תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער בליעת איסור שער ד · ב
ונ"ל ליישב ומקודם נקדים לשיטת ר"ת מ"ט אינו עובר בב"י מה"ת ג"כ כיון דאסור באכילה ואמאי לא מקשינן בזה ב"י לאיסור אכילה כמ"ש הפנ"י באמת הכי לדעת רש"י ורמב"ם דמשו"ה ס"ל דעוברין בב"י כלומר מה"ת משום דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואע"ג דס"ל דלא אתקש רק לאכילת חמץ שיש בו כרת מ"מ טעמא בעי למה לא ניחא ליה דאפילו לעניין איסור לאו נמי אתקש ב"י לאכילת חמץ ונ"ל דר"ת ס"ל דהטעם דגזרה תורה בחמץ ב"י הי' משום דלמא אתי למיכל מיניה ובחמץ דאיכא תרתי כרת וגם לא בדילי מיניה גזרה התורה טפי מבשאר איסורי כרת, ועי' פרמ"ג או"ח פתיחה כוללת להלכות פסח בדין חמץ נוקשה שהביא כן להדיא בשם הרשב"ץ, דמשו"ה אסרה תורה בב"י משום דלמא אתי למיכל מיניה (ויהי' מקצת ראיה למ"ש בספר שדי חמד בקונטרס הכללים מערכת א' אות קכ"א דבתורה נמי מצינן שהתורה אסרה משום גזירה, ועי' בספרי סוף ח"ב בסוגיא דתוספת יוה"כ מ"ש בזה), והנה הא וודאי ל"ל דהתורה גזרה דלמא אתי למיכל במזיד רק בשוגג והנה משו"ה ס"ל דדווקא בחמץ שיש בו כרת גזרה התורה דבשוגג נמי איכא איסור, שהרי חייב חטאת, שפיר גזרה התורה שלא יאכל בשוגג עכ"פ, משא"כ בתערובות או נוקשה דליכא רק איסור לאו, לא חשיב בשוגג איסור כלל ועי' במס' סנהדרין פ"ד ע"ב דגמרא מחלק להדיא בין שגגת לאו לשגגת חנק ועי' שם בחידושי הר"נ, וא"כ הה"ד דיש לחלק בין שגגת לאו גרידא לשגגת כרת, ומשו"ה היכא דליכא כרת לא גזרה התורה בב"י משום דלמא אתי למיכל, וחיי ראשי שאח"כ מצאתי כדברי אלו בספר ישועות יעקב לאו"ח סימן תמ"ב בס"ק ה' עי"ש ודו"ק, וא"כ זכינו עכ"פ להבין סברת ר"ת מ"ט לא ניחא ליה לומר דבתערובות דליכא אלא לאו נמי עובר מה"ת בב"י כדעת רש"י ורמב"ם וס"ל לר"ת דהיכא דאיכא סברא לחלק לא אמרינן אין היקש למחצה, ועי' תוס' מס' זבחים מ"ח ע"א ד"ה דכ"ע, ועי' מס' יבמות צ"ט ע"א תוס' ד"ה מני דהיכא שיש סברא שלא לעשות ההיקש לגמרי לא אמרינן אין היקש למחצה וא"ש סברת ר"ת, ועי' שו"ת נהרי אפרסמון סימן ב' לאו"ח: