תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער מצוות צריכות כוונה · שער ג
בסוגי' דמצות לאו להנות ניתנו מס' ר"ה כ"ח ע"א:
א בגמ' אמר ר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמי' לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה דבת מעיל' הי' כיון דמעל נפק לחולי' שלמי' לאו בר מעיל' ואיסור' הי' דרכיב עלה ולכך לא יצא כיון דתקע באיסור מתקיף לה רבא אימ' מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסור' תקע אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא או זה ואו זה יצא מ"ט מצות לל"נ ואח"כ אית' בגמ' אמר ר"י בשופר של ע"א לא יתקע ואם תקע יצא ופרש"י משום דמצוה לאו הנא' הי' ותוס' הקשו ולגירס' דידן דגרסי' ר' יהודא א"כ סותר עצמו דבשופר של שלמי' ס"ל דיצא אלמ' דס"ל מצות להנות ניתנו ור"ח גרס רבא. והנה הטעם דאמרי' דלא יצא אי הוי ס"ל מצות להנות ניתנו כבר כתבו האחרונים דאפי' למאן דלא ס"ל מהב"ע פסול מ"מ הכא כיון דאם לא נפיק ידי המצוה אין כאן איסור שהרי לא נהנה כלום ורק אי נימא דיצא ידי חובתו אזי עשה איסור במה שנהנה באיסורי הנא' ולכך כ"ע מודי דלא יצא כדי שלא יתעביד האיסור על ידו כן כתב בספר טורי אבן והי' מדברי הרמב"ן מס' יבמות ק"ג ע"ב ד"ה סנדל של עכו"ם וכן הי' בחי' הרשב"א שם. רק אי אמרי' מלל"נ א"כ אין כאן איסור כלל. והנה אי הו"א כדעת הגאון שהביא הכלבו דבתק"ש איכא הנא' מה שהי' עצמו תוקע ולכך פסק דהמודר הנא' משופר מותר לתקוע לו כלומר דווקא אחר תוקע להוציאו אבל הי עצמו לא יתקע וכן הי' גירסת הרי"ף המודר הנא' משופר מותר לתקוע לו א"כ אפי' אי לא עשה מצוה כמי איכא איסור' במה שנהנה בתקיעתו ובפרט לדעת הר"מ פ"א מהל' שופר דמשמע דגם בשמיע' הקול איכא הנא' א"כ קשה לכאור' אמאי לא יצא ידי מצוה דהא אפי' אי לא יצא נמי איכא אסור' במה שנהנה בתקיעתו או בשמיע' הקול. אמנם אחר העיון קצת לא קשה דהא מ"מ אי נימא דיוצא ידי המצוה כמי א"כ יש לו הנא' טפי לפי מאי דס"ל מצוה להנות ניתנו א"כ שפיר אמרי' דלא יצא שלא יוסיף על חטא פשע דנימא דיצא ידי המצוה כמי ואיכא הנא' טפי וכל מאי דאפשר למעט באיסור טפי עדיף ולכך אמרי' דלא יצא כדי שלא יהי' לו הנאת המצוה נמי רק אי אמרי' מלל"נ אז שפיר אמרי' דאפי' אי נימא דעביד איסור' במה שנתנ' מתקיעתו ולכך אין לתקוע לכתחלה מ"מ בדיעבד יצא דאיסור' דעבד עבד רק אי אמרי' מצוה להנות ניתנו שפיר אמרי' דאפי' אי נימא דכבר עבד איסור' בהנאת התקיע' מ"מ לא יצא כדי שלא יהי' איסור טפי במה שיהי' לו הנאת המצוה נמי ועי' בשעה"מ פ"ח מהל' לולב ודו"ק:
ב והנה לכאורה י"ל דר"י ורבא בקושייתו אימ' מעל לבתר דתקע פליגי בהא. דהנה הא וודאי קשה מה יענה ר"י לקושיי' רבא אימ' מעל וכו' כי קתקע באיסור' קתקע והנה בס' כפ"ת הקשה דלמא מעל בתחלת התקיע' והמצוה מקיים בסוף התקיע':
אמנם כבר ראיתי לאחרוני' שהרגישו בזה לתרץ דרבא הקשה שפיר דהא כ"כ דלא קיים המצוה ולא יצא אין כאן מעיל' א"כ ליכא למימר דמעל בתחל' התקיע' והמצוה מקיים בסוף התקיעה דהא כ"כ דאינו מקיים המצוה אינו מועל דהא לא נהנה כלום וא"כ פריך שפיר כי קתקע באיסור' קתקע דהא אין המעיל' חל עד שעה קיום המצוה. אמנם ר"י ס"ל באמת הכי דבקול לחוד' גם מבלעדי המצוה נמי יש מעיל', א"כ ל"ק לדידי' קושי' רבא כי קתקע באיסור' קתקע דהא קודם קיום מצוה נמי איכא דין מעיל' בקול לחודא וחיי ראשי שאח"כ ראיתי בהגה' טעם המלך שכתב נמי כן וא"כ העולה מדברינו דלר"י יש מעיל' בקול או במה שנהנה בתקיע' או אפי' אפשר בשמיע' הקול לחוד' ולכך נפיק בשופר של עולה ורבא ס"ל דאין בקול דין מעיל' ולכך אי הוי ס"ל מצוה להנות ניתנו לא הי' יוצא אפי' בשופר של עולה נמי ובאמת לגירס' דידן דגרסי' בתר הכי בדברי רבא המודר הנא' משופר מותר לתקוע בו משמע וודאי דס"ל דתקיע' לא חשיב הנא' דא"כ הי' אסור לתקוע בעצמו אמנם אין מזה ראי' דאפש"ל דאדרב' לרבא ס"ל דאפי' שמיע' הקול נמי חשיב הנא' אפי' אם אינו תוקע בעצמו כמה שנכתוב לקמן בס"ד בדברי הר"מ פ"א מהלכ' שופר וא"כ אפי' אם אחר יתקע בו מ"מ חשיב ג"כ הנא' קצת לקול תקיעתו. ולכך אין נ"מ אפי' ה עצמו תוקע בו דהא לא אפשר בענין אחר מ"מ אע"ג דאיסור' איכא בתקיע' או בשמיע' הקול מ"מ איסור מעיל' אין בו ולכך פריך רבא שפיר אימא מעל לבתר דתקע וא"כ קתקע באיסור' אי אמרי' מצוה להנות ניתנו רק אי אמרי' מצוה לל"נ שפיר מותר לתקוע אפי' בעצמו אע"ג דאיכא הנא' מבלעדי המצוה מ"מ בין כך ובין כך יהי' לו הנאה מבלעדי המצוה כלומר בשמיעת הקול ובאמת גם מדברי התוס' ר"ה כ"ו ע"א ד"ה חוטא שהביא הפר"ח באו"ח סי' תקפ"ו ראי' דנהנה בתקיע' נמי משמע דבקול איכא נמי הנא' שהרי כתבו שם התוס' וז"ל וגבי שופר מתנאה נמי בקול תקיעתו ע"ש הרי דבשמיע' הקול נמי איכא הנא' וכן כתב להדי' בשעה"מ דבשמיע' הקול איכא נמי הנאה ע"ש: (ג) אמנם א"כ יקשה לכאורה האיך שרינן לתקוע בשופר של ר"ה במודר הנא' כיון דאפי' הנא' הגוף נמי ובהנא' הגוף בהדי מצוה ל"א מלל"נ כמ"ש הר"נ מס' נדרים ט"ו ע"ב מהך דהמודר הנאה מן המעין דלא יטבול בימות החמה ובשלמא מה דס"ל דבשופר של עולה ושלמי' יצא ל"ק אמאי יצא כיון דאית לי' הנא' הגוף כמי כמ"ש כיון דאיסור' דעבד עבד בין כך וב"כ אפי' אם לא יצא לכך אמרי' דיצא משא"כ גבי המודר הנא' משופר דמותר לתקוע בו לכתחלה משום דמלל"נ והא איכא הנאת הגוף ולכאורה י"ל דכיון דבאמת אינו מכוין להנאת הגוף רק למצוה אע"ג שנהנה ג"כ מ"מ הו"ל לענין הנא' דבר שאינו מתכוין ואפי' אי נימא דלא כדעת הר"נ פג"ה דס"ל בהנא' פסיק רישא נמי שרי שם גבי בת תיהא ע"ש בסוגי' דריחא מילת' ולא ס"ל כוותי' רק פ"ר אסור לענין הנא' נמי מ"מ הכא הך הנא' הגוף לגבי שופר אפי' פ"ר נמי לא הוי שהרי הכלבו כתב רק שיש הרבה בני אדם שנהנים אמנם יש במציאות ג"כ אנשים שאין להם הנא' מזה א"כ תו לא חשיב פ"ר ולכך מותר לתקוע במודר הנא' משופר אע"ג דאיכא הנא' הגוף נמי כיון שאין מתכוין להנא' הגוף:
ד ובעיקרא דמילת' דהנאת הגוף בהדי מצוה ל"א מלל"נ וודאי יש לעיין אמאי ל"א דשרי כיון שאין מתכוין כלל להנא' הגוף והוי לא אפשר ולא קמכוין ומדברי שעה"מ למדתי דבר חדש אליב' דהרז"ה דבמצוה דאוריי' אמרי' באמת דהנא' הגוף בטיל' לגבי המצוה רק במצות דרבנן אמרינן דהיכ' דאיכא הנא' הגוף ל"א מלל"נ דהנה שם הקשה על שיטת הבעהמא"ו דבמצות דרבנן ל"א מלל"נ וכמו שהבי' הר"נ מדבריו דאפי' גבי תקיעות דר"ה נמי צריך לדקדק באותם שהם רק מדרבנן דאין לתקוע במודר הנאה וקשה דבפרק לולב הגזול ס"ל לבעהמ"א שם להדי' דבלולב של ע"א אם נטל יצא היינו היכ' שיש לה ביטול דלא מכתת שיעורי' ואע"ג דאסור בהנאה מלל"נ וכשר ביו"ט שני דל"ב לכם דביו"ט ראשון בלא"ה פסול מטעמ' שאינו שלו הרי חזינן דס"ל דאפי' במצוה דרבנן נמי אמרי' מלל"נ וכתב השעה"מ נחלק דדוקא גבי שופר שנהנה לכך אסור במצוה דרבנן משא"כ בלולב שאין כאן שום הנא' הגוף זולת המצוה לכך מותר אפי' במצות דרבנן א"כ מוכח להדי' דהנאת הגוף שפי' בטלה לגבי המצוה ולכך בתקיעות שהם מה"ת שפיר מותר לתקוע רק בתקיעות דרבנן אסור כיון שיש הנא' הגוף ויש להסביר הדבר דס"ל להרז"ה דבר שאין מתכוין אסור בשאר איסורין מדרבנן עכ"פ עי' מס' יומא בתוס' ד"ה ה"מ באיסור' דאוריי' ל"ד ע"ב וא"כ לגבי מצוה דאוריי' שפיר מותר אפי' היכ' דאיכא הנא' הגוף נמי כמו בשופר כיון דאינו מתכוין להנא' גופו ודשא"מ אפי' בשאר אסורי' אינו אסור רק מדרבנן ולא העמידו דבריהם נגד מצוה דאוריי' אמנם בתקיעות דרבנן או בתעניות שהי' לגמרי מדרבנן אז שפיר אמרינן כיון דאיכא הנא' הגוף אע"ג דאינו אסור רק מדרבנן כיון שאינו מכוין להנאת גופו מ"מ לגבי מצוה שהי' רק מדרבנן שפיר העמידו דבריהם משא"כ היכ' דליכ' שום הנא' הגוף פשיט' דאפי' במצות דרבנן נמי אמרי' מלל"נ ודלא כמו שהבין הפרמ"ג בפתיח' כולל' לאו"ח בכמה מקומות דלהרז"ה בכל מצוה דרבנן ל"א מלל"נ ע"ש ודו"ק:
ה והנה מדברי הרשב"א במס' נדרים ט"ו ע"ב שהקשה נמי כקושי' הר"נ גבי קונם הנא' תשמישך עלי אמאי יהי' אסור והא מצוה לל"נ ותירץ שם כיון דהוא אינו משעובד לה רק איהו משעובד' לו וכיון שאסור עליו פקע שיעבודי' ואין כאן מצוה ולא תירץ כתירץ הר"נ משום דאיכא הנא' הגוף נמי ל"א מלל"נ כתב השעה"מ דמשמע דס"ל להרשב"א דאפי' היכא דאיכא הנא' הגוף נמי אמרי' מלל"נ. ולפי מ"ש גם הרז"ה ס"ל הכי במצות דאוריי' דאפי' בהנאת הגוף נמי אמרי' מלל"נ. ובחידושי הרמב"ן למס' יבמות ק"ג ע"ב משמע דס"ל נמי דהיכא דאיכ' הנא' הגוף ל"א מלל"נ שהרי כתב שם וז"ל גבי סנדל של עכו"ם דאמרי' אם חלצה בו חליצתה כשרה ואי משום איסורי הנא' חליצה לאו הנא' הי' דמצוה לל"נ ואע"ג דהכא בעי' לאנסובי ובלא חליצה לא נסבי כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה הי' עכ"ל ומדהוי קשי' לי' ואע"ג דהכא בעי' לאנסובי ולא תירץ רק כיון דלא מעכב לה רק המצוה לא חשיב הנא' משמע הא אי לאו הכי כל היכ' דאיכא הנא' הגוף נמי ל"א מלל"נ רק גבי חליצה דאין לה שום הנאה מן המצות משא"כ הכא גבי נודר מן המעין דבשעה שהולך לקיים המצוה לטבול עצמו יש לו הנא' הגוף כמי בכה"ג באמת ל"א מלל"נ ועי' בס' תוס' שבת סי' שפ"ו ס"ק כ"ב וסי' תט"ו ס"ק ב' ושם משמע דעירוב חשיב לי' הנא' כיון שע"י העירוב שרי לטלטל. אע"ג דאי הוי בעי הי' יכול לטלטל אפי' בלא העירוב נמי מ"מ כיון דעכשיו אינו מטלטל רק ע"י העירוב חשיב לי' שפיר הנאה וכן משמע לכאורה נמי מדברי רש"י מס' עירובין ל"א ע"א ד"ה אסור לקנות וכו' והא הנאה הי' דמשתרי בי' למיפק חוץ לתחום עכ"ל רש"י הרי דס"ל נמי דאע"ג דאי הוי בעי הוי אזיל בלא העירוב נמי זולת המצוה מ"מ כיון דעכשיו הי' מעוכב מחמת עול המצוה שפיר חשיב לי' הנאה ודלא כשיטת הרמב"ן גבי חליצה שכתב כיון דהא דאינו רשאי להנשא אינו מעכב בה רק המצוה לא חשיב הנאה ואינו יודע שום חילוק בין היכ' שמעוכב מלילך חוץ לתחום ע"י המצוה דאמרינן דחשיב לי' הנאה ובין האי דהרמב"ן שמעוכב' להנשא בלא חליצה מחמת המצוה דלא חשיב הנאה וא"כ קשי' טובא לשיט' הרמב"ן מסוגי' דמס' עירובין ל"א דאית' להדי' דאי אמרינן דמערבין אפי' לדבר הרשות אסור להניח עירובו בביה"ק אפי' למ"ד מלל"נ ואמאי ל"א כיון דאינו מעוכב רק בשביל המצוה לא חשי' לי' הנא' ובס' תוס' שבת הבי' באמת ראי' דמה שמותר לטלטל קשי' לי' הנאה גבי נשבע שלא יהנה מן הככר דאסור לו לערב עירובי חצרות דאי נימא דלא חשי' לי' הנאה כיון דאי בעי הוי מטלטל באיסור' בלא עירוב א"כ אפי' אי' מערבי' לדבר הרשות נמי לשתרי וא"כ קשי' טובא מהך סוגי' דעירובין לשיטת הרמב"ן שהבאתי וצ"ע לכאורה:
ו והנה לכאורה הי' מקום לחלק ולומר דדווקא גבי עירוב דהנא' מגיע לו מיד דכל אמה שהי' הולך ממקום עירובו ולהלן כיון דלא משתרי רק ע"י עירוב שפיר חשיב לי' הנא' כי מערב לדבר הרשות דהא נתנה מיד מן העירוב משא"כ בחליצה כיון דרק בתר הכי משתרי' להנשא א"כ אין הנאה מגיע לה מיד לכך מותר' ולא חשיב הנא' אמנם מלשון הרמב"ן שכתב כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה הי' לא משמע לחלק בהכי. ועוד דהרי השעה"מ הקשה לשיטת הר"נ דהיכ' דאיכא הנא' הגוף בהדי מצוה ל"א מלל"נ מההוא דעירובין דכיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה מותר להניח עירובו בביה"ק אע"ג דשם נמי יש לו הנאת הגוף שהרי הולך לבית המשתה לאכול ולשתות וכתב לחלק דדווק' גבי נודר הנא' מן המעין אסור שהרי גופו נהנה מן המצוה עצמה שאסרו עליו בהנא' משא"כ גבי עירוב נהנה מביה"ק דהיינו הדבר דאסור בהנא' אלא מבית המשתה והשמחה והכה גם לדעת הרמב"ן מוכרחין אנו לחלק בהכי דהרי איהו נמי סובר דהיכ' דאיכא הנא' הגוף נמי ל"א מלל"נ א"כ גם גבי עירוב אינו נהנה מיד רק כשיגיע לבית המשתה או למקום שרוצה לילך והוא לא הי' מעוכב רק מחמת המצוה וא"כ אפי' אי מערבין לדבר הרשות נמי אמאי ל"א מלל"נ כמו בסנדל של חליצה דלא חשיב הנאה אע"ג דמשתרי' להנשא ובשלמ' לשיטת היש מפורשי' שהביא שם הרמב"ן דמשו"ה אם חלצה בדיעבד חליצתה כשרה משום דמלל"נ ליכ' להקשו' דהא איכא נמי הנא' הגוף וא"כ איך שרי' אח"כ להנשא לכתחלה דלזה שפיר י"ל כיון דאין הנאה מגיע לה מן האיסור עצמו כלומר מן הסנדל רק מן הבעל שתנשא לו שפיר מותר' להנשא אח"כ אפי' לכתחלה משא"כ לסבר' הרמב"ן דס"ל דלא חשיב הנא' כלל החליצה כיון דלא מעכב בה אלא המצוה לאו הנא' הי' לא ידעתי איך יפרנס סוגי' דעירובין שהבאתי וצ"ע כעת:
ז וממה דאמרי' הכא גבי סנדל של ע"א דמשו"ה חליצתה כשרה משום דמצוה לל"נ וכן כתב רש"י במס' יבמות ק"ג ע"ב ד"ה חליצתה כשרה תמיה לי על מה שראיתי למרן תתס"ו פ' לה"ג ל"א ע"ב בד"ה ואם נטל יצא וז"ל פרש"י מלל"נ אלא עבוד' עבד לרבו ויש להקשות ניהו שניתנו לעבוד' עבד אבל ישראל יפה לו שעה אח' בתשובה ומעש"ט וכו' וי"ל ה"נ מתהני אותה הנאה עצמם אם יניח מלטול הלולב הלז לקיים לא ידבק בידך מאומ' מן החרם נמצא אין קיום המצוה הלז הנאה יותר ממה שאם הי' מניח לעשות והר"נ הקשה הא מקבל שכר מצוה ותירץ דאינו נהנה מגופו רק הגרמה בעלמא ולע"ד ליישב ע"ז דהא חשב לעשות מצוה ונאנס וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה וכו' א"כ אינו מרויח כלום עכ"ל העתקתי כל הלשון והנה הא ניח' במצות שופר או לולב משא"כ גבי חליצה דהא פשיטא דאשה שהיתה נאנס' ולא חלצה דל"א חשב לעשות וכו' מעלה הכתוב כאילו עשאה ופטורה מן החליצה הא וודאי ל"א ולפימ"ש לקמן אות כ' דמה דאמרינן לענין חליצה מלל"נ היינו לגבי הבעל א"כ לק"מ דהא מצד הבעל באמת י"ל היכ' דנאנס ולא חלץ דמעלה עליו הכתו' כאילו עשאה וא"כ ממילא שפיר יש לה הנא' מן המצוה עצמ' וא"כ הדר' קושית הר"נ לדוכת' הא מקבל שכר מצוה הגם דאיכא למימר דגוף החליצה וודאי אינו מצוה רק הכשר מצוה כמו טבילה במעין דאי אמרינן טבילה בזמנה אינו מצוה לא הוי גוף הטביל' מצוה רק הכשר מצוה דזולת הטביל' מנוע הי' מלאכול בתרומה וקדשי' וא"כ ל"ק כאן קושי' הר"נ כלל דמקבל שכר מצוה. והנה אי אמרי' מ"א אפי' בכה"ג מלל"נ א"כ ע"כ מוכרח סברת הרמב"ן כיון דאינו מנוע רק ע"י המצוה לא חשיב לי' הנא' כלומר הנא' אחרת רק הנא' המצוה ואעתיק לשון הרשב"א בחי' לסוכה ל"א ע"ב ד"ה והאמר רבא ת"ל ואע"ג דמתהני בעשי' המצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאין ההנא' מגופו אלא שגורם לו הנא' וריוח ממקום אחר אינו הנא' מן האיסור וכדרך שאמרו בנודר הנא' מן המעין שטובל בימות הגשמי' שאינו נהנה בגוף המים ואע"פ שגורמ' לו טביל' זו לעלות מטומא' לטהר' ומכשירתו לכל הדברים לית לן בה וכן הא דאמר רבא בסנדל של ע"א וכו' אם חלצה חליצת' כשרה דמלל"נ ואע"ג דמרוחא טובא בההוא חליצה לא חשיב' הנא' באיסור עכ"ל הנך רואה שגם הרשב"א אזיל בשיטת הרמב"ן שהבאתי ומעתה צ"ע מסוגי' דעירובין דחשיב הנא' אי מערבי' לדבר הרשו' ועי' בס' תוס' שבת סי' תט"ו ס"ק ב' דאפי' אי אין מערבי' אלא לדבר מצוה אינו שרי רק כשמערב לדבר מצוה דליכ' הנאת הגוף גב' דאי איכא הנאת הגוף ל"א מלל"נ ולא כמ"ש בשעה"מ לחלק בין הנאת הגוף דהכא שהבאתי באות ו':
חלק ב' בו נבאר בס"ד אי במקום דל"ש מלל"נ ופסול אי אפי' בעביר' דרבנן נמי הוי אמרינן הכי:
ח הנה הך ספק שנסתפקנו לכאור' ממקומו הי' מוכרע דאפי' אם יש איסור דרבנן אינו פסול אפי' בלא הטעם דמלל"נ דהנה כל האחרונים כתבו דמה דאמרי' דמלל"נ היינו שהוי שלא כדרך הנאה כלומר דדרך הנאה מן האיסור אינו רק לצורכי גופו אבל לצורך מצוה הוי כמו שלכד"ה וכן אית' בנמוקי יוסף למס' נדרים ט"ז ע"ב וז"ל אבל אם אמר קונם בדרך כלל פלוני קונם עלי אין במשמע אלא בדבר שיש בו שום הנאה והר"ז כשופר של עול' שמותר לתקוע בו משום דמלל"נ דמסתמ' לא אסר הכתוב הקדש אלא בדרך הנאה עכ"ל הרי להדי' דהא דמותר לתקוע בשופר של עולם הי' רק משום שלכד"ה והנה ידוע דכל האיסורין אסורי' מדרבנן עכ"פ אפי' שלכד"ה עי' פ"ה מהל' יסודי התורה וע"כ כיון דאינו אסור מה"ת לכך מותר להשתמש בו לצורך מצוה אע"ג דאי נימא דלא יצא ממילא תו לא ישאר לו שום הנאה מן האיסור וא"כ הי' צריך להיות הדין דל"י כמו עיקר דינ' דשופר של עולה דאמרי' מעיקר' דל"י הי' משום דאם ל"י נפקע האיסור א"כ אפי' אי אמרי' מלל"נ כיון דנשאר עכ"פ האיסור דרבנן מה שנהנה מאיסורי הנאה בשלכד"ה וע"כ כיון דאינו אסור רק מדרבנן לפיכ' מותר אמנם מדברי הר"מ פ"א מהל' שופר הלכה ג' שכתב שם וז"ל וכן בשופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעיל' ואם תאמר הרי נהנה בשמיע' הקול מצות לל"נ לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה וכתב שם הלח"מ וז"ל ויל"ד מה הקשה רבינו וא"ת הלא נהנה הא אין בו דין מעילה וי"ל דמ"מ הכי כתב רבינו דאין נהנין ולא מועלין ואע"פ דמה שאסור בהנאה לא הוי אלא מדרבנן מ"מ הקשה רבינו אמאי יצא בדיעבד וכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תיקון עכ"ל הרי להדי' דאפי' באיסור דרבנן כ"כ דלא ידעין דמלל"נ לא הוי יצא. והנה א"כ יל"ד אי נימא דהנאת מצוה הוי שלכד"ה כמה שהבינו האחרונים והשתמש בזו הסברא כמ"פ בס' שנות חיים להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל א"כ נפל הך דינ' דמלל"נ בביר' כיון דאיכא איסור דרבנן עכ"פ ועפ"י סברת הלח"מ אפי' באיסור דרבנן נמי פסול והיינו ע"כ כיון דאפשר לתקן האיסור א"כ מאי מהני לן הטעם דמלל"נ. וא"כ צריך ע"כ לומר בדברי הר"מ מדכתב וא"ת הלא נהנה והיינו כמ"ש הלח"מ דאיכא איסור דרבנן עכ"פ ומתרץ מצות לל"נ דאי אמרי' מלל"נ לא הוי אפי' כמו שלכד"ה ומותר לגמרי וא"כ צ"ל דס"ל להר"מ דהנאת מצוה לא חשיב' שום הנאה: (לט) וחפשתי באוצרן של אחרוני' וראיתי לא' קדוש מדברי הגאון בעל שואל ומשיב מהדור' תליתאי ח"ג סי' נ"ט שכ' וז"ל הנה בגוף הענין מלל"נ פרש"י דלעיל ניתן יש להסתפק אי מקרי הנאה רק דכל שעושה לשם מצוה הו"ל כעין שלכדה"נ או דלמ' דלא מקרי הנא' כלל כל שעושה לשם מצוה והי' מוכרח בדבר ולענ"ד י"ל דהדבר תלוי במה שנחלקו הרשב"א והר"נ אי בהנאת הגוף נמי אמרי' מלל"נ דאי נימא דהו"ל שלכדה"נ א"כ כל שנהנה גופו מקרי הנא' ואסור אבל אי נימא דלא חשיב הנא' כלל א"כ מה בכך שנמשך לו הנא' הגוף מ"מ לא חשיב הנא' כלל במה שעושה בע"כ ומוכרח הוא לעשות וא"כ גם שיש לו הנא' הגוף ג"כ מ"מ אינו אסור עכ"ל. והנה יש להמתיק הדבר בדעת רבינו הרמב"ם עפ"י מ"ש בדבריו דאיהו ס"ל ע"כ דהנא' המצוה לא חשי' הנא' כלל ולכך ס"ל להר"מ באמת כפי מ"ש הפר"ח לאו"ח סי' תקפ"ו ס"ק ה' דהת"י השמיט הך דנודר מן המעין דאסור לטבול בו בימות החמה ואלמ' דס"ל דאפי' כי איכא הנאת הגוף בהדי המצוה נמי אמרינן מלל"נ והיינו כסברת הגאון הנ"ל דאי אמרי' דהנאת המצוה לא נחשב שום הנאה משום דמוכרח הי' לעשות אפי' כי איכא הנאת הגוף נמי אמרינן מלל"נ (אמנם עפימ"ש בשם הנמ"י דאיהו ס"ל הטעם דמלל"נ משום שלכד"ה ואעפ"כ ס"ל דאפי' כי איכא הנאת הגוף בהדי מצוה נמי אמרי' מלל"נ עי' דפליג שם עם הריטב"א אינו עולה שפיר סברת הגאון הנ"ל) מ"מ הא וודאי שפיר מצינו למימר דמאן דס"ל דמצוה לא חשיב הנא' כלל אפי' כי איכא הנא' הגוף נמי אמרי' מלל"נ כסברת הגאון הנ"ל ודו"ק: עי) והנה לכאורה יש לעיין לסברת הנ"ל דמצו' לא חשיב' שום הנאה כיון דמוכרח הי' על הדבר ומה בכך מ"מ עכשיו הרי הי' רוצה לעשות מצוה זו והנאה הי' לו עכ"פ ולא אמרי' דכיון דעכשיו הי' צריך לכך עכ"פ הכאה מיקרי ואחשבי' להנאתו ואע"ג דלא קיי"ל כר"ש דס"ל כ"ש למכו' ול"א אחשבי' ה"ד באיסור אכילה משום דבטלה דעתו משא"כ לענין איסור הנאה אמאי לא נימא דחשיב הנאה עכ"פ. ונ"ל כיון דמצוה א"צ כוונה א"כ ל"ש לומר אחשבי' להנאתו במה שנהנה מן האיסור בעשי' המצוה דהא המעשה גופא של המצוה לא חשיב' הנאה כיון שמוכרח הי' לעשות עפ"י גזירת הבורא ית"ש ורק דנימא דכיון שהי' רוצה לעשות עכ"פ הדבר ההוא אחשבי' להנאתו זה ל"א כיון שא"צ כוונה א"כ הוי כאילו נעשה שלא בכוונה כלל ול"ש אחשבי' וא"כ אפי' אם כיון למצוה לא הוי מה"ב כיון שהי' אפשר לו לצאת בלא כוונת המצוה נמי כמ"ש הגאון ר' משולם טיסעניץ ז"ל בספרו לחלק בין שופר של שלמים לשופר של ע"א דבשופר של ע"א משו"ה יצא אפי' לר"י דס"ל מצו' להנות נתנו כיון שיש לו ביטול א"כ אין העבירה גורמת המצוה וא"כ ה"כ כיון שאם אינו מכוין למצוה כלל ליכא שום איסור דהא על המעשה הי' מוכרח ואחשבי' להנאתו ל"ש היכא שעושה בלי כוונה א"כ ממילא אפי' אם כיון לשם מצוה דאחשבי' להנאתו נמי יצא כיון שהי אפש"ל שלא לכוין ובפיר' כתב שם הגאון הנ"ל דכל היכא שאם יכוין ע"י הכוונה יהי' איסור א"כ אפי' למאן דס"ל מצ"כ מ"מ א"צ כוונה כיון דע"י הכוונה יגרע בה המצוה והוי כמו היכא שלא ידע שהי' יו"ט שאין מזיק מה שלא כוון כיון שלא הי' יכול לכוין וכ' שם וז"ל בחידושיו למס' ר"ה בסוגי' וא"כ בכאן לכ"ע יצא דהא לא מצי לכוין דאם הוי מכוין הוי מהב"ע ולא הוי יצא וא"כ לכ"ע יצא בסתם עכ"ל וא"כ אנן בדידן שפיר אמרי' דלכך אמרי' מלל"נ כיון דהמעשה של המצוה לא מקרי שום הנאה מן האיסור כיון שמוכרח הי' בכך ואחשבי' להנאתו ל"ש לומר כיון שא"צ שום כוונה ואינו מכוין א"כ ל"ש אחשבי' וא"כ ממילא אפי' אם כוון נמי ל"א הרי נהנה דהא אחשבי' להנאתו בכוונת המצוה ונהנ' הי' בכך דכיון דמצי לצאת בלא כוונה א"כ תו אין העבירה גורמת המצוה ודו"ק והנה נתגלה לנו טעם חדש ב"ה דהא דמלל"נ הי' משום דלא מקרי הנא' כלל ואחשבי' להנאתו ל"ש היכא שעושה הדבר בלי כוונה:
יא ועד"ז יש ליישב קושיות בס"ד. א' קושית התוס' לגירס' דגרסי' אמר ר"י בשופר של ע"א לא יתקע ואם תקע יצא הרי ר"י ס"ל בשופר של שלמי דלא יצא משום דתקע באיסור'. ב' יל"ד בדברי רש"י דעל דברי ר"י דאמר יצא כתב משום דמצות לאו הנאת הי' ואמאי שנה מלשון הגמר' דמצו' לל"נ. ג' כבר הקשו על הר"מ דכתב ב' טעמים בהא דיצא בשופר של עול' משום דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה ומשום דמלל"נ ולמה צריך לב' טעמים אלו. הגם דבטעמא דקול ומראה וריח דאין בו משום מעיל' לחוד לא הוי סגי' לן דאכתי יקשה כמ"ש הלח"מ דאע"ג דאין בו משום מעילה איסור דרבנן איכא עכ"פ מ"מ בטעמא דמלל"נ וודאי סגי' לומר שיוצא ולמה צריך לטעם הראשון דקול ומראה וריח וכו'. ד' הוספתי להקשות דמסיים לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו מאי כוונתו בזה ולומר דאשמעי' דלענין נודר הכאה משופר מותר אפי' לכתחלה הא פשיטא דבשלמא בשופר של עולה איכא למימר דאסור לכתחלה עכ"פ כיון שיש שופר אחר משא"כ במודר הנא' משופר כיון שכל השופרות אסורים לו א"כ ממילא הוי כדיעבד ואי לאשמעי' אתי דמותר אפי' לתקוע בו כלומר הי' בעצמו ולאפוקי מסברת הכל בו שהובא באו"ח סי' תקפ"ו וודאי קשה מ"ט יהי' מותר לתקוע בעצמו אי נימא דהא חשיב כמו הכאת הגוף. ה' יל"ד בדברי רבינו הר"מ דמעיקרא הביא דין דשופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אעפ"י שלא נגע בו וכו' ואין בקול דין גזל ואח"כ כתב וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא ואיזה שייכות יש לדין שופר של עולה עם דין שופר הגדול שכתב וכן דהתם כתב הטעם משום דאין בקול דין גזל ובשופר של עולה הטעם משום דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה ומשום מלל"נ וא"כ איזה שייכות יש לו לדין שופר הגזול שכ' וכן בשופר של עולה וכו' וראוי להבין בזה כוונת רבינו הר"מ:
יב ונראה לתרץ כ"ז בס"ד עפ"י מ"ש דמשו"ה יצא דמצוה לאו הנאה הי' כיון שהי' אנוס ומוכרח לעשות ואחשבי' להנאתו ל"ל כיון שא"ל לכוין כלל בעשיתו ל"ש אחשבי' וא"כ יש לחלק באיסור כה"ג אשר בלא כוונה כלל אין כאן איסור אכן ממילא שייך שפיר לומר מלל"נ דהא ל"ש אחשבי' כיון שאין מכוין וגוף המעשה לא מקרי הנאה כיון שמוכרח לעשות משא"כ באיסור אשר התורה חייבתו אפי' בלא כוונה כלל א"כ ל"ש לומר מלל"נ דהא נהנה שכ"ע כיון שרוצה לעשות המצוה ואחשבי' להנאתו ול"ל בסברתינו כיון שאינו מכוין ל"ש אחשבי' דהא על האיסור ההוא חייבו רחמנא אפי' בלא כוונה כלל וא"כ ממילא מתורץ קושי' התוס' מ"ט לר"י בשופר של שלמים לא יצא ובשופר של ע"א יצא דבשלמא גבי הקדש הרי איכא איסור' אפי' בלא כוונה כלל שלא ידע שהי' של הקדש וסבור שהי' חולין נמי מעל ובטלאי' אע"ג דליכא מעילה מ"מ איסור דאוריי' מיהו איכא כמ"ש התוס' מס' נדרים י' ד"ה אדם מביא כבשו עי"ש וא"כ ל"ש לומר מלל"נ דהא הי' נהנה עכ"פ ואחשבי' להנאתו ואע"ג שאינו מכוין כלל מ"מ אסור' מיהו איכא ולכך אמרי' דלא יצא וממילא לא יהי' בידו איסור מה שנהנה כיון שלא יצא משא"כ בשופר של ע"א אע"ג דבשוגג נמי חייב מ"מ היכא שעשה בלי כוונה ליכא שום חיוב בע"א כדאי' מס' שבת ע"ב ע"ב כסבור ביהכנ"ס והשתחו' הרי לבו לשמי' וליכא שום חיוב בלא כוונה א"כ שפיר ר"י נמי מודה דמלל"נ כיון דגוף המעשה לא מקרי הנאה כיון שמוכרח הי' לעשות ואחשבי' להנאה ל"ש כיון שא"צ לכוין למצוה כלל ובאיסור ע"א בלי כוונה ליכא איסור' משא"כ בהקדש אפי' סבור שהי' של חולין נמי בעול' איכא איסור מעילה ובשלמי' איסור דאוריי' עכ"פ א"כ ל"ש לומר דמצוה לאו הנאה הי' דהא הי' נתנה עכ"פ שרוצה לעשות המצוה ואחשבי' להנאתו ול"ש לומר כיון שא"צ כוונה ועושה בלי כוונה ל"ל אחשבי' דהא בהקדש איכא איסור' אפי' בלא כוונה כלל ודו"ק היטב כי הי' חילוק נכון בס"ד בין שופר של שלמים לשופר של ע"א דבע"א דאינו חייב בלא כוונה כלל ר"י נמי ס"ל מלל"נ: (יג) ועפי"ז י"ל דר"י ורבא פליגי בטעמא דמלל"נ דרבא ס"ל דהטעם דמלל"נ הי' משום דהנאת המצוה הוי שלכד"ה וא"כ בהקדש נמי דליכא מעיל' בשלכד"ה עי' בחי' חתס"ו לפ' לה"ג א"כ שפיר יצא בשופר של שלמי' נמי. אמנם ר"י ס"ל דהא דמלל"נ הי' רק משום דמצוה לא חשיב הנאה כמ"ש רש"י על דברי ר"י והיינו דליכא שום הנאה כיון שמוכרח הי' על הדבר וא"כ קשה הא עכשיו כיון שרוצה לעשות עכ"פ דבר הזה אמאי לא נימא אחשבי' להנאתו וע"כ צ"ל כיון שא"צ לכוין ל"ש אחשבי' וא"כ ממילא גבי שלמי' דאפי' בלא כוונה כלל נמי איכא איסור' ל"ש ולל"נ ולכך לא יצא. וא"כ מתורץ שפיר קושי' שהצגנו באות ב' מ"ט נקיט רש"י בדברי ר"י דמצוה לאו הנאה. ולפמ"ש א"ש דלר"י כיון דמחלק בין ע"א לשלמים ע"כ לא ס"ל ברבא דהטעם במלל"נ דהוי שלכד"ה דא"כ גבי שלמים נמי הו"ל למימר דיצא וע"כ משום דמצוה לאו הנאה הי' כלל וממילא גבי שלמים כיון דיש איסור אפי' בלא כוונה כלל שפיר אמרי' דלא יצא דהא אחשבי' להנאתו כמ"ש. [ואגב אורח' אציג לך מה שראיתי למרן חתס"ו ז"ל לחלק בין ע"א לשלמים והי' משום דבע"א אפי' אי נימא דל"י מ"ע אינו מתקן האיסור בכך שהרי כהנה מן הקול עצמו דבע"א חייב אפי' בשלכד"ה כמ"ש התוס' מס' ע"א י"ב ע"ב ד"ה אלא בוורד והדס וא"כ שפיר אמרי' דיצא משא"כ במעילה כיון דקול אין בו משום מעילה א"כ אי אמרי' דלא יצא אין כאן איסור מבלעדי המלוה לכך אמרי' דלא יצא וזה רבות בשנים שקיימתי כן מסברא דנפשאי והי' אתי בכתובים בקונטריסים שלי אמנם בנכת"ה נראה דלא דמי דוודאי אי אמרי' דמלל"נ שפיר שייך לומר דבמה שעושה האיסור שנהנה מקול התקיעה לא בפסל המצות כיון דסוף סוף לא יתוקן האיסור בכך דהרי כבר נהנה משא"כ אי ר"י ס"ל מצות להנות ניתנו א"ב מה בכך משום שיש איסור גבי ע"א בלא"ה בשמיעת הקול מ"מ למ"ל להוסיף חטא על פשע שיהי' לו עוד הנאה עודפ' ביצאו ידי חובת מצוה ועי' בשעה"מ בסוגי' שכתב ג"כ כדברינו ודו"ק ועי' בשו"ת כתב סופר לאו"ח סי' ק"ח] והנה לפי מ"ש דמשו"ה אמרי' מלל"נ דמצוה לא מקרי הנאה כיון שמוכרח הי' בכך ואחשבא להנאתו ליש כיון שא"צ לכוין א"ש מה דמסמיך בעל מסדר הש"ס הסוגי' דמלל"נ לסוגי' דמצות א"צ כוונה ובחידושי הגאון חתם סופר ז"ל למד בזה ולדברינו א"ש דמשו"ה מלל"נ דלאו הנאה הי' ואאשבי' להנאתו ל"ש כיון שא"צ לכוין דמצוה א"צ כוונה ל"ש אחשבי' וע"ש שכתב ג"כ בסגנון הזה ודו"ק:
יד ומעתה נבא לביאור דברי רבינו הרמב"ם בס"ד דהנה כבר כתבנו להוכיח דהר"מ ס"ל ע"כ דבמצוה לא חשיב שום הנאה דאי הוי ס"ל דעכ"פ שלכד"ה מקרי א"כ איך אפשר לצאת בו הא אסור עכ"פ מדרבנן ולהר"מ היכא דאסור מדרבנן נמי הי' לו שלא לצאת כמ"ש הלח"מ דאע"ג דקול אין בו משום מעילה ואין בו רק איסור מדרבנן לא יצא וע"כ דמצוה לא חשיב שום הנאה כסברת הגאון בס' שואל ומשיב שכתבנו לעיל דכיון דהי' אנוס לקיים מצות הבור' לא חשיב נהנה וא"כ א"ש דמטעם דמצוה לל"ב לחוד' לא הי' סגי' דהא כאן גבי שופר של עולה הדר' קושייתינו לדוכת' דלהוי חשיב הנאה מ"ט דהא אחשבי' להנאתו ע"י שרוצה לקיים המצוה וכאן ל"ל בתירוצינו דכיון דא"צ כוונה לא אחשבי' כמ"ש לעיל דהא בעולה יש איסור אפי' בלא כוונה כלל אמנם ע"כ ל"א דאיכא איסור' בלא כוונה כלל ה"ד היכא שמכוין איכא איסור' דאוריי' משא"כ הכא גבי קול כיון שאפי' שמכוין ליכא איסור' דאוריי' דהא בקול אין בו משום מעילה ולא נשאר רק איסור דרבנן בזה שפיר אמרי' כיון דמלל"נ לא חשיב הנאה. אמנם אכתי קשה דהא עכ"פ לגבי התוקע עצמו ליכא למימר דקול אין בו משום מעיל' דהא בס' כפ"ה הקשה על מאי דאמרינן אימת מעל לבתר דתקע דהא אמרי' קול אין בו משום מעיל' ותירץ לחלק דדוק' כששומע הקול ואינו עושה שום מעשה רק השמיע' בזה אמרינן דאיך בו משום מעיל' משא"כ בתוקע שלוקח השופר לתקוע בו ועושה מעשה שפיר יש מעיל' וע' בפנ"י בחי' למס' פסחים פ"ב בסוגי' דאפשר ולא קמכוין וא"כ ה"נ לגבי התוקע איכא איסור' דאוריי' וא"כ ל"ש לומר מלל"נ דהא עכ"פ נהנה מן המצוה ואחשבי' להנאתו ול"ל כיון שאין צריך כוונה ל"ש לומר אחשבי' דהא גבי הקדש איכא אסור' אפי' בלא כוונה ול"ל רק משום דהוי דאיסור' דרבנן בקול לחוד' ליכא איסור' כי לא מכוין וא"כ לגבי התוקע עצמו דאיכא איסור' דאוריי' הדר' קושיא לדוכת' איך יוצא מטעם מלל"נ. אמנם הר"מ כתב גבי שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיע' הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו וכתב הה"מ וז"ל אע"פ שהתוקע נגע בו כלומר וא"כ הו"ל לומר שלא יצא דהא העביר' מה שאינו מחזיר השופר לבעלי' נמשכ' בשעת עשי' המצוה שמחזיקו ואינו מחזיר מ"מ אין השומע נוגע בו כלל אלא ששומע הקול היוצא ואין בקול דין גזל ולפיכך אף התוקע יוצא בו עכ"ל ה"ה ובחידושינו לסוגי' דמהב"ע הסברנו ב"ה סברת הה"מ עכ"פ חזינן בהך דינ' דשופר הגזול דאע"ג דהתוקע הי' ראוי שלא לצאת בו מ"מ כיון שהשומע יוצא ה"ה התוקע בעי:
טו ומעתה נתבאר הצעת לשון רבינו בס"ד בטוב טעם שכתב אח"כ וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שהרי אין בקול דין מעיל' וא"ת הרי נהנה בשמיע' הקול כלומר ואיכא איסור' דרבנן עכ"פ והי' ראוי שלא לצאת כמ"ש הלח"מ ונתן הטעם מלל"נ כלומר וליכ' שום הנאה ול"ש לומר הרי אחשבי' עכ"פ להנאתו כיון שרוצה לקיים המצוה דהא כיון דא"צ כונת ל"ש אחשבי' ועיקר איסור' לא הוי רק מדרבנן א"כ כי לא מכוין ליכ' איסור' אמנם אי הי' כאן בקול איסור דאוריי' לא הוי סגי' לן בטעמא דמלל"נ לחודא כיון דבהקדש הי' שייך לומר אחשבי' להנאתו דאע"פ שאינו מכוין כלל נמי איכא איסור' רק כיון דהוי איסור דרבנן ליכא איסור' כי אינו מכוין ויצא שפיר ולכך צריך לשני הטעמים משום דאין בקול דין מעילה ומשום מלל"נ. אמנם הדר' קושי' לדוכת' הא לגבי התוקע עצמו ליכא למימר דאין בקול דין מעיל' כמ"ש הכפ"ת וא"כ כי איכא איסור דאוריי' ל"ש לומר גבי הקדש מלל"נ דהא אחשבי' להנאתו אמנם עפ"י סברת הר"מ גבי שופר הגזול עפ"י כוונת הה"מ בדבריו דכל היכא שהשומע יוצא ת"ה התוקע א"ש דכיון שהשומע יוצא מטעם מלל"נ דלא חשיב הנאה ול"ל אחשבי' להנאתו כיון שאינו מכוין כלל ואע"ג דבהקדש איכא איסור' אפי' בלא כוונה מ"מ היינו דווקא היכא שאסור מדאוריי' משא"כ לגבי קול דליבא איסור' דאוריי' אינו אסור ב' לא מכוין ושייך שפיר לומר מלל"נ א"כ ה"ה לגבי התוקע נמי אע"ג דבדידי' איכא איסור דאוריי' בקול וא"כ גבי הקדש ל"ש לדידי' לומר מלל"נ כמ"ש מ"מ כיון שהשומע יוצא ה"ה התוקע כמו גבי שופר הגדול וא"כ שפיר מדוייק לשון הר"מ מ"ש וכן שופר של עולה דיש לו שייכות עם דין שופר הגזול דכמו דגבי שופר הגזול אמרי' כיון שהשומע יוצא ה"ה התוקע אע"פ שהתוקע הי' ראוי לו שלא לצאת ה"נ בשופר של עולה אע"ג דלגבי התוקע דאיכא איסור' דאוריי' בקול ל"ש לומר מלל"נ דהא נהנה עכ"פ ואע"ג שא"צ כוונה למצוה מ"מ גבי הקדש איכא איסור' אפי' בלא כוונה כלל וא"כ הי' ראוי לו שלא לצאת מ"מ כיון דהשומע דליבא גבי' רק איסור' דרבנן דקול אין בו משום מעיל' שפיר מהני הטעם דמלל"נ דל"ל דאחשבי' להנאתו כיון שאינו מכוין ול"ש אחשבי' כמ"ש לכך התוקע נמי יצא וא"כ יובנו שפיר דברי הר"מ ומסולק מעליו ב' קושיות הראשונים מדוע הסמיך דין שופר של עולה לשופר הגזול וכתב וכן בשור של עולה וגם למה לן שני טעמים שאין בקול דין מעיל' וגם מלל"נ ודו"ק:
נז ומעתה עפ"י האמור מתורץ ג"כ מ"ש לפיכך המודר הנא' בשופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה ע"פ מה שהבאתי לך באות ט' סברת הגאון בעל שו"מ דמאן דס"ל דמצוה לא חשיב הנאה כלל אפי' איכא הנאת הגוף בהדי נמי שרי והנה הר"מ גמי ס"ל דבקול איכא הנאה מבלעדי המצוה ואפשר דאפי' בשמיע' הקול לחוד' נמי איכא הנאה מבלעדי המצוה כמ"ש השעה"מ בשיטת הרז"ה שהבאתי לעיל באות ב' וא"כ כתב שפיר כיון דממה שהקדים הר"מ הוכחנו דס"ל דמצוה לא חשיב שום הנאה וא"כ ממילא אפי' כי איכא הנאת הגוף נמי שרי דזה לא מקרי הנאה כיון שמוכרח לקיים המצוה וא"כ ממילא שפי' כתב לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו כלומר אפי' הי' בעצמו דאע"ג דאיכא הנאת הגוף נמי מ"מ כיון דמצוה לא חשיב שום הנאה כיון שמוכרח הי' לכך מותר אפי' כי איכא הנאת הגוף בהדי מצוה ודו"ק:
ועוד יש ליישב באופן אחר מ"ש לפיכך וכו' מותר לתקוע בו דהנה המחבר בש"ע או"ח כתב כשיטת הכלבו דבעודר הנאה מותר לתקוע לו וכגירס' הרי"ף ובש"ע יו"ד סוף סי' רכ"א כתב דמותר לתקוע בו משמע אפי' הי' בעצמו והנה המג"א סי' תקפ"ו ס"ק ח' ציין ע"ז ובשעת תדחק אפי' הי' בעצמו מותר וא"כ מ"ש ביו"ד דמותר לתקוע בו היינו בשעת הדחק והנה פשיט' דגם לשיטת הכלבו דיש לו הנאה בתקיעתו מ"מ היכא שא"א בענין אחר שרי. אמנם ע"כ שייך לומר דלהדר עכ"פ שאחר יתקע לו רק אי אמרי' דבשמיע' הקול אין לו הנאת הגוף משא"כ אי אפי' בשמיע' הקול לחוד נמי יש לו הנאת הגוף א"כ למה לו למהדר שיתקע לו אחר ביון דסוף סוף א"א להנצל שלא יהי' לו הנאת הגוף בשמיע' לחוד' וכמ"ש השעה"מ בשיטת הרז"ה א"כ ממילא אפי' בעצמו נמי מותר לתקוע. וא"כ כיון שכתב הר"מ דנהנה בשמיע' הקול לכך מסיי' לפיכך המודר הנאה וכו' מותר לתקוע בו כלומר דא"צ להדר כלל שאחר יתקע לו כיון דסוף סוף יש לו הנאת הגוף בשמיעתו. אמנם עפ"י האמת אין צריך לכל זה דשיטת הר"מ הי' דאפי' היכא דאיכא הנאת הגוף במי אמרי' מלל"נ וכסבר' הגאון הנ"ל בס' שו"מ דאי אמרי' דל"ח הנאה כלל שרי אפי' כי איכא הנאת הגוף נמי ולכך כתב שפיר מותר לתקוע בו ומתורצים ב"ה כל הקושיות שהצגנו באות י"א בס"ד ודו"ק היטב: חלק שלישי נבאר בס"ד אם יש מצוה אשר ל"ש לומר של"ב (יז) כתב הר"מ פ"א מהל' ציצית הלכ' י"א וז"ל אין עושין ציצית מצמר הגזול ולא משל עיר הנדח' ולא משל קדשי' ואם עשה פסול וב' שם הכ"מ וז"ל ומ"ש רבינו ולא משל עיר הנדח' טעמא לאו משום דאיסור הנאה הי' דהא מלל"נ אלא טעמ' משום דכיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שיעוריה וכתב הפרמ"ג לאו"ח סי' י"ח ס"ק י"ב וז"ל והנך רואה דמלל"נ אף שאין הכרחי' שהרי ציצית לא לכסי ולא יטול בהם ציצית ולאו דווקא מלל"נ שם גזיר' המלך ודווקא הכרחי' אלא כדכתיבנ' והבן זה עכ"ל. הנה כראה בעליל מלשונו דעכ"פ יש סברא לחלק דע"כ ל"א מלל"נ רק במצוה דע"כ רמי' אקרקפתי' שא"א להנצל ממנה בשום אופן כמו שופר ולולב משא"כ ציצית שהרי יוכל להשמט מן המצוה שלא ללבוש בגד בת ד' כנפות ל"א מלל"נ רק ממ"ש הכ"מ דגבי ציצית נמי אמרי' מלל"נ הוכיח בעל הפרמ"ג דאפי' במצוה שאין הנרחי' נמי אמרי' מלל"נ ונראה דהך סברא חלי' בהני תרי טעמי' שכתבנו לעיל באות ט' בטעמ' דמלל"נ דאי אמרי' הטעם הי' משום דכל שהי' לצורך המצוה שלכד"ה מקרי א"כ אין חילוק בין מצוה שהי' חיוב' למצוה שאינו חיוב' דכל שהי' רק צורך המצוה לא הוי כדרך הנאת' ומשל צמר לציצית עיקר דרך הנאת הצמר אינו לציצית משא"כ אי אמרי' דמלל"נ ושרי רק משום דהמצוה לא חשיב שום הנאה כיון שעושה כן עפ"י גזיר' מלכו של עולם ית"ש לא חשיב הנאה א"כ שפיר יש לחלק דדווקא במצוה שא"א להנצל ממנה בשום אופן שפיר שייך לומר דל"ח הנאה משא"כ במצוה שהי' מכניס עצמו לידי חיובא כמו ציצית שוב ל"ש לומר דל"ח הנאה כיון שמוכרח הי' דהא באמת אינו מוכרח רק שהי' מכניס עצמו לידי חיוב בזה שפיר אמרי' דל"ש לומר מלל"נ:
יח ועפ"י החילוק הנ"ל נבין דעת קדושין בס"ד הנה החתס"ו ליו"ד סי' ס"ט כתב להקשו' כלאים בציצית מנ"ל משום עדל"ת דלמא משום דמצוה לל"נ ופ"ר ליכא בכלאים (כלומר עפ"י סברת הר"נ בשב"ה דבהנא' ל"א פ"ר) ותירוץ דעיקר מצות ציצית בטלית אשר תכסה בה מפני החמ' והצנה ועוד א"א בלובש מלבוש כל היום שלא יכוין להנאתו ע"ש והנה לכאורה אכתי קשה לשיטות הסוברי' דאפי' בהנאת הגוף נמי אמרי' מלל"נ היינו הרשב"א והמ"י במס' נדרים ט"ז ע"ב הדק"ל מנ"ל דמדל"ת גבי כלאים דלמ' משום מלל"נ. רק עפ"י האמור א"ש הנה מאן דס"ל דגבי מצוה שאינו הכרחי' כמו ציצית נמי אמרי' מלל"נ וע"כ דס"ל הטעם מלל"נ משום דהוי שלכד"ה א"כ ממילא היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה ל"ש לומר מלל"נ דתו לא מקרי שלכד"ה וקם שפיר תירוצו של החתס"ו ומאן וס"ל הטעם דמצוה לא חשי' הנאה וא"כ אפי' כי איכא הנאת הגוף כמי מלל"נ משום דלא חשיב הנאה במה שהי' מוכרח לעשות א"כ בלא"ה ל"א גבי ציצית מלל"נ רק היכא שהי' מחוייב בהחלט וא"כ ל"ק קושי' החחס"ו ודו"ק. וא"כ לפי מ"ש בשיטת הר"מ דס"ל דמלל"נ לא חשיב הנאה כלל ולכאורה ליכא למימר לשיטת הר"מ הטעם דמצוה חשי' שלכד"ה דא"כ אכתי מדרבנן לסתר ולא יצא ידי חובת המצוה כדי שלא יעבור למפרע באיסור דרבנן כמ"ש הלח"מ בפ"א מהל' שופר לשיטת הר"מ דהיכא דליכא אלא איסור' דרבנן נמי הי' צ"ל דלא יצא וע"כ וודאי ס"ל לר"מ דבמצוה ליכא שום הנאה והיינו משום שהי' מוכרח בכך א"כ ממילא במצוה שאינו הכרחי' ל"ש לומר מלל"נ וא"כ הטעם להר"מ בציצי' של עיה"נ דאינו יוצא משום דאסור בהנאה ולא כמ"ש הכ"מ שם דהטעם משום דלשריפ' קאי ומכתת שיעורי' ולרידי' צריך לידחק דהא דכ' הר"מ ולא מצמר קדשי' מיירי כמי בקדשים ניסולי' דעור יוצא לשריפ' כמ"ש הפרמ"ג בסי' י"א ס"ק י"ב אמנם לדידן לפי מה שהסברנו דלשיטת הר"מ יש לחלק דבמצוה שאינו חיובא ל"א מלל"נ א"ש בפשיטות דמיירי בסתם קדשי' ואפ"ה פסול משום דאסור בהנאה ומלל"נ ל"א במצות ציצית כיון שאינו הכרחי' ודו"ק היטב:
יט אמנם לכאורה יש להקשות על הך סברא דהרי מס' עירובין ל"א ע"א אמרי' דמאן דס"ל אין מערבי' אלא לדבר מצוה מותר להניח עירובו בביה"ק משום דמלל"נ ולדעת השעה"מ מיירי במצוה כגון לילך לביה"מ והתם וודאי לא הוי מצוה חיוב' ואפ"ה אמרי' מלל"נ ועי' בפרמ"ג לאו"ח סי' הט"ו ס"ק א' באשל אברהם שם (ולא כדעת התו"ש שם כ"ק ב' דמיירי במצוה דליכ' הנאת הגוף גבה דלדידי' וודאי איכא לאוקמא דמיירי ג"כ במצוה שהי' חיוב' דווקא וכבר כתבנו מזה לעיל בס"ד) ועוד דהרי גם בסנדל של חליצה נמי כתבו רש"י והרמב"ן דהטעם משום דמלל"נ והתם נמי אין המצוה חיוב' דהרי אי בעי שלא לינשא לעולם אינו מחוייב' לחלוץ (רק עפ"י דרך הקבלה יש מצוה בחליצה אפי' היכא שאינו רוצים להנשא עי' בשו"ת החס"ו ח"ב לאה"ע סי' פ"ה) וכן לענין גט שכתבו על איסורי הנאה שהשתמשו ג"כ בסברא דמלל"נ עי' בס' גט פשוט סי' קכ"ד והתם נמי וודאי לא הוי מצוה חיוב' דהא אפי' באשה שזנתה נמי אין מצוה לגרש אותה רק שלא תהא יושב' תחתיו כמ"ש התוס' מס' זבחים ב' ע"ב ד"ה אשה לאו לגירושין קיימא וא"כ מצינו שלשה מקומות עומדי' נגד סברתינו מ"ש דבמצוה שאינו חיובא ל"א מלל"נ והרי בעירוב לבית המשתה ובחליצה ובגט על איסורי הנאה דנמי אמרי' מלל"נ ואע"ג שאין באחד מאלו שום הכרח וחיוב. וראיתי ג"כ בסי' שפ"ו ס"ק י"א בפר"מ באשל שכ' וז"ל לחי מעצי אשרה כשר מלל"נ והא נהנה שמטלטל עכ"ל ועי' בחידושי הרמב"ן ממס' יבמות ק"ג ע"ב שהבאתי לעיל מ"מ מכל הני מילי משמע דאמרי' מלל"נ אפי' במצוה שאינו חיוב' וא"כ פרחה לכאורה לגמרי סברתינו א"ש לחלק בין מצוה חיוב' למצוה שאינו הכרחי':
כ ונלע"ד לחלק דהנה בכל מצוה הי' לנו לאסור לעשות מאיסורי הנאה מכח ב' טעמים האחד מצד הנאת המצוה עצמה אי הו"א מצוה להנות ניתנו כלומר כיון שיש לו הנאה שמקיים מצות הבורא ית"ש. ב' אפי' אי נימא דהמצוה עצמה לא חשיב הנאה מ"מ הי' לנו לאסור כיון שהמצוה גורמ' לו הנאה שכר כמ"ש הר"נ פ"ג מס' סוכה וגם הרשב"א שהבאתי לעיל באות ז' רק מ"מ אמרי' מלל"נ והיינו משום דגוף המצוה לא חשבי' לי' הנאה כיון שאינו עושה אותו מרצון עצמו רק בגזירת המצוה. ומה שמקבל שכר ג"כ לא חשבי' לי' הנאה כיון שאינו כהנה מגופו של דבר רק גרמ' בעלמ' ועיין בשו"ת חתס"ו ליו"ד סי' ק"ל. והנה א"ש סברתינו דע"כ לא נוכל לומר דמצוה גופ' לא נחשב לו הנאה רק במצוה שאינו עושה מרצון עצמו כלל כמו שופר ולולב וכה"ג שלא נוכל ליחס לפעולתו שום אופן דנימא שעשאה ברצון עצמו. אמנם במצו' כמו ציצית שמרצון עצמו וברצונו מכניס עצמו לחיוב זו המצוה א"כ הא גופ' חשיב הנאה מה שנעשה רצונו וחפצו ע"י אותו הדבר שאסור בהנאה א"כ שפיר אמרינן בכה"ג מצוה להנות ניתנו כיון שנוכל ליחס אותה המעשה שהי' ברצונו. אמנם ה"ד במצוה כמו ציצית או סיכה בשאר הימים שאף שאינו מוכרח על הדבר מ"מ מצוה יש לו בעשותו דהא ציצית מצוה הי' אם מכניס עצמו לחיוב המצוה או סוכה בשאר הימים חוץ מלילה הראשונה שפיר אמרינן דכיון שנהנה ע"י איסור הנאה זה שהולך לעשות מצוה א"כ נחשב הנאה מצד המצוה עצמה כיון דכאן ל"ש לומר שמוכרח הי' דהא באמת אינו מוכרח דהא מרצון נפשו מכניס עצמו לידי חיוב ואפ"ה יש לו מצוה א"כ ממילא חשיב כנהנה מן האיסור ול"א מלל"נ משא"כ בחליצה או גט או עירוב פשיטא דהענין עצמו אינו בגדר מצוה דהא אם אינו רוצה להנשא לעולם אינו מצוה כלל בחליצה (זולת עפ"י דרך הקבלה ליודעי חן) או בגט דאין כאן שום מצוה בענין הגט עצמו א"כ ממילא לא חשי' נהנה מאיסור הנאה והגע עצמך אשה שאינ' זקוקה כלל ליבום וודאי פשיטא שמותר' לחלוץ מאיזה איש סנדל של ע"א דאיזה הנאה יש כאן וא"כ לא הי' ס"ד כלל לאסור רק באשה שלתועלת עצמה הלכה לחלוץ בזה שפיר אמרי' וודאי אילו הי' מצוה בהחליצה עצמה כמו ציצית שיש מצוה בעשייתה הי' כאן איסור מצד הנאת המצוה היכא שעושה מדעתו מכריח על הדבר. אמנם כאן בחליצה אין כאן מצוה מצד הענין או גבי גט ג"כ אין כאן מצוה מצד הגט. ואם הי' רוצה לכתוב גט על נייר של איסור הנאה שלא לגרש בו פשיט' שאין ס"ד כלל לאסור. וא"כ שפיר אמרי' מלל"נ כלומר דאע"ג דהי' לנו לאסור. אף שבעשי' הגוף הדבר אין כאן מצוה מ"מ מכח מה שנמשך לו תועל' מן הדבר ההוא הי' ס"ד דנחשב הנאה בזה כתבו שפיר הראשונים דאין זה חשי' נהנה מן האיסור דהאיסור אינו רק גורם להנאה שתבא לו אח"כ והרמב"ן כתב ג"כ שפי' כיון דבלא"ה ג"כ היתה יכולה להנשא רק מחמת המצוה הי' מעוכב' לא חשיב הנאה כלומר דזה הוי רק כמבריח ארי מנכסי חבירו כלומר דע"י סנדל זו נסתלק ממנה מה שהיתה עליה מעיקר' זיקת יבום. אבל אין זו הנאה ממש וז"ל הריטב"א במס' נדרים ט"ז ע"ב והיינו כמי דאמרי' פ' מצוה חליצה דסנדל של ע"א אם חלצה בו חליצת' כשרה משום דמלל"נ ואע"פ שבחליצה זו יש לה הנאה שהי' מותרת לשוק לא חשיב ההנאה כיון שאין ההנאה בגוף הסנדל עצמו עכ"ל אמנם אילו הי' כאן איזה סרך מצוה בחליצה עצמה גם זולת התועלת המגיע לה ע"י החליצה וודאי הי' לנו לאסור מצד כהנה באיסורי הנאה דכל שעושה המצוה בלי מכריח ומרצון נפשו חשיב שפיר הנאה רק כיון דאין כאן מצוה בחליצה עצמו כלל חשבינן לי' כמו אילו לא היתה זקוק ליבם כלל דפשיטא דהיתה ותר' לחלוץ כיון שאין כאן שום הנאה וכאן באשה שזקוקה כיון שהגם שיש לה הנאה ותועלת ע"י החליצה מ"מ לא חשיב הנאה מגופו של איסור למ"ש הראשונים שפיר אמרי' דחליצתה כשלה רק לכתחלה לא תחלוץ בע"א או משום דמא"ע או דמחזי כנהנה כמ"ש הרמב"ן שם ושום לבך לאלו הדברים ותראה כי הי' חילוק נכון בס"ד והא דכתבו הראשונים כאן בחליצה הטעם משום דמצוה לל"נ אע"ג דלפימ"ש לא חי' כאן ס"ד כלל לאסור מכח הנאת המצוה רק מכח התועלת המגיע ע"י החליצה וא"כ למה כתבו כלל הטעם דמלל"נ אמנם הענין הי' כך דהנהו גבי סנדל של ע"א הי' לנו לאסור מכח הבעל ומכח האשה דמכח הבעל תי' לנו לאסור מצד הנאת המצוה בחליצה אם אינו רוצה ליבם והאשה מבקשת לחלוץ ומכח האשה הי' לנו לאסור מצד התועל' המגיע לה ע"ז כתבו שפיר דמלל"נ כלומר ואין לאסור מכח הבעל דבעל וודאי עושה מצוה ול"ח הנאה דהא מוכרח הי' לחלוץ אם האשה מבקשת כמ"ש בס' החינוך מצוה תקצ"ט והעובר ע"ז ולא רצה ליבם ולא לחלוץ בטל עשה זה עכ"ל וא"ב אצלו הוי מצות חליצה מצוה חיובא ושפיר אמרי' מלל"נ דאי להנות נותנו הי' כאן הנאה מצד המצוה עצמה אמנם גבי' דיד' פשיטת שאין לאסור כלל ההנאה מצד המצוה דהיא אינו עושה שום מצוה בחליצה ורק מכח התועלת המגיע לה הי' ס"ד לאסור ע"ד כתבו שפיר הראשונים דאין זה חשיב נהנה מאיסור הנאה משא"כ בדבר שכשהי' מעושה יש לו מצוה כמו ציצית ומ"מ אינו מוכרח בדבר רק שהי' עצמו מכניס עצמו ברצונו לחיוב המצוה וודאי למאן דס"ל דהטעם דמלל"נ משום דל"ח לי' הנאה כיון שאינו עושה הדבר ברצונו בכה"ג שנוכל ליחס לפעולתו רצון עצמו בוודאי חשיב הנאה ואמרי' בכה"ג מצוה להנות ניתנו:
כא העולה מדברינו דיש ג' מיני מצות א' מצוה הכרחי' בלולב ושופר וכדומה ב' שאין באן כלל שום מצות רק שע"י צוי התורה מוכרח לעשות איזה דבר אם רוצה להשיג איזת תועלת כמו פעולת החליצה מצד האשה. הנה בשני חלקים אלו ל"ח נהנה מאיסור הנאה בחלק הראשון כיון שהי' מוכרח על הדבר לא נוכל ליחס הפעולה לרצונו וממילא ל"ח הנאה בחלק השני כיון שאעפ"י שהי' עושה אותו הדבר ברצון כדי להשיג איזה תועלת כמו ע"י חליצה שרוצה להיות ניתרת מזיקתה ג"כ לא חשיב נהנה דאין כאן הנא' מגופ' של איסור והפעולה בעצמו וודאי ל"ח הנאה דהא אפי' סרך מצו' אין כאן לגבי דיד' ולגבי דידי' שיש לו מצוה לא חשיב הנאה כיון שאצלו הי' מצוה חיוב' א"כ מכח הבעל ג"כ לא נוכל ליחס הפעולה לרצונו וממילא ל"ח הנאה. אמנם יש עוד חלק שלישי כמו ציצית אשר אינו מוכרח על הדבר ומ"מ אם הולך ועושה יש לו מצוה בכה"ג וודאי אמרי' כיון שהפעולה תתיחס לרצונו חשיב לי' הנא' מה שנהנה ונעשה רצונו ואמרי' בכה"ג שפיר מצות להנות ניתנו. וא"כ ממילא ל"ש לומר גבי כלאים בציצית מלל"נ ומתורץ קושי' החת"ס שהבאתי באות י"ח ודו"ק אמנם לפי מ"ש הגאון בס' מנחת חינוך מצוה שכ"ח דבמצוה שאינו חיוב' אינו מפסל מטעם מהב"ע כמו ציצית אע"ג שהי' מהב"ע מ"מ לא נוכל לומר שאין כאן ציצית על הבגד והארכנו בזה בסוגי' דמהב"ע א"כ היכא שעשה ציצית מצמר האסור בהנאה אע"ג דחשיב לי' הנאה מ"מ לא הי' לנו לפסול דהא אפי' אי מלה"נ אינו פסול רק מטעם מהב"ע כמ"ש בס' טורי אבן ובמצו' שאינו חיוב' ל"א מהב"ע:
(הגם דקושי' חתס"ו מתורץ שפיר אפי' לסברת הגאון הנ"ל דהא מ"מ גבי כלאים בציצית ע"כ רק מטעם עדל"ת דל"ל מטעם דמצו' ל"ח הנאה דהא מצוה שאינו חיוב' חשיב שפיר הנאה ואע"ג דלא מפסל מטעם מהב"ע עכ"פ לא הי' ציותה לצו התורה לעשות ציצית בכלאים וע"כ רק משום דעדל"ת) מ"מ יש לעיין עוד בהך סברת הגאון דכאן י"ל שפיר כיון דאם נימא דהציצית פסולי' מתקנים אנו עכ"פ האיסור שלא יהנה מן הצמר האסור בהנאה אם ירצה לעשות מצוה וללבוש ציצית בכה"ג אמרי' שפיר אפי' במצוה שאינו חיובא נמי מהב"ע כדי שלא יעבור למפרע על איסור הנאה ותדע שהרי ר' יהודא דס"ל מלת"ב כתבו התוס' במס' גיטין נ"ו ע"א דר"י ל"ח למהב"ע ומ"מ הכא פוסל כדי שע"י שהי' פסול ניתקן האיסור וא"כ כמ"ש האחרונים עי' בכ"ס לאו"ח סי' ק"ת וא"כ ה"נ אפי' אי נימא כסברת הגאון הנ"ל דבמצוה שאינו חיובי איכו מפסל מטעם מהב"ע דווקא בכה"ג היכא שע"י שהי' פסול לא ניתקן האיסור משא"כ הכא שניתקן האיסור שלא יתנה אפי' לסברת הגאון הנ"ל נוכל לומר דפסול וקם דינ' דבציצית ל"א מלל"נ ודו"ק):
חלק הרביעי נבאר בס"ד במקום שאין מצוה כלל בעשיית הדבר ההוא רק ע"י שאינו רוצה לעבור על איסור עושה אדבר ההוא אם הי' מי בכלל דמלל"נ: (כב) לעיל באות ה' הבאתי לשון הרמב"ן מס' יבמות ק"ג מ"ש לענין חליצה בסנדל של ע"א דאע"ג דשרי' להנשא ע"י החליצה כיון דלא מעכב בה אלא המצוה לאו הנאת הי' כלומר כיון שאם היתה רוצה לעבור על איסור תורה היתה יכולה לינשא בלא חליצה נמי וא"כ אינו נהנית מן החליצה רק מה שעושה הדבר בלא איסור אמרי' בי' מלל"נ וראה מ"ש הרמב"ן ואע"ג דהכא בעי לאנסובי ובלא חליצה לא נסבי לה וא"כ הוי רבות' טפי דהא הי' מקום לחלק דדוקא היכא שהברירה בידו לעבור על ד"ת באין מוחה ומעכב רק שגזירת ד' מונע אותו לכך אמרי' דל"ח הנאה ומלל"נ משא"כ גבי חליצה אף אם הי' תרצה להנשא באיסור מ"מ אחרים מסתמא לא חשיד' לעבור על האיסור א"כ בכה"ג הי' ס"ד דחשי' שפיר נהנה מן האיסור כיון שאין הברירה בידה לעבור על האיסור וז"ש הרמב"ן ובלא חליצה לא נסבי לה כלומר שאחרים לא ישאו אותה בלא חליצה מ"מ אפי' בכה"ג אמרי' דלא דחשיב הנאה רק מה שא"צ לעבור על מצות הבורא ית"ש ואמרי' שפיר מלל"נ וכבר כתבנו לעיל מה שקשה על סברא זו מסוגי' דמס' עירובין ל"א ע"א עי"ש. ב' הפרמ"ג לאו"ח סי' ספ"ו ס"ק י"א באשל חבי' דלחי מעצי אשרה כשר והא נהנה שמטלטל ולסברת הרמב"ן א"ש דהא אם הי' רוצה הי' מטלטל אפי' בלא לחי רק שגזירת הבורא מעכב עליו. וא"כ אינו נהנה ע"י הלחי רק מה שא"צ לטלטל באיסור ל"ח נהנה ואמרי' בכה"ג מלנ"נ ג' הפלתי סי' י' ס"ק ג' כתב דלכך בשוחט בסכין של ע"א אמרי' דהבהמה אינ' אסורה משום שנתנה מע"א כיון דשחיטה הי' מ"ע אמרי' מלל"נ ובס' תוס' שבת סי' שפ"ו ס"ק כ"ב כתב וז"ל ולפי מ"ש ליתא דהא איכא הנאת הגוף ע"י השחיטה שאוכל משופי' שופי' עי"ש אמנם אחרי העיון קצת נראה להדי' דסברת הפלתי הי' נמי כסברת הרמב"ן כיון שהי' יכול לאכול בלא שחיטה בסכין נמי ר"ק ע"י שאינו רוצה לעבור על איסור תורה מוכרח הי' לשחוט לא חשיב נהנה מן האיסור משום דמלל"נ. ואינו יודע מה יענה התוס' שבת להך דלחי שעשאו מעצי אשירה כשר דהי' ממש כסברת הרמב"ן ובס' תוס' שבת לא אביא שם כלל דברי הרמב"ן:
כג אמנם באמת מהך סוגי' דמס' עירובין דאי מערבין לדבר הרשות אסור להניח בביה"ק קשה גם על הך דלחי שעשאו מעצי אשרה לא בימא גם לענין עירוב כיון שאינו מעוכב מלילך לתחום רק מחמת שאסרה התורה לא חשיב נהנה כמה שהקשיתי על הרמב"ן במס' יבמות. וראיתי בס' נדפס מחדש ספר המקנה מכבוד ידי"נ הגאון מוה' זיסמן סופר שהביא קושיא זו בשם הגאון בעל ישועות יעקב והגאון בעל ישועות יעקב תירץ כיון שלחי שנעשה מאליו מתני וכעת הי' מחיצה ורה"י וכי יעלה על דעתך שדבר שאסור בהנאה לא יהי' רה"י. מ"מ לא הבינותי האיך יתור' לו לכתחלה לטלטל ע"י לחי זה הא בכל פעם שמטלטל הי' נהנה ע"י הדבר שאסור בהנאה. אמנם יש להסביר עפ"י מ"ש דכל שאין מכוין ליהנות מן האיסור לא חשיב נהנה וא"כ א"ש בלחי כיון שא"צ לכוין שיהי' עומד שם לשם לחי. והרי נעשה רה"י מאליו ולכך מותר אח"כ לטלטל. ובחליצה לפימ"ש בשו"ת ח"צ סי' א' דכוונת חליצה הי' רק שתתכוין לקנות עצמה ולא בתורת מצוה. ומתרץ שם קושי' התוס' מס' יבמות ק"ד. ע"ב ד"ה והא אמרי אמאי הו"א דקטנה חולצ' בפעוטות והא לאו בת דעה הי' ותירץ דאי לאו דאיש כתי' בפרש' ומקשינן אשה לאיש שפיר מהני דהא דעת אחרת דהיינו הבעל מקנה אותה וזוכ' לעצמ' מה"ת היכא דדע"א מקנה אותה. וא"כ א"ש דעת הרמב"ן דשפיר כשרה החליצה בסנדל של ע"א דמצד הבעל הוי כשאר מצוה שהרי אינ' נהנה כלל ומצד האשה לא חשיב הכאה שהרי א"צ לכוין בחליצה וכל שאינו מכוין לא חשיב נהנה ועי' בישועות יעקב לאה"ע סי' קס"ט ס"ק י"ד וס"ק ט"ו ודו"ק. וא"כ הי' מתורץ בזה מה שהקשיתי באות ה' על הרמב"ן ממס' עירובין דחליצה דמי' ללחי ובעירובי תחומין בעינן כוונ' דווקא לקנות שבית' ושפיר חשיב נהנה מן האיסור כשמערב לדבר רשות. אמנם כ"ז דוחק דהא מ"מ ליתא להדי' מס' יבמות ק"ב ע"ב דבעי' שיכוונו שניהם וא"כ אפי' אי נימא דל"ב רק כוונה קנין כמ"ש הח"צ מ"מ הרי הי' נהנית מן האיסור:
כד ויש לחלק עוד באופן אחר בין חליצה ובין קנין שבית' בביה"ק דבחליצה גוף המעשה מה שהי' עושה הוי הנאה שלכד"ה דאטו דרך הנאה מן הסנדל הי' בחליצה. ואע"ג דמה שהיבם לובש הסנדל כד"ה מקרי כבר כתבנו דמן היבם לא קשי' דהרי הוא אינו נהנה כלום רק מה שעושה המצוה ומלל"נ. ומה שהי' חולצ' הוי שלכד"ה משא"כ קנין שבית' שמניח העירוב ומשתמש בקרקע ביה"ק האסור בהנאה הוי כדרך הנאתו שהרי דרך הקרקע להשתמש בה ולכך כל שמערב לדבר הרשות לא מהני ודבר זה למדתי ממ"ש בס' אבני מלואים בשו"ת שבסוף הספר סי' כ"א וז"ל ולמ"ד מערבין לדבר הרשות הרי נהנה מגופו של איסור שנעשה לו ביה"ק מקום לקנות שם שביתתו רק היכא שמערב לדבר מצוה כאן איסור דמצוה הי' לקנות שביתתו זאת עי"ש ובסי' כ"ח ס"ק ס'. והנה אם שחילוק נכון הי' מ"מ אין לשון הרמב"ן מ"ש דכל שהי' מעוכב רק מחמת המצוה ל"ח הנאה אין סובל זה החילוק. והנראה לי יותר נכון הי' דהנה י"ל דכל דבר שא"צ רק לסלק ממנו האיסור לא חשיב הנאה והוי כמבריח ארי מנכסי חבירו כמה דאמרי' גבי מודר הנאה דמותר לפרוע חובו עי' יו"ד סי' רכ"א וא"כ ה"נ מה שנסתלק ממנה זיקת היבום ל"א סנדל של חליצה וכן גבי לחי דנעשה ע"י רה"י אין זה רק כמסלק היזיק' ול"ח הנאה אמנם היכא שגם בשעה שנהנה עדיין צריכין להשתמש באיסור הנאה וודאי הנאה מקרי והנה לענין קנין סביפ' הרי צריך שנחשוב זה המקום לדירתו וקניתו כל היום לא רק בשעה שהולך לערב דהא אין יכול לערב חצי היום למזרח וחצי היום למערב וא"כ גם בשעה שנהנה והגיע למקום שרוצה להיות שם עדיין צריכין אנו לומר דשם במקום העירוב הי' ביתו ולכך אם הי' דבר הרשות הרי נהנה עדיין מן האיסור משא"כ לענין חליצה בשעה שהי' נהנה ונשאת אין אנו צריכין כלל לדבר האסור בהנאה רק בשעת חליצה נסתלק ממנה דבר המעכב' מלהנשא אח"כ דהיינו הזיקה שהי' עליה וכן בלחי ע"י שהועמד שם כבר נעשה המקום רה"י שפיר אמרי' דלא חשיב רק סילוק הזיקא ולא מקרי נהנה מן האיסור ודו"ק. וכעין הך סברא מביא בס' המקנה מהגאון ר' משה שיק ז"ל עי"ש. וכן לענין שחיטה נמי א"ש מ"ש הפלתי דמלל"נ דשם נמי ע"י שנשחט נסתלק מהבהמה האיסור שאינו זביחה ולא הוי רק כסילוק הזיקא. ובקנין שבית' צריכין שיהי' קנין ביתו בביה"ק כל היום ודו"ק ויבואר עוד בס"ד מ"מ מצאנו ראי' ברורה לסברת הרמב"ן מהך דלחי שעשאו מעצי אשירה דכשר אע"ג שנהנה שיכול לטלטל והיינו כמ"ש הרמב"ן כיון שאינו מעוכב רק מחמת המצוה דהיינו גזירת הבורא ית"ש לא חשיב נהנה והי' ממש כמ"ש הרמב"ן לענין חליצה ודו"ק:
חלק חמישי נבאר קצת לקוטים וסברות בענין מלל"נ:
כה בענין היכא דאיכא הכאת הגוף בהדי הנאת מצוה דעת הנמ"י במס' נדרים במתני' דקונם שאני משמשך דאפי' בי איכא הנאת הגוף כמי אמרי' מלל"נ וז"ל שם וא"ת דנהי דחייל נדר' על דבר מצוה וה"ה הכא דאיכא מצו' פ"ו מ"מ הא קיי"ל דמלל"נ ואמאי לא תשמש תשמיש עונה דהי' מצו' כדאמרי' המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה י"ל דאפשר דשאני הכא דאפשר לקיים מצוותו באחרת וא"כ אם אמר הנאת כל הנשים עלי וזרע אין לו לא חייל נדר' עלי' דמלל"נ והא דתני' הנודר הנאה מן המעין אסור לטבול בו בימות החמה לפי שנהנה הנאת הגוף מצי למימר שאין עצות טבילה במעין ובימות החמה כמצוא שופר ותשמיש של מצוה אבל הריטב"א כתב דתשמיש של מצות אע"ג דמלל"נ מ"מ פ"ר ולא ימות היא דא"א דלא מתהני מופו בתשמיש ודמי' למודר הנאה ממעין ותמהני היכי דמי' מצות טבילה במעין ובימה"ח למצוה פ"ו עכ"ל הנך רואה דדעת הריטב"א דבכל המצוה כל היכא דאיכא הנאת הגוף ל"א מלל"נ ושיטת הנמ"י דווקא במצות טבילה במעין שאינו מצוה כ"כ והיינו לפי שאינו רק הכשר מצות בכה"ג אמרי' כל היכא דאיכא הנאת הגוף ל"א מלל"נ משא"כ במצות תשמיש ושופר שהענין עצמו הוי מצוה אפי' בי איכא הנאת הגוף נמי אמרי' מלל"נ וכן הי' שיטת הרשב"א. אמנם דעת הר"מ דהשמיט הך דנודר הנאה מן המעין דלא יטבול בימות החמה משמע דס"ל דאפי' במצוה כי האי שאינו רק הכשר מצוה ואיכא הנאת הגוף נמי מ"מ אמרי' מלל"נ. אמנם דעת הר"נ והריטב"א דאפי' במצוה גמורה נמי היכא דאיכא הנאת הגוף נמי לא אמרי' מלל"נ וכן משמע דעת התוס' מס' שבועות מ"ד ע"ב ד"ה ור' יוסף דהקשו האיך אמרי' במודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה והא מתהני פרוטה דר' יוסף ותירצו שאפשר לו לתקוע או לטבול במעין בשעה שלא יבא עני לשם משמע הא לא"ה כל דאיכא הנאת הגוף כמי ל"א מלל"נ:
כו הפרמ"ג לאו"ח בפ"כ חלק ד' אות ו' כתב וז"ל ומ"מ כתבנו לעיל אם צריך לפזר מעות על המצוה כגון שיש לו שמן ערלה וצריך נר חנוכה ויכול ליקח במעות י"ל כה"ג מצות להנות ניתנו דהריוח מזומן הי' וכי אמרי' דלל"ב היכא דא"א בענין אחר עכ"ל והנה הא פשיטא דהיינו דווקא לשיטת הסוברים דכל היכא דאיכא הנאת הגוף ל"א מלל"נ משא"כ אי אמרי' אפי' היכא דאיכא הנאת הגוף מלל"נ א"כ מה בכך שיש לו הנאת מעות מיד מ"מ הרי מצוה הי' עושה וכן לשיטת הרמב"ן מס' יבמות ק"ג ע"ב שהבאתי לעיל דכל שאינו מעוכב רק מחמת המצוה לא חשיב לי' הנאה א"כ מאי בכך שיכול ליקח במעות שמן אחר מ"מ עכשיו לא מחתני מידי מהשמן של ערלה רק מה שמדליק בו נר מצוה א"כ לא חשיב הנאה לשיטת הרמב"ן ובלא"ה לא זכיתי להבין דא"כ גבי שופר של עולה נמי משכחת לה שמרויח מעות מזומן מיד דהא אי לאו אותו השופר הי' קונה לעצמו שופר אחר בדמי' ועכשיו שיוצא ידי חובתו באותו השופר הרי יש לו ריוח מזומן. ואי נימא דמיירי שאין כאן שופר אחר א"כ הדרא קושי' לדוכתא מה שהקשה בהגהת טעם המלך פ"ח מהלכות לולב אמאי ל"א לר"י אתי עשה דשופר ודחי ל"ת דמעילה וצריך ע"כ לומר דמיירי דיכול לקיים את שניהם שיש שופר אחר. ואלמא אפי' בכה"ג נמי אמרי' מלל"נ והוי יודע שראיתי דבר נפלא ברש"י מס' עירובין ל"א ע"א ד"ה הא דרבא וז"ל תוקעין בשופר של עולה משמע דס"ל לרש"י דאע"ג דהכא בסוגי' קאמר רבא רק יצא משום דמלל"נ משמע הא לכתחלה לא מ"מ היינו רק משום דר"י נקיט לא יצא אמר איהו יצא אבל לפי האמת כי אמרי' מלל"נ שרי אפי' לכתחלה. וזהו דלא כשיטת הר"מ פ"א מהל' שופר שהרי איהו כתב דאין תוקעין בשופר של עולה אע"ג דמלל"נ מ"מ לכתחלה אסור. ועי' פ"ה מהל' איסורי המזבח מ"ש הר"מ אין מביאין מנחות ונסכים לא מטבל ולא מערלה ולא מכלאי הכרם ושם הביא המל"מ דברי תוס' מס' חולין ק"מ ע"א ד"ה למעוטי דקרבן לא מקרי הנאה דמלל"נ והנה לכאורה י"ל דהר"מ נמי ס"ל כמ"ש הפרמ"ג שהבאתי כאן דכל שהי' צריך ליתן מעות ל"א מלל"נ וא"כ ה"נ גבי מנחות ונסכים כיון שאם לא הי' לו אות' של ערלה הי' צריך ליקח אחרים תחתן הוי כמו הכאה וריוח מזומן ואמרי' מצות להנות ניתנו אמנם לפי מ"ש בשיטת הר"מ דאפי' כי איכא הנאת הגוף נמי אמרי' מלל"נ א"כ מאי בכך שיש לו ריוח מזומן מ"מ לא גרע מהנאת הגוף דעלמא דאפ"ה אמרי' מלל"נ ולענין קרבן י"ל דצריך להביא דווקא דבר כזה שמחסר ממונו בכך וכבד את ד' מהונך כתי' וכל שמביא איסור הנאה לאו ממונו מקרי. מ"מ כתבנו דעת רש"י להדי' דאפי' לכתחלה שרי היכא דאמרי' מלל"נ (ועי' במל"מ פ"ה מהל' אישות בד"ה ודע דסברת הרא"ש בדברי המגיה שם) וי"ל דאי אמרי' דמלל"נ היינו משום דחשיב לי' שלא כדרך הנאה שפיר אמרי' דלכתחלה אסור דשלכד"ה עכ"פ לכתחלה אסור דהא קצת הנאה עכ"פ מקרי משא"כ אי אמרי' כמ"ש לעיל אות ט' דמצוה לא חשיב שום הנאה א"כ אפי' לכתחלה נמי שרי כי אמרי' מלל"נ וא"כ א"ש מ"ש רש"י בדברי ר' יהודא דמצות לאו הכאה הי' כלומר דלא חשיב שום הנאה והא דלא קאמר ר"י דמותר לתקוע לכתחלה בשופר של ע"א היינו משום דע"א מאיס למצוה וכן כתב הרמב"ן במס' יבמות ק"ג ע"ב לחד טעמא דלכתחלה מיהת לא תחלוץ בסנדל של ע"א משום דמאיס משמע הא לא"ה אפי' לכתחלה שרי אי אמרי' מלל"נ אמנם שם כתב עוד טעם אחד דלכתחלה לא משום דמחזי כנהנה וצריך לומר דלהך טעמא ס"ל דמצוה עכ"פ שלכד"ה מקרי ולכך כתב דלכתחלה לא משום דמחזי בנה' כלומר דהנאה כל שהוא עכ"פ הוי ולכך אסור לכתחלה אמנם הא וודאי דסברת הפרמ"ג מ"ש דכל שהוא צריך מעות ליקח המצוה ונהנה מאיסור הנאה הוי כריוח מזומן ול"א מלל"נ אינו עולה לדעת הרמב"ן במס' יבמות דהא לדידי' שום הנאה אפי' הנאת הרשות לא מקרי הבאת כל היכא שהי' יכול להנות בלא"ה כגון גבי חליצה שהיתה יכולה להנשא באיסור או גבי טלטול לחי שכתבנו לעיל שיכול לטלטל באיסור א"כ פשיטא ה"ה ה"נ גבי ערלה הי' יכול להרויח המעו' שלא להדליק כלל נ"ח וא"צ להוציא מעותיו ורק לצורך המצוה הי' מדליק מערלה א"כ בכה"ג ל"ש לומר דהוי הנאה דהא מ"מ עיקר הנאה הי' רק מחמת המצוה ודו"ק היטב: (כז) שוב ראיתי כעין סברת הפרמ"ג שכתבנו דהיכא דאי' לי' הנאת ממון ל"א מצות לל"נ בתוי"ט מס' נדרים פ"ד משנה ב' שכתב שם דהמודר הנאה מחבירו שוקל שקלו וכתב וז"ל וק"ל דאפי' כי אמרת מצוה בעלמא עביד כלומר ומצוה לל"ב ולא חשיב הנאה לענין מודר מ"מ נמצא שזה נהנה וניצל מתביעות ממון והרי מהנהו ותירץ דמיירי שזה שלח כבר שקלו רק שנאבד דבכה"ג פטור מלשלם ע"ש וא"כ משמע להדי' דדעתו נמי דכל היכא דאיכא הנאת ממון ל"ש לומר מצות לל"ב וא"כ הי' ג"כ להיפוך מסברת הרמב"ן שכתבנו דהרי לסברת הרמב"ן מה בכך שמהנהו הא מ"מ אי בעי הך שלא לשקול שקלו אין לו שום הפסד רק שהמצוה גורמ' לו שמחוייב לשקול וא"כ בכה"ג לא חשיב הנאה לסברת הרמב"ן. אמנם שבתי וראיתי דאין ראי' מדברי התוי"ט לסברת הפרמ"ג דהתם גבי שקל שפיר חשיב הנאה דהא הגזברי' ממשכני' אותו על כך וא"כ חשיב שפיר הנאת ממון דהא אפי' אם ירצה שלא לקיים המצוה כפהו הב"ד על כך וא"כ ל"ש סברת הרמב"ן דאין מעכב בו אלא המצוה דדווקא גבי חליצה אין לה שום הנאת ממון רק מה שא"צ להנשא באיסור בזה כתב הרמב"ן שפיר דלא חשי' הנאה משא"כ גבי שקל אם לא ירצה ליתן יכפהו ע"כ שפיר כתב התויו"ט דחשי' הנאה מה שניצל מתביעות ממון וא"כ גבי נ"ח דל"ש תביעות ממון וודאי שפיר י"ל דלא חשי' הנאה כלל אע"ג שמרויח שא"צ לקנו' שמן אחר. וז"ל השיטה מקובצת מס' כתובות ק"ח ע"א בד"ה בשלמ' שוקל שקלו ולפום הכי קתני גבי המודר הנאה מחבירו שוקל שקלו דכיון דבלא"ה תורמי' ב"ד בעבורו אשתכח דלא מהני לי' ולא מידי מאי אמרת שהי' חיסור מצוה ונמצא שזה פורע ומהנהו האי לאו הנא' מיקרי דכיון שנתכפר מן הקרבן שהי' עליו לחיוב וכו' לא מיקרי' הנאה כדקיי"ל המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצות לל"ב עכ"ל ועי' בחי' הפלאה שם הרי להדי' דאע"ג דאלולי שהי' חבירו שוקל עבורו הי' שוקל משל עצמו שלא לחסר המצוה מ"מ כיון דאין לו הנאה אחר' רק המצוה אע"ג שמרויח ממון לא חשיב הנאה והי' היפוך מסברת הפרמ"ג רק היכא שאלולי שהי' שוקל עבורו הי' ממשכנים אותו א"כ יש לו הנאת ממון גם זולת המצוה מה שאין ממשכני' אותו בזה כתב שפיר התויו"ט דבכה"ג לא הוי אמרי' מלל"נ ודו"ק היטב:
כח אמ"ו נ"י הגאון ר' אהרן אב"ד דק' מיהאלאוויטץ כתב לי קושי' אחת ממתני' דמס' יבמות פי"ג משנה י"ג דיבמה שנדר' הנאה בחיי בעלה מיבמה כופין אותי שיחלוץ לה וקשי' למ"ד מצוה להנות ניתנו א"כ אין רשאי לחלוץ ממנו כיון שנדר' הנאה ומצוה להנות ניתנו. אמנם לפימ"ש לעיל באות כ' דחליצה לא מקרי' מצוה רק לגבי הבעל ולא לגבי' דידה דהא אי אינו רוצה להנשא אין כאן שום איסור לגבה וא"כ א"ש דבשלמ' במצות תק"ש שהי' הכרחי' שפיר ס"ל למ"ד דמצוה להנות ניתנו דגוף המצוה חשיב הנאה דע"י אותו השופר שאסור בהנאה או ע"י חבירו המודר ממנו הנאה עניים המצוה ומצוה חשיב הנאת משא"כ גבי חליצה גוף החליצה לא חשיב מצוה וא"כ שפיר מותר לחלוץ ממנו מאי תאמר יש לה הנאת שתהי' מותרת להנשא אח"כ לזה שפיר י"ל דהא אין לה הנאה מגוף האסור בהנאה וכמו שמתרצין לשיטות הסוברים דהיכא דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה ל"א מלל"ג והקשו מחליצה ותירצו דמה שמותר' להנשא אינו בא ההנאה מגוף הדבר האסור רק מה שגורמ' לו ההנאה אח"כ לא חשיב הנאה כמ"ש לעיל ה"נ מצינו לתרוצי למ"ד מצות להנות ניתנו דההנאה שמגיע לה אח"כ לא חשיב הנאה ורק אי הוי גוף החליצה מצוה הי' אסור לחלוץ למ"ד מצות להנות ניתנו משא"כ כיון דבאמת אין גוף החליצה מצוה לגבי דידה שפיר מותרת לחלוץ ול"ש מצות להנות ניתנו כיון דאין כאן מצוה ודו"ק היטב: