותם בפטרבורג לא מצאו מתרגם מעברית,
ועל כן נשלח הכתב לווילנה, ושם נתרגם מעברית לצרפתית והוחזר ביום 1 בנובמבר
8971 תקנ"ט אל הגינירל-פרוקורור. סוף הדבר היה ששבעת היהודים התפוסים
שנשתלחו לפטרבורג הוחזרו מדרכם, מעיר ריגה, והגנרל-פרוקורור הודיע לגובירנטור
בולנקוב, שהקיסר עמד על פרטי הדברים ובירורי העניין של "הרב זלמן בורוכוביץ" ומצא
שאין בכת הקרולינים שום דבר מזיק למשטר המדינה ולשלום הכלל, ולפיכך צווה לשחרר
את כל הנתפסים.
הרב נשתחרר ממאסרו בתאריך י"ט כסלו תקנ"ט.
אבל מקץ שנתיים לערך נאסר הרב והובא לפטרבורג שנית. בפעם זו היה המסור
אביגדור, הרב מפינסק.
אביגדור זה לקח מאת הפריצים בחכירה את הכנסות הרבנות בפינסק ושל עיירות
הסביבה, שהיה בהן יותר מעשרת אלפים יהודים. מעשה חכירה זו היה אחר שהתגברו
המתנגדים וגרשו מן העיר את הרב הקודם ר' לוי יצחק בעל "קדושת לוי" בעד היותו
מתנהג על פי דרכי החסידים. אבל אביגדור לא הצליח במשמרתו. החסידים, שהיו
הולכים ומתרבים במניין, היו מציקים לו. כשלא היה מרגיש די כוחות בעצמו לנהל אתם
את המלחמה, נסע אל הגאון מווילנה, וגם הביא אליו מספרי החסידות לראיה על גודל
קלקולם של החסידים. אבל גם הנסיעה אל הגאון לא הועילה. בייחוד התגברו נגד
אביגדור ראשי הקהל מן החסידים שהיו בערי זלובין, סטולין ודוברוביץ. ראשי קהל אלו
פעלו אצל אותם הפריצים עצמם, שמהם השיג אביגדור את משרת רבנותו, שיהא אסור
עליו לבוא לאותן העיירות לגבות הכנסות הרבנות. אחר כך רמה יד החסידים גם בפינסק
גופא, עד שדחו את אביגדור ממשמרתו עוד כשנתיים קודם גמר החכירה.
חוץ מזה, שהעבירוהו מן הרבנות ולקחו ממנו את הכנסתו, עוד עשו לו בזיון שגרשוהו
מבית הכנסת. בבואו שמה מצא במקום כיסאו חול ועפר. אז הגיש אביגדור קובלנא אל
המגיסטראט בפינסק. המגיסטראט נתן צו שיישאר אביגדור על משמרת רבנותו עד
שיתברר דינו בערכאות, אבל ראשי הקהל לא רצו אפילו לקבל את פני המזכיר של
המגיסטראט, שהביא את הודעת הפקודה. אחר כך נסעו אל הגובירנטור המינסקי
ועלה בידם לפעול אצלו שיעמוד על צדם נגד אביגדור.
ואביגדור החליט לנהל את עסקי מלחמתו עד הסוף. בתחילת שנת 0081 תק"ס הגיש
על שם הקיסר כתב מסירה ארוך, שבו הוא מאשים את החסידים שהם מכת שבתי צבי.
לראיה על אמיתת דבריו הוא מביא בכתבו הרבה ליקוטים מתוך הספר "צוואת הריב"ש"
וס' של המגיד ממיזריטש עם הערותיו. גם מעיר הוא את לב הממשלה על המעות
שמוציאים עם הרב בראשם לארץ ישראל בסכומים גדולים.
9 בנובמבר באותה שנה ד' כסלו תקס"א נאסר ר' שניאור זלמן בלזני ונשתלח
לפטרבורג. יחד עם זה שלחו שמה שק של ספרים וכתבים שונים שמצאו בביתו.
בפטרבורג העמידוהו פנים אל פנים עם אביגדור, והוכרח ליתן תשובה על כתב האשמה
של אביגדור שהיה מכיל י"ט סעיפים. אחר שעמד הקיסר על טיבו של העניין נתן צו ביום
72 בנובמבר לשחרר את הרב מתפיסתו, אלא שנאסר עליו לצאת מפטרבורג עד גמר
בירור דינו בסנט, שנמסר שמה מן האיכספדיציא החשאית.
בחודש דצמבר 0081 תקס"א הגיש אביגדור מסירה שניה. בתחילת מארס 1081 הגיש
הרב על שם הקיסר כתב, בצירוף תעודות אופיציאליות, להוכיח שהוא נקי ושגם "הכת
הקרולינית" אינה מזיקה. הדבר היה ימים אחדים קודם מות הקיסר פאול, וביום 92
במארס 1081, נשתחרר הרב בפקודת הקיסר אלכסנדר ה- 1. אחר כך הגיש אביגדור
עוד בקשה לעשות חכירה ודרישה נוספת על דברי הרב והכת שלו, וזה הכריח את הרב
לשלח בחודש אוגוסט 1081 תקס"א בקשה על שם הקיסר, שיגינו עליו מפני מסירות
אביגדור ושלא יפריעו את החסידים בענייניהם הדתיים.
כשהיה הרב הקדוש ר' לוי יצחק - בעל קדושת לוי - אב"ד בק"ק פינסק היה נוסע
למיזריטש אל המגיד הגדול. נתרבתה עליו המחלוקת מצד המתנגדים ונתגלגל הדבר
עד שגירשו את הרב מק"ק פינסק, ובמקומו נתקבל לאב"ד אביגדור, שהיה מסור ורשע,
כמו שסוף מעשיו הוכיח על תחילתו. והנה אחר גניזת ארון הקודש, המגיד הגדול, ישב
הרב ר' שניאור זלמן על כסא קודשו בק"ק לאזני ומשך לבבות אחינו בני ישראל לתורה
ולתפילה, וגם שינה את נוסח התפילה.
חרה מאוד לאנשי העולם אשר נטו אחר הגאון ר' אליהו מווילנה והיתה המחלוקת גדולה
מאוד. וביני לביני ניתן מקום לשטן להשטין, כי היו איזו שאלות ותשובות בנידון ריאה
אחת, והכשירה הרב ר' לוי יצחק, ואביגדור הרב מפינסק אסרה, וכתב דבריו אל הגאון
מווילנה, והוסיף וגרע דברים בגוף המעשה למען הצדיק נפשו, עד שנתגלגל הדבר
והסכים הגאון לדבריו. אז צעק אביגדור על החסידים, כי הם אוכלים טריפות. והחסידים
שהיו בפינסק - שם היו יושבים אז הרב הקדוש ר' שלמה מקרלין ותלמידו ר' אשר
מסטולין ואנשיהם - עשו בזיון לאביגדור על אשר חפה דברים על עם ה', ועל כן בירר
לו אביגדור דרך אחרת, ומזה צמחה כל הרעה שנעשתה להרב הקדוש ר' שניאור זלמן.
אביגדור נסע לווילנה לחמם אל לב העם והראה את המכתב אשר כתב הרב על הגאון,
כי הוא חבר לאיש משחית. והרב כתב כך על הגאון מפינסק שלא רצה לקבל את דבריהם
של שליחי החסידים - ר' מנחם מנדיל מוויטיבסק והרב - ולא רצה אפילו להסתכל בהם,
מחמת שהלשינו לפניו, ועל כן האמין לכל דברי אביגדור.
כשהראה אביגדור לבני ווילנה את מכתבו של הרב נתוועדה קהילה גדולה ואספו הון רב
ונתנו לאביגדור שיסע לפטרבורג להלשין על הרבנים הנ"ל בדיניהם. ואביגדור בז לשלוח
יד בר' לוי יצחק ובר' שניאור זלמן לבדם, כי רצה לקעקע ביצתן של שונאי ישראל ורצה כי
שם חסידים לא ייזכר עוד. נסע לפטרבורג והלשין לפני הקיסר פאויל בעצמו על ארבע
גדולים:
הראשון היה הרב ר' שניאור זלמן - הלשין עליו כי לקח לו יד ושם מאנשי בליעל לאסוף
הון ולשנות מנהגי ישראל, והוא היה עליהם לשר ורצונו למרוד במלכות, וגם כי הוא שולח
מעות הרבה ארץ ישראל, ובודאי הוא רוצה לקנות לו לאוהב את השולטן, ועוד דברים
רבים כהנה אשר תקצר היריעה מהכיל אותם.
והשני היה ר' לוי יצחק, הרב מברדיטשוב.
והשלישי - הרב הקדוש ר' מרדכי מליחוויץ.
והרביעי - הרב הקדוש ר' אשר מסטולין.
ועל שלושה אלה אמר כי הם התומכים והעוזרים להרב בכל מקומות מושבותיהם ודורשים
ברבים לשנות נוסח התפילה בכדי לעשות בזה רצון ר' שניאור זלמן. ועוד על אנשים רבים
מהחסידים התומכים ימין הרב הלשין.
כשמוע הקיסר פאויל את הדברים האלה אמר כי אין מן הצורך ליקח את כל האנשים אשר
מסר אביגדור למשמר, כדי שלא להרעיש את כל העולם, ורק ייקחו את ר' שניאור זלמן
ויעמידוהו לפניו, וממנו יראה ויחקור. ואם כנים דברי המסור כלה יעשה בכולם, ואם לא-
ידע מה לעשות.
על כן ניתנה פקודת המלך לשר הפלך, כי תכף יבוא הרב לעמוד בחצר המלך לאיזה עניין,
ירא שמא יביא הרב גביית עדות וראיות כי הצדק אתו, ועל כן נתן שוחד רב ליועצי המלך
והוכיח להם כי בודאי יברח הרב למדינה אחרת, כי כבר אסף הון רב חוץ למדינה, ועל כן
ישלחו אחרי הרב ציר מיוחד שיביא אותו אסור בנחושתיים. גם בדה אביגדור שקרים
מלבו על הרב, שהוא משתמש בקבלה מעשית, ויוכל לברוח אם לא ישמרו אותו שמירה
מעולה. הצליח מעשה שטן ופעל גם זאת בשוחד שפיתו השרים את הקיסר ונתרצה לשח
אחריו סרדיוט מיוחד וצווה עליו לאסרו באזיקים. ואביגדור נתן שוחד גם להסרדיוט
הנשלח אחרי הרב, כי ייקחנו פתאום מביתו ולא יתעכב עמו בשום עיר מעיירות ישראל,
כדי שלא יודע הדבר לאנשי שלומו.
אבל מה הן תחבולות אנוש, ובפרט נבזה וחדל אישים, נגד ההשגחה הפרטית מהשם
יתברך על יראיו! - תכף נוסע הדבר לאנשי שלומנו כי אביגדור הלשין על הרב לפני
הקיסר בעצמו וממילא הבינו כי יצמחו איזו חדשות, והודיעו הדבר להרב, כי ייסע מביתו
עד שידעו פשר דבר. אבל הרב, אשר חכמה אלוקית נוססה בו, אמר: - האיש כמוני
יברח? רצוני לעמוד לפני המלך, כי אקווה להשם יתברך שיוציא לצד דיני. - ובאמת, אם
היה בורח לא היה ח"ו תקומה לשונאי ישראל, כי אז היה הקיסר מצדיק את המסור והיה
אומר שכנראה מהבריחה אמת בפיו. על כן ישב הרב בביתו וציפה לישועת ה'.
כשבא הסרדיוט עם הז'נדארמין ללאזני הבינו כל אנשי העיר שהוא נוסע עבור הרב
והודיעו להרב כי אנשי חיל באים אחריו. והרב היה לבוש אז תפילין ופתח החלון והסתכל
בנוסעים, ותכף נפל הסרדיוט הנשלח אחריו מהמרכבה ושבר רגל אחת. הרב אמר על זה
שאין זה חידוש, כי הלא אמרו רז"ל "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך...
אלו תפילין שבראש", ועל כן כאשר ראה התפילין נפל עליו פחד עד שנפל מהמרכבה.
ושכשאלו להרב: - מדוע אין אומות העולם יראים מפני התפילין שלנו? - ענה להם: - הלא
רז"ל אמרו תפילין שבראש ולא תפילין שעל הראש, והתפילין שלי, ברוך השם, הן בראשי
ולא רק על הראש.
- וה' נתן חנו בעיני הסרדיוט ונהפך עליו לרחמן והיה ירא מאוד לנפשו שמא יענש אם
ילחץ את הרב בחזקה, ועל כן בא והתחנן לפניו כי יסע אתו ולא יענישו, כי הוא שליחו
- של הקיסר. הרב נסע. אבל אותו הסרדיוט נשאר בוויטיבסק בבית החופשית, ואתו
שלחו סרדיוט אחר. הוליכו עד ניביל. והיה ערב שבת לפנות ערב, והתחיל ליסע עמו
בשבת, ומיד נשברו אופני העגלה ולא יכלו לתקנם עד אחר שבת.
כשהביאו אותו לפטרבורג קשרו את עיניו במטפחת, והוליכו אותו במדרון כמו שתי שעות,
והביאוהו למבצר בבית חומה גדול עם חלונות גדולים. והרחק מן החלונות עמד שם כותל
אחד גדול בקומתו יותר מן החלונות, למען לא יראה האסור את הרחוב. הביאוהו למאסר
ההוא וסגרו אותו שם.
היה הרב במבצר שלושה ימים רצופים ולא טעם מאומה, אף על פי שהיו נותנים שם לחם
ומים. אולם הרב היה נושא חן בעיני כל רואיו, ושר הממונה על המבצר השגיח עליו בעין
פקוחה וראה כי אינו אוכל כלום. נכנס השר אליו, ניחם אותו, ודבר על לבו ואמר, כי לא
לטבח חלילה הובא לכאן, ורק שיעיינו בדינו.
ושאל אותו: "מדוע אינך טועם מאומה? הלא המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם
הבא?"
השיב לו הרב, שאינו בקו הבריאות שיוכל לאכול לחם, וזולת זה אין לו מה לאכול, כי
בישולי עכו"ם שאסרו חז"ל לא יאכל עד מיצוי הנפש. "ומה בכך אם לא יהיה לי חלק
לעולם הבא? עם כל זה אין רצוני לאכול טריפות, וזולת זאת איני יכול לאכול כעת שום
מאכל מחמת שחולה אני."
אמר לו השר: "ספר נא לי דרכך בביתך, אם אין אתה בקו הבריאות, מה היתה דרכך
לטעום להשיב נפשך?"
אמר הרב: "דרכי היתה לטעום מעט יין-דובדבנים והייתי אוכל צנון מרוקח בדבש."
אמר לו השר: "אם אנוכי אביא לך את המאכל הזה מיהודי, התאמין לי ותאכל ממנו?"
ענה לו הרב: "אם לא ישלח בו איש את ידך זולתך, ורק אתה בעצמך תקבלנו אצל
היהודי ולא תסיח דעתך ממנו עד שתביאו לכאן, אאמין לך ואוכל."
מצא הרב בעיני השר, ורתם את סוסיו ונסע אל הגביר ר' מרדכי מליפלי שהיה אז
בפטרבורג, ואמר לו: "בעוד שעה תכין לי צנון מרוקח בדבש בקדירה חדשה."
והגביר ר' מרדכי מליפלי היה מכירו, כי הוא השר מן האיכספידיציא החשאית, לא ידע
בשביל מי חרד את החרדה הזאת, כי על הרב נשמע שהוליכוהו על הים, ובאמת לא
הוליכוהו אלא למועצה החשאית. תיקן הגביר את המרקחת, שם אותה בקדירה חדשה,
ועל הקדירה הניח פתקה קטנה בבקשה להודיעו בשביל מי היא המרקחת. השר הביא
בעצמו את הקדירה עם המרקחת אל הרב. נתן לו הרב תודה ואכל. בראות השר שהוא