תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ליקוטי שושנים שער ה · ה
ברש"י ד"ה רבוצה לא מיבעי' עומדת דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה, והקשו התוס' ד"ה רבוצה דהא הגבהה לא קנוי אלא להתחייב באונסין אבל לא לעניין שתחשב שלו אם אין אדם אוסר דבר שא"ש דהרי גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, ועוד דאי נימא דקנו ליה ע"י הגבהה מאי פריך בגמרא לר"נ דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש מהמנסך והא מנסך מכי אגבהה קניא, והנה כבר כתבו כל המפורשים כמעט על דרך אחד דהכא כיון שהתחיל לשחוט וא"כ ממילא מפסיד עכ"פ הבהמה אם אינה עומדת לשחיטה וחייב לשלם לבעלים, וא"כ קנה להבהמה ע"י חיוב תשלומין משא"כ במנסך יין א' נימא דאין אדם אוסר לא הפסיד מידי ביין דהא היין שוה כמו שהיה מעיקרא, אמרינן דאין הבעלים מקנים לו היין ושפיר לא מצי לאסור ובפרט אי אמרינן דרש"י ס"ל כשיטת הרא"ה בבדה"ב דאפילו אי אין אדם אוסר, מ"מ באכילה נאסר וא"כ מקנים לו הבהמה וחייב לשלם וממילא כיון שנתחייב תשלומין במעשה ההוא קנוי לו למפרע וחל האיסור וקניין כאחד וכמה דאמרינן גבי גנב והקדיש אפילו אי אין יאוש קונה מ"מ חל ההקדש ע"י שנוי השם והקניין וההקדש באים כאחד, מכ"ש לעניין איסור כיון דנתחייב בתשלומין ממילא קנה ליה למפרע בשעת הגבהה וחל האיסור, ועוד י"ל על דרך זה דבאמת כיון שחייב בתשלומין לבעל הבהמה לא שייך לצעורי, דהאיך נימא שכוונתו לצער לבעלים והוא חייב לשלם, ומשו"ה ס"ל לר"ה דהבהמה נאסרה ולא אמרינן לצעורי, אמנם כן י"ל היינו דווקא אם הגביה מקודם דל"ל קלב"מ כיון דמשעת הגבהה נתחייב באונסין משו"ה לא אמרינן לצעורי, משא"כ ברביצה דלא הגביה א"כ אין חייב בתשלומין דהא קלב"מ דנתחייב מיתה א"כ שפיר הו"א דאמרינן דרק לצעורי קא מכוון ולא נאסרה הבהמה קמל"ן ר"ה דלא אמרינן כלל לצעורי קא מכוון (עי' בספר יריעות שלמה סימן ד' סעיף ד' ובשו"ת כתב סופר ליור"ד סימן ו') אמנם בחידושי הר"נ כתב בכוונת רש"י דס"ל ג"כ דרק לעניין אונסין קנה ליה ע"י הגבהה רק מ"מ יוכל לאוסרה אפילו אי לא קנה לה רק לאונסין ונראה להסביר עפ"י מ"ש תוס' במסכת' ב"ק נ"ו ע"ב ד"ה שותף דמה שהוא ברשותי לאונסין הוי בעלים יותר משותף וא"כ כיון דמסקינן דשותף מצי לאסור ה"נ אם לא קנה רק לאונסין נמי הוי כשלו לאסור, וא"כ א"ש דוודאי בס"ד שפיר פריך הגמרא ממנסך דאכתי לא ידע דשותף מצי לאסור, אמנם לפי מאי דמסקינן דשותף אוסר ס"ל לרש"י דהה"ד הגבהה בלא שותף נמי מצי אוסר כיון שקנה ליה לאונסין אמנם תוס' לשיטתו דס"ל בד"ה ת"ש דשותף נמי אינו אוסר רק חלק שלו וחלק חבירו לא נאסר רק משום שמעורב בשלו א"כ ס"ל שפיר דמה שקנה לאונסין כיון שאין לו בגוף החפץ כלום לא מצי לאסור כלל ושפיר הקשו על רש"י דבמה שקנאו לאונסין לא הוי כשלו שיוכל לאוסרו מ"מ מיושב שיטת רש"י, דרש"י הוכיח באמת ממסקנת הגמרא דשותף מצי אוסר דהה"ד אם קנאו לאונסין הוי כשלו לאסור ודו"ק: