תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער הספיקות חלק שני · א
אמר הכותב טרם נבא לביאור סוגיא העמוקה, נבאר איזה כללים בס"ד – הנה ידוע דכל דבר שאדם מוחזק בו והוא אצלו, אמרינן שהיא מסתמא שלו, דחזקה מה שביד אדם היא שלו ומשו"ה מי שרואה, איזה כלי או חפץ אצל חבירו אפילו אם יש עדים למערער שהיה שלו מעיקרא, נאמן המחזיק לומר שריא מכרו לו, או נתנו לו במתנה רק היסת צריך לישבע, לאחר שתקנו שבועת היסת, וזהו מבואר בש"ע חו"מ סימן קל"ג סעיף א' רק אם יש למערער עדים שמסרו לו בתורת פקדון וגם עתה ראו בידו באופן שאין יכול לטעון החזרתי אז אינו נאמן, אמנם אם לא ראו עתה בידו נאמן לומר לקחתי ממך אחר שמסרתי לי לפקדון במגו דהחזרתי כיון שאין רואין עתה החפץ בידו או אפילו אם אמר לו אל תחזר לי אלא בעדים נמי נאמן לומר לקוח במגו דנאנסו רק אז צריך לישבע כעין שבועה דאוריתא (עי' ש"כ חו"מ סימן קל"ג ס"ק ג') כיון דבנאנסו נמי היה צריך שבועה דאוריתא, כללא דמילתא כל אדם נאמן להחזיק מה שהוא בידו אפילו אם יש עדים שבא לידו מהמערער בתורת פקדון או אם אין עדים שבא לידו מהמערער בתורת פקדון רק מ"מ רואים מתה החפץ אצלו, מ"מ נאמן לומר לקחתיו, אח"כ ממך כיון היכא שיש תרתי לריעותא, דהיינו שיש עדים שנמסרו לו בתורת פקדון וגם רואים החפץ עתה בידו דתו' לית ליה מגו דהחזרתי אז אינו נאמן, כל זהו מבואר בש"ע שם סעיף א' סעיף ב' וטעמא דמילתא דכח המחזיק יפה ולא אזלינן בתר חזקת מרא קמא שיש עדים יודעים שפ"א היה שלו משום דכיון שהוא מוחזק בה יש לו ג"כ חזקה מה שביד אדם הוא שלו, וגם מעלת התפיסה שהרי הוא תפוס בחפץ זה ודו"ק: