אור ברסלב
תבואות השדה חלק ה שער בליעת איסור שער ד › טו

תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש

שער בליעת איסור שער ד · טו

יד

עוד י"ל דרך אחר מ"ט ס"ל לר"נ אליבא דר"מ אע"ג דמחייב בנוקשה, מ"מ תערובות לית ליה עפ"י מ"ש בפלתי סימן פ"ז ס"ק ט"ו דמאן דמחייב בנוטלפ"ג ס"ל נמי שלא כדרך אכילתן אסור דנוטלפ"ג ושלא כדרך אכילה דמו להדדי עי"ש, והנה ר"מ ס"ל נוטלפ"ג אסור במס' ע"א ס"ו ע"ב וס"ל לר"נ דר"מ לטעמא דס"ל נוטלפ"ג אסור, שפיר מחייב בנוקשה דלא גרע בנוטלפ"ג, משא"כ בתערובות דמיירי דליכא טעם גמור רק קיוהא היא פחות מנתינת טעם אפילו לפגם, ומשו"ה אפשר דבתערובות לא מחייב ר"מ רק כיון דמ"מ יש ג"כ סברא לומר דקיוהא לא גרע עכ"פ מטעם פגום, (עיין שו"ת שערי צדק לאו"ח בסימני הסוגיות סימן י"ז בסוגיא דחמץ נוקשה שרוצה ג"כ לומר כן דקיוהא לא גרע מנוטלפ"ג עכ"פ) ומשו"ה קאמר ר"נ דלמא דבאמת ר"נ מסופק בזה אי קיוהא לא גרע עכ"פ מנוטלפ"ג וא"כ שפיר מצי לאוקמא מתניתי' כר"מ או אפשר דקיוהא גרע אפילו מנוטלפ"ג משום דטעם פגום בקדירה עכ"פ מעיקרא היה מושבח, משא"כ קיוהא מעולם לא היה טעם גמור, משו"ה ניחא ליה טפי לאוקמא מתניתי' כר"א דמרבה בפירוש תערובות ודו"ק ועי' שו"ת בית יצחק לאו"ח סימן פ' שמדמה נמי נוקשה לנוטלפ"ג, והנה המהרש"א הקשה מ"ט לא הביא הגמרא ראיה לר"י מהבריתא ראשונה שכתב לר"א על עירובו בלאו, ולא קתני נוקשה דנמי משמע דר"א נוקשה לית ליה, ומאי אולמא דבריתא שניה מבריתא ראשונה, ותירץ דבריתא ראשונה מצינו לתרץ דלא קתני נוקשה משום דנוקשה הוי כ"ש כקושיית התוס' ד"ה ואלו נוקשה, אמנם בריתא שניה דנקט נמי שאין חייב כרת ואילו ס"ל לר"א נוקשה ג"כ היה צריך לאשמעינן עכ"פ דלית בו כרת עי"ש, ועפ"י דרכו נ"ל ליישב בפשיטות דוודאי עד כאן נוכל לומר דנוקשה חמיר מתערובות דווקא אי אמרינן בתערובות אע"ג דאסור מ"מ אין נהפך היתר לאיסור וא"כ שפיר י"ל דנוקשה חמיר משא"כ אי ס"ל בתערובות, היתר נהפך לאיסור פשיטא דתערובות חמיר דהוי ממש כחמץ גמור בעינא, והנה לכאורא קשה מאי קאמר הבריתא יכול יהא ענוש כרת, ומאי ס"ד לחייב כרת בתערובות, ובפרט לפימ"ש המנחת כהן שער תערובות חלק א' פרק ו' דאפילו בשאר איסורים ליכא כרת אפילו בתערובות כזית בכא"פ, עי' רמב"ם פט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג' א"כ מהי תיתי נימא בתערובות חמץ דחייב כרת דאצטריך קרא למעוטי, וצ"ל דבריתא ס"ל כסוגיא דלקמן דר"א אית ליה נמי היתר מצטרף לאיסור, ומאן דס"ל היתר מצל"א ס"ל נמי היתר נהפך לאיסור, עי' רשב"א מס' חולין צ"ט ע"ב ד"ה אמר רבא ובישועות יעקב לאו"ח סימן תמ"ב ס"ק ד' וכיון דמרבינן עירובו לומר ג"כ היתר נהפך לאיסור פריך הבריתא שפיר, יכול יהא ענוש כרת דכיון דנהפך לאיסור לגמרי מסתבר דכרת נמי חייב, ומשו"ה אצטריך קרא למעוטי, אמנם בריתא ראשונה דקתני על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו י"ל דאינו חייב רק אם אוכלי כזית חמץ ממש בתוך התערובות בכא"פ, ומשו"ה נקט על חמץ דגן גמור וכו', כלומר כמו בחמץ גמור אוכל כזית חמץ גרידא, ה"נ בתערובות בעינן שיאכל כל כרך מן התערובות שיהי' בין כולו כזית חמץ, וא"כ לא מוכח מבריתא ראשונה, היתר נהפך לאיסור, ושפיר י"ל דמשו"ה לא נקנו נוקשה משום דנוקשה הוי כ"ש משא"כ בבריתא שניה דצריך קרא למעוטי מכרת לדעת הר"נ ולדעת בעל המאור ס"ל לגמרא דע"כ ס"ל בתערובות היתר נהפך לאיסור וא"כ ל"ל דנוקשה הוי כ"ש, ומייתי שפיר סיעתא לר"י מדלא נקט נוקשה דר"א נוקשה לית ליה ודו"ק והנה לפי"ז אי ס"ל אליבא דר"א היתר נהפך לאיסור צ"ל הא דנקט על חמץ דגן גמור עניש כרת היא לאשמעינן כמו בחמץ גמור חייב בכזית גרידא הה"ד בתערובות חייב אפילו בכזית גרידא כיון דהיתר מצל"א ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה