אור ברסלב
תבואות השדה חלק א שער מצוות צריכות כוונה › שער ב

תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש

שער מצוות צריכות כוונה · שער ב

שער א

שער ב למדנו על שבת שובה בעזר אלקי שוכן מעונה אשאל ממנו וחנינו דעה ובינה בסוגי' דמצות צריכות כוונה ר"ה כ"ח ע"א:

בסוגיא זו יבארו כמה מצוות הצריכ' כוונה ונבאר כל מצוה ומצוה לפי מדריגתה ואלו הן המצוות. א' מצה. ב' שופר. ג' ק"ש. ד' מגילה. ה' לולב והי' במס' סוכה מ"ב ע"א גבי מי ששכח והוציא הלולב בשבת ביו"ט הראשון לר"ה דמחלק שם הגמ' דהיכ' שכבר יצא חייב ופריך והא מדאגבי' נפק בי' ומשני אביי כשהפכו וכ' שם התוס' דמוכח דס"ל מצוות אין צריכת כוונה דאי ס"ל מצוות צריכת כוונה לא הוי צריך לשנוי כשהפכו דבלא"ה לא יצא כיון שלא נתכוין לצאת ובחי' פנ"י שם במס' סוכה כתב דאפי' א"א מצוות צריכ' כוונה מ"מ הכא לא הוי טעה בדבר מצווה כיון דממה שהוציאו לר"ה ולא נתכוין הי' מחמת שלא ידע שאין להוצי' הלולב לר"ה דאלא"ה לא הי' מוציאו והי' נתכוין לצאת בו מיד וממילא הוי כשוגג בעלמא:

והנה מדברי התוס' בסוכה ל"ט ע"א ד"ה עובר דכתבו דהיכ' שלא נתכוין לצאת לא יצא א"כ הו"מ לשנויי דמיירי בשנתכוין שלא לצאת מעיקר' דלכ"ע לא יצא וכן הקשה בחתס"ו בחי' לפרק לולב הגזול ועי' בס' טורי אבן במס' ר"ה בסוגיין ונ"ל דע"כ ל"א בשנתכוין שלא לצאת דלכ"ע לא יצא היינו אם במכוין רצה שלא לצאת משא"כ בלולב דהא שנתכוין שלא לצאת מעיקר' הי' מפני שלא ידע דמצוות לולב יכול לקיים מה"ת אפי' בלא סדר הנענועי' א"כ הא דנתכוין שלא לצאת הי' רק מחמת טעות שלא ידע שיוצא נמי בכה"ג דאי הוי ידע שיוצא נמי בכה"ג הי' מתכוין לצאת א"כ לא דמי לשאר נתכוין שלא לצאת. אמנם מדברי הרבינו שמואל שהביא הר"י בסוף פ"ק דמסכת ברכות גבי פתח בחמר' וסיי' בשכרא התם נמי מה שלא נתכוין לצאת הי' נמי מחמת טעותו שהי' סבור שהי' יין ולכך לא הי' כוונתו על השכר. וחזינן דאפ"ה מקרי נתכוין שלא לצאת ואולי דהתם שאני מפני שהי' מצוה התלוי באמיר' בעלמ' וכמה שמחלק הר"י שם לענין ק"ש והביאו הב"י בסי' תקפ"ט ודווקא בכה"ג קאמר הר"ש דמהני מה שנתכוין שלא לצאת אע"פ דהי' בטעות משא"כ במידי דתלוי במעשה כמו נטילת לולב שעושה מעשה ל"א דהיכ' שנתכוין שלא לצאת לא יצא רק היכא שאינו רוצה לקיים המצוות משא"כ היכא שכוונתו לקיים המצוה רק שמחמת טעותו נתכוין שלא לצאת זה לא מקרי נתכוין שלא לצאת כיון דהי' מחמת טעות ולכך הוצרכו לתרץ כשהפכו: והנה הב"י בסי' תע"ה ובסי' תקפ"ט הביא פלוגתא דרבינו ירוחם והרא"ה בהא דכפאו ואכל מצה דלרבינו ירוחם כשהי' יודע שהי' מצה ולא רצה לצאת לא יצא ולהרא"ה אפי' צווח שאינו רוצה לצאת לא יצא ואדרבה כשהי' סבור שהי' חול מקרי להרא"ה מתעסק בעלמ' ולא יצא מ"מ אפש"ל דלר"י נמי ל"א כשאינו רוצה לקיים המצוה דלא יצא רק כמו התם שידע באמת ואפ"ה אינו רוצה משא"כ הכא גבי לולב שמה שלא רצה לצאת מעיקר' הי' רק מחמת טעות זה לא מקרי נתכוין שלא לצאת וא"ש דברינו הנ"ל ודו"ק:

ולפ"ז אפשר לחלק עוד דאפי' למ"ד מצ"כ היינו כשהמצות לפניו לעשות ואינו מכוין ל"א דסתמ' לשמה משא"כ גבי לולב דמה שלא נתכוין מעיקר' הי' מפני שהי' סבור שאין יוצאין כלל בלא סדר הנענועי' ואי הוי ידע ששפיר יוצאי' בל"ז הי' מכוין באמת לצאת א"כ מה שלא נתכוין לא הי' מפני קלות המצוה בעיניו לעשות כמצוות אנשי' מלומדה רק שהי' סבור שלא יכול עדיין לקיים המצוה אפי' למ"ד מצוות צריכה כוונה מודה דיצא דהא באמת הולך ועוסק במצוה וכוונתו לקיים המצוה רק שהי' ע"ה שאינו יודע שיכול לצאת כמה שהי' עכשיו לפנינו וא"כ אפי' אי אביי ס"ל מצ"כ מ"מ התם הוי יוצא כיון דמה שלא נתכוין הי' רק מחמת טעותו ולא מחמת קלו' המצווה בעיניו ולכך הוצרך לתרץ כשהפכו דאלא"ה הוי יצא ולא קאמר אביי דמצ"כ רק היכא שיודע שהמצות לפניו ובידו לעשות כתיקנה ואפ"ה אינו מכוין רק בכה"ג קאמר אביי דלא יצא ודו"ק:

פ"ב בו יבואר שיטת הפוסקים במצוות צריכות כוונת הר"ן כ' בפ"ג דמס' ר"ה דעת הרי"ף מדהשמיט הך דכפאו ואכל מצה ודרבא דאמר התוקע לשיר יצא ולא הביא רק דר"ז משמע דס"ל דמצ"כ וכן דעת בה"ג הביאו הב"י סי' ס' באו"ח וכן דעת הרא"ש דמצ"כ והנה מדכ' הב"י בסי' תע"ה דאי ס"ל מצ"כ לא קיי"ל דאכל מצה בלא מתכוין יצא ותמ' על הטור שהביא בסתמ' דאכל מצה בלא מתכוין יצא משמע דס"ל להב"י דלמאן דסובר מצ"כ אפי' במידי דאכיל' נמי צריך כוונה ול"א שכן נהנה כס"ד דהגמ' אמנם להטור אפש"ל דס"ל באמת לחלק בהכי אמנם מה דקשה בדברי הטור שהביא מ"ש הר"ח הי' נכפה ואכל מצה בשעת חליו לא יצא וכ' הטור וז"ל ואינו יודע אם הי' פוסק דמצ"כ או אפי' למ"ד אצ"כ מודה דכה"ג לא יצא וקשה שהרי הר"מ פסק להדי' בפ"ו מהל' חו"מ הך דאבוה דשמואל היכא דאנסוה:

והנה טרם שנבאר דברי הטור נבאר בס"ד דברי הר"מ ונציעה איזה קושי' בסוגי' דגמ'. א' הקשו הר"נ והה"מ בפ"ב מה' שופר דברי הר"מ אהדדי דבפ"ב מהל' שופר כתב דהיכ' דלא נתכוין השומע לצאת לא יצא אלמ' דמצ"כ ובפ"ו מהל' חו"מ כ' אנסוה לאכול מצה יצא אלמ' דס"ל דמצות אין צריכת כוונה והלח"מ בפ"ב מהל' שופר הקשה נמי מקריאת שמע דבק"ש כ' הר"מ דאפי' לא כיון לבו רק בפסוק הראשון והשאר הי' קריאה ע"י שהי' מגיה נמי יצא אלמ' דמצאצ"כ. והנה בפ"ב מהל' מגילה כ' הר"מ הקורא המגילה בלא כוונה לא יצא וכ' שם הה"מ ואילו במגילה כ"ע מודה דבעי כוונה. והנה הפר"ח באו"ח סי' תר"צ הביא ראי' לדברי הה"מ מדלא פרי' הגמ' ממתני' דמגילה הי' דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא למ"ד מאצ"כ מוכח מזה דבמגיל' לכ"ע צריך כוונה ועי' בתוס' רבינו יהודא החסיד במס' מברכות פ"ב שהקשה כן מ"ט לא פריך הגמ' במס' מגילה כמו במס' ברכות ע"ש ועי' בלח"מ בפ"ב מהל' מגילה. והנה אנחנו לא נדע טעמ' דמגיל' בעי כוונה טפי משאר מצוות ול"ל כמ"ש הלח"מ שם משום דאינו עושה מעשה לכך בעי טפי כוונה דא"כ לא הי' להה"מ לומר במגילה אלא משום דלא הוי מעשה כמ"ש בפ"ב מהל' שופר לחלק בין שופר דהעיקר הי' השמיע' ובין מצוה דתלוי במעשה. וראיתי בס' ברכ"י באו"ח סי' תפ"ט שהביא בכוונת הה"מ לחלק דבמגילה לכ"ע בעי כוונה משום פרסומי ניסא ונבאר עוד בס"ד מזה ובפרמ"ג או"ח סי' תר"כ הבי' דמגילה דהי' דברי קבלה הוי כד"ת ולכך צריך כוונה והי' עפ"י מ"ש המג"א סי' ס' ס"ק ג' בשם הרדב"ז דמצות דרבנן א"צ כוונה ובזה ניחא מ"ש הר"מ בק"ש דא"צ כוונה רק בפסוק ראשון משום ד"ת לא הוי רק פ"ר ע"ש. והנה קשה כיון דבגמ' אינו מחלק אליב' דרבי בין מצה ושופר מ"ט מחלק הר"מ וכמו שתמהו הראשונים. ב' קשה לרבא כיון דבאמת איכא צריכת' לחלק בין מצה לשופר או כמ"ש הגמ' דשאני מצה שכן נהנה או כמ"ש הה"מ דמצה הוי מעשה ושופר כיון שעיקר הי' השמיע' לא מקרי מעשה א"כ היכא הי' פשיטא לי' לרבא מהך דאבוה' דשמואל התוקע לשיר יצא כיון דיש לחלק ביניהו. ג' אי נימא דרבא ס"ל דשופר נמי חשיב מעשה א"כ מאי פריך הגמ' מק"ש כיון דהתם לא הוי רק אמירה בעלמ' וכבר הקשו קושי' זו הפנ"י ובס' כפ"ת. ובס' שיט' מקובצת ריש פ"ב דמס' ברכות הקשה מאי פריך מק"ש למ"ד מצות אין צריכ' כוונה דלמא מיירי התם רק בכוונת הענין ולא בכוונה לצאת והצל"חתי' דזה באמת תירוצא דהגמ' לא לקרי פ' שיבין כוונת הענין ד' הקשו בתוס' ד"ה אמר רבא מ"ט לא הוכיח רבא התוקע לשיר יצא מבריית' דפ' ע"פ קי"ד אכלו בלא מתכוין יצא. ה' הקשה הפנ"י מ"ט לא קאמר רבא סתמא ש"מ מאצ"כ. ו' הקשה המג"א סי' ר"ד ס"ק ב' לפי מאי דפסק שם הרמ"א בשם הרא"ה דאם אונס הי' לאכול אינו מברך דלא מקרי הנאה א"כ מ"ט פסק באנסוהו לאכול מצה יצא ע"פ מ"ש הב"י דהטעם כתירצ' הגמ' שכן נהנה כיון דע"י אונס לא חשיב הנאה וביותר יש לתמוה לפימ"ש הר"מ בפ"ו מחו"מ לענין איסור דכ"ז שאין מברכין עליו ברהמ"ז אינו יוצא ידי חובת מצה וא"כ אי נימא בסי' ר"ד דלאחריו נמי אינו מברך וודאי קשה איך יוצא ידי מצה באכיל' אונס ועי' בחתס"ו או"ח סי' ר"ב והפרמ"ג סי' ר"ד. כ' על קושי' המג"א ח"ל יש לחלק בין הנא' אונס דאין מברכין עליו ואפ"ה יצא ידי מצה עכ"ל ולא ביאר החילוק ואפשר משום דקיי"ל מצות לל"נ לא בעי הנאה משא"כ גבי ברכה על מה יברך כשאין נהנה ובזה יש לקשר סמיכ' הסוגי' דמצ"כ לסוגי' דלעיל דמלל"נ. ואפשר דזה תלי' במה שנסתפק המל"מ בפ"ה מהל' יסו"ה אי יוצא באכילת מצה בשל כד"ה ודו"ק:

ונראה בס"ד ליישב כל אלו הקושיית. הנה למאן דפסק מאצ"כ נראה לומר ב' טעמים האחד כמ"ש המפורשי' דסתמ' הי' לשם מצוה כמו דאמרי' ריש מס' זבחים קדשה סתמא לשמה הן עומדים ה"נ דכוות' אמרי' במצות טעם שני משום דאין הכוונת שום ענין כלל להמצוה דאנן אזלינן רק בתר עשיי' המצות ואין שום תועל' כלל בכוונת להפסי' המצוה או לגרעה ומע"ג דבקדשי' פסולין שלא לשמה היכא ששחט בפי' שלא לשמה התם שאני דגלי קרא וחולין מקדשים לא ילפי'. ועתה נחזי אנן החילוקים שבין ב' אלו הטעמים ונראה דמה שהביא הר"י בשם הר"ש סוף פ"ק דמס' ברכות דאפי' א"א מאצ"כ א"א מאצ"כ מ"מ היכא שנתכוין שלא לצאת כ"ע ס"ל דלא מהני נמי תלי' בהך דוודאי א"א דהטעם דמאצ"כ משום דמסתמ' קיימה לשמה א"כ היכא שנתכוין להדי' שלא לצאת בוודאי ל"ש לומר סתמ' לשמה דהא נתכוין שלא לצאת (וכאן ל"ש הך דאמרי' אין מחשבה מוציא מיד מעשה וא"כ לא יפסל אפי' בשנתכוין שלא לצאת כיון דאנן קיימינן השתא דמצוה באמת צריכ' כוונה לכ"ע דהיינו הכוונה הי' נמי מן המצוה רק שסתמ' הי' לשמה א"כ היכא שנתכוין שלא לצאת דאז ל"ש לומר סתמ' לשמה ליכא כמי למימר אין מחשבה מוצי' מיד מעשה דהא אנן אמרי' דמעשה מצוה כזו לא הוי מצוה כלל א"כ אין שום חשוב' לאות' המעשה מה שנעשתה שלא בכוונה או בכוונה הפכיות לומר דאין מחשבה מוציאה) אמנם אי אמרי' כטעם השני דאין הכוונה שום ענין כלל להמצוה א"כ אפי' היכא שנתכוין שלא לצאת נמי מהני דאנן לא אזלינן כלל בתר מחשבתו וכוונתו רק בתר עשיי' המצוה. והנה א"כ אפש"ל דמה שמחלק הר"י נמי בין מצוה שתלוי במעשה דל"ב כוונה ובין מצוה שתלי' באמירה דבעי כוונה ה"ד א"א דהטעם דא"צ כוונה הי' משום דסתמ' הוי לשמה. לפי"ז יצא שפיר לחלק דע"כ ל"א דסתמא לשמה רק במעשה כמש"ש להדי' וז"ל שהמעשה הי' במקום כוונה וכו' אבל במצוה שתלוי באמיר' בלבד וודאי צריך כוונה אבל א"א דמאן דס"ל א"צ כוונה פירושו דאין להכוונה שום ענין להמצוה פשיט' דאין חילוק בין אמיר' למעשה ובכ"ע יצא אע"פ שלא נתכוין. עוד יש נ"מ בין הני ב' טעמים הנ"ל לענין אי יש לחלק בין כוונת הענין שיבין מה שיאמר לכוונה לצאת ידי חוב' המצוה דא"א דהטעם דא"צ כוונה הי' משום דסתמ' לשמה א"כ ה"ד שא"צ כוונה לצאת ידי חובת המצוה דסתמ' כיון שעושה המצוה לשם מצוה הי' כעשי' אע"פ שלא נתכוין לזה בפי' משא"כ בכוונה להבין הענין שיהי' לבו על מה שנאמר לזה ל"ל דסתמ' הי' לשמו דאיך נימא מסתמ' נותן אל לבו מה שהוא אומר כיון דבאמת אינו מכוין כלל:

והנה הרבה מהראשונים חילקו בין כוונת הענין לכוונה לצאת ידי המצוה והרמב"ן במלחמות בסוגי' מיאן בזה ולפימ"ש תלי' בהך סברא. עוד אומר לך נ"מ בין אליב' ב' טעמים הנ"ל במצוה מה שרוצה להוצי' חבירו דא"א דמה דמאצ"כ הטעם משום דסתמ' לשמה א"כ ה"ד לאותה עצמה מי שעושה המצוה משא"כ לענין מה שרוצה להוצי' חבירו בזה ל"ל דסתמא הי' לשמו דאע"פ דאמרי' דמסתמא המצוה נעשית לשם המצוה היינו משום דמסתמ' קיימי' להכי משא"כ דל"ל דמסתמ' קיימ' להוציא חבירו בזאת המצוה משא"כ א"א דאין הכוונה שום ענין כלל להמצוה א"כ השומע המצוה מחבירו אע"פ שחבירו לא נתכוין להוציאו נמי מהני היכא דסגי בשמיע' כגון שופר או ברכות דאמרי' בהם שומע כעונה. והנה בס' טורי אבן כתב בזה דלכאורה אע"פ דאמרינן דמאצ"כ מ"מ כוונת משמיע בעי להוצי' חבירו וא"כ אפי' אי קיי"ל כרבא דהתוקע לשיר יצא מ"מ אפשר דאית' נמי לדר"ז דבעי כוונת המשמיע ולא כוונה לצאת המצוה רק כוונה להשמיע לחבירו וראיתי בס' העיטור שמביא ראי' לזה מלקמן ל"ג ע"ב בגמ' אהא דאית' שם במתני' והמתעסק לא יצא טעמא דמתעסק הא תוקע לשיר נמי יצא מסייע לי' לרבא וכו' ולא פריך מינה לר"ז כמה דפריך מסיפא והשומע מן המתעסק הוא דלא יצא הא משמיע עצמו יצא. א"כ ה"נ לפריך מרישא א"ו דמרישא ל"ק דאע"ג דתוקע לשיר יצא מ"מ בעי כוונת משמיע להשמיע לחבירו ואם אמנם שיש לדחות ראי' זו דאפש"ל דהגמ' משו"ה לא פריך מרישא לר"ז היינו משום דמצינן למדחי הכי ולחלק בין כוונה לצאת וכוונת מהשמיע. ולכך פריך מסיפא משא"כ במסקנא אין חילוק דאי ל"ב כוונה לצאת ה"נ ל"ב כוונה מהשמיע כמה שנראה מדברי רוב הראשונים והפוסקים שס"ל הכי דמאן דס"ל כרבא לא ס"ל לדר"ז ולקמן יבואר עוד בס"ד מ"מ הא וודאי ברור מ"ש דזה תלי' בהני ב' טעמים דאי רק משו"ה אמרינן מאצ"כ משום דסתמא לשמה דזה לא שייך לענין להוציא חבירו וכמ"ש לעיל ודו"ק:

עוד יש נ"מ בין הני ב' טעמים במ"ש הר"נ לקמן במתני' דתקע בראשונה דאפי' א"א מאצ"כ מ"מ כשנתכוין למצוה אחרת המתעסק עם התינוקת שילמדו דנתכוין למצוה לחינוך תינוקת אין תקיעתו עולה למצוה אחרת ונסתייע ממה דאמרי' ריש מס' זבחים דמינ' מחריב בה דלאו מינ' לא מחריב בה כגון קדשים לשם חולין היינו נמי דווקא א"א כהטעם הראשון משום דסתמא לשמה א"כ היכא שיש עוד מצוה אחרת בעשייתם ונתכוין לשם אותם מצוה שוב ל"ל דמסתמא קיימא נמי לשם מצוה אחרת שלא נתכוין לה. משא"כ א"א דאין הכוונה שום ענין כלל להמצוה א"כ אעפ"י שנתכוין לשם מצוה אחרת נמי מ"מ שפיר יוצא ידי המצוה שלא נתכוין לה כמי כיון שנעשית עכ"פ ואין שום כוונה גורמת הפסיד' ויש להמתיק עוד יותר לענין תק"ש לחלק בין בלי שום כוונה ובין נתכוין ללמד התינוקת דהנה הט"א כתב לחלק דבמצות מה שאם נעשית בלא כוונה שוב נפסד' לגמרי כמו קדשים דאם שלא לשמה ונפסלו שוב אינה ראוי' לעולם בזה אמרי' דסתמא הי' לשמה וא"כ לפי"ז אפש"ל דאפי' א"א מצ"כ מ"ע גבי תק"ש היכא שתקע בסתמא נמי יצא לכ"ע דהא אי נימא דהך תקיע' לא עלתה לו לשם מצוה א"כ עשה איסור במה שחילל יו"ט שלא לצורך באיסור מלאכת התקיעה שהי' מצד עצמה יש בה איסור שבות דרבנן (ועי' בס' שאגת ארי' סי' כ"ג וכ"ד שרוצה לומר דבר"ה היתרו כל התקיעות משום דכבר הותר לצורך המצוה מ"מ י"ל דהיינו דווקא לאחר שכבר תקע לשם המצוה משא"כ קודם שתקע ודו"ק) וא"כ הוי כמו קדשים שנשחטו שלא לשמה ששוב אין להם תקנה בהני דפסולי' שלא לשמה ולכך אמרי' דמסתמא נעשי' התקיעה לשם מצוה וסתמא להכי קיימא שלא לחלל יו"ט זולת היכא שתוקע לשיר להדי' דשם ל"ש לומר דסתמא הוי לשמה. או לפי' השני שפרש"י לשד להבריח ר"ר מעליו דהתם נמי אפש"ל דליכא איסור תקיעה אף שלא לשם מצוה כיון דלא הוי רק דרבנן לא גזרו במקום צערה. וא"כ היכא שנתכוין לחנך התינוקת דהך תקיעה מותרת לו בזה אין שייך לומר דסתמא נעשית לשם מצוה למאן דס"ל מצ"כ דהא אף אם לא עלתה לשם מצוה נמי לא עשה איסור בתקיעה כיון דתקיעה זו מותרת הי' לו ודו"ק היטב: ועתה נציע חמשה הנ"מ אלו בין הני ב' טעמים בקיצור. א' היכא שנתכוין שלא לצאת. ב' אם יש לחלק בין מצוה דתלי במעשה למצוה דתלוי באמירה כמה שמחלק הר"י. ג' אם יש לחלק בין כוונת לצאת ידי חובת מצוה ובין כוונת הלב להבין הענין. ד' אם יש חילוק בין כוונה לצאת ידי המצוה בעצמה לכוונה להוציא חבירו השומע. ה' אם יש חילוק בין היכא שנתכוין בעשית מצוה זו למצוה אחרת אם כיונה מצוה אחרת תוכל להפסיד כוונה זו המצוה או שאין חילוק ואעפ"י שנתכוין למצוה אחרת מ"מ יצא:

עוד אבאר לך דאעפ"י שכפי הנראה מדברי ר"י שהבאתי לעיל אינו מחלק המצוה רק לשתי מדריגות דהיינו מעשה ודיבור מ"מ יש לומר דאפי' בדיבור כמי אמרי' דסתמא הי' לשמה כמו במעשה כיון שעכ"פ עושה איזה פעולה ניכר' כמו בדיבור לבטא בשפתים. ורק אם עושה איזה דבר או לא בזה שפיר אפש"ל דל"ש בי' סתמא לשמה קיימה כיון דאין הרגש ניכר כלל אם עושה איזה פעולת המצוה ובזה שפיר בעי שיתכוין רק א"א דאין הכוונה שום ענין כלל להמצוה אז אפי' בשמיע' נמי לא איכפת לן הכוונה רק שיתכוין לשמוע עכ"פ קול שופר. דהיינו שיתן דעתו לשמוע דאלא"ה הוי כמו מתעסק בעלמ' כדאית' בגמ' מאי לאו לצאת ומשני לשמוע אלמא דכוונת שמיע' בעי לכ"ע ואע"ג דהגמ' מסיק כסבור חמור בעלמא הי' משמע דאלא"ה ל"ב אפי' כוונת שומע נמי הא ל"ל דהנה במגילה ל"ש לומר סבור חמור בעלמא דהא שומע מבטא הדיבור ובאמת הקשה כן בפר"ח לאו"ח סי' תר"צ וצ"ל כמ"ש הברכ"י לאו"ח סי' תפ"ט דהיינו שאזנו תשמענה דבר דבור מש"צ קריא' כתיקנה והיינו כמ"ש שיתן אל לבו לשמוע אף שאין עושה עולה כלל בדעתו כוונת המצות מ"מ יצא. ונראה שזהו דעת הר"מ לחלק בין שמיעה לדבור שהרי בשופר פסק דבעי כוונה והיינו כמ"ש הה"מ שם משום דלא הוי רק שמיע' בעלמ' ובק"ש דהא מצוה דתלוי באמירה ל"ב כוונה ואע"ג דבמגילה פסק דבעי כוונה היינו כמ"ש הה"מ שם דבמגיל' כ"ע מודה. והטעם יבואר לפנינו בס"ד. ול"ל דבק"ש נמי בעי כוונה בפסוק ראשון. דז"א דמ"ש הר"מ צריך שיכוין בפסוק ראשון לאו היינו כוונת המצות רק כוונת הענין שהרי כתב שם כיון לבו ובמגילה כתב להדי' אם כיון לבו לצאת ובק"ש לא כתב תיבה לצאת א"ו טעמא אחרינא איכא במגילה כדבעינן למימר לקמן בס"ד: ומעתה נבא לביאור הסוגי' וגם כוונת דברי רבינו הר"מ ז"ל הנה בגמרא מסיק דמיירי שכפאה פרסים ומדקדק בס' כפ"ת מ"ט לא נקיט כפאו יהודים עוד מדקדק מ"ט לא נקיט שאכל מצה ונקט ואכל מצה והנה ההוא נתעורר שם מדברי דמתני' בפרק הכותב דבמ"ע מכין אותם עד שתצא נפשו אלמ' דמהני כפי' למ"ע ומחלק שם דכפאו יהודי' מהני משא"כ העכו"ם לא מהני למצוה ונפל ברברבת' אי גוים בני עשיו נינהו כהא דר' משרשי' סוף מס' גיטין ע"ש וכ' שם ליישב דלכך פסק הר"מ כפאו ואכל מצה יצא משום דס"ל דגוי' בני עשיו נינהו ואיהו ס"ל דכפי' אפי' ע"י גוים מהני כמ"ש בסוף פ"ב הלכות גיטין דכל שכפאו בדין מהני הכפי' וז"ל הר"מ שם אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרע וכו' ע"ש וממיל' ה"נ מהני הכפי':

והנה מלבד שיש מקום לחלק ממה שהקשה מבריית' דפרק הכותב דע"כ ל"א דכפי' מהני רק במ"ע דלא תלי' באכיל' משא"כ במ"ע דתלי' באכילה אי אמרי' דאכילה ע"י אונס ל"ש הנאה א"כ ל"ש לומר שהרי נהנה ולא נתקיימ' המצוה כלל ולא מהני הכפי' מ"מ אי יהיבנא לי' נמי דבכל מ"ע מהני הכפיה ולא איכפת לן במה שלא נהנה ע"י אכילת אונסה כיון דמצות לל"ב כמ"ש לעיל בכוונת הפרמ"ג או"ח סי' ר"ד מ"מ אומר אני לחלק דע"כ לא קאמר הר"מ דמצות ע"י אונס מהני לי' דווקא אם לא הראה אונסו בשעת עשיי' המצוה אע"פ שאנו יודעים בבירור שלולא האונס לא הי' עושה המצוה מ"מ כיון שע"י האונס עושה המצוה מעצמו מהני וכן כתב בדברי קדשו של הר"מ לאמור וז"ל וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אבי וכו' אלמ' דכוונת הר"מ הי' במי שאינו רוצה לעשות המצוה ורק ע"י כפי' הולך ועושה מעצמו שהרי' כ' ואמר רוצה אכי ובכה"ג מתפרש' נמי הך דפרק הכותב משא"כ אם גם בשעת עשיי' המצוה צווח ואמר שאינו רוצה ורק ע"י אונס תוחבים לו בבית בליעתו או מעמצין ידו בחזקה ובתוקף להחזיק הלולב זה לא שמענו והראי' מדקאמר מכין אותה עד שתצא נפשו ולמה לי כולי האי כיון דיש תקנה שנכריחינו לעשות המצוה אף שלא ברצונ' א"ו דבכה"ג לא מהני רק אם ע"י כפי' ומורא ב"ד עושה מעצמו ולכך אין שום תקנה אחרת היכא שלא נכנע מפני הב"ד רק עד שתצא נפשו וזה ברור. והנה בס' כפ"ת כ' מדנקיט ואכל מצה משמע שלא ידע שהי' מצה כדעת הרבינו ירוחם שהביא הטור סי' תע"ה. והנה לפי"ז צ"ל לדעת הרא"ה דס"ל דאדרבה דמיירי שידע דאי לא ידע לא מהני א"כ אמאי נקיט אכלו וטפי הו"ל למנקט שיאכל כיון דמיירי שהי' יודע שהי' מצה ונראה דרבות' אתי לאשמעינן ה"נ דשלחי לי' דאי הוי נקיט שיאכל מצה הי' במשמע הלשון דהיינו שכפאו כדי לאכיל' אמנם האכילה לא הית' בדרך אונס ובחוזק יד רק כשאר האוכלי' ומעצמו רק שכל אלה עשה ע"י כפיה. והנה בזה הי' דומה ממש להך דפ' הכותב ואין זה רבות' דמהני לכך נקטו כפאו ואכן דהיינו שגם האכילה היתה בדרך כפי' שתוחב לו בע"כ בבית הבליעה עד מקום שלא הי' יכול להחזיר. וא"כ אין זה דומה כלל להך דפ' הכותב ואפ"ה מהני ובזה מדויק מ"ש רב אשי שכפאוהו פרסים ומנ"ל הא דלמא מיירי באמת שכפאוהו יהודי' ועוד אי נימא דעיקר הרבותא הי' כמ"ש הכפ"ת דכפי' ע"י הפרסי' נמי מהני א"כ עיקר הרבות' מה דהוצרכו לאשמעי' חסר מדבריהם דהם ל"א רק כפאו ואכל מצה עד שבא ר' אשי ולמד לנו דהך כפאו היינו פרסי' א"ו דעיקר הרבות' הי' מה שהאכילה בעצמה נמי היתה ע"י כפי' וזה כבר נרמז בדבריהם במה שאמרו כפאו ואכל ולא שיאכל ומפרש רב אשי דבריהם שלא תטעה דהך כפאו הי' בבחינת דבר מצו' דלא כן אלא שכפאו פרסי' ונקט פרסי' דידוע שהם הי' מבטלי' כמ"פ המצות מישראל ועי' בגיטין י"ז ע"א ובמס' ביצה ו' ע"א ברש"י ד"ה דאיכא חברי ולכך נקיט פרסי' דהיינו שאין הכפי' לזו כלל בגדר איזה כפי' לשם מצוה כמה שהביא בס' כפ"ת אלא כפי' בעלמא וקמל"ן דאפ"ה מהני וכמ"ש הב"י בשם הרא"ה אעפ"י שצווח להדי' שאינו רוצה לקיים המצוה בסי' תקפ"ט עיי"ש. והיינו משום דס"ל דמאצ"כ אפי' היכא שנתכוין להדי' שלא לצאת ונק' הך דינא גבי מצה דהו"א דזה לא מקרי כלל נתקיימ' המצוה כיון שאכילת אונס לא מיקר' הנאה לענין ברכה ה"נ לענין מצוה קמל"ן דלענין מצוה שפיר הוי אכיל' דמלל"נ וא"כ אשמעינן מהני עלי מעלית' דשלחי לי' ב' דינים האחד דמאצ"כ אפי' נתכוין להדי' שלא לצאת שנית דמצות לל"נ דאלא"ה לא הי' מהני לענין מצות מצה עכ"פ דהוי כמו שלא אכל כלל כיון שלא נהנה ואשמעינן דלענין מצוה מהני ולכך סמכו בגמר' הך ענינ' מסוגי' דלעיל דמלל"נ ודו"ק היטב:

והנה כל אלה בדבור אחד השמיענו במה שנקטו הלשון ואכל מצה דמשמע שהאכילה בעצמה הי' ע"י כפי' דאין זה ענין כלל להך דפ' הכותב אפ"ה מהני אעפ"י שנתכוין שלא לצאת להדי' ושפיר קאמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא כלומר דתוקע לשיר מיירי נמי שיש בידו שופר ואינו רוצה לקיים המצווה רק לשורר ולזמר והוי נתכוין להדיא שלא לצאת ואפ"ה יצא. וא"כ בשתשי' על לבך בכל אלו החלוקים שכתבתי דא"א דמאצ"כ היינו שאין הכוונה שום ענין על המצוה ולכך אעפ"י שנתכוין להדי' שלא לצאת כמי מהני ויתרצו לך כל אלו הקושי' בס"ד:

הנה מדשלחו לי כפאו ואכל מצה יצא דס"ל דאפי' נתכוין שלא לצאת כמי מהני ממילא מוכח דס"ל דאין הכוונה שום ענין כלל להמצוה. א"כ בשנדייק כך בלישניהו לא קשה מה שהקשינו באות ב' מנ"ל לרבא להוכיח התוקע לשיר יצא דלמא שאני מצה שכן נהנה וכדעביד בגמרא הצריכתא דבאמת א"א לומר כן כיון דכאן מיירי שהאכילה בעצמה הי' בע"כ דהיינו שתחבו לי' בבית הבליעה א"כ לא מיקרי הנאה וכקושי' מג"א בסי' ר"ד ס"ק כ' רק הגמר' קאמר מה דתימא דהיינו שליל' רבא לא היינו מדקדקים כך בלשניהו במה שנקטו ואכל רק רבא מדקדק כך בדבריהם מדנקטו ואכל דלא מיירי בכפי' מצוה רק דמהני מ"מ משום דהמצוה נעשי' עכ"פ אעפ"י שנתכוין שלא לצאת ועפ"י דברי רבא מוקי לה רב אשי נמי בכפי' פרסי' שהרי רבא הי' קודם רב אשי דביום שמת רבא נולד רב אשי וממילא מוכח דהתוקע לשיר אעפ"י שנתכוין להדי' שלא לשם מצוה נמי יצא ובאמת גבי שופר לא הי' שום רבות' בתוקע סתמא דאז אפשר דיצא לכ"ע אפי' למ"ד מצ"כ כמ"ש לעיל דהכא דאי קאי לשמה דאל"כ נמצא מחלל יו"ט בתקיעה שלא לשם מצוה דהי' איסור שבות ואשמעי' רבא דאפי' בתוקע להדי' שלא לשם מצוה דכאן וודאי ל"ל סתמא לשמה קאי אפ"ה יצא משום דאין הכוונה ענין כלל על המצוה ומתורץ נמי מזה מה שהקשנו באות ג' מאי פריך הגמר' מק"ש דלמא ס"ל לרבא דיש לחלק בין תק"ש דהי' מעשה לא בעי כוונה משא"כ בק"ש וגם מה שהקשה בשיטה מקובצת ריש פ"ב דמס' ברכות דלמה התם מיירי כוונת הענין דכבר כתבנו דלמאן דס"ל דאין הכוונה שום ענין כלל על המצוה אין חילוק בין מצוה של מעשה או ע"י אמירה בין כוונה לצאת או כוונת הענין כיון דס"ל דאין הכוונה מגרע כח הדיבור או המעשה כיון דהמצוה נעשי' עכ"פ. וכבר כתבנו במקו"א דמדברי המג"א סי' ס"ב ס"ק א' משמע דבלה"ק אעפ"י שאינו מבין הלשון נמי מהני דהא לא נקיט דבעי שיבין הלשון דווקא כשקורא בכל לשון משא"כ בלה"ק וא"כ ל"ק נמי קושי' התוס' מ"ט לא נקיט רבא למילתא מברייתא דפ' ע"פ אכלן בלא מתכוין יצא דהתם לא מוכח דהיכא שנתכוין שלא לצאת להדי' דנמי יצא וג"כ ל"ק מה שהקשה בפנ"י מ"ט לא קאמר סתמא ז"א מאצ"כ כיון דכל עצמו וחדושי דרבא הי' לאשמעי' דאעפ"י שנתכוין להדי' שלא לצאת נמי מהני ולכך נקיט התוקע לשיר דהיינו שנתכוין שלא לצאת. ואגב אורחא נקיט מילתא בשופר אע"ג דכתיב בי' זכרון תרועה. וזה באמת לא אשמעי' ממילתא דשלחו לי' רק רבא מדברי עצמו אמר כן דהך רבות' דאשמעי' ממילת' דשלחו לי' דאפי' נתכוין שלא לצאת להדי' נמי מהני הך מילתא אית' נמי בשופר ומתירן בס"ד מה שהקשנו אות ב' ג' ד' ה':

ועתה נבא לבאר דברי הר"מ בכל פרטוי' ולתרץ קושי' הראשונה והאחרונה. דהנה הר"מ והמחבר נקטו אנסוהו לאכול והיינו זרה מדמשני מלשון הגמ' משמע מדבריו דמיירי שאנסוהו שיקח לעצמו לאכול והוי ממש כמו הך דפרק הכותב בשאר מ"ע שמהני ע"י כפי' ואגב אורח' אשמעי' הר"ע דאפי' כפי' עכו"ם או לסטים כמי מהני דהא איהו ס"ל דגוי' בני עשיו נינהו. וא"כ מתורץ קושי' הראשונה דשפיר נסתפק הטור בסי' תע"ה בדברי הר"מ במ"ש דאכל בשעה שהי' נכפה דל"י אי הטעם מפני שצריך כוונה דממ"ש הר"מ אנסוהו לאכול יצא אפש"ל דלעולם ס"ל להר"מ אפי' מצה נמי בעי כוונה אע"ג דהי' מידי דאכילה רק הכא מיירי שכופהו לקיים המצוה כמו בברייתא דפ' הכותב וא"כ אעפ"י שאין כוונתו לקיים המצות חשיב שפיר כמו כוונה כיון שכופין אותו לדבר הזה כמו בשאר מ"ע או מדנקיט כפאוהו לסטים ומסתמ' לא מיירי בגוונ' שכפאוהו לקיים מצות ד' ולא נתן כלל על לבו לקיים מצות ד' ואפ"ה יצא אלמא דל"ב כוונה וזה הי' מסופק הטור בדברי רבינו הר"מ אי מה שנקיט עכו"ם או לסטים דהיינו לאשמעי' דגוי' בני עשו נינהו ואפשר שלא הי' להטור הגירסא בדברי הר"מ אכל בלא כוונה יצא וא"כ הוי כמו שאוכל בכוונה כיון שאנסוהו לקיים מצות הבורא או מה דנקיט כפאוהו לסטים היינו לאשמעי' דלענין מצה ל"ב כוונה משום שנהנה. והנה אע"ג דנימא דלא מיירי הר"מ מענין כפי' לקיים המצות מ"מ הכא אפש"ל דהך אכיל' כיון שהי' של מצוה שפיר מקרי הנא' ובפרט לפימ"ש דהא אכל מעצמו רק שע"י שכפאוהו לאכול הלך ברצון הלסטי' הכופה אותם ואכל כדרך האוכל וא"כ מתורץ קושי' המג"א בסי' ר"ד דלענין ברכה פטור ואפי' מברה"מ נמי כמ"ש החתס"ו לאו"ח סי' ר"ב דמה לו להודות להקב"ה שברא זה הדבר והזמין לו כיון שברצונו לא הי' בא לו ועל אפו וחמתו הי' זה הדבר לו משא"כ אם הי' של מצוה יצא בכל גוונא כדסתם הר"מ בלישנא דמשמע בין שידע שהי' של מצה או שלא ידע בכל ענין יצא דאי ידע שהי' של מצה אמרי' דאע"פ שלא הי' רוצה מתחלה מ"מ אח"כ כשכבר גמר בדעתו שילך לאכול אע"פ שלא נסתלק אונסי' עדיין מ"מ עולה בלבו ועל רוחו גם לצאת בה ידי מצה וא"כ לא מקרי נתכוין שלא לצאת וכעין סברא זו אית' ג"כ בדעת הר"מ בהלכה זו בס' קובץ מהגאון מוה' נחום טריבטש ז"ל ואי לא ידע שהי' מצה א"כ אכלו בלא כוונת המצוה לגמרי א"כ יצא דהא עכ"פ לא נתכוין שלא לצאת וגם מקרי אח"כ נהנה דלבסוף כשאגלאי לו מילתא שהי' של מצה באמת נהנה הוא ושש באכילתו על שקיים מצות הבורא ולכך ס"ל לר"מ דיצא ואינו דומה לברה"מ שאינו מברך דהתם אין לו שום הנא' ושמחה אפי' אח"כ ג"כ משא"כ הכא שלא ידע שהי' מצה ולא רצה לאכול ואח"ככשנודע לו שמה שאכל מצה הי' בוודאי יש לו הנא' ושפיר יצא ובפרט לפימ"ש לעיל דאפי' למ"ד מצ"כ מ"מ היכא שמה שלא נתכוין הי' בטעות כ"ע מודה דמהני א"כ ה"נ בגוונ' דרבינו ירוחם דמיירי שלא הי' יודע שהי' מצה א"כ מה שלא נתכוין הי' רק מחמת טעותו בזה מהני אפי' למ"ד בעי כוונה ואפשר נמי לומר שזה הי' מסופק הטור בדברי הר"מ (רצ"ל אי הר"מ מיירי בידע שהי' מצה וא"כ ממיל' מוכח דא"צ כוונה או דס"ל כר"י בשלא ידע שהי' של מצה ואח"כ נודע לו ודו"ק). אמנם כשכל אכילתו הי' באונס היינו שתחבו לו לתוך פיו בע"כ בכה"ג ס"ל להר"מ דלא יצא בכה"ג היכא שצווח מתחיל' וע"ס לא יצא ממ"נ דאם ידע שהי' מצה ואינו רוצה לקיים המצוה א"כ מקרי נתכוין שלא לצאת וכאן ל"ל כמ"ש דאח"כ עול' על דעתו לקיים מצות השם דהא חזא שצווח מתחילה וע"ס ואי לא ידע כלל שהי' של מצה נמי ל"י ואע"ג דכאן הי' אפש"ל דאין חסרון הכוונה מפסיד משום שמה שלא נתכוין הי' מפני טעותו וא"כ אפי' כי צווח מתחיל' וע"ס לא מקרי כמו נתכוין להדיא שלא לצאת מ"מ לא יצא כיון דכל דרך אכילתו הי' ע"י הדחק א"כ לא מקרי הנא' ולא הוי כלל בתורת אכילה. רק בגוונ' דנקיט הר"מ דהיינו שאנסוהו לאכול אבל אכילתו הי' מעצמו א"כ יצא ממ"נ דאי ידע שהי' מצה אמרי' דאע"פ שצווח מעיקר' שאינו רוצה לצאת מ"מ בשעת אכילתו עלה על רוחו נמי לקיים מצות השם ובפרט שאין בידו מלעכב האכילה ואי לא ידע כלל שהי' מצה א"כ לא נתכוין עכ"פ שלא לצאת נמי יצא דלהר"מ ס"ל מאצ"כ כמה שנבאר לקמן בסיד רק היכא שנתכוין שלא לצאת לא יצא להכא שלא ידע שהי' של מצה לא מקרי נתכוין שלא לצאת ולבסוף כשיודע לו שהי' של מצה הנא' נמי איכא ולכך פסק הר"מ דיצא ומתורכ' כל הקושי' אשר הצעני לעיל בס"ד:

והנה אחרי אשר הועלנו לדבר דלהר"מ ס"ל מאצ"כ רק בנתכוין שלא לצאת אז לא מהני וכסברת הר"ש שהביא הר"י במס' ברכות מעתה יתבארו לנו כל דברי הר"מ בכל המקומות. הנה א"א דמאצ"כ היינו דווקא בשלא נתכוין, כלום משום דסתמ' לשמה א"ש מה שפסק הר"מ גבי ק"ש דא"צ כוונה היינו משום דסתמא לשמה אמנם ה"ד כוונה לצאת לא בעי דלענין זה אמרי' כשאדם קורא ק"ש סתמא קיימא לעצמה משא"כ במה שצריך להבין הענין לשום על לבו לקבל עליו עול מלכות שמים בזה נ"ל דסתמ' להכי קאי כיון שאינו מכוין ולכך פסק דבפ"ר בעי שיכוין את לבו היינו כוונת הענין ולא כוונה לצאת. והנה גבי מצה נמי משו"ה פסק דיצא דבכל גוונא לא מקרי נתכוין שלא לצאת כמה שהארכנו לעיל בס"ד וממיל' יצא וגבי שופר השמיט להא דרבא דבתוקע לשיר דהוי נתכוין שלא לצאת ס"ל דלא יצא. אמנם היכא שתוקע מסתמ' נמי ס"ל להר"מ דיצא אמנם ה"ד בתוקע אבל בשומע דכבר כתבנו לעיל דהי' מדריג' שלישית היינו עשיה ודבור ושמיע' גבי שמיע' לא ס"ל להר"מ לומר דסתמ' קאי לשמה כיון שאינו ניכר שום הרגש העול' המצוה בזה ל"ל דסתמא קאי לשמה ועיקר המצוה הי' הכוונה. אמנם ה"ד בשומע משא"כ במשמיע לא פסק הר"מ דבעי שיתכוין כוונת המצוה רק שיתכוין התוקע להוציאו ובזה וודאי אפי' למ"ד מ"א צ"כ ס"ל דבעי כוונת התוקע להוציאו דבשלמא להוצי' עצמו אמרי' מסתמ' לשמה קאי משא"כ להוצי' חבירו דל"ל דסתמ' תוקע לשם חבירו והלכך לא כתב הר"מ שיתכוין התוקע כוונת המצוה דזה לא בעי דסתמא לשמה קאי רק שבעי שיתכוין להוציא השומע וכמ"ש העיטור אף שהרא"ש ושאר פוסקים ואס"ל הכי ומדמי כוונה להוצי' השומע לכוונת המצות מ"מ הר"מ הכי ס"ל כדעת העיטור ועי' בס' כפ"ת ובס' ט"א בסוגי' זו דאפי' אי מצות א"צ כוונה מ"מ בעי כוונת המשמיע להוצי' השומע וגדול' מזו כתב דאפי' אי התוקע לשיר יצא מ"מ בעי שיתכוין התוקע להשמיע מחבירו. אמנם הר"מ כתב להדי' להוצי' חבירו והיינו משום דאע"ג דס"ל מצות אצ"כ הי' לאו משום דלא יהי' להכוונה שום ענין אל המצו' רק דכל מצוה סתמ' להכי קאי א"כ ה"ד לענין לצאת לעצמו ל"ב כוונה משא"כ להוציא חבירו דל"ל סתמ' להכי קאי צריך שיכוין להוציאו. רק בשומע אפי' כוונה לצאת לעצמו נמי בעי דבשומע ל"א מסתמ' להכי קאי כיון שאינו ניכר שום הרגש פעול' המצוה ולכך צריך שיכוין אפי' בעצמו לצאת. וזה נמי כוונת הה"מ במה שמחלק בין שופר שהי' ע"י שמיע' והדברים אמיתי' וברורי' בס"ד:

ומעתה נשאר עלינו בס"ד לבאר דברי הר"מ בפ"ב מהל' מגילה שכ' דבעי כוונת לצאת כיון דכבר כתבנו דלהר"מ ס"ל דכל מצוה סתמא קאי לשמה זולת השמיע' כיון שאינו ניכר שום הרגש פעולת המצוה וא"כ קשה מ"ט בעי גבי מגילה כוונה לצאת אפי' להקורא עצמו ול"א דסתמ' קאי לשמה. והנה הה"מ כתב שם דבמגיל' כ"ע מוד' ואנחנו לא נדע הטעם. ונ"ל דע"כ לא ס"ל להר"מ דאפי' במצו' התלוי' באמיר' נמי אמרי' דסתמ' לשמה קאי רק כמו גבי ק"ש ושאר דברים שהם תדירים דמסתמ' אין כוונתו לקריאה בעלמא ובפרט גבי ק"ש שתם ב' פעמים ביום ומסתמ' קאי לשמה ולא בעי כוונה לצאת רק כוונת הענין בפסוק ראשון דהי' עיקר המצוה משא"כ במגיל' ל"ל דסתמ' לשם מצות מגיל' קאי דמנא תיתי לא מיבעי בכותב התם וודאי ל"ש דסתמ' קאי לשמה דאטו מי שכותב את המגילה סתמ' הי' שיצא ידי קריאת המגילה בשעת כתיב' הא וודאי ל"ל ואפי' בדורש' נמי ל"ל דסתמ' הי' לשם מצות קריאת המגילה דאדרב' אפכא מסתברא דמי שדורש אין כוונתו מסתמ' לצאת רק להבין פשט המקרא ודרשותיו וכן במגיה נמי סתמ' לאו לשם מצות קריאה ולכך לא יצא עד שיתכוין להדי' לשם קריאת המגילה. אמנם גבי ק"ש נקיט הי' קורא בתורה כדרכו בזה וודאי מהני אפי' בלא כוונה לצאת רק כוונת הענין כיון שקורא בתורה ואע"ג דנקיט שם מגיה נמי אפש"ל דמגיה באמת לא מהני כלל לענין פסוק הראשון מדקאמר שם והי' שכיון לבו וכו' ע"ש וא"כ ניחא מה שהקשה הפר"ח סי' תר"צ מ"ט לא פריך הגמ' במס' מגילה על מאן דס"ל מצ"כ דבמגיל' מודה כ"ע בכה"ג דבעי כוונה משום דבכה"ג כותב' דורשה ומגיה ל"ל דסתמ' לשמה קאי וקושי' הנ"ל הי' כתיב' ג"כ בתוס' רי"ח במס' ברכות פ"ב ועי' בס' ברכי יוסף או"ח סי' תפ"ט סעיף י"ג ובאמת כ' הר"מ אחר מה שכ' הקורא את המגיל' בלא כוונה לא יצא כתב מיד כיצד הי' כותבה וכו' משמע הי' קורא בתורה מסתמ' יצא ואע"פ שלא נתכוין לצאת דסתמא לשמה קאי. הרי שבררנו והעלנו בדברי הר"מ דס"ל מצות אצ"כ משום דסתמ' מצו' אצ"כ משום דסתמ' לשמה קאי והיינו כטעם הראשון זולת גבי שמיע' ל"א דסתמ' לשמה קאי כיון שאינו ניכר שום הרגש פעולת המצוה והכא שנתכוין שלא לצאת לא יצא ונתבארו דברי הר"מ ב"ה הכל על נכון בס"ד ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה אבל נתכוין שומע וכו' הקשו דלמא מיירי כגון שלא נתכוין משמיע להוצי' השומע עיין במפורשי' שנתקשו בדברי התוס'. אמנם לתרץ קושי' התוס' נ"ל לפימ"ש לעיל דמאן דס"ל דאין הכוונה שום ענין אל המצות לא בעי כלל כוונת משמיע להוציא השומע רק להשמיע בעלמא וא"כ לרבא אפי' כוונת משמיע נמי ושפיר הקשו לו מבריי' ודו"ק. והנה א"כ מצינו גבי משמיע ב' מיני כוונת והיינו כוונת להשמיע לחבירו לכ"ע בעי כמו דבעי גבי שומע כוונת שמיע' עכ"פ וכן משמע מדברי בעל העיטור דכוונת משמיע לכ"ע בעי. אמנם יש עוד כוונ' אחרת דהיינו להוציא השומע ידי חובתו זה לא בעי רק למאן דס"ל דלכך מאצ"כ משום דסתמא לשמה וא"כ לגבי אחרות לא מקרי סתמא לשמה משא"כ א"א דאין הכוונת שום ענין על המצוה לא בעי אפי' כוונת המשמיע להוציא השומע ולפי"ז ניחא דהגמ' קאמר לקמן בדברי ר"ז אלמ' משמיע בעי כוונה ואמאי לא קאמר אלמא ס"ל מצ"כ. אמנם לפמ"ש ניחא דאע"פ דמאצ"כ בעי כוונת המשמיע א"א דהטעם דמאצ"כ הי' משום דסתמא לשמה דלגבי אחר ל"ש סתמ' לשמה ולכך קאמר אלמא ומדקאמר איכוין דמשמע דלא סגי' בכוונה להשמיע לחוד רק בעי כוונה להוצי' השומע כמה שפרש"י בד"ה איכווין ודו"ק:

אמנם אי קשי' הא קשי' מאי פריך הגמ' לפי מאי דפסקו הפוסקים דאע"ג דמאצ"כ מ"מ לכתחל' מיהו בעי לכוין וכן משמע מדברי העיטור א"כ מאי פריך לר"ז דלמא הא דקאמר להשמיע איכוין היינו לכתחילה ויש לחלק דע"כ ל"א דלכתחילה מיהו מצוה לכוין היינו בכוונת עצמו כגון קורא ק"ש דאע"פ שיצא בלא מכוין מ"מ לכתחילה עליו רמי שיתכוין משא"כ הכא גבי שופר דאיהו בלא"ה צריך לכוין ומכוין עצמו וכיון דיוצא אפי' בלא כוונת חבירו בזה ל"ל דמצוה לכתחילה שחבירו יכוין כיון דאיהו מצי לצאת אפי' בלא כוונו חבירו נמי א"כ אין באן אפי' גדר מצוה שישתדל השומע שיוצאנו חבירו וע"כ משום דבאמת הי' מן המצוה עצמו שחבירו יכוין להוציאנו ס"ל לר"ז ושפיר הקשו עליו מהבריית' דנתכוין שומע ודו"ק. הנה לפימ"ש דעיקר רבות' דרבא הי' דאין ענין כלל לכוונה א"ש מה דהקשה אביי לרבא מהישן בשמיני. והנה הקושי' הי' כמ"ש התוס' ורש"י בעירובין צ"ו ע"א דהקושיא הי' ממעשים בכל יום דהגמ' קאמר סוכה מ"ז ע"א שמיני ספק שביעי מיתב יתבנו והנה מ"ט לא קשי' לי' על סתמ' דגמ' בכמה מקומות דס"ל מאצ"כ ופריך על מאן דס"ל מצ"כ א"כ קשי' מסוכה. אמנם עפי"ז ניחא דהנה לאביי נמי ס"ל מאצ"כ רק הטעם דסתמ' לשמה א"כ לענין בל תוסיף ממילא אינו עובר דל"ש לומר סתמא לשמה היכא שאינו מחוי' עוד במצות ולכך אינו עובר בב"ת מספק ובפרט דאפש"ל כיון דאינו מברך ל"א סתמא לשמה ועי' בדריש' או"ח סי' ס'. אמנם לרבא דאין הכוונה שום ענין אל המצוה א"כ בכל גוונא עובר בב"ת דעכשיו ס"ל דמספק נמי עובר בב"ת כמת שנבאר עוד בס"ד ולכך מדייק רבא ואמר שאני אומר דלכאור' הי' יתור לשו'. אמנם עפ"י האמור ניחא דלאביי קאמר הא לדידך נמי קשה מהישן בסוכה דל"ל כיון דאינו מברך ל"א סתמ' לשמה דבשינה ל"ש לומר כן כיון דבלא"ה אין מברכין וע"כ אית לך לתרץ אליב' דידך דלענין ב"ת ל"ש כשאינו מכוין דלענין ב"ת ול"ש לומר סתמא לשמה וכיון דבלא"ה הוצרכ' לתרץ ה"כ ניחא לדידי נמי ל"ק שאני אומר כלל אחר דשלא בזמנו אינו עובר בב"ת ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה