תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש
טיב גיטין וקידושין · שער א
בעזרת ד' אשר מפיו חכמה יתן אתחיל לכתוב ח"ת במס' גיטין פרק ראשון (א) מקודם נבאר ענין נאמנות השליח לאמירת בפני נכתב ובפני נחתם. הנה רבה ורבא פליגי בטעמא דמתני' דצ"ל בפ"נ דרבה ס"ל משום שאין בקיאין לשמה ורבא ס"ל משום חששא דמזויף ושקיל וטרי הגמר' בין לרבה ובין לרבא ליבעי תרי. ומסקינן דחששא דלשמה הי' רק מיעוטא דמיעוטא דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ולכך סגי' בנאמנות השליח לחודי' וכן צ"ל לענין חשש' דמזויף דמן הדין אין לחוש כלל כדאמרי' בגמ' בדין הי' דבקיום שטרות נמי לא ליבעי וכו' ולכך מהימן השליח לחודא. והנה באמת צריך להבין מ"מ הקילו בגט טפי לענין קיום מבשאר שטרות דבשאר שטרות בעינן ב' עדות לקיום ובגט סגי' עפ"י ע"א וטעמ' דמשום עגונה הקלו אינו מובן כ"כ להקל כאיסור ערוה טפי מבממון. ובמתני' בתוס' ד"ה ואם יש עליו עוררי' כתבו וז"ל אבל כל זמן דלא אתו בעל ומערער נשאת עפ"י הגט ולא טענינ' מזויף דמשום עגונה אקילו בה רבנן אבל בממון טענינ' מזויף לנפרע שלא בפניו דאל"כ לא שבקת חיי עי"ז הכוונ' הי' כך דאע"ג דזהו הוי כמו מיעוטא דמיעוטא שילך ויזיף שטר מ"מ אפי' הי' חשש רחוק יוכל להפסיד לכמה אנשים ועיין בתוס' מס' כתובות צ"ב ע"ב ד"ה דינ' שרוצים לומר באמת כיון דלא שכיח שיזייף לא שייך לא שבקת חיי מ"מ הכא במס' גיטין ס"ל דמה בכך דהי' חשש רחוק מ"מ אפי' אם רק לעתים רחוקות יזדמן חציף אחד שיזייף יהי' הפסד לכמה אנשים לכך טענינ' מזויף משא"כ בגט דמלבד שאינו חצוף לזייף איכא ג"כ חזק' אין אדם חוטא ולא לו. דבכל עניני ממון ל"ש לענין זיוף חזק' אין אדם חוטא ולא לו דהא אפשר שנוטל חלק ג"כ מהממון שרוצה להוציא בשקר משא"כ בגט אשה דלחשוד אותו ששכרתו להביא גט מזויף ע"ד אין אנו חושדי' שתעבור כל ימיה על איסור אשת איש וא"כ מדינ' סגי' בנאמנות השליח ומ"ש התוס' משום עגונ' הקלו היינו דמשום עגונ' לא אמרי' דנחמיר משום איסור ערוה לטעון טענ' מזויף ואמרי' דאוקמא אדינ' ואסברא דלא חשינ' למזויף. ולכך בא"י כל דליכא מערער מותר' לינשא מיד רק בחו"ל דהיינו ממדינה למדינה לרבא כיון שאין עדים מצוי' לקימו י"ל דאיכא טפי חשש' דמזויף דבשלמא במקום שעדיין מצוי' מתירא לזייף גט דבקל יתודע שקרו וקלונו משא"כ במקו' שאין עדי' מצוי' דלא במהרה יתודע שקרו ומרגם אם אינו מעיד על הקיום לומר בפ"נ חושב בנפשו שיוכל לתרץ עצמו לכך התקינו שיעיד בפירש על הקיום שלא יוכל להתנצל עצמו אח"כ. וזהו כוונ' רבי' באמת משום שאין עדי' מצויי' לקימו איכא טפי חששא דמזויף דחושב שלא בקל יתודע שקרו לכך תקנו שעכ"פ יעיד בפירוש על הקיום. ואפשר דמשו"ה ג"כ נאמן השליח לחודא דכיון שאין עדי' מצוי' סמכו להאמין ע"א ג"כ כיון דהי' רק מדרבנן דחששא דאורי' ליכא עכ"פ ועיין בתה"ד סי' שנ"ג לענין עדות נשים במקום דלא שכיחי אנשים וה"ה הכא כיון דלא שכיחי תרי סגי' בע"א. ויש להעמיס זה קצת בכוונת רש"י ד"ה לפי שאין עדים וכו' והאמינוהו לשלוח דכוונת רש"י דבאמת משום הך טעמ' דבעי' בפ"נ כמ"ש דהשליח אינו ירא כ"כ לשקר כיון שאין עדי' מצוי' מה"ט נמי סגי' להאמינו כיון דל"ש שני עדים וכיון דמה"ת עכ"פ ליכא חששא סגי' בעד אחד וז"ש רש"י ג"כ מיד ולקמן פריך בין לרבה בין לרבא ליבעי תרי כלומר כיון דס"ל דאיכא טעמ' וחששא דרבנן עכ"פ בין לענין לשמה בין לענין קיום כמ"ש א"כ ליבעי תרי מדרבנן עכ"פ ודוק: (ב) אמנם ע"כ לא אמרי' דחששא דמזויף הי' רק מדרבנן כשאין הבעל טוען להדי' מזויף משא"כ כשהבעל טוען להדיא מזויף הוי חששא דאוריי' ועיין בהג"ה מרדכי סו' מס' קידושין שהבי' כן בשם הר' אביגדור ובש"כ חו"מ סי' מ"ו ס"ק ט' הקשה מסוגי' דהכא דמסקינן הא דשליח נאמן משום דקיום שטרו' דרבנן ועיקר נאמנות השליח הי' רק היכא שהבעל מערער ואפ"ה נאמן השליח משמע דאפי' בכה"ג לא הוי רק מדרבנן ועיין בלח"מ פ"ז מהל' גירושין הלכה ב' שהקשה ג"כ לשיטת הר"מ שם דהיכא שלא אמר בפ"נ ובפ"נ כגון בא"י ונשאת ובא הבעל וערער ולא נתקיים תצא והוולד ממזר א"כ קשה איך סגי' בנאמנות השליח לחודא ואפי' לשאר פוסקים דלא הוי רק ספק ממזר בערעורו של בעל ג"כ קשה כיון דכה"ג עכ"פ מדאוריי' בעי קיום א"כ איך מהני נאמנות השליח. וראיתי בס' מחנה אפרים בהלכות גירושין שם שכ' דכיון שהעיד השליח תחלה והאמינוהו כבר. הרי הו' כשנים ותו אין הבעל יכול לערער ובאמת פסק כן הר"מ להדי' שם הלכה ה' והלכה ו' דבחו"ל כשאמר השליח בפ"נ אין משגיחין אח"כ בערעורו של בעל ובהג"ה מרדכי שם משמע דבאמת לא סגי' נאמנות השליח רק לענין שתהא מותר' לינשא קודם ערעור הבעל מסתמא לא חיישי' שהי' מזויף אבל אם באמת הכחיש אח"כ את השליח בעינן שני עדים לקיים הגט וצ"ל דס"ל להר' אביגדור כמ"ש דבחו"ל כיון שאין עדי' מצוי' ולא בקל יתודע שקרו א"כ אפי' בלא ערעור הו"ל למיחש למזויף ולכך צריך שיעיד עכ"פ בפי' על החתימ' שלא יוכל להשמיט עצמו אח"כ כמ"ש התוס' ד"ה הכא בפני דכשאומר בפני נחתם דייק טפי. אמנם אם הבעל ערער אח"כ באמת כיון דבעי קיום מה"ת בעי' שנים. ולפי"ז הא דקתני במתני' אם יש עליו עורערי' יתקיים בחותמיו קאי נמי אהמביא גט ממ"ה כמ"ש התוס' בד"ה חד אתי בעל לס"ד עי"ש:
ג אמנם דעת הר"מ והש"ע בסי' קמ"ב דס"ל להדי' דכשאמר בפ"נ אפי' הבעל מערער אח"כ אין משגיחין בו אע"ג דבש"ע גופ' פסק דהיכא דלא אמר בפ"נ ובא הבעל וערער ולא נתקיים הו"ל הולד ממזר עיין בש"ע סי' קמ"א סעיף נ"ג ובב"ש שם ס"ק ע' וא"כ קשה איך מהני נאמנות השליח נגד דאוריי' כקושית הלח"מ נ"ל ליישב דהנה באמת איכא סברא לומר היכא שהבעל טוען מזויף מסתמא טוען אמת דמתירא לטעון טענ' שקר כיון שאם אינו מזויף מסתמא יקימהו ולכך פסקינן שפי' דבא"י והבעל טען מזויף ולא נתקיים א"כ נתברר שטענ' הבעל הי' טענ' אמת דמשו"ה באמת באבד הגט לא הוי רק ספק ממזר דבאבד אפשר אולי אם הי' בעולם היה נתקיים ועיין בט"ז בא"ע סי' קמ"א ס"ק ל"ד משא"כ בחו"ל היכא שאומר בפ"נ הנה השליח יש לו נאמנות יותר מצד עצמו מהבעל משום חזק' אין אדם חוטא ולא לו וגבי הבעל י"ל אולי הי' מתחרט על הגירושין כמ"ש הר"נ בסוגי' לחלק בין שליח קבלה לשליח הולכ'. ומה שטוען מזויף ג"כ אין ראי' כ"כ שמסתמא טוען אמת. דכיון שיודע שאין עדי' מצוי' אינו מתירא לטעון אפי' בשקר טענ' מזויף ולכך שפי' אמרי' דהשליח נאמן דמסברא יש להאמין השליח יותר מהבעל משא"כ בא"י דשכיחי עדי' וטען מזויף דאיכא סברא לומר דהבעל מתירא לטעון בשקר וגם מדלא יכלו לקימו הרי נתאמת טענתו של הבעל ולכך הו"ל הוולד ממזר ודוק ועיין בתומים סי' מ"ו ס"ק ד' שכתב ג"כ קצת כעין סברא זו עיי"ש אמנם לפי"ז בא"י אם הבעל ערער הו"ל למימר דהבעל נאמן אפי' היכא שאמר השליח בפ"נ כיון שלא נתקיים דהא שם שכיחי עדי' ומדלא נתקיים א"כ נתאמת טענתו של הבעל ובאמת לא פסק הר"מ כן דלהדי' כתב שם דאפי' בא"י אם אמר בפ"נ ואח"כ ערער הבעל אין משגיחי' בו וא"כ לכאורה נדחים דברינו אמנם י"ל דוודאי כל שלא אמר בפ"נ דע"כ צריכים לקיים הגט א"כ כל שלא נתקיים הרי איכא הוכחה שטענת הבעל שהי' מזויף אמת ולכך פסק שפי' הר"מ שהוולד ממזר בלא נתקיים משא"כ כשאמר בפ"נ שכבר העיד על הקיום והי' נאמן מדינ' וכמ"ש דאיכא סברא להאמין השליח טפי מהבעל משום חזק' דאין אדם חוטא ולא לו וא"כ כשהבעל מערער אח"כ אמרי' לפי' דאין משגיחין בו כלומר דאין מבקשי' כלל שום קיום ומוקמינן הגט על חזקתו שיצא בהיתר ע"י עדות השליח וכיון שאין מבקשי' קיום כלל ממילא כשר הגט עפ"י עדותו של השליח כיון דטפי נאמן מהבעל. משא"כ במקום דלא אמר בפ"נ דאז ע"כ הוצרכו לבקש עדי קיום. וכיון שלא מצאו עדי קיום הרי נתחזק ערעורו של הבעל ולכך הו"ל הולד ממזר. ודוק כי זהו נכון בס"ד בהבנ' שיטות הפוסקים לענין אמר' בפ"נ ולענין נאמנות השליח:
ד ומעתה נבאר קצת לענין חשש' דלשמה נ"ל דאע"ג דרק במסקנ' מסקינ' דסתם ספרי מגמר גמירי ואיכא רק לעד בעלמא מ"מ בס"ד אע"ג דהוי ס"ל דמדינ' יש לחוש לענין שלא לשמה מ"מ זהו שפיר ידע דמה"ת בוודאי אין לחוש דרוב בקיאי' הם רק דהוי ס"ל כיון דאיכא מיעוטא דאין בקיאים וחזק' אשת איש סמוך מיעוט' לחזק' והו"ל פלגא מדרבנן וכמה שהקשה הריטב"א עיין שם. ויש לכוין בזה בתוס' ד"ה וליבעי תרי וז"ל אכתי לא ידע הא דפרישא דלא הוי רק משום לעז עד לבסוף. ולכאורה יל"ד מה חדשו לנו התוס' בדבריהם הא פשיטא דמסתמא המקשן לא ידע סברת התרצן וכן הי' ברוב מקומות בש"ס אמנם להנ"ל י"ל כוונת התוס' הי' רק דוודאי הך סברא דלא הוי רק לעז בעלמא לא ידע המקשן. אמנם הי' שפיר ידע דאפי' איכא חששא מדינ' ולא רק משום לעז מ"מ חששא דאוריית' לא הוי רק מדרבנן דזהו דוחק לומר דהמקשן הי' ס"ל דאיכא חששא דאוריי' והתרצן השיב לו דאפי' שום חששא ליכא רק משום לעז בעלמא ולכך כתבו התוס' דרק הא לא ידע המקשן דליכא רק לעז בעלמא אבל הא ידע גם המקשן דמה"ת ליכא חששא ואפ"ה פריך וליבעי תרי דכיון דמדרבנן ראוי לחוש עכ"פ הו"ל להחמיר בדבר שבערו' להצריך שנים. וא"ש נמי הא דפריך מתרתי אתחזק איסורא ודבר שבערו' ועיין בתוס' ורשב"א ולדברינו א"ש כיון דבאמת ידע דלא הוי רק חשש' דרבנן לא היה יכול להקשות מאתחזק איסורא לחוד' כיון דמה"ת אין לחוש רק משום דהוי דשב"ע ג"כ פרי' שפי' דהיה לרבנן להחמיר שלא יהי' ע"א נאמן וזהו כוונת רש"י במ"ש ד"ה ואין דבשב"ע ראוי להתירו בפחות משנים כלומר אע"ג דכאן באמת לא דמי לשאר דבשב"ע דבעינן שנים דווקא דהי' מגזה"כ דלא מהני בשום אופן אחר. משא"כ הכא להעיד על הגט שנכתב בכשרות לא דמי לדשב"ע וכמ"ש התוס' בד"ה ע"א נאמן דכאן לא הוי רק כגלו מילתא בעלמא ולכך כתב רש"י שפי' דמ"מ כיון דעדות זה הי' לענין דשב"ע אין ראוי להתירו כלומר מדרבנן עכ"פ אין ראוי להתיר והי' ראוי להחמיר ולכך משני כיון דסתם ספרי מגמר גמירי וא"כ אפי' חששא מדינא ליכא רק משום שלא יוציא לעז ולכך סגי' אפי' בעדות השליח לחודא. והראי' דכאן לא דמי לדשב"ע ממש דא"כ מאי משני סתם ספרי מגמר גמירי כלומר ולא הוי רק מיעוטא דמיעוטא הא לענין עדות דשב"ע בעינן שנים דווקא ולא סגי' שום הוכחה ואומדנא ועיין בקצה"ח סי' רמ"א וע"כ דכאן לא הוי דשב"ע ממש אפי' לס"ד ודו"ק:
ה ויש להביא ראיה ברורה דגם בס"ד הוי ידעינן דחששא דלשמ' לא הוי מה"ת דא"כ קשה מאי קאמר תנא דמתני' תקנת' במבי' גט ממד"ה שיאמר בפ"נ ואמאי לא אמרי' דאסור לישא אש' לנתגרש' במד"ה משום חששא דלשמה ועיין בחי' פנ"י שכתב דמשו"ה כתב רש"י במתני' דמיירי בשליח להולכ' דבשל"ק כיון שכבר נתגרש במד"ה לא עשאו חז"ל תקנה ואי הוי חשש' דאוריי' הי' להתנא באמת לפסול כל הגיטין הנותנים במד"ה וע"כ דגם בס"ד ידעינן דרוב בקיאי' הן וליכא חששא דאוריי' ולכך לא עשו תקנה רק לכתחלה ליתן גט שהובא ממד"ה חששו שלא ליתנו עד שיעיד השליח שנכתב לשמה משא"כ בגט שכבר ניתן במד"ה סמכו אדין תורה דרוב בקיאי' שמסתמא נעשה כהוגן: ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה לפי שאין בקיאי' מברייתא דהא עצמו שהביא גיט' א"צ שיאמר בפ"נ והא אפי' לגבי בעל עצמו נמי איכא חששא דלשמה ותירץ הר"י דלמסקנא דליכא רק לעז בעלמא א"ש דכשהי' עצמו מביאו אין לחוש ללעז וכתב המהרש"א דבס"ד דפרי' ליבעי תרי ואכתי לא ידע דטעמא משום לעז ע"כ לא ידע נמי מברייתא דהבי' את גיטו והי' דוחק קצת שלא ידע כלל מהך ברייתא. ולפימ"ש א"ש דכיון דחכמים לא תקנו בגיטין הניתני' במד"ה כלל א"כ שפי' י"ל ג"כ דלא תקנו רק בשליח המביאו דע"כ צריך לבא לפני ב"ד ולומר שהי' שליח הבעל כמ"ש הרא"ש דע"ז נמי נאמן ומכיון שמוכרח לבא לב"ד התקינו חכמים שיעיד בפירוש על כתיבתו לשמה. משא"כ בבעל שהביא גיט' הלא הי' יכול ליתן לה בינו לבינו עם עדים חתומים עליו ואפי' לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי נמי ס"ל להפוסקים הרי"ף והר"מ דמ"מ בדיעבד סגי' בעדי חתימ' בלא ע"מ עיין בש"ע סי' קל"ג וכיון דאינו מוכרח כלל לבא לב"ד לא תקנו חכמים כלל לגבי' בעל כמו שלא חשו על כל הגיטין הניתנים במד"ה ולכך לא קשה מברייתא דהא שהבי' גיט'. רק לפי המסקנא כתבו התוס' באמת דבלא"ה א"ש כיון דלא הוי רק משום לעז וזה לא שייך היכא שהבעל עצמו מביאו ודוק: (ז) ובהך דלשמה שפרש"י דשיילינן לי' אי נכתב לשמה ולקמן בד"ה לא גייז כתב רש"י א"נ סתמא לשמ' קמסהיד. נ"ל עפ"י, מ"ש הרמב"ן דלענין דלמא אשכח מי ששמו כשמו כיון שאמר בפ"נ אינו שכיח כלל שהו' היה עומד בשעת כתובה שנכתב לשם הראשון ואח"כ יהי' נעשה שליח להשני ששמו כשמו ע"ז אין לחוש וממילא כי אמר בפ"נ משמע שהי' שלוחו של זה שנכתב לשמו ועיין בריטב"א וא"כ א"ש דבס"ד דחששא דלשמה הי' שגם הסופרים אינו בקיאים שפי' כ' רש"י דהוצרך לשאול אותו בפירש דמה בכך דבפניו נכתי' מ"מ אולי לשם אחר או להתלמד כיון שגם הסופרים אינו בקיאי' בלשמו משא"כ למסקנ' לפרש"י ורבנן הא דאצריך משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד וא"כ מכיון שאומר השליח בפ"נ דבר רחוק הי' לחוש שהו' הי' מזדמן לעמוד בשעת שנכתב לשם הראשון ואח"כ הי' נעשה שליח להוליך זה הגט לאשתי השני וע"כ שהי' הי' השליח של מי שנכתב לשמו שפי' כ' רש"י דסתמ' לשמה קמסהיד ומה שהקשו התוס' על פרש"י הא לא חיישי' לשני יב"ש אא"כ הוחזקו כבר כ' הריטב"א לתרץ דהכא עכ"פ בצירוף המיעוטא דמיעוטא דספרי דלא גמירי חיישינן נמי דלמא היו שני יב"ש ג"כ מ"מ כיון דעיקר החשש הי' משום שני יבש א"כ באמיר' בפ"נ יצאנו מידי החשש דשלא לשמו כמ"ש הרמב"ן ועפי"ז א"ש נמי דברי רש"י כמ"ש ודוק וא"ש כל הסוגי' אי אמרי' דגם בס"ד הוי ידעינן דחשש' דאורייתא עכ"פ ליכא משום שלא לשמה וכמ"ש ודו"ק היטב:
ז עוד נ"ל במ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכ' גירושין דאם בא הבעל וערער ולא נתקיים הגט הוי הוולד ממזר היינו דע"כ אמרי' דכל גט הי' מסתמא בחזק' שאינו מזויף היינו דווקא בגט חתום בעדים שנודע שהות' אעפ"י שאין מכירי' חתימת ידם אמרי' דמרתת לזייף משא"כ בהך דינ' שהביא הר"מ שכ' וז"ל ולא נודעו עדיו כלל בכה"ג אינו ירא לזייף ולא אלים החזק' דלא חציף לזייף כולו האי ולכך כשלא נתקיים אינ' מגורשת כלל ומיירי בעדים שלא נודעו שמות' כלל. וחיי ראשי שאחר שקיימתי הך מילתא מסבר' דנפשאי ראיתי בס' נתיבות המשפט בחו"מ סי' מ"ו ס"ק ה' שכתב כן וברוך שכוונתי לדעת הגדול:
ח הרמב"ן הביא בשם הראב"ד להקשות למה תקנו שהשליח יאמר בפ"נ לימא שהבעל עשאו שליח להוליך גט לאשתו ותו לא יכול למימר הבעל שהי' מזויף דע"ז אינו נאמן שרצה להכשילה בידי שמים. וכ' הרמב"ן וז"ל אלא ה"ט שא"א להאמינו בכ"מ לומר שהבעל עשאו שליח כשהבעל מערער לומר לא עשיתני וכו' הלכך קימו הגט תחלה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימנו' וממילא באתי בי' תרי כיון שהם שנים נאמנים לומר שהם שלוחים וא"צ קיום ואעפ"י שאין מכירי' חתומ' ידי עדי' כלל עכ"ל עי"ש ועיין בריטב"א וכן דעת התוס' דבאתי בי תרי מכיון שהם שלוחים תו א"צ קיום. ונראה להסביר דבריו הקדושי' דעיקר הטעם דאמרי' דהשליח נאמן היכא שהבעל מכחישו אמרי' לקמן דף ס"ד משום דהא הימנו' אמנם אם הבעל הי' יכול לטעון מזויף יהי' נאמן בטענת לפקדון במגו דמזויף דהא ל"ש לומר דהמנו' דהא לא הימנו' כלל כיון שיש לו מגו והיה בדעתו שלא הימנו' כלל כיון שיוכל לטעון פקדון במגו דמזויף. רק לפ' האמת שהשליח נאמן על קיום א"כ אין לו מגו דמזויף וממילא אינו נאמן להכחיש השליחות ולומר לפקדון דהא הימנו' וא"כ עיקר הטעם דנאמן השליח על השליחות משום דנאמן על קיום. וא"כ אילו לא הי' החכמים מתקנים שיהי' השליח נאמן על הקיום. לא הי' נאמן על השליחות כיון דל"ש לומר דהא הימנו' דהא אית לי' מגו דמזויף ולא הימנו' כלל וא"כ מאחר שהסבה שנאמן על השליחות ואין הבעל יכול להכחישו הי' רק משום שנאמן על הקיום ואין לו להבעל מגו דמזויף וא"כ ממילא הוצרכו לתקן שיהי' נאמן על הקיום וממילא גם על השליחות נאמן כיון דתו אין לו מגו דמזויף וזהו כוונת הרמב"ן במ"ש הלכך קימו הגט תחלה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימני' והיינו כמ"ש דלא היה נאמן על השליחות ולא היו החכמים יכולים להאמין אותו כלל רק מטעם שנאמן על הקיום וממילא אין לו טענ' מגו דמזויף וא"כ הא הימני' ולכך אין יכול להכחיש השליחות ודוק ועיין בתומים סי' נ"ו ס"ק ד' מ"ז בזה לענין נאמנות השליח:
ט בפרש"י במתני' ד"ה צריך וכו' ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכ' ופיר' הר"נ בשליח לקבלה א"צ לומר בפ"נ דכיון שנותן הגט ליד השל"ק גמר ומגרש ותו לא יערער עוד דמדינ' באמת ליכא חשש' ורק משום ערעור כמסקנ' הגמר' ובשל"ק לא חיישי' שמא יערער והיטב אשר דבר בזה הפנ"י כיון דלא תיקנו חכמים הכ' שכבר נתגרש' כגון בכל גיטין הניתני' במדה"י וא"כ בשל"ק נמי כיון שניתן הגט לידו בחו"ל הו"ל כאילו נתגרש' האשה שם כיון שמגורש' תיכף בקבלת הגט השליח ולכך א"צ בשל"ק לומר בפ"נ ועיין לעי' אות ה' אמנם כיון דרש"י הי' פרשן נ"ל דכוונת רש"י ליישב קושי' אחרת במתני' דהנה באות ח' הבאתי קושי' הרמב"ן בשם הראב"ד למה תקנו שהשליח יאמר בפ"נ לימא שהבעל עשאו שליח ותו לא יכול לטעון מזויף. אמנם דעת רש"י הי' דאפי' היכא שאנו יודעי' בבירור שהבעל עשאו שליח אע"ג דמסתמ' אין הבעל חשוד לקלקלה כמ"ש התוס' בד"ה דאתיוה מ"מ אם הבעל טוען שמסר לו גט מזויף במזיד נאמן וצריך לקימו וכ"כ הב"ש להדי' בסי' קמ"ב ס"ק ל"ז בדעת רש"י ולכך ס"ל לרש"י לקמן בד"ה דאתי' בי תרי דאפי' בשנים אע"ג שידעינן בוודאי שמיד הבעל נמסר להם שהרי הם שני עדים מ"מ אם יערער הבעל הרי הם מצוי' לקימו אלמא דצריך קיום אפי' ידעינן בוודאי שנמסר לו הגט מיד הבעל וא"כ ל"ק קושי' הראב"ד לשיטת רש"י דאפי' אם ידעינן שהי' שליח מ"מ יוכל לערער וממילא צריך לומר בפ"נ שיהי' במקום קיום הגט ולא יוכל לערער וז"ש רש"י ושליח זה הבעל עשאו של"ה כלומר אפי' אי ידעינן שנעשה שליח להולכ' מ"מ צריך לומר בפ"נ דאפי' אי נעשה שליח מ"מ יוכל הבעל לערער שבמזיד מסר לו גט מזויף:
אמנם נ"ל דאפי' לדעת רש"י דאע"ג דידעינן שהי' שליח מ"מ יוכל הבעל לערער אע"ג דמסתמא לא היינו צריכים לחוש שנתכוין להכשילה במזיד מ"מ אי יערער יהי' לעז עכ"פ ה"ד אם מערער בפני השלוחים להדי' ובפניהם אזי יחזיקו בעיני הבריות לערעור ולומר מסתמ' אם מלא את לבו לומר בפניהם שהגט מזויף מסתמ' יודע שזיפו משא"כ אם כשכבר הלכו השלוחי' שהביאו הגט ואח"כ בא וערער שלא בפניהם. לא יהי' נחשב אפי' ללעז בעלמא דיאמרו מסתמ' אינו חשוד להכשילה ועתה רוח אחר' עמו ורוצה לחזור מגירושי' ומשקר רק כשאומר כן בפני השלוחי' אזי יהי' נחשב עכ"פ כלעז אע"ג דמדינ' גם בכה"ג לא מהימ'. ועיין ג' ע"א תוס' ד"ה חד אתי בעל. וא"כ מתורץ קושי' התוס' ד"ה דאתי' והראשוני' על רש"י שכ' דאם יערער הבעל הרי הם מצוי' לקימו וקשה דאטו בכפה תלי לה עי"ש ולפימ"ש א"ש דבאמ' מדינ' א"צ לחוש שכיון להכשילה במזיד בגט מזויף רק שיהי' עכ"פ לעז ויליזו הבריות שנתגרשה בגט פסול והיינו דווקא כשמערער בפניהם משא"כ שלא בפניהם. גם בעיני הבריות לא יהי' נחשב ערעורו לכלום דשלא בפניו אינו מתירא להוציא לעז וא"כ כ' שפי' רש"י דאם יערער בפני שנים הרי הם מצוי' לקימו. ואם לא יהיו נמצאים בכאן ממילא יהי' הערער שלא בפניהם וליכא לעז בכה"ג היכא שידעינן בבירור שהם שלוחי הבעל כיון שהם שנים. כנ"ל ברור בכוונת רש"י דאפי' לרש"י לא חיישי' ללעז שכיון להכשילה במזיד רק היכא שמערער בפני השליח דווקא והלכך בחד שליח צ"ל בפ"נ דלהוי מקוי' ובשנים א"צ שהם יקימהו ודוק היטב:
י בתוס' ד"ה ואם יש עליו ערעורי' כתבו דלא טענינ' מזויף בגט רק בממון טענינ' משום לא שבק' חיי וכבר כתבתי לעי' קצת בדברי התוס' דמסברא ג"כ יש לחלק בין גט לממון דבגט אין לחוש שירצה לגרש אשת חבירו משא"כ בממון יש לחוש טפי וכבר האריכו כאן האחרונים מאי נ"מ בין אי טענינ' פרוע או טענינ' מזויף ועיין בחי' פנ"י ובחי' מהר"ם כתב דבתוך זמנו ליכא טענת פרוע וטענת מזויף שייך אפי' תוך זמנו והנה התוס' הוכיחו מרב ושמואל בשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותני' לא אמר תנו אין נותנים אלמא דטענינ' מזויף דל"ל פרוע דהא רב ושמואל ס"ל מוד' בשטר שכתבו א"צ לקימו ולא טענינ' פרוע במגו דמזויף. והקש' המהרש"א דלרב ושמואל בלא"ה יש להוכיח דטענינ' מזויף משום לא שבק' חיי דכל אחד יוציא שטר מזויף ולדידהו ליכא טענת פרוע עי"ש והנה לכאורה י"ל דמשום לא שבק' חיי לחוד' ליכא סברא כ"כ דהו"א דהא לא שכיח כ"כ שיזייף שאפי' לא שבק' חיי לא שייך וכבר כתבנו לעי' מזה ועי' בחי' פנ"י. אמנם נ"ל ליישב קושיות מהרש"א דע"כ לא שייך לומר משום לא שבק' חיי דטענינ' מזויף היינו דווקא אי ס"ל בו"ש לאו ברי עדיף משא"כ לרב דס"ל הולכי' בממון אחר הרוב וא"כ ס"ל דברי עדיף כמ"ש הפנ"י במס' כתובות י"ב ע"ב. וכבר ביארנו במקום אחר דהיינו דלא חשיב' לי' חזקת ממון כולי האי וא"כ איך נטעון מזויף דהי' עכ"פ רק שמא ואיהו טוען בברי שאינו מזויף. דוודאי אילו היה איזה סברא לטעון מזויף היה נחשב מה שהב"ד טוענין כטענת ברי וכן כתב בחי' טוב גיטין משא"כ משום לא שבק' חיי לחוד' שיש מיעוט אנשים או רק מיעוטא דמיעוטא שמזייפי' אך נטעון מזויף והי' טענת שמא נגד ברי [ואע"ג דפרוע נמי הוי טענת שמא כמו א"י אם פרעתי ואפ"ה כתבו התוס' דטוענין היינו משום דפרוע שכיח טפי וכיון שהב"ד טוענין הו"ל כטענ' ברי כמ"ש בס' ט"ג משא"כ במזויף] לא מצי התוס' להוכיח אליבא דרב דטוענין מזויף מכח לא שבק' חיי ולא הוכיחו רק ממה דאמר להדיא לא אמר תנו אין נותנים אלמא דטעני' מזויף אמנם לפי האמת ל"ק איך טענינ' מזויף אליבא דרב אי נימא כסברא הפנ"י במס' כתובות דרב ס"ל בו"ש ברי עדיף ומזויף לא הוי רק טענת שמא כמ"ש. דלפי האמת י"ל דע"כ ס"ל לרב ברי עדיף רק בשמא גרוע היכ' דהו"ל למידע כמ"ש תוס' מס' ב"ק מ"ו ע"א ד"ה דאפי' ניזק משא"כ הכא שלא בפניו לא הוי מזויף שמא גרוע ולכך טוענין מזויף ודוק היטב: (יא) עוד כתבו שם בסוף ד"ה ואם יש עליו ערעורי' אבל אי ליכא לוה קמן והמלוה מצא עדי קיום מחזירים לו ואי הדר אתא הלוה וטוען מזויף אינו נאמן לפי שהוחזק בהיתר מכאן ראי' למ"ש לעיל באות ב' בשם המחנה אפרים כיון שכבר העיד השליח תחלה בפ"נ והי' נאמן על הקיום תו לא מהני ערעור הבעל והיינו נמי מכח הך סברא התוס' דכיון שכבר הוחזק למגורשת עפ"י עדות השליח קודם ערעור הבעל הוי בחזקת נתגרשה ותו לא מהני ערעור הבעל. וכן ראיתי להגאון בית מאיר לא"ע סי' קמ"ב שכ' וז"ל מכיון שהאמינו השליח תו אין האשה זו בחזקת איסור וקרוב יותר בחזק' היתר ואי תו מערער אך דמד"ת צריך קיום מ"מ בחזק' היתר עומד' ועכ"פ בחזקת איסור לא הוי ונאמן השליח בתורת ע"א עכ"ל עי"ש ויהי' ראי' ברורה מדברי התוס' אלו דכל שנתקיים השטר תו לא מצי הלוה לטעון מזויף כיון שהוחזק בהיתר ויבואר עוד לקמן באות ט"ז בס"ד ודו"ק:
יב בתוס' ד"ה המביא גט כתבו דסתם גט הי' גט אשה ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורו' בגט משום דגט גימטרי' י"ב ור"י שמע בשם רב האי גאון וכו' משום דכתיב ספר כריתות כשיעור שיטי המפסיקי' בין ספר לספר. נ"ל דהכל הי' ענין אחד דמשום דגט גימטרי' י"ב וכותבים י"ב שורות בגט ממילא מוכח דסתם גט היינו גיטי נשים דשאר גיטין גיטי ממונו' אין כותבין י"ב שורות דווקא וא"כ אין נופל עליהם שם גט וכן כ' במהרש"א. אמנם מ"מ קשה דמ"ט באמת הנהיגו לכתוב י"ב שורות בגט והא שטר ממון נמי קרוי גט ומ"מ לא מצינו קפידא בי"ב שורות וע"ז כתבו עוד בשם רב האי גאון משום דכתיב ספר כריתות וכו' וא"כ מצאה הקפידה בי"ב שורות דווקא בגט וזהו גימטרי' י"ב וממילא מוכח דסתם גט היינו גיטי נשים ברש"י ד"ה אם יש עליו ערעורים שהבעל טוען מזויף לא נקט רש"י שמערער משום שאינו לשמה כמה שמסיים רש"י אח"כ ואם אין עליו ערעורי' מסתמא כשר דהא בקיאי' לשמה היינו משום דלענין הכשר מסתמא בעינן נמי שיהיה בקיאי' לשמה משא"כ לענין ערעור שיהי' צריך קיום אפי' בא"י לא מהני כלל טענת שלא לשמו כיון דכלהו בקיאי' ולא אמרי' דנאמן במגו דמזויף דלענין שבא"י נכתב לשמה הוי כאנן סהדי שבוודאי נכתב לשמה כיון דכלהו בקיאי' והוי כמגו במקום עדי' ולכך לא נקט רש"י רק שהבעל מערער שהו' מזויף ודוק:
יג בגמ' רבה אמר לפי שאין בקיאי' לשמה רבא אמר לפי שאין עדי' מצוי' לקימו לכאורה י"ל דרבה ורבא פליגו בהא דהנה כבר כתבנו לעי' דאפי' בס"ד נמי ידעינן דליכא חששא מה"ת משום לשמה רק בס"ד הוי ס"ל דמדרבנן יש לחוש מדינא משום סמוך מיעוטא לחזק' כקושי' הריטב"א שהבאתי לעיל באות ד' ועיין בחי' פנ"י והנה י"ל דלענין לשמה עכ"פ איתרע חזקת אשת איש כיון שכבר התחיל קצת מעשה גירושי' משא"כ לענין מזויף כיון שי"ל שלא התחיל שום מעשה גירושי' לא איתרע כלל. וא"כ ס"ל לרבה חזקה דאיתרע שמ' חזקה ולכך אפי' לענין לשמה נמי אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה משא"כ רבא ס"ל דחזקה דאיתרע ל"ש חזקה וא"כ מכח לשמה לא חיישי' כלל ורק משום חששא דמיעוטא דמזויף דלענין זה ל"ש לומר דאיתרע חזקת א"א כיון שמסופקי' אולי לא עלה כלל ברצון הבעל לגרש' שפי' אמרי' סמוך מיעוטא לחזק' וצ"ל בפ"נ. ומדוייק הלשון ולרבא דאמר לפי שאין בקיאים לשמו כלומר דעיקר קושי' הגמרא ליבעי תרי הי' משום דאתחזק איסור' דאשת איש אמנם כן י"ל דתו לא מקרי אתחזק איסורא דכבר איתרע ע"י התחלות מעשה הגירושי' ולכך פריך כיון דאמר לפי שאין בקיאים לשמה וממילא כיון דחייש' להכי ע"כ דס"ל חזק' דאיתרע שמ' חזקה כמ"ש א"כ קשה ליבעי תרי [הגם שראיתי בס' שואל ומשיב מהד"ת ח"א סי' ת"נ דלענין חשש דלשמ' לא הוי איתרע חזקת אשת איש כיון שאנו מסופקי' אם נעשה עוד איזה דבר לשם אות' אשה עי"ש אמנם אין דבריו מוכרחים דהא עכ"פ ידעינן שהבעל רוצה לגרש' שהרי שלח לה גט דעל ענין השליחות אין אנו מסופקי' ממילא אית לן למימר נמי שנכתב לשמה ועיין בס' ט"ג בד"ה ולרבה] ודוק:
יד ברש"י ד"ה לפי שאין בקיאי' אין בני מדה"י בני תורה ואין יודעי' שצריך לכתוב הגט לשם האשה וקרא כתיב וכתב לה וכו' דהיינו לשמ' יל"ד מה בעי רש"י בזה עשה להשמיעני מנא ידעינן דליבעי לשמה. ונ"ל דהנה שיטת ר"ת בתוס' ד"ה לפי שאין בקיאים הי' דאין חוששין להך דרשה והקשה בס' ט"ג א"כ אין השליח נאמן כלל להעיד שנכתב לשמה הא הוי כחשוד לאותו דבר דאין נאמן עליו ותירץ בס' טוב גיטין כיון דרוב חוששין להך דרשה דשפיר נאמן. אמנם י"ל דרש"י לא ס"ל הך סברא ומכח זה ס"ל לרש"י באמת דרק משום שאין בקיאים חוששין ולכך נאמן משא"כ אילו היו בקיאים ולא היו חוששין לא היה נאמן משום דחשוב לאותו דבר כקושי' הט"ג וז"ש רש"י וקרא כתיב וכתב לה דהיינו לשמה כלומר ואילו היו יודעים מהך דרשה בוודאי אינו נכתב שלא לשמה רק דאינם בני תורה ואינם בקיאי' ומדוייק שפי' לשון רש"י בסמוך ד"ה רוב בקאים הן ואין לחושדן כלומר דרש"י ס"ל דוודאי אילו היה חשש דאין חוששין להך דרשה לא הי' מהני כלל דרוב בקיאי' דלמא הי' ממיעוטא דאין חוששין ואינו נאמן להעיד על עצמו כיון דחשוב לאותו דבר ולכך כ' רש"י דאין לחושדא רק שאינ' בקיאי' ושפיר מהני עדות השליח להעיד שהי' מרובה דבקיאי' ודו"ק. וכמ"ש רש"י והי' אומר אין נ"ל דכוונת רש"י דווקא לענין להחזיק הגט שהיו מהרוב דלשמה מהני נאמנות השליח משא"כ אי השליח אמר שלא נכתב לשמה אע"ג שאין נותנים הגט מ"מ אי בא אחר אח"כ והכחישו נאמן השני כיון שהראשון העיד נגד הרוב דבקיאי' ולכך כ' רש"י והי' אומר אין כלומר רק לענין להכשיר הגט מהני נאמנות השליח ועיין בזה בס' ט"ג ודוק:
טו בגמ' ז' ע"א האי קולא הי' חומרא הי' דאי מצרכא לה תרי וכו' חד אתו בעל ומערער ופסיק לי' וכתב רש"י אתי ומערער ואוקי חד:
לבהדי חד. עי' בפנ"י ובט"ג שרוצה לפרש דלרש"י מדינא יהיה פסול לס"ג דגמרא משום דאוקי חד להדי חד ובס' ט"ג הקשה כיון דכבר ניתן לה הגט א"כ תו איכא חזקת אשת איש עוד הקשה שם הא כיון דכבר נתקבל עדות השליח הו"ל כשני' ואין דבריו של אחד במקום שנים הגם דלזה י"ל לחלק דוודאי בע"א המעיד שמת בעלה כיון דמסברא ראוי להאמינו דהוי מילתא דעל"ג עי' ברמב"ם סוף הלכת גירושין בלשונו הזך והמתוק והשני שבא אח"כ ואומר שלא מת לא הוי מלתא דעל"ג כ"כ שפי' נאמן הראשון כשני' משא"כ לענין להעיד על לשמה הו"ל הראשון כמו השני. אמנם מה שק"ל בדברי רש"י דבוודאי לא עלה כלל בדעת רש"י לומר שאם הבעל יערער אח"כ שלא נכתב לשמו דפסול מדינא דא"כ מאי פריך הגמ' האי קולא הי' חומרא הי' כיון דאנן קיימי' עכשיו שהשלוח לא יהי' נאמן מדינא להעיד שנכתב לשמם א"כ לאו על החומר שלה אנו צריכין לחוש הלא צריכים אנו לחוש באמת שלא יהי' נשאת בגט פסול ואין סובל כלל לישנא דגמרא האי חומרא הי' כיון דאנן צריכים להשגיח שלא יהי' ח"ו איסור אשת איש א"וו גם רש"י ס"ל כדעת התוס' ד"ה חד אתי בעל דמדינא אין לחוש לערעורי רק דקושית הגמ' הי' כיון דחזינ' שהוצרכו חכמים לעדות על לשמו א"כ יסברו העולם שמסתמא אינו נכתב לשמה וא"כ אם יבא הבעל ויערער יאמרו דאוקי חד לגבי חד ויהיו לעז בדבר משא"כ אי לא היו מתקני' רק לסמוך על הרוב דלשמה לא יבא הבעל כלל לערער וע"ז משני הגמ' כיון דנותנים לה בפני ב' או ג' מידק דייק וראוי להאמין טפי לשליח ולא יהי' אפי' לעז. ומהתימא לי על הגאונים הפ"י והט"ג איך היה בס"ד כלל לומר דקושית הגמ' דמדינא פסול ע"י ערעור דא"כ לא הי' לי' להקשות האי חומרא הי' וכי איכפת לי' להגמרא יותר מה שיסתלק לה חומרא. ממה שצריכי' אנו לחוש שלא תהי' נשאת בגט פסול ודוק:
טז בגמ' ולרב' דאמר לפי שאין עדים מצוי' לקימו ליבעי תרי נ"ל דקושי' הגמ' הי' כך דבאמת על מתני' ל"ק מ"ט בא"י א"צ לומר בפ"נ ולא בפי קיום כלל כשאין הבעל מערער, כקושי' הפנ"י שהקש' כן באמת מ"ט לא פריך אמתני' די"ל דזהו ידע שפיר דלענין חשש מזויף בגט ליכא אפי' כמו בשטר דעלמא דבגט דאיכא איסור אשת איש אלים טפי הסברא דלא חשיד לזייף מבממון כמ"ש לעיל רק לרבא דהעלה דבחו"ל כיון שאין עדים מצוי' לקיימו איכא חששא טפי דאינו מתירא כ"כ שיתפס בשקרו כיון דליכא עדים לקימו לא יתודע קלונו כמ"ש לעיל בריש הסוגי' וא"כ ליבעי תרי כיון דאיכא לחוש למזויף וז"ש ולרב' דאמר לפי שאין עדים מצוי' לקימו כלומר ומשו"ה איכא חששא טפי א"כ ליבעי תרי ובאמת ידע הגמ' דמה"ת ליכא. חשש' אפילו בכה"ג דהא לא פריך רק מידי דהוי אקיום שטרו' בעלמ' וזה מסתמא ידע דכל קיום שטרות לא הוי רק מדרבנן רק דהקשה דעכ"פ מדרבנן ליבעי תרי כמ"ש לעיל באות ד' לענין שלא לשמה. וכאן א"ש בפשיטות מאי דנקט אתחזק איסור' ודשב"ע ולמה נקט תרוייהו ונראה דהנה יש לומר דדווקא בקיום שטרות בעינן תרי ולא סמכינן ארובא שאינם מזויפי' משום דאין הולכין בממון אחה"ר וזה דמשני לי' ע"א נאמן באיסורי' כלומר כיון דאיכא מ"מ רובא דלא חשיד לזייף שפיר מהני ע"א רק בשטרי דעלמא לא מהני משום דבממון לא מהני רובא וע"ז פריך לי' שפיר דהנה תרי טעמי איכא הא דאין הולכין במאחה"ר או משום דאיכא חזקת ממון או מגזה"כ דהממע"מ כדדרשינן מס' ב"ק מ"ו ע"ב ועי' בס' שיטה מקובצת שם וא"כ פריך שפיר דאי משו"ה בעינא בקיום תרי משום דאין הולכין בממון אחה"ר משום חזקת ממון א"כ ה"נ איכא חזקת אשת איש ואי משום דבממון גזה"כ דלא אזלינן בתר רובא א"כ ה"נ בדבר שב"ע ילפינן מממון וע"ז משני דבאמת הך רובא דלא חציף לזייף עדיף, ואלים משאר רובא כדר"ל ורבנן הי' דאיצטריך כלומר משום חומרא בעלמא ומדוייק הלשון ורבנן הי' דאיצטריך לא נקט ומדרבנן צריך דאז הוי משמע דמדרבנן עכ"פ צריך מדינא לכך נקט ורבנן הי' דאצריך כלומר משום חומרא בעלמא וממילא כיון דראוי להאמין השליח וכבר ניתן לה הגט דתו לא הוי בחזקת אשת איש תו מהני נאמנות השליח אפי' נגד ערער הבעל אע"ג דבכה"ג צריך קיום מה"ת לדעת קצת פוסקים שהבאתי לעיל באות ב' מ"מ כיון שכבר יצא בהיתר ובשעת עדות השליח היה ראוי להאמינו כמ"ש הפנ"י כיון שעושה מעשה ונגמרו הגירושין על ידו עדיף משאר ע"א דעלמא תו לא מהני ערער דבעל כמ"ש לעיל באות י"א ראי' מדברי התוס' במתני' ד"ה ואם יש עליו ערעורים ודוק: ואפשר דמשו"ה נמי ס"ל לרש"י דלרבא לא בעי' בפני דווקא ומהני ידעתי נמי אע"ג דבפני וודאי עדיף כמ"ש התוס' ד"ה הכא דבפני מרע נפשי' טפי וא"כ בידעתי מ"ט מהני עדות השליח ועדיף מע"א דעלמא דלא מהני בגט נמי לכ"ע רק כיון דהו' עושה מעשה הגירושין אלים עדותו מעדות בעלמא ולכך מהני אפי' ידעתי לשיטת רש"י ועי' בפנ"י בגמ' בד"ה כיון דאמר מר משא"כ בממון או עד דעלמא דאינו עושה מעשה בעדותו לא מהני לענין קיום שטרות רק שני עדים וכה"ג מצינו לקמן במס' גיטין ס"ז ע"א בגמ' דבור' אמרי מעשה לא עבדי ודו"ק בכל מ"ש כי הי' פירוש ראוי ונכון בסוגית הגמ' ופירושה בס"ד:
יז ומהך דר"ל דאמר עדים החתומים על השטר. נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד כבר תפסו הרבה על שיטת הר"מ דעדות בשטר לא מהני רק מדרבנן והכא חזינ' דאדרב' עה"ת א"צ קיום כלל וזהו רבות בשנים אשר אמר דאע"ג דלא מהני רק מדרבנן מ"מ הך סברא שמסתמא אינו מזויף זהו מה"ת מהני דליכא חשש דמזויף דהא דעדות בשטר לא מהני לאו משום חשש דמזויף קאתינ' עליה רק מגזה"כ מפיהם ולא מפי כתבם אבל כאן בגמ' לענין חשש' מזויף שפיר אמרינן דמה"ת אין לחוש אח"כ ראיתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' י"ז בסוף התשובה שכ' ממש הך סברא. ושם הבליע, בנעימות לשוני ג"כ מ"ש התומי' סי' כ"ח ס"ק ט"ז דוודאי ליכא למימר לדעת הר"מ דגט שחתום בעדים אינו כשר מה"ת וע"כ צריך לומר דבגט שאני כיון דהתורה אמרה דקנינא שיחתמו עליו עדים היינו שע"י חתימת, העדים יש לו דין שטר ואין זה ענין כלל להגדת העדים שכתב דכאן אמרה התורה דבזה הענין נגמר דינו של, שטר או הגט עי"ש ובזה נדחה מ"ש הב"ש סי' קמ"א ס"ק ע' דלהר"מ משו"ה כשאינו מקוים בטל הגט מה"ת, משום דמה"ת לא מהני הגט כלל רק מדרבנן וכיון דמדרבנן צריך קיום ולא נתקיים ממילא בטל הגט מה"ת עי"ש ובס' טוב גיטין הביא ג"כ הך סברא ב"ש וקלסי' לשבח ולפי הנ"ל אין מקום לסברתו דאטי נימא דכל הגיטין אינם כשרים רק מדרבנן ומה"ת לא סגי' כלל בעדים החתומים א"וו כמ"ש התומים דאין זה ענין כלל, להך דמפיהם ולא מפ"כ ובעיקר טעמי של הר"מ דכשאינו נתקיים בטל הגט כבר כתבנו לעיל בס"ד באות ג' ועי' בתומים סי' ע"ו ס"ק ד' ע"כ ביארנו בס"ד ענין נאמנות השליח לענין בפ"נ בין לרבא בין לרבה ודוק היטב. שוב ראיתי בס' בני אהובה פ"ז מה"ג שהביא ג"כ מ"ש הב"ש דלשיטת הר"מ דעדות בשטר אינו כשר רק מדרבנן ולכך ס"ל כיון דרבנן אצרכי קיום ממילא כי לא נתקיים מה"ת פסול. אמנם זהו רק לר"א דע"מ כרתי שפיר י"ל דעדי' חתומים אינו מהני מה"ת כלל משום מפיהם ולמפ"כ אבל לר"מ פשיט' דגט כשר מה"ת בעדים חתומי' עי"ש ועי' בנו"ב מד"ק סי' פ"ה שכ' דאע"ג היכא שהבעל מערער צריך קיום מה"ת מ"מ מהני עדות השליח כיון שכבר נתקבל עדותו והחזקני הגט בחזקת שאינו מזויף כבר יצאה מחזקת אשת איש והי' ממש כמ"ש למעלה באות ט"ז ובאות י"א בס"ד: