תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ליקוטי שושנים שער ה · כא
בגמרא באומר בגמר זביחה היא עובדה הקשה בספר לב אריה לר' יוחנן דס"ל מחשבין מעבודה לעבודה א"כ מכ"ש בתחלת עבודה זו כשיש לו מחשבה על סוף עבודה נאסר תיכף א"כ הדרא קושית הגמרא לדוכתא מחתך בעפר היא וקושי' זו הובאה, ג"כ בספר עטרת חכמים ליו"ד סימן י"ג ובספר טוב טעם ודעת להגאון מהרש"ק במהדורא תליתאי סימן נ"ד, ותירץ דלא אמרינן רק מחשבין מעבודה לעבודה, משא"כ אם אינו מחשב רק במקצת עבודה לא מהני ממקצת עבודה, למקצת עבודה, ומשו"ה אינו נאסר רק בסוף, והא דלא משני הגמרא באמת שהתחיל לחשוב רק בסוף עבודה ולא נאסרה בתחלת השחיטה כלל משום ע"א ומחייב משום שחוטי חוץ היינו משום דאי הו"א הוכיח סופו על תחלתו היה נאסרה תיכף ולא בעי לנחות נפשיה לפלוגתא אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו עי"ש וכן כתב בספר עטרת חכמים שם דמשו"ה פרש"י שמפרש בשעת תחלת השחיטה. ואולי יש לומר דמשו"ה לא נאסרה תיכף בתחלת שחיטה כשאמר בגמר זביחה הוא עובדה לפימ"ש בספרי ח"ב בסוגיא דהיזק שאינו ניכר דלכ"ע ס"ל דבעינן כוונת קניין א"כ כשאינו רוצה לעבוד עד גמר זביחה אינו קונה אותה תיכף רק בשעת גמר זביחה ולא נאסרה מקודם (ולזה עוררנו אחד מן התלמודים, הי"ו) אמנם יש לדחות דהכא כיון דמיירו בשוגג א"כ בלא"ה לא היתה כוונתו לקנות וע"כ דהשתא ס"ל לר"ה דאוסר שא"ש אפילו בלא קניין כלל כמ"ש בראש הסוגיא אם לא שנאמר כמ"ש בספר מראה יחזקאל למס' חולין דהך בריתא מצי מיירי אפילו במזיד והא דחייב חטאת היינו ששגג בכרת והזיד בלאו למאן דס"ל דשגגת כרת נמי שמה שגגה בשבת פרק כלל גדול עי"ש א"כ שפיר מצינן לומר דהכא גבי שוחט בשבת נמי מכוון שיהי' לו בו קנין אמנם זה אינו דהא מהקדש לא מצי לקנות ע"י שנוי, והנה אי ס"ל דבריתא מיירי במזיד בלאו רק ששגג בכרת א"כ יהי' מתורץ קושיית הפלתי סימן ד' שהקשה למסקנא לר"נ דמודה דאדם אוסר דשא"ש רק בישראל אינו אוסר משום לצעורי והכא כיון דבשוגג לא שייך לצעורי וקשיא לר"נ נמי, אמנם להנ"ל א"ש דלר"נ א"ש דהכא נמי אינו אוסר לר"נ דאפשר שכוונתו לצער לכהנים שלא יוכלו לאכול הקרבן דהא לעניין האיסור הוא מזיד ורק לעניין כרת הוא שוגג עי' בספר מראה יחזקאל שם אולם המחוור הוא דעכשיו ס"ל לר"נ דאין אדם אוסר דשא"ש כלל אפילו היכא דלא שייך לצעורי כלל ואפילו שותף נמי היה ס"ל דלא יכול לאסור כל החפץ כמ"ש ודו"ק: