תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער בליעת איסור שער ב · א
כתיב בתוה"ק פרשת צו וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים מכאן למדו חז"ל במס' פסחים ל' ע"ב מדסגיא לכלי נחשת במריקה ושטיפה דהיינו הגעלה להפליט הבלוע נותר וכלי חרס בעינן שבירה, דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם, והנה א' הא דהוצרכה התורה בכלי חרס שבירה ובכלי מתכות הגעלה אם הוא משום להפליט הנותר כדי שלא יתן טעם בקדשים המתבשלים אחריו או אם אפילו אם אינו רוצה לבשל כלל אחריו, מ"מ בעינן הגעלה ושבירה לקיים מצוות ביעור נותר מן העולם, עי' בר"נ סוף מס' ע"א נבאר לקמן בס"ד, והנה כל המפורשים הקשו על הרמב"ם פ"ח מהלכות מעש' הקרבנות דפסק דשבירה בכלי חרס הוא רק בחטאת אבל בשאר קדשים גם לכלי חרס סגיא מריקה ושטיפה, א"כ מנ"ל להוכיח בכל איסורין דלא מהני הגעלה לכלי חרס, ואמאי לא מהני הגעלה בשאר איסורין כמו בשאר קדשים חוץ מחטאת ונאמרו בזה הרבה תירוצים ונעתיק אות מאחת לאחת א' בספר טהרת הקדש תירץ דבקדשים סגיא בהגעלה לכל הכלים אפילו כלי חרס כיון דקדשים כל שעה מבשלים בהם לא נתקשה הבליעה בתוכן וסגיא אפילו לכלי חרס בהגעלה רק בחטאת החמירה התורה, דאע"ג דהבליעה לא נתקשה מ"מ בעינן שבירה דווקא, וא"כ בשאר איסורים כיון דאין מבשלים בכל שעה נתקשה הבליעה בתוכו, ולא דמי לשאר קדשים משו"ה בעינין שבירה דווקא ולא מהני הגעלה (ויש לבאר דבריו יותר דבכלי שלמים בשלו יותר מבכלי חטאת דחטאת אסור לזרים, ואע"ג דמדינא בטל הבלוע ברוב כמ"ש התוס' מס' חולין קי"א ע"ב ד"ה הלכתא, וכאן במס' זבחים ד"ה ואם נושא מ"מ לא היו נוהגין לבשל שלמים בכלי שבשלו חטאת דהיו מרחיקים עצמן מחמת איסור זרות ושלמים דאתיא בנדבה שכיחי טפי מחטאת, וא"כ בכלי של שלמים וודאי לא בעי שבירה מדינא, משא"כ חטאת דלא שכיחא כל כך לא בשלו הרבה וא"כ נתקשה הבליעה ביותר ומשו"ה צריך שבירה מדינא בחטאת ודו"ק, וי"ל דגם שאר קדשי קדשים שכיח' טפי מחטאת דאשם היה בא אשם נזיר ואשם מצורע היה שכיח יותר מחטאת שאינו בא רק על חטאו וכיון דחטאת לא שכיח כל כך אם כן אם יבשלו בכלים המיוחדים לחטאת יתקשה בהם הבליעה ביותר ולכך הוצרכה התורה שבירה בחטאת דווקא כנ"ל עפ"י דברי ספר טה"ק הנ"ל) ב' תירץ בספר צאן קדשים דכלי חרס שאינו יוצא מדפיו, מ"מ לא נשאר רק משהו, ובחטאת אסור גם משהו, משו"ה בעי שבירה מדינא וילפינן שאר איסורים שאסורים ג"כ במשהו כגון חמץ בפסח ויינ"ס דבעי שבירה עי"ש, ולפי"ז באיסורי' שאינן אסור במשהו רק בנו"ט באמת סגיא בהגעלה גם לכלי חרס ג' עוד תירץ בספר צ"ק שם דשבירה בחטאת הי' רק מגזירת הכתוב והא דאמרינן דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו באמת רק רבנן גזרו מדמצינו הכי בחטאת אבל מה"ת גם לכלי חרס סגיא הגעלה עי"ש ד' בספר חוו"ד ביו"ד סימן צ"ג כתב דכל עניין שבירה ומריקה ושטיפה בכלי קדשים לא היה כלל משום שהנותר לא יתן טעם בהמתבשל אחריו רק משום מצוות ביעור נותר מן העולם, דהבלוע באמת אים אוסרת דאע"ג דבקדשים אמרינן טעכ"ע היינו רק בטעם הבא מן הממש ולא הבלוע בכלי וא"כ עיקר ההגעלה או שבירה היתה רק לבער הנותר מן העולם רק מכוין שמצינו שהתורה אמרה דבלוע בכלי מתכות נתבער הבלוע ע"י הגעלה ובכלי חרס אינו נתבער רק ע"י שבירה מוכח דמכלי חרס אין יוצא ע"י הגעלה (וזה לא אתיא שפיר לתירץ השני בתוס' ד"ה אלא קדירות שכתבו דחידוש היא שהתיר הכתוב בשבירה דאע"ג דאין הטעם נתבטל מן העולם כמו בכלי נחשת ע"י מריקה ושטיפה ובאמת קשה לי, ע"ד התוס' הנ"ל דא"כ מנ"ל דאין יוצא מכ"ח ע"י הגעלה כמו מכלי מתכות, כיון דהוי רבותא דאפילו שבירה מהני, ושוב ראיתי בספר צ"ק שהניח זה בצ"ע ע"ד התוס' ויבואר לקמן בס"ד) עי' לקמן אות י"ד ואות כ"ב: