אור ברסלב
תבואות השדה חלק ב שאלות ותשובות

תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש

שאלות ותשובות

שער המועדים

תשובה א

יהי שלום בחילו למי ששלום שמו ושלימה משנתי כבוד אהובי המופלג בתו"י חו"ש זך הרעיון ידיו רב לו למשקל ולמטרי בהויות דאביי ורבא כבוד מוה' שלום אברהם נ"ו מורה לעדתו בק"ק יאלשווא יע"א:

ע"ד אשר מעלתו נ"י מסתפק ושואל בענין חימום מקוה לטבילת נשים ביו"ט ראשון וביו"ט שני ודעת כבוד מעלתו נ"י שלא להורות כמ"ש הנו"ב מהד"ת לאו"ח סי' כ"ו משום שגם החתס"ו באו"ח סי' קמ"ו לא רצה להתיר: הנה קודם נחזי מה דקמן בס"ד אם חימום מים לרחיצת כל הגוף ביו"ט הוא מה"ת. הנה רוב הגאונים חוץ מדעת התוספת הי' דליכא איסור מה"ת ועי' בר"נ מס' ביצה כ"א ע"ב בסוגי' דלא יחם אדם חמין וכן משמע באו"ח בש"ע סי' תקי"א והנה ממילא כיון שגוף הטבילה מותר ביו"ט ועכשיו נשי דידן רובן ככולם אינם יכולים לסבול הקרירות ממילא וודאי הוה דבר שוה לכל נפש והיטב אשר דיבר בזה הגאון בכת"ס או"ח סי' ס"ו לענין עישון טאבאק ביו"ט מה שרוצה בספר קרבן נתנאל סוף פרק ב' ממס' ביצה להחמיר וכתב הוא ז"ל דבאמת תכלית של הדבר ההיא הוי שוה לכל נפש. לכן יש להקל עי"ש והנה גם בחתס"ו בסי' קמ"ו מתיר כדעת הנו"ב רק דשם פקפק על עיקר הטבילה ומזה נדבר לקמן בדברינו בס"ד וכפי הנראה מחתס"ו בשעה שכתב דעתו שלא להתיר לא היה עדיין לפניו ספר הנו"ב שהרי בסוף התשובה מסיים שם וכבר הורה זקן ורבותא למחשב גברא הנו"ב שהתיר ובספר נזר ישראל ח"ב סי' כ"ט ראיתי שהביא שם בשם ספר החיים להתיר ע"י עכו"ם ובפרט היכא שיצטרך ליקח מן המים להדיח קערות וכוסות או לשתות קאפע לזאת בוודאי ראוי להורות למלאות היורה מעיו"ט שלא יצטרך ביו"ט לטירחא יתירה ואח"כ לחמם ע"י עכו"ם בוודאי מותר:

ומ"ש כ"מ כו' משום שהדור פרוץ ראוי להחמיר באיסור יו"ט אומר אני אפכא משום שהדור פרוץ שלא יכשלו ח"ו באיסור נדה אין להחמיר יותר מדאי ומזקנים אתבונן הגאון בספר דברי חיים התיר לבנות בשבת מקוה לטבילת נשים בקבלנות ע"י תחבולה שלא יבא ח"ו לידי איסור חמיר ובפרט אם לא נתיר גם ביו"ט יבוא הרבה פעמים לדחות הטבילה ג' וד' ימים כשחל יו"ט להיות חמישי וששי ע"כ אין לאסור לדעתי לעשות כמ"ש הנו"ב שיסתפקו עכ"פ מעט מהמים או להקאפע או לרחיצת הכלים שמותר ביו"ט ואדרבה מזה שיראו שאין מתירים רק במילוי היורה מעיו"ט וע"י עכו"ם ושישראל מסתפק לאכילה מזה יראו גודל חומר האיסור ביו"ט ולא יזלזלו בו אמנם ביו"ט ראשון בכ"ז לא מצאנו להתיר. והנה נחזי אנן אם יחול טבילתה ביו"ט ראשון ולדחות עד לאחר יו"ט יש חשש מכשול ח"ו ולהתיר ביו"ט שני היכא שחל טבילתה ביו"ט ראשון איכא זילותא טפי ביו"ט שני לזאת נראה לי להורות להם כמו שנהגו הנשים שאין לובשים לבנים במו"ש כדאיתא בש"ע יו"ד סי' קצ"ט כמו כן יש להורות שלא תלבש לבנים באופן שיחול טבילתה ביו"ט ראשון רק ביו"ט שני וממילא ליכא זילות' דיו"ט שני מה שיחממו ע"י עכו"ם משא"כ אי יחול טבילתה ביו"ט ראשון ונדחה טבילתה עד יו"ט שני איכא זילות' טובא דיו"ט שני ודו"ק:

ומעתה נבוא ע"ד מרן הגאון בחתס"ו סי' קמ"ו שהביא שם הסוגי' דסוף פרק ב' דמס' ביצה בענין לכבות הנר מפני דבר אחר שאסור וכתב שם אפשר שהוא עמה במטה אחת ומצטער כ"ש לדחות טבילתה ליכא צערא כולא האי אומר אני עפר אני תחת כפות רגליו ירשני לדון לפניו. הנה הגם שאסרו לכבות הנר אע"ג שכפי הנראה מדברי הבעל המאור והמלחמות שהיא רק מדרבנן שהרי גם בכבוי אמרינן מתוך ומכח זה העלה החתס"ו שלא להקל גם כאן לענין טבילה אומר אני דלענין טבילה יש להקל טפי דהנה אית' במס' נדה כ"ט ע"ב מפני מה אמרה תורה טבילת נדה לשבעה כדי שתהיה חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה ומה"ט אמרינן דאסור לאשת אבל לטבול הגם דבבעל דלא תקיף ליה יצריה אמרינן דאין איסור יחוד עם נדה שהרי הכתוב העיד עלינו סוגה בשושנים מ"מ בליל טבילה דהוי כשעת כניסה לחופה חיישינן אפי' בבעל דתקיף לי' יצריה טפי (ומזה הטעם אמר לי הגאון מהר"ם שיק ז"ל פא"פ שאסור לאשת אבל לטבול הגם דבשו"ת ליו"ד סי' שס"ד לא כתב הך טעמא) עכ"פ עכשיו שהגיע זמן טבילתה מצטער טפי וא"כ יש להתיר יותר מלכבות הנר בבעי' דגמ' דשם לא מיירי מליל טבילה וא"כ מכל הני צדדים אין להחמיר כלל. ומ"ש החתס"ו שהחדש אסור מה"ת היא לשון חכמים אבל באמת כל עיקר טבילה בחמים היא דבר חדש דהרי בגמ' אמרו טבילה בחמים מי איכ' רק בנשי דידן הוי לענין טבילה במים קרים כחולי שאין בו סכנה עכ"פ וכיון דכבר כתבנו דעיקר הטבילה הוא מותר וגם עשיתי סמוכין דמשום הנאת הבעילה ג"כ יש להתיר הלכך אין לזוז מהתיר' של הנו"ב וכפרט בזמנינו שהדור פרוץ ביותר ולפעמים יוכל להדחות הטבילה על איזה ימים כה"ג כחא דהתיר' עדיף ובפרט שגם החתס"ו לא החליט לאסור ואחר העיון קצת נ"ל עוד לחלק בין חימום מים לטבילת מצוה ובין לכבות הנר משום דבר אחר דהנה באמת יל"ד בגמ' שם מס' ביצה כ"ב דבעי מאביי מהו לכבות הנר מפני דבר אחר אמ"ל אפשר בבית אחר אין לו בית אחר וכו' אין לו מחיצה וכו' עד שאמר לו אסור ויל"ד טובא דלמה הביא כל הני עצות ותחבולות שאפשר לו לעשות דבשלמ' אם היה מסקנא דמלת' דמותר שפיר קאמר כל הני דאפשר לו בלא כבוי לומר דאינו רשאי לכבות רק היכא שאי אפשר לו לעשות באופן אחר ככל הני דחשיב שם בגמ' משא"כ כיון דבאמת אסור לכבות אפי' היכא דאי אפשר לו בענין אחר א"כ למה אמר לו כל הני עצות ותחבולות וכי ליועץ נתני והלא לא רצה רק לידע אם מותר כבוי משום ד"א או אסור ומהתימא יותר שגם הרי"ף הביא כל הני עצות עד דמסיק דאסור וזה תמיה רבתי. שוב ראיתי בט"ז או"ח סי' תקי"ד ס"ק ב' שהרגיש בזה. ונ"ל דמשו"ה הוצרך אביי לומר לו כל הני תחבולות דאפשר לו בלא כבוי קודם שהשיב לו שאסור דהנה באמת היה ראוי להתיר משום צורך תשמיש שגם היא בכלל אוכל נפש כמ"ש שם המלחמות בסוגי' ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דתשמיש נקרא בכמה מקומות בלשון אכילה כמש"ה כי אם הלחם אשר הוא אוכל. אמנם י"ל כך הא דהתיר' התורה מלאכת אוכל נפש ואפי' מכשיר. אוכל היינו היכא. שעפ"י הרוב המאכל ההיא צריך לזה התיקון דווקא ולא נגמר בלעדו הלכך אפי' היה אפשר לעשות מאתמול התירו הרבה דברים עי' בש"ע סי' תצ"ח משא"כ היכא שהמלאכה שרוצה לעשות אין לו שייכות כלל לזה המאכל רק שאצלו אירע מקרה שא"א לו שיהי' לו המאכל זולת המלאכה ההיא פשיט' דבכה"ג לא התיר' התורה דאין זה מלאכת אוכל נפש כלל כיון שהמלאכה עם המאכל אין לו שייכות כלל רק אצלו נתחדש סבה שצריך זו המלאכה למאכל אין זה בכלל מלאכת אוכל נפש. הגע עצמך מי שמושכר אצל אחד לעשות לו מלאכה והוא נותן לו לאכול בשכר. עבודתו הכי נימא שמותר לעבוד גם ביו"ט כדי שיהי' לו לאכול וודאי פשיט' כיון דהמלאכה אין לו שייכות כלל להמאכל שנגמר על ידו לא התירה התורה ויש להמתיק בסבר' זו דבר התוס' מס' ביצה כ"א ע"ב ד"ה אבל נדרים ודו"ק. וא"כ ה"נ מה דבעי מיני' אי מותר לכבות מפני דבר אחר היינו דס"ד כיון דגם תשמיש הוי בכלל אוכל נפש א"כ מותר הכיבוי עבורו ולכך לא רצה אביי להשיב לו מיד דאסור דבאמת יפלא בעניו למה יהי' אסור והרמב"ן במלחמות כתב כי היה ראוי להתיר בו מלאכה וע"ש בבעל המאור אמנם אביי מ"מ שפיר השיב לו לאיסור דבוודאי אי עפ"י הרוב הי' צורך למלאכת כבוי לצורך תשמיש כמו בישול ואפיה הי' למאכלים מותר לו לכבות כמו דמותר בשאר מכשירי אוכל נפש משא"כ כאן בתשמיש אפשר לו בכל הני בית אחר מחיצה כלי רק שאירע מקרה מיוחדת שא"א לו באופן הזה דומה ממש למי שאין לו מה לאכול אם לא ישכיר עצמו לעשות איזה מלאכה דאסור לו כיון דאין למלאכה שייכות כלל עם המאכל לא מקרי מלאכת אוכל נפש וא"כ מכיון שע"פ הרוב אפשר לתשמיש בלא כבוי אין לכבוי שייכות כלל עם התשמיש ולכך אסור הכבוי ודו"ק היטב כי הי' נכון מאוד בכוונת הגמ' בס"ד הגם שבט"ז סי' תקי"ד ס"ק ז' פירש באופן אחר והא דהביא רמ"א בסי' תקי"ד להתיר לכבות היכ' שלא יהי' לו מקום לאכול היינו משום דשם איכא הפסד ממון ג"כ ועי' פנ"י שם ד"ה מהו לכבות את הדליקה וא"כ ממילא בחימום לצורך טבילת מצוה דשם לשום אדם לא סגי' בלא"ה בלא טבילה וודאי דשרי דהוי דומי' דשאר אוכל נפש וב"ה נתגלה לנו לדעת משום מה לו התירו כבוי לצורך תשמיש מה שהראשונים כרכרו בו וא"כ פשיטא דחימום מים לצורך טבילה מצוה וכבוי הנר לצורך תשמיש לא דמי אפי' כי עוכלא לדנא והנה א"כ פשיטא להתיר ביו"ט שני ע"י עכו"ם אפילו אם לא היה אפשר בכל הני ענינים דהיינו שיסתפק ממנו לשתות קאפע כמ"ש הנו"ב ג"כ היה מותר ומכ"ש במקום שיוכל להסתפק מסמים גם לצורך אכילה בוודאי מותר ולית דין ולית דיינא לחוש כלל וכלל. רק שהמלוי מים ביורה יהי' מעיו"ט דווקא כמ"ש בשו"ת האחרונים. והנלע"ד כתבתי פה האנשוויטץ כאור הבוקר ה' דחנוכה תרנ"א לפ"ק:

אליעזר דייטש:

והגם שיש לומר דאם ההיתר של החימום ביו"ט שני הוא מטעם דהוי כאוכל נפש א"כ היכא שהלילה יהיה חול אסור לחמם ביו"ט דהא מלאכת אוכל נפש ביו"ט לצורך חול אסור מ"מ י"ל עפ"י מ"ס לעיל דליל טבילה הוי כשעת כניסתה לחופה א"כ הרי אפילו בבין השמשות של שבת מצינו דבכל דבר שהוא טרוד ונחפז עליה התירו שבות דאמירה לעכו"ם עי' בש"ע או"ח סי' רס"א סעיף א' ובמג"א שם ס"ק ו' וא"כ ה"נ מותר לחמם ע"י עכו"ם ומ"ש בפירוש סוגי' דגמ' במס' ביצה בענין לכבות משום דבר אחר עולה יפה בס"ד:

תשובה ב

יתענג על רב טוב כבוד אהובי ידנ"פ המופלג בתו' חריף ובקי מלא ברכת ד' המהולל כש"ת מוה' אהרן גוטמאן נ"י בק"ק אראנוב: לדבר הזה יסלח לי כי אחרתי במכתבי כי רבה העבודה עלי בכמה ענינים ועתה נתתי אל לבי לאו אורח ארע' למיקם אבראי מכ"ה נ"י והנני אליו בתשובה מאהבה. ע"ד תמיהתו בר"ן מס' גיטין מ"ה אשר כבר עמד ע"ז הגאון בס' קדושת ישראל [הקושי' הי' דבגמ' מס' גיטין איבעי' להו אי הטעם משום דוחקא דצבורא או משום דלא לגרבו ולייתי טפי וכתב בספר קדושת ישראל וז"ל על הר"נ שכתב אבל נראה שדעת הראשונים ז"ל דכיון דאיבעי' לא אפשטא ואיכא למיחש לתקלה אין פודין דשב ואל תעשה שאני ועוד דכיון דגמ' פשט לה מההוא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטא דתלמוד' משום ספיקא דאביי עכ"ל הר"נ ודברי הר"נ מרפסן אגרא דאדרבא מההוא דלוי בר דרגא מוכח דטעמא משום דוחקא דצבורא וכיון דהר"נ בא לחזק דעת הראשונים שפסקו דטעמא הי' משום דלא לגרבו א"כ הביא ראיה לסתור וצע"ג עכ"ל בספר קדושת ישראל] לחומר הנושא נ"ל רק דוודאי אי נימא דהר"ן ס"ל כדברי רש"י דהגמ' רוצה לפשוט מלוי בר דרגא דהטעם משום דוחקא דציבור' מדפרקי' לברתיה בסך עצום כזה וודאי ליכא ראיה לומר דהטעם משום דלא לגרבו. וא"כ אינם מובנים כלל דבריו מ"ש דלא שבקינ' פשטיה דגמ' כמו שתמה בזה כמ"ה נ"י וכמעט לית נגר דיפרקיניה. אמנם הנלע"ד הגם דבריש הסוגי' גם הר"ן מפרש כדברי רש"י דגמ' הי' רוצה להביא ראיה דהטעם משום דוחקא דציבורא אבל לפי המסקנא י"ל פירוש אחר בסוגי' דגמ'. דהנה לכאורה קשה מאי ראיה מייתי מלוי בר דרגא דע"כ אי הטעם משום דלא לגרבו היה אסור לו לפדות בתו י"ל כמה דרכים א' דלמא היתה יפת תואר והיה שוה ממון הרבה כמ"ש בס' ברכי יוסף ליו"ד סי' רנ"ב דביפ"ת נישמת בשער הגבוה יע"ש. ב' דלמא היה שם גם ס"ל עי' שו"ת מהר"ם מלובלין סי' ט"ו שהביא שם דיעה אחת דבסכנת מות פודים אפי' ביותר מכדי דמיהן. ג' גם מסברא י"ל אפכא דדווק' אי הציבור יפדו ביוקר יתנו לב לשבות נפשות הרבה מישראל כדי שיתנו להם ממון הרבה דגמירי דציבור לא מיעני משא"כ אם יקרה שיחיד יתן ממון הרבה משום זה עדיין לא יגרבו שבוייות הרבה דאטו כל יחיד יש לו ממון הרבה. ולעשותו תקנה לעשירים אין אנו מחויבים. לכך נ"ל מכל הני קושיות דהר"ן ס"ל במסקנת דבריו פירוש אחר בדברי הגמ' דאי ס"ל הטעם משום דוחקא דציבורא. א"כ יש לחוש ג"כ לדוחקא דיחיד וא"כ כשאירע שנשבה אחד ואם קרובו יפדה אותו ישאר אח"כ עני אינו מחויב לפדות אותו משלו רק משל ציבור דהא יש לנו לחוש לדוחקא דיחיד במכ"ש כמ"ש שם הר"ן דחכמים היה להם לחוש ג"כ לדוחקא דבעל משא"כ אי הטעם דלא לגרבו עדיף טפי שקרובו יפדה אותו ולא להטיל על הציבור דכשיראו שמטילים אותו על הציבור יגרבו טפי דיחשבו שהציבור לא יבאו לידי עניות לעולם וממילא יתנו להם ממון הרבה ומביא הגמ' שפיר ראיה מלוי בר דרגא מדפרקי' מממוניה ולא נשא נפשו שיפדו אותו משל ציבור [ואפשר דהמקשה הי' ס"ל דמסתמ' היתה שוה כ"כ כמה שנתן כמ"ש בשם ברכי יוסף דאם הי' יפ"ת שמין שער הגבוה הגם דבשו"ת מהר"ם לא משמע הכי] וע"כ הטעם משום דלא לגרבו ולכך כל שיש אפשרות לפדות מעצמו אין להטיל עול על הציבור דאם יטילו עול על הציבור איכא חשש טפי דלגרבו כמ"ש ודחי ליה דלמא לעולם הטעם משום דוחק' דציבור' והא דלא חייש לדוחק' דידיה ג"כ. דלמא באמת עשה שלא כרצון חכמים ומה"ד היה על הציבור לפדות אותה אע"ג דיהיה חשש דיגרבו ודו"ק. וא"כ שפיר כתב הר"ן דהראשוני' הוכיחו דהטעם משום דלא לגרבו והר"מ פ"ח ממת"ע הלכה י"ב כתב להדיא דהטעם משום דלא לגרבו משום דלא שבקינ' פשטות הגמ' משום ספיקי דאביי. ובאמת לוי בר דרגא כדין עשה שלא להטיל בתו על הציבור דאם יטיל אותה על הציבור יגרבו טפי דיתנו לב לשבות הרבה כדי שיקבל מציבור ממון הרבה דגמירי דציבור לא מיעני וא"כ הא דקתני אין פודי' יותר מכדי דמיהן הפירוש היא דציבור אין פודין דדווק' בציבור איכא חשש דלא לגרבו והי' מסברא כמ"ש ובאמת בש"ע יו"ד סי' רנ"ב סעיף ד' לא כתב להדיא דאפי' יחיד אסור לפדות קרובו בממון הרבה כנ"ל שלא יהי' דברי הר"ן כעיר מוקפת חומה. אחרי כותבי זאת ראיתי ביש"ש מס' גיטין פ"ד סי' ס"ו שכתב דמ"ש הר"ן ועוד דכיון דגמ' פשט לה וכו' חוזר לדבריו הראשונים דס"ל דלא נפשטה האיבעי' ואפשר דטעמא משום דוחק' דציבורא היא וא"כ רשאי לפדות קרובו בכל ממון שירצה עכ"ל והנה גם בפירוש זה יש בו מהדוחק הרבה בכ"ז הצגתי אותו כאן למען יראה בעיניו ויבין בלבבו כי עכ"פ יש מקום לתרץ דברי הר"ן וכמ"ה נ"י יבחר איזה שירצה והנני בזה אוה"נ ודו"ש וחותם בברכה יהי' ד' עמו מלעשות חיל וחילים. יגבר בכל עניניו כאוו"נ ונפש אוה"נ ודו"ש הטרוד מאוד:

הק' אליעזר דייטש תם ונשלם ספר תבואות השדה בעזה"י לסיום הספר אמר הכותב הואיל ועיקר תכלית לימוד התורה היא לזכך האדם מכח החומרי שבו שיוכל להמשיך כל הכחות הגופניות אחר עצת השכל וזה לא יתכן רק אם ישום כל רעיוני מחשבותיו בתורת ד' כמ"ש הרמב"ם סוף הלכות אסורי ביאה וז"ל יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות עריות מתגברות אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. והאדם לא יוכל לזכות לזה רק אם מרחיק עצמו גם בדבר המותר שלא להשביע גופו ביותר מתאוות עוה"ז לזאת אסיים הספר בדברי מוסר מה ששייך לסוגיא הזאת ולבאר מאמר התמוה בילקוט על הפסוק ויאמר אלהים תדשי הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. הובא ג"כ בספר ישמח משה (ואין הספר בידי) ונראה לפרש כוונת הילקוט דהנה ידוע שמשו"ה נתקללה הארץ ג"כ בחטא הנחש שהשיא לחוה בעץ הדעת משום שהקב"ה צוה להארץ שגם העץ יהיה ראוי לאכילה כמו הפרי והיא לא עשתה כן. והנה כוונת הקב"ה במה שרצה שגם העץ יהיה ראוי לאכילה הי' לרמז שאפילו הקליפה דהיינו כח החומרי ג"כ יהי' דבוק בד' ית"ש שהיא עיקר הפרי מצוות ומעש"ט מה שהאדם מסגל כי האדם עץ השדה ומי שאינו דבק בד' בכל כחותיו רק בעת עשיית המצוות משא"כ בעת עסקו בענייני עוה"ז לבו פונה מעם ד' א"כ היא נמשל להעץ שאינו ראוי לאכילה רק הפירות. אמנם אם גם כל כחי הגופני דביקים בד' ית"ש ויתעלה. נמשל כמו העץ שטעם עצי ופריו שוה ולזאת הכוונה ציוה השי"ת על תוספת יוהכ"פ וכמ"ש לעיל באות י"ד ממ"ש שמוסיפין מחול על הקודש דהזמן של התוספת הי' חול ומ"מ צוה הקב"ה לעשותו קודש לרמז בא שאפילו בדברים שאתה נוהג בהן מנהג חול דהיינו עת עסקו בעניני עוה"ז הכל יהיה בקדושה ובפרישות יתרה לא למלא תאוות היצר ח"ו. ובאה המצוה הזאת ביוהכ"פ דווקא לשיטת הרמב"ם והטור לפי שאז הזמן אשר האדם מפשפש במעשיו של כל השנה ומי שדבק לארץ בטנו כמעט מן הנמנע שלא יחטא כי מן המותר יבא לידי איסור לזאת נצטוינו להוסיף אפילו מחול דהיינו הדברים שהרשות נתינה להנות מעוה"ז שיהי' ג"כ בקדושה ובטהרה וזהו הענין של תוספת מחול על הקדש ודוק וזה כוונת הילקוט הנ"ל ויאמר אלקים תדשא הארץ וכו' שמשם מוכח שכוונת הבריאה היתה שהעץ יהיה טעמו שוה להפרי כלומר שגם החלק הגופני וכח התאווני שבאדם יהיה נמשך אחר עצת השכל הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב כלומר דמהאי קרא ילפינן שצריך להוסיף מחול על הקדש דזהו ג"כ על זאת הכוונה שכל התעסקות האדם אפילו בענייני עוה"ז יהיה ג"כ בקדושה ובטהרה כמ"ש שצריך להוסיף מחול על הקודש כן ברחמיך הרבים זכנו שיהיו כל מעשינו לשמך ולזכרך תאות נפש אמן וכן יהי רצון:

ובזה השלמנו ספר תבואות השדה מהדורא תניינא בעזר שוכן מעונה לעת תשובת השנה ה' ב' דעשי"ת שנת תרנ"ד ברחמים וברצון לפ"ק:

ולהשלמת הספר אשא כפי בתפלה וברכה אברך ד' אלקי ישעי ומגיני אשר עזרני עד כה להוציא לאור חבורי זה יהי נא חסדך חופף עלי עוד כל ימי חיי שאוכל לעסוק בתורתך הקדושה. זכרנו נא ברצונך הטוב לקרב אותי לעבודתיך רחמך יהיה תמיד עלינו ועל זרענו לגור באהליך ולהסתופף בחצרות קדשך:

התנצלות המחבר:

אמר הכותב קורא נעים אל יחשדני בהוצאת ספרי אלו שכוונתי להתגדל ח"ו כי מכיר אני מך ערכי שאין לי במה להתפאר וחיל ורעדה יאחזני בשמתי אל לבי מ"ש מרן החתס"ו לאו"ח סימן ר"ח וז"ל ומ"ש שם ממחברי ספרים חדשים אומר כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו ורבצה בו האלה האמורה במילי דאבות נגד שמא אבד שמיה ולא תעשה ידיו תושויה להוציא מחשבתו אל הפועל כי יבאו מבקרי מומין ויחפשו וימצאו מלבד שהוא עובר איסור דאוריית' דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן ולא הותר אלא משום עת לעשות לד' ואם אינו עושה לד' הרי איסורו במקומו עומד. ולעומת זה היודע בעצמו כי כל מגמתו להשם יתברך להגדיל תורה ולהאדירה ורק מונע בר' מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגים ומלעיבים במלאכי ד' עבירה הי' בידו כשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל כן יענש זה על הפרישה אמרו חז"ל עשה דברים לשם פעלן עכ"ל הזהב והנה מי יאמר זכיתי לבי וכל כוונתי הי' רק לש"ש אמנם כבר גליתי דעתי בהקדמתי על המ"ר פ' תרומה במ"ש אמר הקב"ה עשו לי קיתון אחד שאדור בתוככם ותוכן דברי הוא שעכ"פ לא יהיה נשכח מלבו רגשת תודה וזכרון שמו הגדול לא ימוש מרעיוני חושיו והנה לאשר גם דהע"ה התפלל אגורה באהלך עולמים וידוע דרשת חז"ל שהתפלל שיאמרו דבר שמועה מפיו ואני לא זכיתי לישב במקום שיהיה מרווח ללמוד עם תלמידים הרבה שיהי' שמעתתי מבדרן בעלמא:

והנה לאשר ראיתי בהוצאות ספרי הראשון כי ב"ה מצאתי חן בעיני רוב גדולי דורנו וגם ביני ת"ח אלו ואלו בודאי מודים כי המצא ימצא מהתועלת בספרי ע"כ לא מנעתי עצמי להוציא עוד לאור גם חבורי זה. ואני ידעתי כי לא נמלטתי לגמרי מאיזה טעות או שגיאה אשר כמעט שום אדם ואפילו גדולי ישראל אשר קטנם עבה ממתני לא נמלטו מזה לגמרי על אחת כמה וכמה נבער מדעת כמוני וכמה מקרי ופגעי הזמן אשר עברו עלי ונודע לכל כי עסקתי בתורה מתוך הדחק ויגיעה רבה. ולולא חסדי ד' לא הייתי יכול לעמוד נגד רוב התלאות אשר עברו עלי בכמה ענינים וד' יודע כי בכל ענין אשר למדתי שפכתי שיח לד' להורני דרך התורה וקיימתי בנפשי מה יעשה אדם יבקש ממי שהחכמה שלו אל זה נשאתי עיני ועל הכל אני משבח לשמו הגדול ית"ש על כל אשר גמלני כרוב טובו וחסדו הן אין בלשוני מלה לספר אפילו אחת מני אלף מחסדי ד' ומה אשוב לד' כל תגמולוהי עלי בקוצר דברים הנני להודות לד' ולהודיע ברבים כי יודע אני כי לא בכחי עשיתי כל אלה והכל היא מאתו ית"ש ולא אאריך בהתנצלות כי די בזה לפני ד' בוחן עשתונות וחקרי לב אשר לפניו נגלו כל תעלומות והנני עודני עומד בתפלה מתנפל ומשתטח לאלקי מרומים. אנא ד' היה נא בעזרי ללמוד וללמד ולעסוק בתוה"ק לשמה ואזכה להוציא עוד יתר חבורי לאור על פני תבל ולחבר עוד חבורים ודברי תורתך לא ימושו מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם והכל כאשר לכל יהיה לעשות נחת רוח ליוצר הכל אשר הוא עשני ולא אנחנו. ונזכה לעמוד על המשמר לתורה ולעבודת ד' עד אשר יהיה ברצונך להשיב שכינתך לציון ותחזור הממשלה הראשונה לבת ירושלים ותחזינה עינינו בשוב ד' שיבת ציון ונדחי ישראל יקבץ במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה