אור ברסלב
תבואות השדה חלק א שער מצוות צריכות כוונה › שער ד

תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש

שער מצוות צריכות כוונה · שער ד

שער ג

בעזרת ד' השומר אותנו מכל גזירת. אתחיל לכתוב ח"ת בסוגי' דמצוה הבאה בעביר'. ובעזרת סולח ומוחל אתחיל לכתוב ח"ת ריש פ' לולב הגזול במס' סוכה ל' ע"א: כלל א' נבאר בס"ד איזה טעמים משום מה מצוה בעבירה פסול:

א בגמ' אנ"י משום רשב"י משום דהו"ל מהב"ע שנאמר והבאת' גזול ואת הפסח וכו' אף גזול בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש וע"כ משום מהב"ע והנה במס' ב"ק ס"ז ע"א יליף עולא מהך קרא דיאוש אינו קונה וכתבו שם התוס' בד"ה אמר עולא וכן הכא בד"ה הא קני' דאי הו"א דיאוש קני' לא הוי חשו' מהב"ע כיון שכבר קנאו מקודם רק משום דאמרי' יאוש לא קני רק ע"י שנוי רשות וא"כ המצוה דהיינו ההקדש מסייע לעביר' דלולא ההקדש לא הי' כאן שנוי רשות לכך פסול משום מהב"ע וא"כ מהך קרא דוהבאת' גזול שמעי' מינ' תרתי דיאוש כדי לא קני ושמעי' נמי מהב"ע דאי לא משום מהב"ע הי' כשר עכ"פ משום דמכיון שהקדישו הו"ל יאוש ושנוי רשות וכן דעת הרמב"ן במלחמות ע"ש. אמנם שי' ר"ת שם בב"ק וכן במס' גיטין כ"ה ע"א ד"ה מ"ט דאפי' היכא שקנוי לו מקודם נמי חשי' מהב"ע והי' דאמר עולא שם דיאוש אינו קונה הי' באמת רק לענין קרבן ופסול משום דהו"ל מהב"ע נמצא לפי"ז דלשיטת התוס' לא חשי' מהב"ע רק היכא שלא קנאה עדיין משא"כ היכא שקנאו מכבר תו לא חשי' מהב"ע וכן משמע מדברי הרמב"ן במלחמות דס"ל נמי הכי ושיטת ר"ת הי' דבכל ענין שהי' בו עביר' פסול משום מהב"ע אע"פ שכבר קנאו מקודם מ"מ אפשר דאפי' לשיטת ר"ת ל"א דפסול מהב"ע רק היכא שעכ"פ המצוה באה ע"י העביר' כגון בקרבן לאחר יאוש אפי' אי אמרי' דיאוש קנה ונמצא שקנאו קודם עשיי' המצוה מ"מ לולא העביר' שעשה מתחלה לא הי' לו מה להקדיש ולכך חשוב לי' שפיר מהב"ע. אמנם גבי לולב של אשיר' דאין העביר' מסייע' כלל להמצוה כמ"ש התוס' בד"ה משום דהו"ל אפי' הר"ת נמי מודה דלא חשיב מהב"ע. וראיתי למרן החחס"ו בחידושיו לפ' לולב הגזול בתוס' בד"ה משום דהו"ל וז"ל כ' תוס' בשל ע"א ל"ש מהב"ע דאין המצוה באה מחמת העביר' ודברים אלו מבוארי' בירושלמי ס"פ האורג וכ' שם א"כ המוציא מצה מרה"י לרה"ר כלומר בשבת לא יי"ח אכילת מצה בתמי' ומ"מ בהא אכתי פליגו ר"ת ור"י לר"מ אפי' קדם הקנין כבר כגון דקני' ביאוש כדי מ"מ הוי מהב"ע ולר"י דווקא אי ע"י המצוה נקני' העביר' כגון ע"י ההקדש נעשת שנוי השם עכ"ל מדברים אלו נראה שס"ל דלר"ת דחשיב מהב"ע אע"ג שכבר קנאו אותו א"כ ה"ה בלולב של ע"א אע"ג דאין העביר' מסייע להמצוה נמי חשיב מהב"ע ולכאור' אין שחר לדברים האלו דמה ענין קרבן הגזול אע"ג שקנאו כבר מ"מ העביר' מסייע' להמצו' משא"כ לולב של ע"א דאין שום שייכות להעביר' אל המצוה. ואולי י"ל דהי' ס"ל למרן החתס"ו דר"ת ור"י פליגי בהא סברא דר"ת ס"ל דמהב"ע פסול דמאיס לגבוה כמ"ש הבעל המאור ולכך אע"ג שכבר קנאו מקודם כיון שבא ע"י עביר' עכ"פ מאיס הי' לגבוה משא"כ הנ"י ס"ל דמהב"ע פסול מטעם אחר כמה שנבאר בס"ד ולכך כל שעכשיו בשעת המצוה אין כאן עביר' תו לא חשיב לי' מהב"ע וא"כ כיון דסברת ר"ת הי' דמשו"ה פסול מהב"ע משום דמאיס לגבוה א"כ כל שנעשה בו עבירה אע"ג שאין שום שייכות העבירה אל המצוה מ"מ מאיס לגבוה מקרי וא"כ אפי' לולב של ע"א נמי חשיב מהב"ע כמ"ש באמת הר"מ בפי' המשנה דטעמא דלולב של אסיר' הי' משום מה"ב. מ"מ אין זה ענין כלל למוציא מצה מרה"י לרה"ר דאפי' למאן דפוסל בלולב של אשיר' משום מה"ב מ"מ התם שאני דאע"ג דאין העביר' מסייע להמצוה מ"מ אכתי שם עבירה גם עכשיו על הלולב משא"כ במוציא מצה מרה"י לרה"ר בשבת דשם אין העבירה מסייע' כלל להמצוה וגם עכשיו בשעת עשיי' המצוה תו ליכא שם עביר' עליה בוודאי לכ"ע ל"ש מה"ב ועי' בפר"ח לאו"ח סי' תנ"ד ס"ק ז' מ"ש שם בשם ס' בית מועד. אמנם לולב של ע"א שפיר יש לדמות להיכא שכבר נעשה העבירה קודם המצוה לר"ת דחשיב לי' מה"ב דאי אמרי' דמשו"ה חשיב מה"ב אע"פ שהעביר' כבר נעשית משום דמ"מ מאיס לגבוה א"כ ה"ה והי' הטעם בלולב של אשיר' אע"פ שאין העביר' מסייע להמצוה והמצוה לא באה ע"י העבירה כלל מ"מ מאיס לגבוה מקרי כנ"ל עפ"י דברי החתס"ו ז"ל ודו"ק:

ב אמנם י"ל טעמא אחרינא בפלוגת' דר"ת ור"י דהנה המלחמות הביא טעם למה"ב הי' משום דאוי לו לזה שנעשה סנגורו קטיגורו ועי' בברכ"י תרמ"ט שהביא כן משם המדרש והנה לפי"ז י"ל אע"ג שכבר קנאו מקודם מ"מ כיון שעבירה הי' בידו קטגור מקרי ופסול שפיר משום מה"ב. אמנם סברת הר"י בתוס' הי' דמה"ב ילפי' מוהבאת' גזול והלכך דווקא כשהי' עדיין גזול בשעת הבא' שלא קנאו מקודם כגון ביאוש לשיטת הראשונים שהקנין לא נגמר עד לבתר שעת הקדש או בשנוי השם או בשנוי רשות משא"כ היכא שכבר קנאו תו לא חשיב מה"ב דדומי' דפסח נמי לא הוי שהרי פסח עדיין מומו עליו משא"כ הכא כיון שקנאו מקודם תו ליכא עליו שם גזול. וא"כ בלולב של ע"א מה שהוא לא עבדו כלל דל"ש אוי לו שנעשה סנגורו קטיגורו א"כ אף לשיטת ר"ת נמי לא חשיב מה"ב. והנה לכאורה יש לעיין קצת דהא בלולב של אשיר' נמי העביר' מסייע' להמצוה דבאמת הי' עליו חיוב לקיים מצוה ואשריהם תשרפון באש ומחמת שבטל המצוה ולא קימה יש לו עכשיו לולב ליטול וא"כ העבירה דהיינו ביטול המצות מסייע לו לקיום המצוה ואמאי לא חשיב מה"ב ולומר דמה"ב לא חשיב רק היכא שעובר העבירה בידים משא"כ הכא שאינו רק בשוא"ת מה שאין מקיים המצוה לא חשיב מה"ב זהו נרא' לדוח קצת ואולי י"ל דמ"מ לא פסיק' לי' להתוס' לומר דמשו"ה חשיב לי' מה"ב דהא במתני' סתמא קתני לולב של אשיר' פסול ומשמע אפי' היכא שלא הי' בידו מאתמול לשרפו וא"כ סו ליכא ביטול מצוה ואין העבירה מסייע להמצוה:

ג טעם השני למה"ב הי' נמי מקרא דדריש ר"י עוד שם בשם רשב"י שונא גזל בעולה וכו' ממני ילמדו בני. והנה כבר עמדו בזה המפו' למ"ל תרי קראי. וי"ל בזה על כמה אופנים הנה לשיטת ר"ת דאע"ג שכבר קנאו מקודם נמי חשיב מה"ב א"ש דאי מקרא דוהבאת' את הגזול הו"א דלמא שאני התם משום דיאוש כדי לא קני' וא"כ רק ע"י ההקדש נעשה שלו ולכך אינו רצוי' לפני ד' ולכך הביא מקרא דאני ה' שונא גזל בעולה וקאמר המשל ממנו ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל ומסתמ' ניחא לפני המקום ית"ש שירחיקו עצמן מכל ענין גזל אע"פ שיוכל לבקש תחבולות שיהי' נקנה לו אח"כ מ"מ אין זה רצוי בעיני ד' ית"ש ומה נמלצו מאוד לדברים האלו גירס' מהרש"ל דגרס ויבריחו עצמן מן הגזול וז"ל דה"ק שיבריחו עצמן מן הגזול כבר בידם וקנוי להם. והנה במתני' נמי קתני לולב הגזול ולא קתני הגוזל לולב ומשמע לי' לר"ת דאפי' הגזול מכבר כלומר שכבר קנוי לו מקודם המצוה נמי חשיב לי' מה"ב ולכך הביא קרא דשונא גזל בעולם והמשל דממנו ילמדו בני לומר דירחיקו עצמם מכל ענין גזל כיון דהטעם הי' שירחיקו עצמם מן הגזל א"כ לא מהני מידי במה שקנוי לו מקודם ודו"ק:

ד ועוד י"ל דמשו"ה הביא כי אני ד' שונא גזל בעולם דהנה התה"ד סי' ק' הביא משם ראבי"ה בפ' אלו מציאות דמאן דמכוין למצוה לא מקרי גזלן ולא מבטל לשבועה מ"מ דבר הגזול מקרי ולפי"ז י"ל דמשו"ה נקיט במתני' לולב הגזול ולא הגוזל לולב לאשמעי' אגב אורחא דמסתמא מאן דגוזל לולב לשם מצוה הי' מכוין ולא מקרי גזלן רק הלולב מקרי גזול ולכך נקיט לולב הגזול. והנה לפי"ז הי' מקום לומר דאין ראי' כלל מקרא דוהבאת' את הגזול לפסול בלולב הגזול דהנה קרא דוהבאתם את הגזול מצוה לאוקמא בחטאת. והנה י"ל דעיקר הטעם דפסול מה"ב הי' משום דאוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו וא"כ היכא דמכוין למצוה וסובר שעושה מצוה בכך ל"ש לומר סנגורו יעשה קטיגורו דמחשבתו הי' רק לש"ש והלכך דווקא גבי חטאת שאין מוכרח שכוונתו הי' לש"ש דלמא משו"ה מקרי' הקרבן שכבר נתחייב חטאת וירא שלא ימשכנו אותו ואע"ג דקיי"ל חייבי חטאות ואשבות אין ממשכנים אותם כבר כ' המל"מ בפי"ז מהל' מעשה הקרבנות הל' י"ז דלאחר שעברו ג' רגלים ולא הביא אף בחייבי חטאות ממשכנים וא"כ אין מוכח שמכוין לשם מצוה וא"כ איהו גופא גזלן מקרי ולכך שפיר פסול מה"ב וא"כ אין ראי' ללולב דבלולב מסתמא לשם מצוה מכוין ולא מקרי איתו גופא גזלן שפיר י"ל דל"ש לומר שנעשה קטיגורו וממילא לא מפסל משום מה"ב. ולכך הביא קרא דשונ' גזל בעולה ומשמע אפי' בסתם עולי נדבה דנמי מסתמא לשם מצוה קמיכוין ואפ"ה פסול מה"ב וא"כ ה"ה כמי ללולב אע"ג דמסתמא לשם מצוה קמכוין פסול משום מה"ב ועפ"י סברא זו יש ליישב מה שהקשה בחי' מהר"ם מלולבין בתוס' ד"ה משום דהו"ל דהביאו ראי' דמה"ב פסול אפי' בשאר מצוה מהך דמס' ב"ק צ"ד ע"א הרי שגזל סאה של חטים וכו' אין זה מברך והקשה דא"כ למה לא הביא ר"י ראי' מהך דחלה והביא הפסוקים דגבי קרבן ולפימ"ש א"ש דגבי חלה ל"ל דמסתמ' מכוין לשם מצוה כדי שיקיים מצות הפרשת חלה דאטו מוטל' עליו המצוה לקיים כשאין לו עיס' וממילא איהו גופא גזלן מקרי ושפיר שייך בי' מהב"ע משא"כ גבי לולב דמסתמ' לשם מצוה קמכוין הו"א דל"ש בי' מהב"ע ולכך צריך לאתויי הקרא דאני ד' שונ' גזל בעולה והתוס' לא הביאו מהך דחלה רק לדוגמ' בעלמ' דהא התם באמת אינו מעכב המצוה כמ"ש הרמב"ן דראב"י לא קאמ' שאינו חלה ואם העריס ממנה על אחרת שלא תהא פוטר' ולא אמר אלא לענין הברכה עיין במלחמות. ובפרט לשיטת התוס' היכא שכבר קנוי לו ל"ש מה"ב רק לענין הברכה כמ"ש בד"ה הא קני' ולא הביאו התוס' הך דחלה רק להוכיח דאיכא קפיד' עכ"פ בשאר מצוה נמי במה"ב ודו"ק:

ה טעם השלישי מתוס' ב"ק ס"ו ע"ב ד"ה ש"מ דיאוש לא קני מוכח דהא דדרשי' שם קרבנו ולא הגזול ומוקמי' לאחר יאוש כמי הטעם דמפסל משום מה"ב. טעם הרביעי קרא דבוצע ברך נמי לרבא ב"ק צ"ד ע"א הי' משום מה"ב ושמעי' מינ' עכ"פ לענין ברכה וא"כ יש לנו רמזים בד' קראי. א' קרבנו ולא הגזול ב' קרא דמלאכי והבאתם את הגזול. ג' קרא דשונ' גזל בעולה וכבר כתבנו באות ג' ואות ד' בס"ד מה דשמעי' מקרא דשונ' גזל בעולה מה דלא הוי עלי להוכיח מקרא דוהבאת' את הגזול. ד' קרא דבוצע ברך לרבא אליב' דראב"י אמנם מהתם לא שמעי' רק לענין ברכה:

ו ראיתי במלחמות להרמב"ן שכתב על מ"ש בס' בעהמא"ו להוכיח דלא קיי"ל כהא דר' יוחנן דלולב הגזול פסול ביו"ט שני משום מה"ב דהא מכאן מוכח דיאוש קני מדקאמר אלא לאחר יאוש אמאי ולר"י גופ' אשמעי' דס"ל יאוש לא קני מדקאמר דחיובא דתשלומין ד' וה' הי' בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וכ' עליו הרמב"ן במלחמות וז"ל ואם הי' כדבריהם שהי' ר"י סובר כאן יאוש כדי קני (כלומר ובהא לית הלכת' כוותי' עי' בש"ע חו"מ סי' שס"א סעיף א' דק"ל יאוש כדי לא קנה) מ"מ במאי דקאמר מה"ב לאו מצוה הי' כוותי' קיימא לן דאי נמי לי' לן מהאי קרא מסברא אי לא עכ"ל הנה דבר גדול השמיענו בזה אדונינו הרמב"ן ז"ל דהא דמה"ב פסול הי' מסברא נמי אפי' בלא שום קרא והנה אם אמנם שכ' אח"כ דמקרא אחרינ' נמי אשמעי' מה"ב מקרא דשונ' גזל בעולה מ"מ מקודם כתב דמסבר' נמי אמרי' דמה"ב פסול. אמנם סתם לנו הדברים ולא ביאר מאיזה סברא והנה לכאורה י"ל דלרבא דס"ל במס' תמור' ז' כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ י"ל דמה"ט מפסל מה"ב דבאמת כיון דבכ"מ דשייך בי' מה"ב הי' בגוונא היכא דל"ש שהמצוה תדח' העביר' מטעם עשה דוחה ל"ת א"כ הוי בגדר דא"ר ל"ת ולכך לא מהני. וכן יש להביא ראיה מדברי הגאון בעל שאגת ארי' דס"ל דמה"ב הי' מטעם דכ"מ וכו' אעל"מ דהנה בס' שאג"א סי' צ"ח הביא ראי' להוכיח דמה"ב פסול ממס' ר"ה כ"ח ע"א דאמרי' בשופר של שלמ' לא יתקע ואם תקע לא יצא והטעם משום דכי תקע באיסור' קתקע והו"ל מהב"ע דהא ליכ' למתלי טעמ' שלא יצא אלא משום דהו"ל מה"ב וכ' שם ח"ל ואפי' לרבא לבתר דהדר בא לא קאמר דיצא רק משום דמצוה ללה"נ וכי תקע בהתיר' קתקע אבל כל היכא דתקע באיסור' מהא לא הדר בי' ומודה דלא יצא משום דהו"ל מה"ב וש"מ מה"ב מילתא הי' עכ"ל שם והנה כתב דאיכא שום טעמ' לומר דלא יצא היכא דתקע באיסור' רק משום מה"ב ואיהו גופ' כתב טורי אבן למס' ר"ה בדף הנ"ל בד"ה שלמי' דהטעם דאמרי' דלא יצא אי הו"א מצוה להנות נתנו הי' משום דהו"ל נ"מ דא"ר ל"ת ואעל"מ היכא דתקע באיסור' וע"כ דאיהו נמי ס"ל דהטעם לפסול במה"ב הי' משום דאעל"מ היכא שעשה באיסור ולא מהני המצוה ואפשר דזהו נמי טעמ' של הרמב"ן במ"ש דאפי' לי' לן מה"ב מהאי קרא אית לן מסברא היינו נמי משו"ה דכיון דעשה המצוה באיסור הוי בגדר דא"ר ל"ת ואעל"מ וזה רבות בשנים אשר כתבנו ליישב בהך סברא קושי' המרדכי אמאי אמרי' לקמן גבי ואם היו ענביו מרובי' מעליו דאין ממעטים ביו"ט ואם מיעטו כשר ואמאי לא מפסל משום מה"ב. ועי' בשעה"מ פ"ח מהל' לולב שהקשה ג"כ לקושי' זו ושם תירץ כיון דאין העבירה נמשכה בשעת עשיית המצוה ל"א מה"ב דמה שעבר כבר עבר ולא דמי לגזל שעדיין מחוייב להחזיר הגזילה וא"כ נמשכ' העבירה בשמת עשיית המצוה ושם פקפק קצת בסברא זו. ולפימ"ש א"ש כיון דהטעם דפסול מה"ב הי' משום אעל"מ וכבר ידוע דכל היכא דמהני ממילא כגון בצורם אוזן בכור ל"א אעל"מ והי' סבר' התוס' שם במס' תמורה באותו סוגי' וא"כ הכא גבי הכי ענבים כיון דאם הי' נושרי' מעצמם הי' כשר וא"כ ל"ש בי' לומר אעל"מ ושפיר אמר דאינו פסול מטעם מה"ב. אמנם לסברת המהרי"ט ח"א סי' ס"ט שכ' דל"א אעל"מ רק היכא שע"י דנימא לא מהני יתוקן האיסור משא"כ היכא דע"י דנימא לא מהני לא יתוקן האיסור ל"א אעל"מ ע"ש מ"ש לענין השוחט בשבת דל"ש אעל"מ וא"כ לענין לולב הגזול לכאורה לא יתכנו דברינו דהא במה דאינו יוצא באותו לולב עדיין לא יתוקן האיסור גזל ועי' בנו"ב מד"ת לאו"ח סי' קל"ה. אמנם בחי' לסוגי' דאעל"מ הארכנו בס"ד דלאו לכ"ע אית להו סברת מהרי"ט ועל הקושי' משוחט בשבת דשחיטתו כשיר' נתבאר שם בס"ד:

ז עוד מצינו בירושלמי פרק האורג במס' שבת הל' ג' והי' ג"כ במס' חלה פ"א שני טעמים לפסול מה"ב וז"ל הירושלמי שם תני מצה גזולה אסור לברך עלי' ופירש שם בקרבן עדה דמ"מ יוצא בה רק דאין לברך עלי' על שם ובוצע ברך א"ר יונה הדא דאת אמר בתחלה אבל בסיף דמי' חייב לו דקנינהו בלעיס' וחייב לברך ר' יונה אמר אין עבירה מצוה וס"ל דאפי' בסוף אין מברכין ובאמת אפשר דר' יונה פליג לגמרי על הבריית' שם דלהבריית' יוצאין במצה גזולה רק לברך אסור אמנם ר' יונה דאמר אין עבירה מצוה משמע דאין יוצא כלל במצה גזולה ובאמת הכי נמי קיי"ל בש"ע או"ח סי' תנ"ד דאין יוצאין במצה גזולה משום מה"ב ר' יוסה אמר אין מצוה עבירה וכ' המפרש שם וז"ל פליג על ר' יונה וסובר דאפי' מה"ב יוצאין בה דמצות ללה"נ וכיון שאין נתנה מהעבירה יוצא בה עכ"ל הנה מ"ש דלכך מכשר ר' יוסה מה"ב משום דמללה"נ הם דברים תמוהי' וכי מאי שייך לענין אכיל' מצה מצוה ללה"נ הא ידוע דכל היכא שגופו נמי נהנה ל"ש מללה"נ. אמנם הא וודאי מצינו לפרושי דר' יוסה דס"ל אין מצוה עבירה כוונתו לחלוק על ר' יונה וס"ל דאין חוששין למת"ב. ועי' בס' שנות חיים סי' קס"ז שכ' כוונה אחרת בפלוגת' דר' יונה ור' יוסה ותרויהו ס"ל מה"ב עי"ש בירושלמי א"ר אילא אלה המצוות אם עשיתם כמצותן הן מצוה ואם לאו אינו מצוה וא"כ ר' יונה ור' אילא תרויהו ס"ל לפסול מה"ב רק ר' יונה ס"ל דפסול מסברא כמ"ש לעיל אות ו' בשם המלחמות ולכך כתב דאין עבירה מצוה ור' אילא יליף לי' מקראי דאלה המצות ואפשר דסברת ר' יונה נמי הי' במ"ש דאין עביר' מצוה כלומר דכיון דנעשה באיסור אעל"מ ולא הוי מצוה:

ח ואי אמרי' דהטעם פסול במה"ב הי' משום אעל"מ יובן היטב סברת השעה"מ פ"ח מהל' לולב הלכה ה' דמשו"ה ל"א גבי אין ממעטי' ביו"ט דאם לקטן יהי' פסול משום מה"ב וכ' וז"ל וי"ל דשאני הכא דכיון דאפשר למצוה שתעשה בלתי העבירה כגון אם לקטן לאכילה ודאית לי' הושענ' אחריתי אע"ג דלקטו באיסור לא קרינן בי' מה"ב כיון דמשכחת לה שילקטם בהיתר בלתי עבירה עכ"ל ומסיי' שם שהי' דוחק. אמנם עפימ"ש יש להסביר הדבר דוודאי אי אמרי' הא דמה"ב פסול תי' משום שנעשית בו עביר' הי' מאיס לגבוה א"כ אע"פ שמשכחת לה בהיתר מ"מ עכשיו נעשי' בו עבירה ולא חזי למצות אמנם אי אמרי' דהי' משום שיש בו עבירה אמרי' דאעל"מ. והנה גבי אעל"מ ידוע דאמרי' דכל שאפשר להעשו' בהיתר ל"א אעל"מ דכיון דמשכחת להמעשה ההוא בהיתר ואין האיסור מצד עיקר המעשה רק משום דבר אחר כמו הכא דבלקטן לאכיל' ויש לו הוסענ' אחריתי לא הוי מלקיט' איסור דל"ש אעל"מ ולכך שפיר לא מפסל מטעם מה"ב ובזו הסברא אתי נמי שפיר מ"ש השעה"מ בתירוץ הראשון שם דכל היכא דאין העבירה נמשכ' בשעת עשיי' המצוה ל"א מה"ב הי' נמי מהך טעמא דוודאי אי אמרי' דכל שהמצוה בא ע"י העבירה תו לא חזי לגבוה א"כ י"ל דאע"ג דעבירה אזד' לי' קודם עשיית המצוה מ"מ כיון שע"י העבירה באה תו לא חזי למצוה וא"כ ה"נ כיון שלא מתכשר רק ע"י לקיט' הענבים שהי' בעביר' ממילא אפסל לי' ממצוה משא"כ אי אמרי' דמה"ב פסול הי' מטעם דאעל"מ א"כ י"ל דע"כ ל"ש לומר אעל"מ רק היכא שהעבירה נמשכ' בשעת עשיית המצוה עדיין שפיר נוכל לומר דמסתמ' אמרה התורה שלא לעשות המצוה באופן שתהי' נעשית העבירה ע"י מצוה ולכך אעל"מ משא"כ היכא שעברה העבירה א"כ לא שייך לומר שהמצוה לא מהני דהא כיון שהעבירה עברה כבר א"כ ל"א התורה עכשיו בשעת עשיית המצוה שלא לעשות העבירה שהרי מה שעבר עבר ועכשיו בשעת עשיית המצוה שוב אינו עושה עבירה ול"ש בי' לומר אעל"מ. וא"כ ה"נ במה שלקט הענבים קודם עשיית המצוה ל"ש לומר דהמצוה לא מהני מטעם אעל"מ דהא בשעה שעושה המצוה ל"ש לומר דהתורה אמרה שלא יעשה והוי כ"ע דא"ר ל"ת דהא עכשיו בשעת קיום המצוה תו לא אמר' התורה שלא יעשה דהא העבירה כבר עברה רק אי אמרי' דמה"ב פסול הי' דכל שנעשי' בו עבירה תו לא חזי לגבוה שפיר י"ל דאע"ג דהעבירה כבר עברה מ"מ שייך מה"ב דהרי עכ"פ נעשית בו עבירה ונכון הדבר בס"ד בהסבר שני הסברות של שעה"מ לדעת במה תלי' הני סברות:

ט והנה לשיטת ר"ת דס"ל דאפי' היכ' שקנאו מקודם כמי חשיב לי' מה"ב מוכח להדי' דלא ס"ל כסברת השעה"מ דכל היכא שאין העביר' נמשכ' בשעת עשיית המצוה לא חשיב מה"ב דהרי ה"כ כשקנאו מקודם תו ליכא עבירה בשעת עשיית המצוה וע"כ דלא ס"ל לר"ת סברת השעה"מ ונכון הדבר מאוד עפ"י מ"ש לעיל אות ב' דר"ת ס"ל דמשו"ה פסול מה"ב כסברת הירושלמי דאוי לו לזה שנעשה סביגורו קטיגורו וא"כ אע"פ שאין העבירה נמשכ' בשעת עשיית המצוה מ"מ כיון שאותו המצוה באת לו ע"י העביר' נעשה עליו קטיגור אמנם התוס' דס"ל דהיכא שקנאו מקודם המצוה תו ל"ש מה"ב ס"ל דהטעם הי' משום דאעל"מ והלכך כל היכא דהעבירה כבר עברה ל"ש לומר בשעה שעושה המצוה דהתורה אמר' ל"ת והלכך ל"ש אעל"מ והלכך היכא שקנאו מקודם ל"א מה"ב רק היכא שההקדש מסייע להקנין בזה שפיר שייך לומר שהתורה אמרה לא העבוד דהרי מה שמקדיש הי' עצמו הוי עבירה שבכך מוציאו וגזלו מן הבעלים הראשונים ואע"ג דהתקדש חל עכ"פ כמ"ש התוס' להדי' במס' ב"ק ס"ו ע"ב ד"ה וש"מ היינו משום דהא לגבי הדיוט כמי מועיל הקנין דהא הוי שנוי רשות מ"מ למצות פסול משום אעל"מ ועי' היטב שם בתוס' הנ"ל. ומה שהקשה השעה"מ אמאי לא תירצו התוס' בקושיית' מלולב של אשיר' דמשו"ה לא מפסל מטעם מה"ב משום שהעבירה עברה כבר ומתוך כך רוצה לומר דהתוס' לא ס"ל לחלק בין אם העבירה עברה כבר או שנמשכ' עדיין בשעת עשיית המצוה עפר אני תחת כפות רגליו ולענ"ד א"א לומר כן דהרי ממ"ש התוס' דכל היכא שקנוי לו מקודם תו לא הוי מה"ב מוכח להדי' דס"ל דכל שאין העבירה נמשכ' בשעת עשיית המצוה לא חשיב מה"ב ומה שלא תירצו כן נראה לי דיש לחלק דבשלמ' גבי גזל מכיון שקנאו תו ליכא שם עבירה על הדבר דהרי פקע ממנו שם גזל ודמים בעלמא חייב לו עי' במלחמות משא"כ גבי לולב של אשירה כל זמן שהלולב קיים בעולם לעולם שם העבירה עליו ולכך לולא הסברא שכתבו משום דאין להעביר' שייכות למצוה ואטו מחמת שנעבד נפיק בי' הי' שייך לומר אעל"מ והוי מה"ב כיון דלעולם שם העבירה עליו ולכך הוצרכו לתרץ דאין להעבירה שייכות למצוה דאטו ע"י שנעבד נפיק בי' וממילא ל"ש אעל"מ ולא מפסל מטעם מה"ב. ואם כנים דברינו אלה מ"ש דהתוס' נמי ס"ל דכל שאין העבירה נמשכה בשעת עשיית המצוה לא חשיב מה"ב ורק בלולב הגזול שפיר חשיב מה"ב משום שבשעת עשיית המצוה עושה עבירה שהרי מוטל עליו לקיים מצוה והשיב את הגזילה כמ"ש בשעה"מ שם יתורץ לנכון קושי' התוס' בד"ה משום דהו"ל שהקשו למ"ל קרא דלכם למעט הגזול תיפוק לי' משום מה"ב די"ל דוודאי בגזלו שו"פ שניתן להשבון א"כ בשעת עשיית המצוה עושה הוא באיסור משא"כ בגזל פחות משו"פ דלא ניתן להשבון כמ"ש בש"ע חו"מ סי' ש"ס סעיף ב' א"כ בשעת עשיית המצוה עברה כבר עבירה וא"כ י"ל דקרא אתי כגון שגזל לולב או ערבה שאין בו שו"פ דקרא ולקחתם לכם אכולהו ד' מינים כתיב וא"כ משום מה"ב לא הוי פסול דהרי העבירה כבר עברה אמנם מטעם לכם וודאי מפסל דהרי מ"מ אינו שלו אע"פ שאינו שו"פ מ"מ גזל הי' בידו דפחות משו"פ נמי אסור לגזול מה"ת כמ"ש שם בש"ע ואם אמנם שהרבה תירוצי' נאמרו בקושיא זו נ"ל דגם זהו נכון מ"ש:

העולה מדברינו אלו דמאן דס"ל לפסול מה"ב הי' או משום דנעשית בו עבירה מאיס לגבוה או משום דנעשה קטיגור א"כ כל היכא שהמצוה באה מחמת העבירה אע"פ שהעבירה כבר עברה מ"מ פסול משום מה"ב ואי אמרי' דהטעם הי' משום דכל שהמצוה נעשית ע"י עבירה הוי כמו כ"מ דא"ר ל"ת דמסתמא קפדה התורה שלא יעשה המצוה אם ע"י המצוה יהי' לו עבירה ולכך לא מהני המצוה א"כ ה"ד היכא שהעבירה נמשכ' עדיין בשעת עשיית המצות נמי דאז שפיר שייך לומר דהתורה אמרה ל"ת ולא מהני המצוה משא"כ היכא שכבר עברה העבירה ובשעת עשיית המצוה אין כאן עבירה ל"ש לומר דהתורה אמר' ל"ת דהרי עכשיו בשעה שמקיים המצוה תו ליכא עבירה וא"כ ל"ש אעל"מ: (י) ועד"ז יש לפרש פלוגתא דר' יונה ור' יוסה בירושלמי שהבאתי לעיל באות ז' דר' יונה אמר אין עבירה מצוה ור' יוסה סבר אין מצוה עבירה דלא כפירש המפרש שם דר' יוס' לגמרי פליג על ר' יונה ולא ס"ל מה"ב כלל רק דתרוייהו ס"ל מה"ב רק פליגי בטעמא דמילתא דר' יונה ס"ל דמה"ב פסול הי' מטעם דכיון שנעשי' בו עבירה או דמאיס לגבוה או דנעשה קטיגור וא"כ אע"ג שבשעת קיום המצוה תו ליכא עבירה מ"מ חשו' מה"ב ולכך קאמר אין עבירה מצוה כלומר מכיון שנעשית בו עבירה וע"י העבירה שסתעף המצוה זה לא אפשר להיות ולכך ס"ל באמת דאפי' לבסוף אין מברכין דאע"ג דבשעת הברכה כבר חלף והלך לו האיסור מ"מ הברכה באה על מה שאכל ובשעת האכילה הי' עבירה בידו ולכך אין מברך אח"כ אמנם ר' יוס' ס"ל אין מצוה עבירה כלומר אם גם בשעת קיום המצוה נמי יהי' עבירה בדבר דהעבירה נמשכה בשעת עשיית המצוה אין זה מצוה כיון שנעשית באיסור משא"כ היכא שבשעת המצוה תו ליכא עביר' רק דנימא דכל שבא' ע"י עבירה לא חשיב מצוה ואין עבירה מצוה זה ל"א רק אין מצוה עבירה כלומר היכא שבשעת קיום המצוה עדיין ישנו לעבירה ולא כמ"ש באות ז' דטעמא דר' יונה הי' משום אעל"מ ומשו"ה קאמר בתר הכי א"ר אילא אלה המצות אם עשיה' כמצוותן הן מצוות ואם לאו אינם מצוות כלומר דמסייע לר' יוס' דס"ל דכל היכא שאין העבירה נמשכה בשעת עשיית המצוה ל"א מה"ב דס"ל דמה"ב נפקא לן מקרא דאלה המצוות והלכך דווקא כל היכא שהעבירה נמשכת בשעת עשיית המצוה עדיין ממילא לא עשא' כמצוות' מקרי והוי מה"ב משא"כ היכא שהעבירה כבר עברה ואין בשעת עשיית המצוה עבירה שפיר עשא' כמצוות' מקרי ולא הוי מה"ב. ולפי"ז פלוגתא דר"י ור"ת אם קנא' קודם עשיי' המצוה אי חשיב מה"ב תלי' בפלוגתא דר' יונה ור' יוס' בירושלמי דלר' יונה חשיב מה"ב אעפ"י שאין העבירה נמשכ' בשעת עשיית המצוה ולר' יוס' ולר' אילא לא חשיב מה"ב רק היכא שבשעת עשיית המצוה איכא עבירה עדיין וסברת פלוגתת ביארנו לעיל באות ט' בס"ד ודו"ק היטב. ועי' בס' שנות חיים סי' קס"ב שכתב נמי דר' יוס' נמי ס"ל מה"ב ולא כפיר' המפרש שם דר' יוס' לא ס"ל כלל מה"ב עיי"ש:

יא והנה מ"ש דהטעם דמה"ב פסול הי' משום דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ אל תשיבינו האיך שייך בזה לומר אעל"מ והרי המהרי"ט ח"א סי' ס"ט כתב דל"א אעל"מ רק היכא שנוכל לתקן האיסור משא"כ היכא שהאיסור כבר נעשה ל"א אעל"מ וא"כ ה"נ הרי כבר נעשה האיסור ומה יתן ומה יוסיף לענין האיסור שכבר עבר אם המצוה מהני או לא. אומר לך דאל תשיבינו מזה דוודאי היכא שאנו דנין על מה שעשה האיסור אם מהני או לא בזה שפיר יש לחלק דכל היכא שהאיסור נעשה מ"מ ל"א דלא מהני ועי"ש היטב משא"כ היכא שאין אנו באין לדון על עיקר האיסור כמו הכא גבי מצוה דאנו דנין רק כיון שהמצוה נעשית בשעת העבירה כמ"ש בשעה"מ שבשעת המצוה יש עליו חיוב לחזור הגזילה. ואם באנו לומר שהמצוה ההוא אעפ"י שהתורה אמרה לא תעשה המצוה באופן הזה מ"מ יצא ידי המצוה בזה וודאי אמרי' מכיון דאמרי' כ"מ וכו' אעל"מ ממילא לא יצא ידי המצוה ואעפ"י שמ"מ האיסור לא מיתקן עי"כ מ"מ הא אין אנו דנין אם אהני מעשיו לענין האיסור רק לענין המצוה והתורה אמרה שלא יעשה המצוה על זה האופן א"כ וודאי שייך בהא פלוגתא דאי אמרי' דאעפ"י דא"ר ל"ת מ"מ אם עבר מהני א"כ ה"נ הרי קיים ידי המצוה ויצא משא"כ אי אמרי' דאעל"מ א"כ הרי ניתק האיסור בכך כלומר אותו האיסור שהתורה אסרה שלא לעשות המצוה על זה האופן ואיהו עבר ועשה ואמרי' דלא מהני וא"כ ממילא לא עבר על וה שהזהירה התורה שלא לעשות המצוה בזה האופן ודברי מהרי"ט אינם אמורים רק היכא שאנו דנין על עיקר מעשה האיסור אם מהני או לא בזה שייך שפיר סברת המהרי"ט דכיון דאפי' א"א דל"מ נשאר מעשה האיסור א"כ ל"א אעל"מ משא"כ הכא לענין המצוה דאין אנו דנין טל עיקר האיסור רק על המצוה והתורה אמרה שלא לעשות המצוה באופן הזה שהרי בשטה שנוטל הלולב עליו לקיים מצות השב' גזילה להחזירו לבעלי' בזה וודאי אמרי' דלא מהני שהרי התורה אמרה שלא לעשות המלוה באופן הזה. אמנם כבר כתבנו לעיל בחידושינו לסוגי' דאעל"מ דבס' טורי אבן למס' ר"ה כ"ח חולק על סברת מהרי"ט במ"ש דאפי' לרבא ל"א אעל"מ רק היכא שע"י דלא מהני יתוקן האיסור והסוף אמר גבי שופר של שלמים כיון דאי אמרי' דלא יצא ממילא יתוקן האיסור למפרע שהרי התורה אמרה שלא להנות ואם לא יצא ממילא לא נהנה ואין כאן איסור אפי' אביי מוד' דאעל"מ מוכח בהדי' דלרבא אפי' אם לא מיתקן האיסור בכך מ"מ אמרי' אעל"מ אמנם האמת יורה דרכו דאפי' לסברת המהרי"ט הכא גבי מצוה מודה דלא מהני דהא אין דנין על עיקר מעשה האיסור רק על מה שאמרה התורה שאין לעשות המצוה בזה האופן ליטול הלולב של גזל משום שצריך להחזירו וממילא כל שעשה כך ולא החזירו לא קיים המצוה שהרי התורה מנעו מלעשות המצוה בזה האופן רק היכא שהעבירה כבר עברה ואין בשעת עשיית המצוה עבירה בזה ל"ש לומר אעל"מ שהרי עכשיו בשעת עשיית המצוה אין עליו שום צווי ומניע' שלא לעשות שהרי העבירה כבר עברה ויש לצדד בזה דאפי' לאביי דס"ל אע"מ מ"מ הכא כיון שהעבירה נמשכת בשעת המצוה וממילא איכא עליו אזהרת התורה שלא לעשות המצוה בזה האופן דאם עבר ועשה דלא יצא דכיון שהזהירה התורה אותו שלא ליטול הלולב משום שצריך להחזירו א"כ כי עבר ונטלו לא יצא כיון שלא הי' מצווה בשעת ההוא ליטול אותו הלולב אין כאן עליו שום שם מצוה והעיקר בזה הכלל הי' דכל היכא שהעבירה נמשכת בשעת עשיית המצוה א"כ מסתמא אמרה התורה שלא לעשות זה המצוה על זה האופן ואם עבר ועשה לא עשה שום מצוה שהרי התורה הזהירה אותו שלא לעשות וממילא לא יצא אפי' לאביי וכ"ש לרבא זולת היכא שהעבירה כבר עבר' אז ל"ש לענין המצוה לומר דרחמנא אמר ל"ת שהרי עכשיו בשעת עשיית המצוה אין העבירה מונע המצוה ודו"ק היטב: הכלל העולה דהכל תלוי בהני שני סברות משום מה אמרי' מה"ב דאם מה"ב הי' משום דמאיס או שנעשה לו קטיגור א"כ כל שהמצוה באה ע"י העבירה אעפ"י שכבר עברה העבירה מ"מ מאיס הי' וגם נעשה לו קטיגור דהא עכ"פ נושא עליו העון אשר חטא אע"ג שכבר עברה העבירה משא"כ אי אמרי' דמה"ב פסול הי' שהתורה מנעתו שלא לעשות המצוה באותו הדבר שצריך לתקן העבירה כמו גבי גזל קודם שקנאו שמחוייב לקיים מצות השבת גזילה א"כ כל היכא שכבר עברה העבירה אעפ"י שהמצוה באה לו ע"י העבירה תו ליכא מה"ב ובזה נחלקו הר"י והר"ת אי היכא שכבר קנאו מקודם המצוה אי אמרי' מה"ב או לא אמנם היכא שאין המצוה בא כלל ע"י עבירה כמו גבי לולב של אשיר' דבזה ל"ש שנעשה קטיגור ובפרט היכא שנעבדה ע"י אחרים בזה אף הר"ת מודה דלא חשיב מה"ב רק אי נימא דמאיס הי' לגבוה כיון שנעבדה בו עבירה בזה שפיר י"ל דאע"ג שהמצוה לא בא ע"י עבירה מ"מ חשיב מה"ב דמאיס הי' וכמ"ש לעיל באות א' בכוונת דברי החתס"ו ז"ל במה שנראה מדבריו דלר"ת אע"ג שאין המצוה באה ע"י העבירה נמי חשיב מה"ב והי' דווקא אי אמרי' בטעמא דמה"ב הי' משום דמאיס לגבוה א"כ אע"ג שהמצוה לא באה ע"י העבירה כיון שנעשית בו עכ"פ עבירה מאיס לגבוה מקרי ודו"ק היטב:

כלל ב' בו נבאר בס"ד או בשוגג שייך נמי מהב"ע:

יג הר"ת בספר הישר במס' גיטין סי' ק"ב כתב דגבי אוונכרי ליכא משום מהב"ע וז"ל שם אבל הכא גבי אסי אוונכרי בסוכה בלולב הגזול אין רוב קרקעות וגזלות הוי שנוי רשות בהיתר אלא משום דלא תגלי מילת' למפרע דגזול' הים אמרי' דלגזזי אינהו עכ"ל משמע דס"ל דכיון דלא ידע שהיתה גזולה ליכא חשש דמה"ב רק משום גזולה הי' לנו לחוש וכן כתב בשו"ת מהר"ם שיק לאו"ח סי' רצ"ה להוכיח מזה דר"ת ס"ל דבשוגג ל"ש מה"ב וכן כתב מר"ן חחס"ו בחי' לפרקים בשם ר"ת דס"ל דבשוגג ל"ש מה"ב ועי' בס' שנות חיים להגאון מהרש"ק סי' רנ"ד:

אמנם מדברי התוס' שכתבו להקשות ממצה של טבל אמאי אצטריך קרא תיפוק לי' משום מה"ב וכן אמאי אצטריך קרא למענו גזולה תיפוק לי' משום מה"ב ואי הוי ס"ל דבשוגג ל"ש מה"ב לא הוי קשה מידי דהרי אצטריך קרא להיכא דאכל מצה של טבל בשוגג דמשום מה"ב ל"ש ולכך אצטריך קרא מוכח דס"ל דבשוגג נמי שייך מה"ב וכן כתב בס' שנות חיים סי' הנ"ל:

יג והנה לפימ"ש לעיל כלל א' דתרי טעמי איכא למה"ב טעם האחד שלא יהי' קטיגור היכא דהמצוה באה ע"י העבירה וזהו שיטת ר"ת ולכך אפי' היכא שכבר קנאו והעבירה כבר עברה נמי שייך מה"ב טעם השני הי' משום דאעל"מ וזהו ל"ש רק היכא שהעבירה נמשכ' עדיין בשעת עשיית המצוה וזהו שיטת התוס'. ועיין בס' יד מלאכי בכללי הדינים סי' שד"מ שכתב נמי דכל מילתא דאמר רחמנא עביד הכי ואיהו לא עביד הכי אלא בענין אחר דלאביי מהני ולרבא לא מהני וא"כ ה"נ כיון שיש עבירה בשעת עשיית המצוה ואות' המצוה אין בכח לדחות העבירה ממילא הי' רצון התורה שלא יעשה המצוה באופן זה וא"כ אע"ג דעבר ועשה לא מהני. וכן נראה מחידושי הגאון ר' משולם טיסמניץ ז"ל בספרו אגרה רמה דהטעם הי' משום אעל"מ לכך פסול מה"ב נבין בזה דעת קדושים שיטת ר"ת דבשוגג ל"ש מה"ב ושיטת התוס' שכתבנו להוכיח דבשוגג נמי שייך מה"ב דלר"ת דמשו"ה פסול מה"ב שלא יעשה קטיגור והלכך ה"ד היכא שעבר עבירה במזיד משא"כ בשוגג ל"ש קטיגור אמנם לשיטת התוס' דהטעם הי' במה"ב משום אעל"מ והא דאמרי' אעל"מ הי' בשוגג כמי כמ"ש בנו"ב מד"ת ליו"ד סי' ט' ולאה"ע סי' קי"א והלכך בשוגג נמי שייך מה"ב כל היכא שהעבירה נמשכ' עדיין בשעת עשיית המצוה ומזה נמי יש להוכיח מ"ש לעיל ריש כלל א' דלר"ת נמי בלולב של אשירה ל"ש מה"ב כיון דאין המצוה באה מחמת העבירה ואע"ג דס"ל דאע"ג שאין העבירה נמשכ' בשעת עשיית המצוה נמי אמרי' מה"ב ה"ד היכא שהמצוה באה עכ"פ מחמת העבירה וכתבנו לעיל דזהו תלי' אי אמרי' דטעמו של ר"ת הי' דמחמת שנעשה בו העבירה מאיס לגבוה כמ"ש בס' בעהמא"ו א"כ אע"ג דאין המצוה בא' ע"י העבירה כמו בלולב של אשירה נמי הוי מה"ב אמנם אי הטעם שלא יעשה קטיגור זה ל"ש רק היכא שהמצות בא' ע"י העבירה והנה אי הוי אמרי' דר"ת ס"ל דכל שנעשה בו עבירה מאיס לגבוה הול"ל בשוגג נמי מה"ב דשוגג נמי עבירה מקרי אע"כ דר"ת ס"ל דהטעם הי' שלא יעשה קטיגור ולכך ל"ש בשוגג מה"ב דאע"ג דעבירה מקרי מ"מ קטיגור לא הוי א"כ יש ראי' דלר"ת נמי אע"ג דס"ל דאפי' היכא שאין העבירה נמשכ' בשעת עשיית המצוה כמי מקרי מה"ב ה"ד היכא שהמצוה באה מחמת העבירה משא"כ בלולב של אשיר' דאין המצוה באה מחמת העבירה ול"ש שיעשה קטיגור ר"ת נמי מודה דלא חשיב מה"ב ודלא כמ"ש מרן ז"ל דלר"ת לולב של אשיר' פסול משום מה"ב:

יד וראיתי לגדולי האחרונים בשו"ת מהר"ם שיק שם ובס' שנות חיים שם שהביאו ראי' דבשוגג ל"ש מה"ב מהא דאמרי' במס' פסחים ע"ב ע"ב אשתו נדה בעל (בשוגג) חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך מ"ש יבמתו דקעביד מצוה אשתו נמי מצוה קעביד ומשני בסמוך לווסת' ומסקנת הגמ' יבמתו בזיז מינה לשיול' אשתו לא בזי' מינ' עי' ברמב"ם פ"ב מהל' שגגות הלכה ז' ובכ"מ שם והנה אי נימא דבשוגג נמי שייך מה"ב קשה מאי קאמר הבא' יבמתו קעבי' מצות הא הוי מה"ב וממילא לא קעביד מצוה ועי' במהר"ם שיק שכתב דמה דמל של ע"ש בשבת לא קשה דהא הוי מה"ב דבמה שאין האיסור מצד עצמו רק מכח הזמן לא חשיב מה"ב אמנם מהך דיבמתו וודאי קשה הא הוי מה"ב. וא"כ הי' קשה מכאן לשיטת התוס' שכתבנו דס"ל דבשוגג נמי שייך מה"ב וכתב בס' שנות חיים וז"ל דעי' הי' נראה לחלק דהרי חזינן דשאני מצות יבום מכל המצות דבכל המצוה קי"ל מצות צריכות כוונה עי' בש"ע או"ח סי' ס' ובלי כוונה לא יצא וביבום קיי"ל כרבנן דיבמה יבא עליה מ"מ אפי' לא כוון לשם מצוה וא"כ י"ל דבהני דמחשב' פוסל דואם לא כוון לשם מצוה פסול א"כ ה"ה נמי אם הוי בעביר' נמי פסול. אבל ביבום או באשתו דמצות עונה ל"ב כוונה י"ל כיון דקיי"ל דלא בעי כוונה ה"ה נמי דמה"ב אינו פוסל בה עכ"ל הנה דבר גדול השמיענו דבהני מצות דא"צ כוונה ל"ש מה"ב. והנה אם יהי' אמת הך סברא יש לנו מקום ליישב כמה קושיות התוס' א' סוכה ט' ע"א ד"ה ההוא מיבעי' לי' למ"ל קרא חג הסכות תעשה לך למעוטי גזול' תיפוק לי' משום מה"ב. ב' הך קושיא קשה נמי למ"ל גבי ציצית ועשו להם משלהם תיפוק לי' משום מה"ב. ג' מה שהקשו כאן למ"ל קרא דאין יוצאין במצה של טבל תיפוק לי' משום מה"ב ובההוא סברא אזדו להו כל הני קושיות דבמצה פשיטא דא"צ כוונה כמבואר בש"ע או"ת סי' תע"ה וע"ש במג"א ס"ק י"ד וממילא ל"ש מה"ב. וכן בסוכה נמי י"ל דל"ג כוונה לא מיבעי' בשאר הלילות חוץ מלילה הראשונה שאין עליו חיוב לאכול בסוכה דווקא רק שלא יאכל חוץ לסוכה פשיט' דל"ש כוונה דהא אפי' אינו מכוין כלל מ"מ הרי לא אבל עכ"פ חוץ לסוכה אלא אפי' בלילה הראשונה נמי אפשר כיון דחיובא נפקא לן מחג המצות בגז"ש דחמשה עשר עי' מס' סוכה כ"ד ע"א א"כ כמו דבאכילת מצה ל"ב כוונה ה"ה נמי בסוכה ועי' בס' מנחת חינוך במצוה שכ"ה מה שרוצה לומר דבמצוה שאינו חיובית כמו אכילת סוכה בשאר הלילות ל"ש מה"ב ואין דבריו מובני' לכאורה ולדברינו א"ש כיון דל"ב כוונה ממילא ל"ש מה"ב ואפי' בלילה הראשונה נמי. וכן בציצית פשיט' דל"ב כוונה שהרי לא הזהיר' אותו התורה רק שלא ללבוש בגד ד' כנפות בלא ציצית וממילא אין שום שייכות בזה להכוונה ולכך שפיר אצטריך קרא דל"ש בכל הני מה"ב כיון שא"צ כוונה לא מפסלי מטעם מה"ב. ולפי"ז יצא לנו דבר חדש דבכל מצוה דרבנן עפימ"ש המג"א סי' ס' ס"ק ג' דאפי' מאן דס"ל מצוה צ"כ מ"מ מצוה דרבנן א"צ כוונה א"כ במצוה דרבנן ל"ש מה"ב והתוס' בד"ה מתוך שיוצא כתבו הכא דווקא שהי' דרבנן כלומר ביו"ט שני לא חייש אמצוה הבאה בעבירה והי' ממש כדברינו דכיון דא"צ כוונה הואיל שהי' רק דרבנן לא חיישינן למה"ב הגם דמוכח מדברי התוס' דלר"י דחייב למה"ב אפי' במצוה דרבנן וא"כ ממילא נדח' הך סברא דלעיל יבואר בס"ד בדברינו ולשיטת הר"נ דס"ל דאדרבא במצוה דרבנן הי' לחוש טפי למה"ב דכיון שהי' מדרבנן ואין עליו חיוב מה"ת מי בקש זאת מידו ע"ש בוודאי לא יתכן כל זה:

אמנם עיקר סברת הגאון הנ"ל צריך הסבר דמאי חילוק יש לענין מה"ב בין היכא שהמצוה צריך כוונה או לא ונראה דהדבר נכון לפי מה שביארנו לעיל דהטעם דפסול מה"ב הי' משום דאעל"מ והנה לכאורה קשה מה בכך דלא מהני הא מ"מ המעשה כבר נעשה עכ"פ אמנם זהו ל"ש רק במצות דהעיקר תלי' במעשה גריד' שפיר י"ל דכיון שנעשה עכ"פ אע"ג שהי' בעבירה מהני. משא"כ במצוה דלא סגי' לו במה שהמעשה נעשה ובעינן ג"כ כוונתו לזה א"כ כל היכא שהי' בעביר' כיון שמצד התורה אין אותו המעשה ראוי להתקיים א"ב ממילא אע"ג שכבר נעשת מ"מ ידי המצוה לא יצא כיון דלא תלי' במעשה לחוד' דבשלמא היכא שא"צ כוונה ל"ש לומר אעל"מ דהרי מ"מ נעשה המעשה וכבר נעשי' המצוה ומה בכך דלא מהני מ"מ הי' כבר נעשה המצוה וא"כ ל"ש מה"ב רק היכא דבעי' כוונה לא מהני לן במה שהמעשה נעשה ולכך שפיר אמרי' דלא יצא כיון דהי' בעבירה וא"כ א"ש דהא מהך דיבמתו נדה דפטור לא הי' קשה רק על שיטת התוס' דס"ל דאפי' בשוגג נמי שייך מה"ב וא"כ הי' קשה מ"ט אמרי' יבמתו נדה בעל פטור הא הוי מה"ב ולדידהו א"ש כיון דהא דס"ל דבשוגג נמי שייך מה"ב היינו משום דס"ל דמשו"ה מה"ב פסול הי' משום אעל"מ וא"כ ממילא כל היכא דא"צ כוונה אין נ"מ אי מהני או לא כיון דמ"מ נעשה המעשה ולכך שפיר אמרי' יבמתו נדה בעל פטור דטעה בדבר מצוה ולא הוי מה"ב כיון דל"ש בזה לומר אעל"מ (ואין מזה סתירה למה שהעליתי בשו"ת אחד דל"א טעה בדבר מצוה פטור רק היכא שהי' כוונתו למצוה משא"כ היכא שלא הי' מכוין למצוה אינו פטור דהיינו דווקא היכא דטעה בד"מ ולא עשה מצוה ועוד דמ"מ עיקר מצות יבום א"צ כוונה וממילא ל"ש בזה מה"ב) ועולה שפיר סברת הגאון ז"ל דבמה שא"צ כוונה ל"א מה"ב עפ"י סברתינו הנ"ל רק דלשיט' הר"נ לא נוכל לומר כן כיון דס"ל דבמצוה דרבנן חיישינן טפי למה"ב והרי במצוה דרבנן א"צ כוונה מ"מ קושי' הנ"ל לא הי' רק לשיטת התוס' ולדבריהם שפיר י"ל כן ודו"ק. ולשיטת ר"ת דלא ס"ל הטעם במה"ב משום אעל"מ צריך לומר בישוב כל הני קושיות דאצטריך קרא למעט גזולה או גבי מצה של טבל היכא שהי' בשוגג דל"ש מה"ב לשיטתו כיון דלא שייך קטיגור בשוגג ויבואר עוד בס"ד דין שוגג לענין מה"ב לקמן בדברינו:

כלל ג' בו נבאר שיטת הפוסקים לענין מה"ב:

טז כתב הר"נ ריש פרק לולב הגזול מדסתם הרי"ף דלולב הגזול פסול ולא חילק בין יו"ט ראשון ליו"ט שני משמע דס"ל כפשטא דגמ' דחיישי' למה"ב אפי' ביו"ט שני דר' יוחנן ושמואל הלכ' כר"י. והבעהמ"א הקש' ג' קושיות א' מדכל הוכחה דר"י הי' משום לאחר יאוש אמאי ומתוך כך הוכיח דהו"ל מה"ב והיינו דווקא אי הוי ס"ל יאוש קני משא"כ אי אמרי' יאוש אינו קונה לא מוכח מידי וכיון דר"י גופא ס"ל דחיוג' דתשלומי ד' וה' הי' בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש א"כ מוכח דס"ל יאוש אינו קונה דאלא"ה שלו הי' טובח וממילא לא מוכח מה"ב לפסק הלכ' וצ"ל ע"כ דהכא רק משמי' דר"ש קאמר ולי' לא ס"ל. ב' הקשה ממאי דשקיל וטרי הגמ' אליבא דר"ה גבי אוונכרי ולקני' בשנוי השם אלמא דלא חיישי' למה"ב. ג' ממאי דאמרי' גבי סוכה גזולה אבל גזל עצים וסכך בהן אין לו אלא דמי עצי' מוכח נמי דלא פסלי' גבי לולב הגזול משום מה"ב דא"כ אפי' סוכה תפסל בגוזל עצים וסכך בהם משום מה"ב. והרמב"ן במלחמות השיב לתרץ כל הני ג' קושיות לקושיא הראשונה הא ר"י גופ' ס"ל יאוש אינו קונה כתב הא הכא איכא יאוש ושנוי רשות וע"כ הטעם משום מה"ב כמה שתירצו התוס' ג"כ בד"ה הא קני' והמלחמות הוסיף דאפי' אי לי' לן מה"ב מקרא מסברא אית לן וכבר הבאתי לעיל לשונו בכלל א' ולקושי' השני' ממאי דפריך הגמ' בדברי ר"ת ולקנות בשנוי השם אע"ג דהו"ל מה"ב כתב ח"ל יש לחשוב דארעת' דעכו"ם גזלו ולא של ישראל דלא שביחי ומשום לכם אתמר דלמקלה מיניהו בעי יאוש ושנוי רשות ומיהו מה"ב ליכא עכ"ל הנה אין כוונת הרמב"ן לומר כיון דגזל עכו"ם מותר לא הוי מה"ב ומ"מ לכם לא מקרי כדעת היראים שהובא נשג"א סי' תרל"ז ס"ק ג' וכמ"ש שם דמה"ב לא הוי דבאמת קיי"ל גזל עכו"ם אסור. אלא כוונת הרמב"ן הי' דבעכו"ם ל"ש מה"ב דס"ל דמה"ב ליש רק היכא שעובר העבירה בשעת המצוה שצריך לקיים מ"ע דוהשיב אח הגזילה כמ"ש בשעה"מ פ"ח מהל' לולב משא"כ גבי עכו"ם אפי' אי גזל עכו"ם אסור מה"ת מ"מ לאו בר השבה הי' ואין העבירה נמשכ' בשעת עשיית המצוה לא הוי מה"ב וכשיטת התוס' דהיכא דקנהו מקודם לא הוי מה"ב. מ"מ לא לגמרי ס"ל כשיטת התוס' דא"כ אין התחלה לקושי' בעהמא"ו דפריך שפיר ולקני' בשנוי השם ואע"ג דהמצוה מסייע לקנין מ"מ הרי כתבו התוס' דבלולב לעולם קנהו קודם עשיית המצוה אי הו"א דשנוי השם מהני וז"ל בד"ה הא קני' ואי נמי אפי' ביו"ט לא דמי למקדיש דחל קנין והקדש ביחד. וא"כ מסתבר טפי בשיטת הרמב"ן דרק משום גזל עכו"ם קאתי עלה. אמנם לשיטת רש"י שגרס גזלי ארעת' מישראל נינהו צריך ליישב באופן אחר וכבר כתבו האחרונים דבספק גזל לא הוי מה"ב והכא לא הוי רק ספק גזל עי' בס' כפ"ת ובחידושי ים התלמוד למס' ב"ק ס"ו. ולקושי' הג' מהא דגזל עצים וסכך בהם דלא מפסל משום מה"ב. כתב דמשום דאינו חייב להחזיר רק דמים בתקנ"ח לא הוי מה"ב. אמנם זהו התירוץ לא יתכן רק אי ס"ל ששיטת התוס' דהיכא דאין העבירה נמשכ' בשעת עשיית המצוה ל"א מה"ב והלכך ה"נ א"ש כיון שא"ל להחזיר גוף הגזילה רק הדמיה א"כ העבירה כבר עברה ולא הוי מה"ב משא"כ לשיטת ר"ת דאפי' היכא שכבר עברה העבירה נמי חשיב מה"ב לא יתכן זהו התירוץ ואם אמנם שכתבנו לעיל דבסוכה ל"ש מה"ב כיון דל"ב כוונה כמ"ש לעיל כלל ב' אות י"ד מ"מ ה"ט נמי ל"ש רק אי ס"ל דמה"ב הי' משום אעל"מ משא"כ לשיטת ר"ת לא יתכן זהו ויבואר לקמן בס"ד לתרץ כל אלו הקושיות באופן אחר:

יז בשיטת הר"מ לענין מה"ב נחלקו נושאי כליו. הנה הר"מ פ"ח מהל' לולב כתב דביו"ט ראשון פסול לולב הגזול אפי' לאחר יאוש רק ביו"ט שני כשר לולב הגזול. הנה מדברי הה"מ שם דכתב דהר"מ הי' לו הגירס' גבי לולב של אשירה משום מה"ב אלמ' דהר"מ ס"ל מה"ב במצו' דאוריי' עכ"פ ותא דמכשר לולב הגזול ביו"ט שני או משום דהוי רק מדרבנן או כמ"ש הלח"מ שם דיו"ט שני לא דמי לקרבן דהרי מצינו בכמה דברים שפסולי' בראשון וכשרי' בשני. אמנם דעת הכ"מ שם בהלכה א' דלהר"מ לא ס"ל כלל מה"ב אפי' במצוה דאוריי' והא דלולב הגזול פסול ביו"ט ראשון אפי' לאחר יאוש היינו משום דאיהו ס"ל יאוש לא קני' וממילא לא הוי לכם ומטעם לכם מפסל ולא משום מה"ב דמה"ב לא ס"ל כלל להרמב"ם ועי' ברמב"ם פ"ה מהל' איסורי מזבח שכ' אין מביאין מנחות ונסכים מכלאי הכרם וערלה משום דהוי מה"ב צריך לומר דאפשר גבי קרבן מודה דס"ל מה"ב ולא בשאר מצוות כמה שכתבו הראשונים ועי' בריטב"א או דהתם עושה עיקר העבירה בשנהה מן האיסור בשעת עשיית המצוה ואע"ג דמצות לאו להנות ניתנו כבר הקשה סם במלמ"ל כך עי' שם ועי' בשו"ת מהר"ם שיק לאו"ח סי' שכ"ט: (יח) ובפ"א מהלכות שופר הלכה ג' כתב וז"ל שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצות אלא בשמיעת הקול אעפ"י שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל ועי' בהה"מ אם ובירושלמי ריש פ' לה"ג. וכ' הה"מ וז"ל אעפ"י שהתוקע נוגע בו מ"מ אין השומע נוגע בו כלל אלא ששומע קול היוצא ואין בקול דין גזל ולפיכך אף התוקע יצא בו אבל לולב ומצה אין אדם יכול לצאת בהם אלא בנגיע' גופ' ולפיכך כשהן גזולים לא יצא בהם עכ"ל. הנה ממה שהקשה דהרי התוקע נוגע בו ומסיים ולפיכך אף התוקע בו יצא נראה מדבריו דכוונתו הי' דבאמת התוקע בעצמו מצד הדין לא הי' ראוי לצאת דהוא אין יכול לתקוע בלא נגיעה רק כיון שהשומע יוצא בו לכך אף התוקע נמי יוצא כן משמע מלשין הה"מ. אמנם לכאורה הי' קשה דא"כ היכא שגזל שופר ולא תקע בשביל אחרים כלל רק להוציא את עצמו הכי נימא משום דהכא ל"ל הואיל והשומע יצא אף התוקע נמי יצא דבאמת לא יצא וכל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום. ואולי באמת הכא דינ' ויש לכוון כן גם בלשון הר"מ דמיירי שתוקע להוציא אחרים ג"כ. אמנם בעיקרא דמילתא מ"ש הר"מ דאין בקול דין גזל. הנה אי אמרי' כמ"ש הכ"מ בדעת הר"מ דלהר"מ לא ס"ל כלל מה"ב וא"כ אפש"ל דרק ההו"א הי' שיפסל מטעם יום תרועה יהי' לכם דהכא נמי כתיב לכם והו"א למפסל גזול ולכך אמרי' כיון דאין בקול דין גזל ע"כ לא דרשינן לכם להכא ואמרי' יום תרועה מ"מ ועי' בהה"מ. אמנם אי אמרי' בדעת הלח"מ והה"מ דלהר"מ נמי ס"ל מה"ב א"כ צריך להבין מה בכך שאין בקול דין גזל מ"מ המצוה באה ע"י העבירה. ויש ליישב דבריו עפימ"ש בסברת השעה"מ דהיכא שאין העבירה נמשכ' בשעת עשייה המצוה ל"א מה"ב. וא"כ ממילא יש חילוק דבשלמא גבי לולב מפסל שפיר ביו"ט ראשון דהי' דאורי' משום מה"ב כיון שצריך להחזיר הלולב בשעה שנוטלו ונמשכ' העבירה בשעת עשיית המצוה משא"כ הכא כיון דעיקר מצוה הי' הקול ובקול ל"ש דין השב' וא"כ עכ"פ להשומעין לא נמשכ' העבירה בשעת עשיית המצוה ומדוייק הלשון במ"ש ואין בקול דין גזל ולכאורה הי' סגי' לומר אין גזל בקול ומאי קאמר דין גזל אלא כמ"ש משום דאין דין גזל כלומר מה שצריך לקיים בכל דבר הגזול מצות השב' זה ל"ש גבי קול וממילא לא נמשכ' העבירה בשעת המצוה ולא פסול מטעם מה"ב. ונמצינו למדין מזה דבר חדש לפימ"ש בכוונת הה"מ דמשו"ה יצא משום שהשומע יצא לכך התוקע נמי יצא. דל"א דמה"ב פסול רק כשנוכל לומר שהמצוה לא מהני כלל משא"כ היכא דע"כ מוכרחים לומר דאותו המצוה מהני כמו הכא דהשומע ע"כ יצא משום דלגבי השומע ל"ש מה"ב ל"א מה"ב כלל אפי' לגבי התוקע אע"ג שיש בידו להחזיר השופר וא"כ לגבי' נמשכ' העבירה בשעת המצוה מ"מ כיון דלגבי השומע ל"ש לומר כך יצא נמי התוקע. ויש מקום להך סברא עפימ"ש דהא דמה"ב לא מהני הי' משום דאעל"מ וכבר הארכנו לעיל בחידושינו לסוגי' דאעל"מ דל"א אעל"מ רק היכא שנוכל לומר שאותו המעשה לא מהני כלל משא"כ היכא שע"כ לענין דבר אחד כבר הועיל' מעשיו ולא נוכל לומר דלא מהני כלל ל"ש לומר אעל"מ וממילא ה"נ לענין מה"ב כיון דלגבי השומע ל"ש מה"ב ל"ש נמי לענין התוקע מה"ב ולכך יצא בשופר גזול ודו"ק:

יט ובפ"ו מהל' חו"מ הלכה ז' כתב וז"ל אין אדם יוצא לי חובתו באכילת מצה שהי' אסורה לו כגון שאכל טבל או מעש"ר שלא נטלה תרומתו או שגזל' זה הכלל כל שמברכין עליו ברהמ"ז יוצא בה ידי חובתו. הנה מדברי הה"מ שם נראה דהטעם בכל הני משום מה"ב וכן כתב התו' במס' פסחים במתני' ל"ה ועי' ברש"י שם ומשמע דאפי' היכא שאינ' אסורה רק מדרבנן נמי אמרי' מה"ב אע"ג דהעבירה לא הוי רק דרבנן שהרי בפ"א מהל' ברכות כתב דאין מברכין ברהמ"ז אפי' בטבל טבול מדרבנן עי"ש בהל' י"מ. והנה לכאורה משמע דהר"מ ס"ל מה"ב הגם שיש לומר דהטעם הי' משום דלא מקרי לכם וילפי' לחם לחם מחלה דבעי' עריסותיכם דווקא עי' מס' סוכה ל"ה ע"א וא"כ ל"ק מכאן מל הכ"מ שכתב דהר"מ לא ס"ל מה"ב כלל דה"נ הטעם משום דבעי' לכם. אמנם ראיתי בס' מקור חיים להל' פסח סי' תנ"ד שכתב דבמצה גזולה ע"כ ליכא למפסל מטעם דלא הוי לכם דהרי כיון דלעס' קני' בשנוי דבשלמא לענין מעשה כיון דהוי ממון גבוה ליכא למימר דקני' בשנוי דבמעיו נמי משלחן גבוה קזכי משא"כ לענין גזל וודאי קני' וא"כ ליכא טעמא אחרינ' רק משום מה"ב עיי"ש וא"כ קשה לכאורה על הכ"מ שכתב דלהר"מ לא ס"ל מה"ב דהרי הכא גבי עצה גזולה ע"כ ליכא טעמא אחרינ' רק משום מה"ב כמ"ש המקו"ח. ונראה ליישב דהכ"מ ס"ל דע"כ לא ס"ל להר"מ דל"א מה"ב רק כמו בלה"ג דאע"ג שהמצוה בא' ע"י העבירה מ"מ אין העבירה מתחזקת יותר ע"י המצוה דהרי קודם עשיית המצוה נמי הי' כבר בידו העבירה משא"כ גבי מצה גזולה דקודם עשיית המצוה אע"ג שהי' כבר בידו עבירה מ"מ הי' בידו לתקן עדיין להשיב להבעלים משא"כ לאחר אכילה תו ליכא בידו להחזירה וא"כ ע"י המצוה נתחזק מעשה העבירה ביותר הר"מ נמי מודה דאמרי' מה"ב ומכ"ש במצה של טבל דעיקר העבירה אינ' מתחלה רק בשעת עשיית המצוה דהיינו בשעת האכילה וודאי אמרי' מה"ב. שוב ראיתי בס' שנות חיים להגאון מהרש"ק סי' קס"ב שכ' ג"כ באופן הזה. אמנם מ"ש שם דטעמא דהר"מ לא הוי כלל משום מה"ב רק משום שאין לברך עליו לכך אינו יוצא במחכ"ה לא נרא' בעיני לומר דמשום הברכה לא יוכל לצאת ידי חובת מצה ודו"ק:

כ ושיטות בעהע"ט הי' ג"כ כדעת בעהמא"ו דל"ח למצהב"ע והבי' ג"כ ראי' מסוכה גזולה דמכשרי רבנן ואע"ג דהכא הוי שנוי השם מ"מ הו"ל מה"ב וע"כ דל"ח למה"ב ושיטת הרא"ש בפרק לה"ג הי' כדעת הרי"ף דמה"ב פסול וכן פסק בה"ג:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה