תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער בליעת איסור שער ב · יד
בתוס' ד"ה אלא קדירות הקשו אמאי הוצרך הכתוב שבירה בכלי חרס כיון דיוצא גם ע"י חזרת כבשונות, ותירצו וז"ל דחידש היא שהתירו הכתוב בשבירה דהו"א דלא מהני שבירה כיון דעדיין טעם חטאת בחרס דצריך שיהי' הטעם בטל מן העולם כמו בכלי נחושת שעשו בו מריקה ושטיפה עכ"ל, הנה מלשונם נראה דע"י מרוש"ט נאבד טפי הטעם מן העולם מע"י שבירה, והנה א"כ קשה מנ"ל דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם דלמא באמת שפיר יוצא הבליע ע"י הגעלה ג"כ כמו במתכות רק דהתורה הקילה דאפילו בשבירה שעדיין הטעם בחרס מ"מ יוצא ידי מצוות ביעור, שיב ראיתי בספר צאן קדשים שהניח הך קושיא בצ"ע על דברי התוס' אלו – ונראה ליישב דמ"מ מדסגיא לבער הנותר ע"י שבירה ע"כ שאיני יוצא לעולם מידי דפיו דאי הוי יכול לצאת משם ע"י הגעלה לא הוי כמבוער בכלי חרס כיון דעדיין יכול לצאת משם ועי' בחדושי הרי"מ למס' פסחים בסוגיא דקדירות בפסח שהאריך כה"ג לענין בלוע בקדירה לענין ב"י אי הוי כמבואר שיב ראיתי בשו"ת בית יצחק ליו"ד ח"א סי' קי"ד שכתב ג"כ הכי דאי היה סופו לצאת משם לא היה נחשב כמבוער, וע"כ דאינו יוצא מידי דפיו, ומ"מ צ"ע דהא מ"מ בחרס כיון שנשבר וודאי אין סופו להוציאו משם מ"מ מנ"ל דמכלי שלם לא יוכל לצאת הבליע דלמא באמת יוצא הבליע ע"י הגעלה רק עד כאן לא חשיב כמבוער רק בשברי כלי חרס דאין הדרך להוציא הבליע משברים, אע"ג שיוכל לצאת מ"מ גלתה התורה דכה"ג נמי חשיב כמבוער כיון שמ"מ אין דרכו להוציא הבלוע משברים. יצא שפיר ידי ביעור, אמנם מכלי שלם באמת יוצא הבליע ולא חשיב כמבוער, וצ"ע ועי' לקמן אות כ"ב: