אור ברסלב
תבואות השדה חלק ה שער ברכת המועדים שער א › יא

תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש

שער ברכת המועדים שער א · יא

י

בנו"ב מהד"'ק לאו"ח סימן ל"ו הקשה קושי' עצומה לשיטת הרמב"ם סוף פ"א הלכות תרומות דתרומה דאוריתא אינו רק בזמן שכל ישראל בארץ ישראל, ובזמן בית שני שאין כל ישראל עליה לא הוי נוהג תרומה רק מדרבנן, א"כ אמאי טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, הא נבלה הוי דאוריתא וטבל בזמן בית שני לא הוי רק דרבנן. וראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סימן תל"ג שכתב דבר חדש דבאמת כל איסור דרבנן לדעת הר"מ איכא עשה ול"ת והא דספק דרבנן לקולא היא, דרבנן מחלו על כבודם, וא"כ ה"נ לגבי איסור דאוריתא היה להם לרבנן למחול על כבודם, אמנם היינו דווקא בזמן שיש טבל דאוריתא עשו חכמים הבדל בין דאוריתא לדרבנן, אבל היכא דליכא תרומה דאוריתא כלל, שוב הוי לגמרי כשל תורה ,דדרבנן הוי דבר תורה ממש ומשו"ה טבל אע"ג דהוא דרבנן חמיר מנבלה, וכדברים האלה כתב עוד שם ח"ב סימן קצ"ב בתוס' ביאור דאפילו אי נימא דלעניין מיתה לא אלמוהו חז"ל לתקנתם, מ"מ הוי עשה ול"ת עי"ש, ולולא דמסתפינא הייתי אומר על דרך זה דבר חדש דלעניין חולה עדיף טפי להאכילו איסור דאוריתא מאיסור דרבנן, דבאמת כל איסור דאוריתא נפשו של אדם קצה בו רק מי שאוכל במזיד הרי רוצה באכילת איסור, ומשו"ה חייב, משא"כ חולה דהוא אנוס לאכול משום פקוח נפש, (דהא אפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ושיסתכן אסור, עי' שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תמ"ד) וא"כ לא מקרי אכילה כלל ואינו עושה איסור, וא"כ היינו דווקא באיסור דאוריתא נוכל לומר שאינו עושה איסור כלל, משא"כ באיסור דרבנן שאינה חותה בו עיי' ש"ע יו"ד סימן קי"ט סעיף י"ג ובש"כ שם ס"ק כ"ז מ"ש בשם הסמ"ע ודו"ק היטב, וא"כ כיון שאין לו צער באכילת איסור דרבנן ובאיסור דאוריתא מצער באכילתו עדיף טפי להאכילו איסור דאוריתא מאיסור דרבנן ומשו"ה טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה דאית ליה צער באכילתו ולא טבל, דבזמה"ז לא היי רק דרבנן ואין לו צער, וא"ש נמי דלא קשה קושיית התוס' יוהכ"פ מאי אשמעינן דמאכילין אותו הקל פשיטא, לפימ"ש טובא אשמעינן דגבי חולה הוי איסור דאוריתא קל מאיסור דרבנן, עפ"י הסברא שכתבנו ודו"ק (י"ב) ואם כנים דברינו אלו לא קשה נמי מה שהקשה בספר תוספת יוהכ"פ דלדעת הר"מ דדווקא נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית לא נבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה, ובאמת משמע כן גם מסוגיא דידן דקתני טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, ואי הוי ס"ל דנבלה ושביעית מאכילין אותו ג"כ א"כ לאשמעינן נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית, ומכ"ש טבל ושביעית דטבל חמור מנבלה וודאי מאכילין אותו שביעית, וע"כ דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה, והקשה בספר הנ"ל הא נבלה הוי ל"ת ושביעית לא הו' רק איסור עשה, וא"כ אמאי מאכילין אותו נבלה, ומתוך כך נדחק בדברי הר"מ דס"ל איסור עשה חמור מל"ת, ועי' בספר דברי אמת בקונטרס הלאוין דף פ"ו ע"א מ"ש בזה, אמנם לפי דברינו א"ש, דמשו"ה נבלה ושביעית מאכילין איתו נבלה, משום דלגבי חולה שמצער עצמו ע"י אכילתו חמור איסור דרבנן שאינו מצטער כל כך, והא דנבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית, אע"ג דספיחי שביעית כ"ש שהיא דרבנן ולעניין חולה חמיר איסור דרבנן מאיסור דאוריתא לפי הסברא שכתבנו, י"ל דעד כאן לא אמרינן דאיסור דרבנן חמור טפי לגבי חולה מאיסור דאוריתא דווקא באיסור דרבנן שאסרו משום גוף הדבר כמו שביעית בזמן הזה או טבל בזמן הזה, משא"כ איסורי דרבנן כמו ספיחי שביעית שלא גזרו משום גוף הדבר רק משום מראית עין וחשדא שלא יזרע בשביעית כמ"ש הר"מ להדיא פ"ד הלכות שמיטה הלכה כ"ט ועי"ש, בכ"מ איסור דרבנן כ' האי וודאי קיל לגמרי ולא מאכילין אותו נבלה, וכה"ג כתב הר"נ במס' שבת פרק במה מדליקין לעניין דרבנן במקום שלא גזרו רק משום חשדא או משום מראית העין גבי חצר שיש לה שני פתחים לעניין נר חנוכה דא"צ לברך (עי' פר"ח יו"ד סימן י"ג ס"ק ה') אלמא דבדרבנן יש חילוק בין היכא שגזרו על גופו או רק משום דבר אחר' וא"כ ה"נ לעניין חולה כל דבר שאסרו חז"ל גוף הדבר חמור מאיסור דאוריתא לעניין חולה דבאיסור דאוריתא מצער עצמו, ובאיסור דרבנן אין לו צער רק בספיחי שביעית וכה"ג שחז"ל לא אסרו גוף הדבר רק משום חשדא דעוברי עבירה איסור דרבנן כי האי וודאי קיל טפי, ומשו"ה מאכילין אותו ספיחי שביעית, אמנם שאר איסור דרבנן חמור לגבי חולה מאיסור דאוריתא כמ"ש ודו"ק היטב, והנה אע"ג שכתבנו דלגבי חולה חמיר איסור דרבנן מאיסור דאוריתא, מ"מ בשני איסורי דאוריתא מאכילין אותו הקל שבהם:

דאע"ג דמצער עצמו באכילת איסור, מ"מ היכא שמצי לאכול הקל ואוכל החמור, הוי החמיר כאילו אכל מרצונו וממילא יש לו איסור באכילה, וא"כ א"ש דבריתא נקט טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה מיירי בין בזמן בית ראשון ובין בזמה"ז, ועי' בנו"ב מהד"ק לאו"ח סימן ל"ו שחקר בזה אימת מיירי תנא דבריתא, ולפי מ"ש מיירי בכל זמן, דבזמן בית ראשון הוי נובל חמור, דבאיסור מיתה, וממילא מאכילין אותו נבלה ובזמה"ז דטבל הוי רק מדרבנן הוי דרבנן חמור מנבלה דהוי דאוריתא לגבי חולה כמ"ש, וא"כ מאכילין אותו נבלה בכל זמן וכן טבל ושביעית אי בזמן בית ראשון דהוי שניהם דאוריתא הוי טבל חמור, ואי בזמה"ז כיון דהוי שניהם דרבנן, מ"מ כיון דבזמן בית ראשון הוי טבל חמור א"כ בזמה"ז דהוי שניהם דרבנן נמי מקרי גובל חמור כמו היכא דהוי שניהם דאוריתא אבל באחד דרבנן ואחד דאוריתא היי לגבי חולה איסור דרבנן חמור כמ"ש ודו"ק היטב בהך סברא, אע"ג דהוא דבר חרש מ"מ הוא נכון בס"ד, וכה"ג ראיתי בספר גורן דוד סימן נ"ה שכתב דלגבי חולה הו' כל איסורים כמו שלא כדרך אכילתן כיון שאינו נהנה, אמנם לא נחית להך סברא שמצער עצמו באכילת איסור, ולפימ"ש א"ש דלא הוי אכילה לגביה כיון שמצער עצמו באכילת איסור דאוריתא:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה