תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ליקוטי שושנים שער ה · א
בסוגיא זו פליגי רב הונא ור"נ ושאר אמוראים דרב הונא ס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה כל דהוא, ור"נ ס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש, והנה בר"נ איכא תרי לישנו, ללישנא קמא משמע דס"ל אין אדם אוסר אפילו אם ידעינן בבירור שכוונתו לאסור, מ"מ אין לו כח להתפיס איסור על דבר שאינו שלו וכמו שאין יכול להקדיש דבר שאינו שלו, ועי' בתוס' ד"ה רביצה שנראה מלשונם קצת לדמות לאסור דבר שאינו שלו כמו שאין יכול להקדיש דבר שא"ש ובמס' יבמות פ"ג ע"ב ד"ה אין אדם אוסר כתבו להדיא דדבר התלוי במחשבה אין אוסר אפילו ע"י מעשה כגון ששחטה, כלומר כיון דאין השחיטה גורם האיסור רק מה שחשב לע"א אין לו כח להתפיס איסור ע"א על חפץ חבירו, ועי' בר"ש פ"ו מסכת' כלאים משנה ה' והנה הא וודאי מילתא דמסתבר שלא יוכל לאסור שאינו שלו כמו שאין יוכל להקדיש אמנם ללישנא בתרא דאמרינן דלר"נ ולרב עמרם ולר' יצחק משו"ה אינו אוסר שא"ש משום דלצעורי קא מכוון משמע דבאמת יכול לאסור שא"ש רק דאנן אמרינן שלא הי' כוונתו לאסור ומילי בעלמא הוא לצער חבירו, והכה לפי"ז ר"ה דפליג וס"ל אדם אוסר לא ס"ל כלל סברת לצעורי ולפי"ז לא פליגי ר"ה ור"נ רק אי אמרינן לצעורי או לא, אמנם בעיקר הדין כ"ע מודי דמצי לאסור שא"ש וא"כ היכא שאינו שייך לצעורי כגון שהוא בנו או אוהבו עי' ביש"ש פרק השוחט סימן כ"ב ובשמ"ח סימן ד' לכ"ע ס"ל אדם אוסר, והנה טרם שנבאר מה שקשה לפי"ז בסוגיא, (ועי' פלתי סימן ד' שהקשה הרבה קושיות כמה שנבאר עוד בס"ד) צריכים להבין באמת החילוק מ"ט יוכל לאסור של חבירו ולהקדיש לא מצי את של חבירו, ונראה דיש לחלק דכל הקדש הוא ב' עניינים האחד להוציא הדבר מרשות הבעלים השני להכניסו לרשות הקדש וזה אין לו כח רק בדבר שהוא שלו ממש כדילפינן מוכי יקדיש את ביתו משא"כ לאסור שא"צ רק לאסור הדבר על הבעלים ולא להכניס לרשות ע"א דהא אין הקדש לע"א עי' מסכת' ע"א מ"ד ע"ב שפיר יש לו כח טפי ואפילו במעשה כל דהוא לר"ה וכן לר"נ כל היכא דלא שייך לצעורי ללישנא בתרא בגמרא וכן אפילו ללישנא קמא בגמרא לפירוש יש מפורשים ברש"י ד"ה אין אדם אוסר דבגמר מעשה אוסר עכ"פ אפילו לר"נ וע"כ דלא דמי איסור להקדש דלאסור דבר בקל יותר מלהקדיש שצריך להכניסו ג"כ לרשות הקדש וכן מצינו לעניין הפקר ב"ד ג"כ שיש סוברים דחז"ל רק הפקיעו מרשותו ולא להכניס לרשות אחת (ועי' בספר דברי אמת בעניין הפקר ב"ד דף קט"ז ודו"ק ועוד יש לחלק מסברא נמי דוודאי להקדיש לא מצי את שא"ש דאלא"ה לא שבקת חיי לכל העולם שמי שיכעוס על חבירו יקדיש את נכסיו וישאר גברא ארטילאי, משא"כ לאסור את של חבירו כיון שאפילו אם אינו נאסר, מ"מ העובדו חייב מיתה וא"כ ליכא חשש שכל מי שירצה לגרום רע לחבירו שיעשה מנכסי חבירו ע"א וכמה דאמרינן דכל היכא שעושה איסור ליכא חששא שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרות של חבירו היכא שיש איסור בלא"ה, (עי' בספרי חלק שני בסוגיא דהיזק שאינו ניכר) ה"נ לעניין לאסור של חבירו לא נטלה התורה הרשות שלא יוכל לאסור של חבירו דליכא חששא כל כך אפילו אי יוכל לאסור של חבירו דלא לעי להקדש דכל דרכיה דרכי נועם וכל זה אי ס"ל דאדם אוסר דשא"ש מה"ת עי' באחרונים ודו"ק: