תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער הספיקות שער ג · לח
במס' זבחים ע"ד ע"א בגמרא אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעת של ע"א שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאסירא, והנה הקושיא כאן מבוארת מנא תיתי לומר דאיסורא דנפל להתיר השאר אדרבא אמאי לא נימא כל דפריש מרובא קא פריש והך דנפל לים הוא מרוב היתר ואיסור נשאר תוך הרוב, והנה התוס' שם ע"ג ע"ב ד"ה אלא אמר רבא ודף ע"ד ע"א ד"ה ונפלה כתבו הטעם כיון דמה"ת היה להיות מותר אפילו בלא נפל כלל לים דמה"ת כל מילי מדאוריתא ברובא בטלי רק דרבנן החמירו שלא לבטול, והלכך הקילו לומר שהאיסור נפל לים וכן ברשב"א בתוה"ב בית ד' שער ב' כתב נמי שם וז"ל, והעיקר לכל זה משום שכבר נתבטל ברוב ד"ת וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות ולומר הך דאסורי' נפל והני דהתירא נינהו עכ"ל עי"ש וא"כ עיקר ההיתר היא כיון שמה שנפל לים אין צריכין לדון עליו מה הוא כיון שנאבד משו"ה יכולין לומר שזהו היה האיסור והנשארים מותרים, ועי' היטב בשו"ת הרשב"א סימן רע"ג וסימן שכ"ה וא"כ בדבר שמה"ת אינו בטל ברוב בוודאי לא נוכל לומר בנפילת האחד לים לתלות שזהו האיסור, אמנם ברא"ש במס' חולין פג"ה כלל ל"ז כתב טעם אחר להתיר לתלות שהאיסור נפל לים וז"ל ולא שרינן להו אלא ע"י ס"ס ספק דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל ואיסורא כיון דלא אכל להו כאחד אמרינן הנשאר הוא האיסור דבכל חדא שאוכל נוכל לומר דלמא לא זהו האיסור והנה החילוק בין טעם דרשב"א לטעם הרא"ש היא כך, דלטעם הרשב"א משום דלא הוי רק מדרבנן תולין שהאיסור נפל יש להתיר הנשאר לאכול אפילו כאחת ולאדם אחד, אמנם לטעמא דרא"ש דאינו מותר רק משום ספק ספיקא, א"כ אסור לאכול כאחת לאדם אחד דאז לא הוי רק חד ספיקא כיון שאחד אוכל כולם, והנה בדעת המחבר בש"ע יו"ד סימן ק"י סעיף ז' שכתב נמי הרמ"א שם דאסור לאדם אחד לאכול כולם משמע נמי דס"ל דהטעם דחולין דאיסור נפל משום ס"ס ומשו"ה אסור לאדם אחד עי"ש בש"כ ס"ק מ"ח, והנה ראיתי בשו"ת זכרון יוסף ליור"ד סימן ז' שכתב בדעת הר"מ דלא ס"ל כהרא"ש הטעם בטעמא דרב להתיר השאר משום ספק ספיקא מדאמר רב בסתם הותרו כולן משמע דאפילו למכור כולן בבת אחת מותר עי"ש ולע"ד אי משום הא לא אריא דאדרבא מדלא קאמר רב השאר מותרין ונקט הותרו' משמע מזה הלשון דיש להם היתר כלומר שיש למצא להם אופן היתר דהיינו שיאכלו שני בני אדם ובאמת הטעה משום ס"ס ולא שמותרים בכל גוונא והא ראיה שהרי בגמרא מסיק אנא נמי תרתי קאמינא וקשה הא אמורא צריך לפרש דבריו דלמא לא מפרש תיכף דרק שנים מותר וע"כ דלשון "הותרו" הכי משמע שיש למצא אופן שמותרים ומשו"ה לא נקט מותרים סתם, אמנם באמת אינם מותרים להנות מהם כאחת דהטעם דמותרים משום ס"ס כמ"ש הרא"ש יה משמע קצת מלשון הר"מ פ"ז מהלכות עכו"ם הלכה יו"ד. שלאחר שהביא הדין בכוס של עכו"ם אם פירש אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים דמותרים משום ספק ספיקא הביא תיכף הך דינא דרב אם נפלו שתיים לים הותרו כלן משמע דהכי נמי הטעם משום ס"ס ומ"ש הר"מ דבעינן שיפלו שתים דווקא ולא כפירש"י דמ"ש תרתי קאמינא היינו שימכר שנים, שנים, כבר דברו בזה המפורשים, ועי' בזכרון יוסף שם שפירוש כיון דנפלו שנים הרי ע"כ נתמעט ההיתר וכיון דמעיקרא החשבנו להיתר כמחצה דהרי משו"ה לא בטל בדבר חשוב דהך רובא לא חשיב וא"כ כיון שנפלו שנים וע"כ חדא דהיתרא והוי כאילו נתמעט ההיתר ממחציתו וא"כ שפיר תלינן על האחרת שהוא מן הרוב איסור דמה תאמר תרויה' דהתירא נינהו משום דהרוב הוא ההיתר א"כ ע"כ צריך להודות שהרוב הוא היתר א"כ תו לא תוכל להחמיר ולומר שהוי קבוע וכמחצה על מחצה, וסוף דינא כתחלת דינא לומר דכמו שבתחלת נפילת האיסור לשה לא החשבנו לרוב להיות נדין כמו רוב ה"נ בסוף דינא נדון כמחצה על מחצה והוי שפיר ספיקא דלמא האיסור נפל עי"ש: