תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ה · יב
בגמרא והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא וכו' ואי מכללא מאי פרוותא דעכו"ם הוי, תדע דקאמר להו דאיסורא שכיחה טפי, אלא רב היכא אכל בשרא, בשעתיה דלא אעלים עיניה מיניה, עי' בגמרא כל השקלא וטריא, והנה יל"ד בזה כמה דקדוקים וקושיות א' מנ"ל דרב אוסר בשנמ"ה אפילו היכא דליכא שום ריעותא לפנינו ואוסר משום חשש חילוף עורבים לחודא ג"כ דלמא באמת חשש חילוף עורבים לא הוי חשש גמור לאסור היכא שהיה לו מעיקרא בשר כשר בוודאי רק התם שפיר אוסר כיון דעל ראש היתר הנמצא ליכא חזקת כשרות דמעיקרא דאע"ג דאם לא היה אוסרו כמ"ש התוס' והריטב"א היינו משום דבכה"ג גם רב מודה דאמרינן הוא שאבר תיא שנמצא די"ל דהוי כמצאו במקומו שהרי ראה שלא היה שם עורב מ"מ היה אוסר משום ראש השני, וזה ראש השני וודאי לא היה לו חזקת כשרות דמעיקרא אבל מנ"ל דרב אוסר כל בשנמ"ה ב' במה פליגי הס"ד דגמרא והמסקנא דבס"ד ס"ל טעמא דרב לאסור משום בשנמ"ה ואח"כ דחי ליה פרוותא דעכו"ם הוי ג' אמאי לא פריך הגמרא תיכף רב היכא אכיל בשרא ולמה נטר מלהקשות עד דדחי דלא שמעינן מהאי כללא, ד' מאי ס"ד להקשות ורב היכא אכל בשרא וכי לא ידע דמצי לשנויי ליה דאכל כשלא העלים עניו ואין מדרך הגמרא להקשות מה שהתירוץ פשוט ואי דרוצה לחדש דין דלעניין בשנמ"ה מהני אפילו סמנא כל דהוא כמ"ש התוס' ד"ה בחרוזים, מ"מ לא היה לו לעשות מזה קושי' רק להביא מימרא דרב בסמוך דחרוזים נמי הוי סימן ה' צריך להבין שיטת הרי"ף והר"ם דפסקו כרב הא מגמרא דפריך ורב היכא אכל בשרא ולא פריך ואנן היכא אכלינן בשרא משמע לכאורא דלית הלכתא כרב וקצת פוסקים הוכיחו באמת כך מלישנא דגמרא דלית הלכתא כרב עיין ברשב"א ובשטמ"ק מס' ב"מ כ"ד, ע"ב ד"ה והאמר רב ובתוס' שם ד"ת אתא לקמיה דרב וקשה על הפוסקים דפסקו כרב: