תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ליקוטי שושנים שער ג · א
בגמרא אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט. אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחוליה אחליה לתנאי, אלא טעמא דרב לעי' שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ופרש"י בד"ה לא תימא וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה, והקשו התוס' א"כ מאי קאמר אביי לא תימא פשיטא דלא מצינן למימר הכי דהא תנן בהדיא במתניתי' כנסה סתם תצא שלא בכתובה, (כלומר ומסתמא לא בא רב לחלוק על המשנה) ונראה ליישב פרש"י דהנה באמת צריך להבין מ"ט אמרינן לטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דלעניין כתובה, מ"מ בתנאיה קאי, הגם דפשיטא דאפילו אם נדרה לאחר נשואין יוכל להוציאה בלא כתובה למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה במס' כתובות ע"א ע"א אע"ג דגיטא בעי מ"מ מנא תיתי לומר דלכתחלה מקדשה אדעתא דהכי שיוציאנה בלא כתובה ולא אמרינן כיון דנחית לספיקא לכנסה מחול לגמרי, ונראה דהנה הא וודאי פשיטא דאפילו אם ימצא עליה נדרים דביאת זנות גמור לא הוי דהא עכ"פ אפשר שסומך עליה שמסתמא אין עליה מומין ונדרים בפרט כיון דאתנו עמה, וא"כ עכ"פ בשעת ביאה היה ספק וליכא ביאת זנות בוודאי, אמנם העניין הוא כך דגנאי הוא לו לאדם שהאשה שנבעלה לו תצא ממנו בלא גט לגמרי ומחזי בעיני האנשים כביאת זנות אע"ג דבאמת לא עבד איסורא כל כך כיון דבשעת ביאה היה בספק קידושין עכ"פ וברט אי ס"ל ספיקא דאוריתא מה"ת לקולא) מ"מ לגנאי יחשב לו שתצא ממנו בלא גט דמחזי כביאת זנות ומשו"ה מסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין שתצטרך גנו ולא יהיה לו גנאי, [ועי' שו"ת כתב סופר לאה"ע סימן ע"ה שהביא כן בשם שו"ת מעיל צדקה דאינו ביאת זנות ממש רק שהוא גנאי לו עי"ש בד"ה ונבא ליתר דברי המעיל צדקה], ומדוייק לשון רש"י ד"ה דאיכא תנאה שכתב ולא מסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין כלומר כיון דאיסור ממש ליכא רק משום גנאי לפעמים י"ל דאינו מעלה בדעתו כל כך לפי שסומך על התנאי. משא"כ אי היה ביאת זנות ממש וודאי גם שמואל לא היה חולק ולא שייך לומר דלא אסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין דמסתמא כל אדם מישראל רוצה להנצל מביאת זנות, וא"כ כיון דליכא איסור עכ"פ רק משום גנאי די לו שתצטרך ממנו גט ולא ליתן כתובה ג"כ, אמנם אי הוי ס"ל דמסתמא מחל התנאי הוי אמרינן דלגמרי מחל ומגיע לה כתובה ג"כ וגמר בדעתו גם ליתן לה כתובה רק כיון שאינו עושה להנצל מביאת זנות ממש רק שלא יהיה לו גנאי, שפיר אמרינן דלעניין כתובה בתנאיה קאי, והנה לרש"י היה קשה על אביי מ"ט באמת לא ניחא ליה אליבא דרב הטעם משום דמחל לתנאי ולכך פרש"י דאביי ס"ל דאי אמרינן דמחל מגיע לה כתובה ג"כ ובאמת מסתמא לא יחלוק רב על המשנה דאין לה כתובה, ומשו"ה ס"ל לאביי אליבא דרב דטעמיה רק משום בעילת זנות וא"כ שפיר דאין לה כתובה כמ"ש, ודו"ק, וזהו כוונת רש"י במ"ש וכתובת בעי למיתב לה, כלומר דאי הוי ס"ל לרב דמחל התנאי היה מגיע לה כתובה ג"כ כך ס"ל לאביי, ומשו"ה באמת לא ניחא ליה לאביי אליבא דרב בטעמא דאחוליה אחליה רק משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ לא קשה קושיית תוס', דרש"י פירש כן לאביי דמשו"ה לא ס"ל אליבא דרב דטעמא דמחל התנאי משום דא"כ היה מגיע לה כתובה ג"כ ובאמת במשנה איתא דאין להכתובה משו"ה פירש אביי אליבא דרב טעמא אחרינא, ודו"ק: