תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ברכת המועדים שער א · ה
אמנם לפי"ז הדרא קושיית הפר"ד לדוכתא על הר"נ דס"ל לעניין שבת ונבלה דאזלינן בתר כמות האיסור והוי נבלה חמיר והא מטבל ותרומה מוכח דלא אזלינן בתר כמות האיסור כמ"ש, לפיכך נ"ל דכוונת הר"נ הי' כך, דמשו"ה נבלה חמירא משבת משום דבנבלה כיון דלא אפשר לומר מאחר שהתרנו האיסור לחולה יהי' נפקע האיסור לגמרי דהרי פשיטא דלא חותר לו רק מה שצריך להציל נפשו ותיכף כשיבריא חזר האיסור עליו, וזהו כוונת הר"ב במ"ש והאוכלה עובר בלאו על כל כזית ותית' דפשיטא דלא קאי על החולה דהא וודאי פשיטא אפילו אם הדין דשוחטין לו בשבת, מ"מ אם עבר ואכל נבלה אין החולה עובר כלל רק כוונתו דרושם האיסור נשאר עדיין דהא האיסור מוטל על החפץ, משו"ה הוי נבלה חמיר, משא"כ שבת דלאחר שכבר עשה המלאכה לא נשאר שום רושם איסור ואפילו אם הבריא תיכף נמי מותר לו כמ"ש הר"נ שם דמעשי שבת מותר, ומשו"ה ס"ל להר"נ, דאע"ג דאיסור שבת נמי רק הודחה דכן ס"ל להר"נ להדיא במס' ביצה י"ז גבי ממלאה אשה קדירה בשר דשבת הוי רק הודחה ולא הותרה, מ"מ כיון דשבת לא נשאר שום רושם איסור, דגבי נבלה עדיין האיסור לפנינו עדיף טפי לחלל שבת מליתן לו נבלה כיון דנבלה הוי איסור חפצא, א"כ נשאר עוד האיסור לפנינו, משא"כ איסור שבת לאחר שכבר ניתן לדחות לא נשאר עוד שום רושם איסור הוי נבלה חמיר, וא"כ לא דמי לטבל ותרומה, דהתם ג"כ נשאר האיסור קיים בין על הטובל בין על התרומה וכיון דתרומה חמורה לת"ק, משו"ה מאכילין אותו טבל ולא אזלינן בתר כמות האיסור רק לענין נבלה ושבת, משום דבשבת לא נשאר שום רושם איסור לאחר שניתן לדחות, ובנבלה נשאר עדיין רושם האיסור, דהאיסור לא נפקע והנבלה כמ"ש, ושו"ת נבלה חמורה ועיין בישועות יעקב לאו"ח סימן שכ"ח ס"ק ז' שכתב ג"כ דהא דכתב הר"נ דעובר על כל זית היינו היכא שיש איסור באכילתה ורק משום פקוח נפש הותרה לו וא"כ כיון דמשום פק"נ קא אתינן עלה ליכא איסור שבת ג"כ, ולפימ"ש מבואר יותר בס"ד דנבלה חמיר משום דהאיסור נבלה לא פקע, משא"כ בשבת נפקע האיסור תיכף מן המאכל לאחר שכבר ניתן לדחות, והיינו שכתב הר"נ דמעשי שבת מותר ודו"ק, ויש עוד להסביר יותר דנבלה הוי איסור חפצא, משו"ה נשאר רושם האיסור קיים ולא נפקע האיסור משא"כ שבת הוי רק איסור גברא ומכיון שהיה מותר לו לחלל שבת משום פקוח נפש לא נשאר תו שום איסור והוי נבלה חמיר ודו"ק: