תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער מצוות צריכות כוונה · שער א
בסוגיא דמצות אין מבטלין זא"ז פסחים קט"ו ע"א:
א בגמ' אמר רבינא אמר לי ר' משרשי' ברי' דרב נתן הכי אמר הלל משמי' דגמ' לא נכרוך אינש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול משום דס"ל מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא ואפי' למ"ד מצות אין מבטלין זא"ז ה"מ דאורייתא בדאורייתא ודרבנן בדרבנן אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא מאן תנא דשמעי' לי' מצות א"מ זא"ז הלל דתני' אמרו עליו על הלל שהי' כורכ' בב"א ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו ומסיק בגמ' השתא דלא אתמ' הלכת' לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואוכל והדר מברך על אכילת מרור ואוכל והדר אכיל מצה וחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל וכתבו שם בתוס' ד"ה אלא מברך דאי הוי קיי"ל כהלל (כלומר אע"ג דאפי' להלל מ"מ בזמה"ז דמרור הוי רק מדרבנן אין לכרוך שניהם יחד דמרור דרבנן מבטל למצה דאורייתא) הוי עבדא הכי מצה לחוד' והדר מצה ומרור בכריכ' כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכ' כהלל הוי דרבנן ודרבנן עכ"ל כוונת התוס' הי' דלרבנן ליכא למיעבד הכי שיקיים מצות מרור ע"י כריכ' עם המצה דכיון דכריכ' לאו מצוה הי' לרבנן א"כ הוי המצה שלוקח אח"כ לכריכ' רשות ואתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן כמ"ש הרא"ש דכמו מרור דרבנן מבטל למצה דאורייתא ה"נ מצה דרשות כלומר מצה של כריכ' כיון דלרבנן אין מצוה לכרוך אתי ומבטל מרור דרבנן דכל הפחות מחבירו הי' מבטלו ולכך כדי לצאת ידי שניהם צריך לאכול מכל אחד בפ"ע ואח"כ לקיים ג"כ מצות כריכה צריך לכוך אח"כ שניהם יחדיו וכן איתא לפסק הלכה בטו' ובש"ע או"ח סי' תע"ה עיי"ש. ובתוס' שם ד"ה אלא אמר רב אשי כתבו דלהלל משום דס"ל מצות אין מבטלין זא"ז ס"ל דקרא דעל מצות ומרורים אתי למצוה דא"צ קרא רק להתיר כריכה ולא למצוה דהא בעלמא נמי מצות א"מ זא"ז ולרבנן דס"ל בעלמא מצות מבטלין זא"ז ס"ל דקרא דעל מצות ומרורים אתי להתיר הכריכה דמשום דבעלמא מצות מבטלין זא"ז גלי לן קרא דהכא אין מבטלין ולא למצות כריכה עיי"ש. אמנם שיטת הרמב"ן המלחמות דרבנן נמי ס"ל מצות א"מ זא"ז והכא פליגי בפירוש' דקרא אי הכריכה הוי מצוה או רשות דלהלל הוי הכריכה מצוה ולרבנן רשות. ובאמת קשה קצת להבין לשיטת התוס' דרבנן ס"ל מצות מבטלין זא"ז אמאי לא ילפי' מהכא דגלי לן קרא דמותר לכרוך מצה ומרור דמצות א"מ זא"ז ואף שכתבו התוס' וז"ל ושאני הכא דגלא קרא אכתי טעמא בעי מ"ט לא ילפי' לדעלמא נמי דמצות א"מ זא"ז:
ב בטור יו"ד בסי' צ"ח פסק דג' מיני אסורים של יבש ביבש שנתערבו זב"ז כזי' מכ"א כל שני מיני' רבי' על האחד ומבטלין אותו ופטור על שלשתן עי"ש והי' מימרא דר"ל במס' זבחים ע"ח ע"א הפגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו והיינו משום דאסורי' מבטלין זא"ז עי"ש בב"י וראיתי בספר חק יעקב בסי' תע"ה ס"ק י' שהביא להקשות בשם ס' בית הלל על הטור דלמה פסק כר"ל דאסורי' מבטלין זא"ז כיון דשם במס' זבחים ע"ט ע"א מסקי' דר"א פליג על ר"ל וס"ל כשם שמצות אין מבטלין זא"ז כך אסורי' א"מ זא"ז וכיון דהטור לענין מצה ומרור מסופק דלמא קי"ל כהלל דמצות א"מ זא"ז וא"כ לענין איסור' נמי הו"ל ספיקא ולא פסק לקולא דאסורי' מבטלין זא"ז וכתב שם הח"י לתרץ דדוקא ר"א ס"ל הכי דתלי' זב"ז דא"א מצות א"מ זא"ז ה"נ אסורי' א"מ זא"ז אבל ר"ל לא ס"ל הכי וס"ל דאפי' להלל דס"ל גבי מצות א"מ זא"ז מ"מ אסורי' מבטלין זא"ז תדע דהגמ' לא קאמר דר"ל פליג על הלל רק על ר"א וא"כ שפיר ס"ל להטור כר"ל דס"ל דאין תולה זב"ז דאפי' אי הוי קיי"ל בפשיטות דמצות א"מ זא"ז מ"מ אסורי' קיי"ל דמבטלין זא"ז עי"ש. והנה אם אמנם שדבריו נכונים בסוגי' הגמ' דשם במס' זבחים מ"מ טעמא בעי לדעת באיזה סברא נחלקו ר"ל ור"א דר"א ס"ל דמצות ואסורי' שוי' הם ור"ל ס"ל דחלוקים הם דמצות אין מבטלין ואסורי' מבטלין זא"ז והנה הר"מ פסק בפי"ח מהל' פסולי המוקדשי' הלכה כ' דלא כר"ל וס"ל דאסורי' א"מ זא"ז וא"כ צריך להבין באיזה סברא נחלקו הטור עם הרמב"ם דלהטור אסורים מבטלין זא"ז ולהר"מ אין מבטלין:
ג ונראה דהנה לכאורה יל"ד מה קאמר הגמ' שם דר"ל פליג על ר"א הא כיון דמסקי' שם דר"ל מיירי במ"ב דליכא טעמא ולכך מבטלין זא"ז וא"כ מה שהי' הלל כורך וודאי שפיר עביד כיון דהי' מבשא"מ מצה עם מרור לא חיישי' שיבטלו אהדדי דעכ"פ יהי' נרגש טעם מצה וא"כ אפשר דר"א נמי דס"ל כשם שמצות א"מ זא"ז כך אסורי' היינו דווקא דומי' דמיירי הלל דהיינו במבשא"מ ור"ל ס"ל דאסורי' מבטלין זא"ז היינו במב"מ ועי' תוס' מס' מנחות כ"ג ע"ב ד"ה אלא למ"ד שכתבו שם להדי' דהיכא שיהי' נרגש טעם מצה בתבלין ראוי לצאת ידי חובתו. והנה ראיתי בשו"ת חת"ס לחיו"ד סי' צ"ו שכ' בפשיטות דכל היכא דהגוף בטל אינו יוצא ידי חובת מצוה במה שנרגש הטעם ולע"ד נראה דבזה פליגי סוגי' דמס' זבחים עם סוגי' דמס' מנחות כמ"ש התוס' במס' מנחות דהסוגיות פליגי אהדדי והנה במס' זבחים משמע להדי' דיוצא ידי חובת מצה כל היכא דאיכא טעמא מהך מתני' דעשה עיס' מן החטי' ומן האורז דמייתי התם (זולת לשיטת הרמב"ן שס"ל דאורז לגררי' אחר חטי' עי' בפרמ"ג לאו"ח בפתיחה כולל' ויתבאר לקמן בס"ד ועי' בהה"מ פ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה ה' שהביא לדברי הרמב"ן אלו וכן משמע מדברי הר"מ שם דס"ל דהטעם גבי חטי' ואורז הי' משום גרירה שהרי הר"מ ס"ל בפט"ו מהל' מ"א דטעכ"ע ל"ד וע"כ משום גרירה) אמנם במס' מנחות משמע דאפי' היכא דאיכא טעם מצה מ"מ היכא שהחולין מבטלי לה אע"ג שהטעם מצה נרגש עדיין אינו יוצא ולכך מסיק התם בגמ' דמיירי דלא אפיש להתבלין דרובא מצה הי' ולא בטלה הא כל היכא דנפיש' תבלין אע"ג שהטעם מצה נרגש עדיין מ"מ אינו יוצא הכי משמע להדי' להמעיין שם בתוס' ד"ה אלא למ"ד עיי"ש. והנה ראיתי בס' שערי תורה ח"ג כלל כ"ג שכתב דיש לחוש דלמא יתערב מיעוטא דמיעוטא מן הכזית מצה לתוך המרור עד שיתבטל כ"כ שלא יהי' נרגש אפי' בטעם מאותו המיעוט עכ"פ וא"כ אעפ"י שמרגיש טעם מצה בהנשאר עכ"פ במה שלא נתערב בלעיססתו מ"מ בצר לי' שיעור'. וא"כ לפי"ז אפי' אי הו"א דמצות מבטלין זא"ז מ"מ לא הי' חשש' לכרוך יחד מצה ומרור דהא כל היכא שהטעם נרגש ל"ש ביטול ורק כמ"ש דאיכא חשש' שמיעוטא דמיעוטא ממצה יתבטל במרור עד שלא יהי' נרגש אפי' בטעם וא"כ אפש"ל דהלל לא הי' חייש לספיקא דס"ל ספיקא דאוריי' מה"ת לקולא וא"כ אמרי' דנפיק שפיר ידי חובת מצוה (עיי"ש בס' ש"ת פרט ד') משא"כ במב"מ כגון שיקח מצה של תוד' כזית אחד ומצ' מצוה כזית אחד שפיר אמרי' דמצות מבטלין זא"ז כיון שאינו נרגש הטעם דמצה של מצו' כיון דהוי מב"מ או למשל אם אוכל כזית פסת עם כזית בשר קדשי' דהוי מב"מ שפיר אמרי' דמצות מבטלין זא"ז והא דהי' כורך מצה ומרור היינו משום דהוי מבשא"מ ונרגש הטעם ושפיר יוצא ול"ל דלמא נתערב קצת מן המצה במרור עד שלא נרגש הטעם דלא חיישי' להכי כיון דספיקא דאוריי' מה"ת לקולא ובהיות כן יש לדקדק מנ"ל כלל להגמ' דהלל ס"ל מצות א"מ זא"ז דלמא שאני התם משום דהו"ל מבשא"מ ול"א כלל דמצות א"מ זא"ז וצ"ל כמ"ש גדולי האחרונים בשם שו"ת מוצל מאש סי' י"ג והבאתי בכמה מקומות דבמ"ע ל"א ספיקא דאוריי' מה"ת לקולא והיינו כמו שביארנו בס"ד בכמה מקומות משום דמוקמי' לגברא בחזקת חיוב מצוה וא"כ ל"ל דאע"ג דהי' ספק דלמא נתערב מעט מן המצה לתוך המרור מ"מ יוצא משום דספיקא מה"ת לקולא דבמ"ע ל"א ספיקא מה"ת לקולא משום דאיכא עליו חזקת חיוב:
ד אמנם יש לעיין בהך סברא דהא באמת מצינו אפכא דאפי' אי אמרי' ספיקא דאוריי' מה"ת לחומרא היינו רק במל"ת אבל במ"ע לכ"ע אמרי' ספיקא מה"ת לקולא עיין בפר"ח לאו"ח סי' תל"ד באשל אברהם ס"ק י' שכ' שם כך ושם כתבתי על הגליון דכל מצו' שהיה מסופק אם מוטל עליו זו המצו' לעשות בוודאי אמרי' לכ"ע ספיקא מת"ת לקולא ורק במצות שהי' חייב בה וודאי ועכשיו אנו מסופקים אם כבר יצא ידי חובת אותה המצוה בזה אמרי' לכ"ע ספיק' מה"ת לחומרא משום דאיכא חזקת חיוב. והנה הכא גבי הך מצה אע"ג דהי' עליו חזקת חיוב לאכול מצה מ"מ הרי כבר אכל ואפי' אי נימא דבצר לו' שיעור' משום דנתערב קצת ממצה לתוך המרור מ"מ עביד קצת מצו' בחצי שיעור נמי עיין בשאגת ארי' סי' כ' ובס' מנחת חינוך מצוה ו' ומצוה י' שכתבו כן דקצת מצות איכא באכילת ח"ש נמי (הגם שמל"מ פ"א מהל' חו"מ סוף הלכה ז' כתב להדי' דלענין מצות האוכל פחו' מכשיעור לא עשה ולא כלום ע"ש) עי' בשו"ת כתב סופר לאו"ח סי' צ"ו בד"ה ועוד פש גבן ודו"ק וא"כ להני אחרונים הרי כבר נפקע מעליו חזקת חיוב דמעיקרא שהרי קצת מצוה איכא עכ"פ אפי' שלא אכל בשיעור שלם ואיכא נ"מ טובא אפי' שלא עשה רק קצת מצוה היינו היכא שאין לו רק מצה של איסור ומותר לו לאכול משום עשה דוחה ל"ת ופשיט' דהיכא שכבר אכל מצה של היתר אפי' פחות מכשיעו' אי אמרי דכבר חיים קצת מצוה א"כ לא מוטלת עליו כל המצוה ותו לא הותר לו לדחות הל"ת דע"כ אמרי' עדל"ת רק היכא שלא קיים עדיין כלום מן המצות משא"כ היכא שכבר עשה קצת מצוה תו לא הותר לו לדחות הל"ת. ואע"ג שהדבר זה צריך עיון עדיין מ"מ כבר נפקע מחזקת חיוב הראשון כיון שבאכיל' זו אפי' נתמעט קצת משיעורו ע"י שנתבטל במרא מ"מ מצוה עביד וא"כ ל"ש לומר לאוקמי' בחזקת חיוב וא"כ הול"ל ספיקא דאורי' מה"ת לקולא כיון שאפשר שמה שנתערב הי' בכדי נתינת טעם וחזקת חיוב ליכא כמ"ש וא"כ מנ"ל דהלל ס"ל מצוה א"מ זא"ז דלמא הכא שאני משום דאיכא טעמ':
ה וצ"ל דסוגי' הגמ' ס"ל דבח"ש ליכא אפי' קצת מצות וא"כ אכתי נשאר בחזקת חיוב כמעיקר' ואי הוי ס"ל דמצות מבטלין זא"ז וא"כ לא מהני רק משום דאכתי איכא טעמא יש לחוש דלמא נתערב מיעוט' של אחד בחבירו עד שלא נרגש כלל אפי' בטעמ' ול"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא כיון דאיכא חזקת חיוב מצות ובח"ש אפי' קצת מצות ליכא ועדיין הי' בחזקתו הראשונה וע"כ צ"ל דס"ל מצות א"מ זא"ז וא"כ ליכא כאן תורת ביטול כלל ושפיר נפיק ידי מצוה וממילא שפיר ס"ל כמו דבמצות ל"ש תורת ביטול אי משום דכה"ג הו"ל מב"מ כמ"ש החתס"ו ליו"ד סי' צ"ו ועי' בחי' הר"נ למס' נדרים נ"ב ע"א מש"ש דאפי' רבנן דר"י נמי ס"ל מב"מ ל"ב רק כיון דאחד אסור ואחד מותר הו"ל כמבשא"מ והלכך היכא ששניהם מין היתר הו"ל מב"מ ועי' בסוגי' דמס' מנחות כ"ג ע"ב בסוגי' דנבל' בטלה בשחיטה ועי' בחי' הרשב"א למס' מנחות שם מה שהאריך בזה והלכך ה"נ איסור ואיסור אין מבטלין אחד את חבירו דאדרבא אחד מחזק את חבירו דל"ל כלל דמשום דאיכא טעמא לכך ס"ל להלל דמותר לכרוך דהא אכתי יש לחוש דלמ' נתערבו אחד בחבירו במיעוט כ"כ עד שלא נרגש הטעם במה שנתערב וליכ' שיעור' במה דבצר והנה לר"ל לשיטתו שפיר הוכיח הגמ' דלדידי' ע"כ ל"ל דטעמ' דהלל משום דאיכא קצת מצות עכ"פ אפי' אי לא אכל רק חצי שיעור וממיל' ליכא חזקת חיוב דהא לר"ל כיון דס"ל לענין איסור' ח"ש מותר מה"ת בוודאי אפי' לענין מצות לא קיים אפי' קצת מצוה וממילא איכא חזקת חיוב מצוה כבראשונה ול"ל דנפיק ידי חובת מצוה משום דלמא לא נתערב כ"כ עד שאינו נרגש הטעם ושפיר נפיק ידי חובתו משום הטעם דהא לר"ל לשיטתו שפיר איכא חזקת חיוב מצות וע"כ דלדידי' וודאי ס"ל הלל דמצות א"מ זא"ז וא"כ צ"ל דמטעם אחר ס"ל דאסורי' מבטלין זא"ז ושפיר קאמר דגמ' דלר"ל וודאי פליג על ר"א דמדמי אסורי' למצות ועיקר סברת פלוגתת' דר"א ור"מ יתבאר בס"ד לקמן בדברינו. ובזה מתורץ מה שהקשה בס' מנחת חינוך מצוה א' מנ"ל לומר דר"ל פליג על ר"א כיון דר"ל מיירי במב"מ ושם ליכ' טעם ולכך בטל ולפימ"ש א"ש דלר"ל ל"ל דיוצא משום הטעם דהא אכתי יש לחוש דלמא נתבטל מיעוט' עד שלא נרגש הטעם ובצר לי' שיעור ול"ל דמספיק' יהי' נמי יוצא דלדידיה וודאי איכא חזקת חיוב מצוה דבפחות משיעור לא עשה מצוה כלל כיון דאפי' באיסור ס"ל א"ש מותר מה"ת ודו"ק:
ו והנה י"ל דהך סברא מה שנסתבכו בזה גדולי האחרונים אי אמרינן במצות נמי היכא שיש לו כחצי שיעור דמקיים עכ"פ קצת המצוה אי דאמרי' כסברת המל"מ פ"א מהלכות חו"מ דלא עשה ולא כלום דזה תלי' בהדי' מה דאמרי' גבי ח"ש דאסור משום דחזי לאצטרופי דאי אמרי' דחזי לאצטרופי היינו משום דכיון דחזי לאצטרופי לח"ש אחר ממילא רמיא איסור' אפי' על ח"ש דהיא נמי מחלק האיסור ולכך רמי' עליו איסור' דאורייתא וא"כ ה"ה נמי גבי מצות הרי כל חתיכה וחתיכה הי' נמי מחלק המצות ושפיר י"ל דקצת מצוה כבר עשה אפי' בלא אכל רק כח"ש ולפי"ז שפיר י"ל דרק משום דאיכא טעמ' דמצה ומרור ס"ל להלל דלא היו מבטלין זא"ז ולא משום דמצות א"מ זא"ז דלא צריכין לחוש שלא יהי' הטעם נרגש בהמיעוט שנתבטל כיון דליכא חזקת חיוב עכ"פ כמ"ש אמנם אי אמרי' דהא דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי היינו דאסר' התורה הח"ש שלא ישכח ויאכל עוד חצי זית תוך אכילת פרס עי' בפרמ"ג ביו"ד סי' ס"ה במשבצות ס"ק ד' שכתב זה הטעם וא"כ אין האיסור בח"ש מצד עצמו רק שלא ישכח ויאכל עוד ח"ש וא"כ במצות כל שלא אכל שיעור שלם ליכא אפי' קצת מצוה וחיי ראשי שאחרי שחדשתי סברא זו מדעתי ראיתי להגאון בעל כתב סופר לאו"ח סי' צ"ו שכתב וז"ל ויש לחלק באיסורי' חומר' הי' כיון שאפשר שיבא לידי איסור משא"כ לענין מצות עכ"ל וא"כ שפיר איכא כאן חזקת חיוב מצות ול"ל דמשו"ה מותר לכרוך משום דיהי' נרגש עכ"פ טעם של כ"א כיון דהוי מבשא"מ מצה ומרור דהא יש לחוש דלמא יתבטל מיעוט של כ"א בחבירו עד שלא יהי' נרגש כלל ממה שנתבטל אפי' הטעם ומה שנשאר בצר לי' שיעור' ול"ל דמ"מ נפיק ידי חובת מצות משום דאיכא ספיקא דלמא לא נתבטל כ"כ מ"מ הרי איכא חזקת חיוב מצות כמה שהי' מעיקר' דבמה שאכל ח"ש עכ"פ ליכא אפי' קצת מצוה וע"כ משום דמצות א"מ זא"ז וא"כ אפש"ל דהר"מ והטור פליגי בהא דהר"מ ס"ל דבח"ש אפי' קצח מצות ליכ' וא"כ איכא עדיין חזקת חיוב מצות ול"ל דמשו"ה כרך מצה ומרור משום דאיכא טעמא דהא יש לחוש דלמא נתבטל מיעוט של כ"א בחבירו ומספיקא לא נפיק דהא איכא חזקת חיוב מצות וע"כ צ"ל דס"ל להלל דמצות א"מ זא"ז וליכא כאן תורת ביטול כלל וא"כ ה"נ אסורי' א"מ זא"ז אמנם הטור ס"ל דטעמא דהלל דמשו"ה לא חיישינן שנתבטל מצה ומרור זב"ז משום דהרי מ"מ נרגש הטעם ול"ל דלמא נתבטל מיעוט של כ"א בחבירו דמספיקא נפיק ידי חובת מצות דליכא חזקת חיוב כיון דאפי' לא נשאר כשיעור נמי יצא קצת ידי חובת מצות ותו ליכא חזקת חיוב הראשון אבל לא משום דאמרינן מצות א"מ זא"ז וא"כ ה"נ ל"א אסורין אין מבטלין זא"ז ושפיר פסק כר"ל דאסורין מבטלין זא"ז:
ז ואע"ג דמסקנת הגמ' שם אפי' לר"ל דווקא במב"מ והטור נקיט ג' מיני אסורין של יבש שנתערבו זב"ז דמשמע להדי' דאפי' בשא"מ נמי אסורי' מבטלין זא"ז והרי הטעם נרגש לזה י"ל דסוגי' הגמ' שם אי אמרינן דטעכ"ע דאורייתא דנהפך ההיתר להיות איסור לגמרי והלכך כל היכא דאיכא בנותר טעם פגול או בפגול טעם נותר נעשה כמוהו וחייב שפיר משום פגול ומשום נותר כיון דטעם האחד נרגש בחבירו וכן משמע ממה דפריך שם ממתני' דהעושה עיסה מן החטין ומן האורז דיוצא ידי חובתו בפסח והיינו משום דס"ל דכל היכא שנרגש הטעם מהך ברוב מהפך הרו' לגמרי ולכך יוצאי' ידי חוב' מצה אפי' היכא דליכ' כזית בכא"פ ובהכי מתורץ קושית התוס' שם ד"ה מתיב רבא מהא דלא מקשה מכל התורה דאמרי' טעכ"ע דהיינו משום דלא קשי' לר"ל שיהי' חייב מלקות רק אי אמרי' דטעם מהפך התערובות להיות כמהו כמ"ש רש"י שם בד"ה וש"מ נו"ט ברו' וז"ל ואיכא טעמא דשיעור שלם משא"כ אי אמרי' דטעכ"ע אסרה התורה היינו שהטעם אסור בכל מקום שהי' ולא שיהי' מהפך התערובות להיות כיוצא בו א"כ לא קשה לר"ל דאע"ג שנרגש טעם פגול בנותר או טעם נותר בפגול מ"מ ליכא שיעור שלם כיון שאינו מהפך התערובות להיות כיו"ב לגמרי וא"כ א"ש דהטור אע"ג דס"ל טעכ"ע דאורייתא מ"מ אינו מהפך התערובות להיות כיוצא בו וא"כ אפי' במבשא"מ שהטעם של איסור האחד נרגש בחבירו מ"מ ליכא שיעור שלם ולכך פטור ממלקות אפי' בג' מיני איסורין כיון דמצד מה שהם איסורין שפיר יכולין להתבטל דמהלל אין ראי' דמצות א"מ זא"ז דהתם רק משום דאיכא טעמא וכאן באיסור מצד הטעם נמי יכולין להתבטל שהרי אין במה שניתן טעם איסור האחד בחבירו שיהי' כזית והיתר נהפך לאיסור לא ס"ל להטור ולכך פסק שפיר איסורין מבטלין זא"ז אפי' בא"מ ודו"ק היטב: והנה לפימ"ש עד הנה דעיקר הטעם להלן דמותר לכרוך מצה ומרור או דמצוה לכרוך הי' רק משום דאכתי איכא טעם מצה ומרור אע"ג שנתבטל האחד בחבירו א"כ אין זה ענין כלל לומר דמצות א"מ זא"ז דכל היכא דאיכא טעמ' ל"ש ביטול אבל היכא דליכא טעמא כגון במצות ממין אחד או לענין איסור' אע"ג דאיכא טעמא מ"מ כיון שאין בהטעם כזית והיתר נהפך לאיסור ל"א כמ"ש בדעת הטור שפיר אמרינן דנתבטל וכך מצאתי בספר מנחת חינוך מצוה י' שכ' שם וז"ל ואם אכל מצה של מצוה עם דבר הרשו' אם אכל רק כזית אם אכל עם מינו כגון מצה של נכרים לא יצא דהרשות מבטל המצוה ואם אכל עם אינו מינו אין הרשות מבטל להמצוה להסוברים טעכ"ע מה"ת עכ"ל ע"ש הרי להדי' דאפי' היכא דליכא מצות כגון רשות מ"מ היכא דאיכא טעמא לא בטל וא"כ גבי מצה ומרור דהוי א"מ א"צ לומר כלל דמצות א"מ זא"ז רק כיון דאיכא טעמא לא נתבטל המצה אמנם לסוגי' דמס' מנחות כ"ג ע"ב דפריך שם מהא דתבלה בקצח דהתבלין יבטלו למצה וכתבו שם התוס' בד"ה אלא למ"ד דאפי' היכא דאיכא טעם מצה נמי לא יצא ולפי"ז צ"ל בהך דעשה עיסה מן החטין ומן האורז דיוצא ידי חובת מצה הי' משום גריר' דהאורז נגררים אחר החטין כמ"ש הה"מ פ"ו מהל' חו"מ ולהך סוגי' וודאי אין לומר דמשו"ה לא נתבטל מצה במרור או מרור במצה משום דאיכא טעמא דהא משמע דכל היכא דשייך ביטול לא מהני הטעם לענין מצוה וכמ"ש החתס"ו ליו"ד סי' צ"ו וז"ל אלא דאי לאו דמצות אין מבטלין והי' גופו של כל אחד בטל בחבירו ולא הי' רק טעמו הנרגש בזה אין יוצא ידי חובת מצה דבעי' עיקר האכיל' ולא כזית טעם משו"ה אמרינן אין מצות מבטלין ואין גופו בטל וטעמו הרי ליכא ס' לבטלו א"כ יי"ח בו עכ"ל א"כ לפי"ז צ"ל דמצות א"מ זא"ז כיון דהטעם לא מהני:
ח וא"כ י"ל דסוגי' דמס' זבחים דס"ל ע"כ דבטעמ' נמי נפיק ידי חובת מצוה וראיה ממתני' דעשה עיס' מן החטין ומן האורז דיוצא ידי חובת מצה והתם ל"ל דס"ל להסוגי' דהטעם משום גריר' דא"כ לא הי' מקשה מינה לר"ן דס"ל נו"ט ברוב לאו דאורייתא וע"כ דס"ל דבטעם נמי יוצא לענין מצוה כמו דאמרי' טעכ"ע לענין איסור וא"כ לא מוכח כלל לומר דמצות א"מ זא"ז דש"ה דאיכא טעמא עכ"פ (ובאמת י"ל כיון דסוגי' דמס' זבחים ס"ל דאי אמרי' טעכ"ע אמרינן נהפך היתר להיות איסור ולכך ממילא מהני לענין מצוה נמי) אמנם מסוגי' דמס' מנחות דס"ל שם מדפריך מהך דתבלה בקצח דטעמא לא מהני לענין מצות מוכרחין לומר להלל דכרך מצה ומרור משום דמצות א"מ זא"ז. וא"כ תלי' פלוגת' דהטור והר"מ אי אסורי' מבטלין זא"ז אי אמרי' דטעמא מהני לענין מצוה וא"כ לא מוכח כלל דמצות א"מ זא"ז דשאני גבי מצה ומרור משום דאיכא טעמא אבל מצות מבטלין זא"ז וה"ה נמי איסורין מבטלין זא"ז אפי' היכא דאיכא טעמא כיון דאין בהטעם שנתערב בחבירו כזית איסור והיתר נהפך לאיסור ל"א כמ"ש כך הי' דעת הטור אמנם הר"מ ס"ל דטעמא לא רני לענין מצוה כדמוכח מסוגי' דמס' מנחות כמ"ש וא"כ ע"כ הא דהלל הי' כורך מצה ומרור היינו משום דמצות א"מ זא"ז ולכך ס"ל נמי גבי איסורין א"מ זא"ז כר"א וא"כ בהך סברא דפליגי סוגי' דמס' זבחים וסוגי' דמס' מנחות דבמס' זבחים ס"ל לגמ' דטעמא מועיל לענין מצוה וסוגי' דמס' מנחות ס"ל דטעמא אינו מועיל לענין מצוה בהך סבר' ממש פליגי הטור והרמב"ם דהטור ס"ל כסוגי' דמס' זבחים דטעמא מהני לענין מצות וממילא אינו מוכח להלל נמי דמצות א"מ זא"ז וא"כ ה"ה נמי איסורין מבטלין זא"ז והרמב"ם ס"ל כסוגי' דמס' מנחות דטעמא לא מהני לענין מצות וא"כ ע"כ להלל צ"ל דמצות א"מ זא"ז דל"ל משום דאיכא טעמא דכיון דגופו בטל לא מהני הטעם כמ"ש החתס"ו וא"כ ה"ה נמי איסורין א"מ זא"ז ואע"ג דסוגי' דמס' זבחים ס"ל דהטעם מהפך התערובות להיות כיו"ב וא"כ להטור דלא ס"ל היתר נהפך לאיסור אמאי אמרינן דמהני הטעם לענין מצוה בזה שפיר י"ל דס"ל להטור כיון דטעכ"ע אסור עכ"פ מה"ת ממילא מהני לענין מצוה נמי כמה שנבאר בס"ד ומעתה פש גבן לברורי במה תלי' הך סברא אי אמרי' דטעם מהני נמי לענין מצוה בסוגי' דמס' זבחי' ובדעת הטור דאפי' אי ל"א היתר נהפך להיות איסור ע"י הטעם מ"מ מהני לענין מצוה כמ"ש ובאיז' סברא פליגי סוגי' דמס' זבחים וסוגי' דמס' מנחות:
ט ונראה לבאר דהנה יש לדקדק בסוגי' דמס' זבחים דפריך שם ונשער מב"מ כמין בשאינו מינו והנה קושי' הגמ' הי' דמדאורייתא נימא כך דאע"ג דלא יהי' טעמא מ"מ אילו הי' אינו מינו הי' הטעם נרגש ולא לבטל כמ"ש שם התוס' בד"ה וישער וא"כ קשה אמאי לא פריך הגמ' בכמה מקומות דס"ל מב"מ ברובא ונשער כמבשא"מ וכן הקשה בס' שערי תורה. עוד הקשה שם אמאי לא קאמר הגמ' מיד ופליג' דר"ל על ר"א וכו' ואמאי נטיר עד דמסיק כל השקלי' וטרי' דלא משערי' במינו כאילו הי' אינו מינו ונראה לתרץ עפימ"ש לעיל בסי' ז' דכל קושי' הגמ' הי' משום דהוי ס"ל דאי אמרי' דטעכ"ע נהפך היתר להיות איסור וממילא כי יהיב פגול טעמא בנותר נעשה כל כזית נותר כאילו הי' פגול וכן הפגול נעשה נותר ולא נתבטל אחד בחבירו משא"כ אי הוי אמרינן דטעכ"ע אע"ג דהטעם מה"ת אסור מ"מ אינו מהפך להיות התערובות כיו"ב וממילא ל"ש מלקות אע"ג דפגול יהי' טעמא בנותר וכן הנותר בפגול כיון דמ"מ כל מה שאחד נבלע בחבירו ליכא כזית ממילא אין כאן מלקות א"כ א"ש דוודאי אי הוי ס"ל דהא דאמרינן דטעם כעיקר מה"ת היינו שהתורה אסרה הטעם של האיסור בכ"מ שהי' ממילא ל"ש קושי' הגמ' דגם גבי מב"מ נימא הכי דאע"ג שאין הטעם נרגש יהי' כאילו נרגש דהא סוף סוף אין אנו מרגישי' שום טעמו של איסור והאיך יש לדמות מב"מ שאין הטעם נרגש כלל למבשא"מ שהטעם נרגש רק למסקנ' דהכא דאמרינן במבשא"מ דאפי' ההיתר נהפך להיות איסור וא"כ חזינן דנתינת טעם מועיל כ"כ שלא די שהטעם ישאר באיסורו רק שאפי' ההיתר יכול להעשות איסור ע"י טעמו של איסור א"כ כיון דטעמא של איסור מועיל לאסור אף ההיתר שפיר הי' קשי' לי' להגמ' דנימא במב"מ נמי הכי כיון שאם הי' מבא"מ נרגש הטעם כיון דהטעם פועל כ"כ עד שמן ההיתר נעשה איסור א"כ לענין ההיתר מה נ"מ אי הטעם נרגש או לא מ"מ הרי ידעינן שיש שם מן האיסור וכמו בא"מ נהפך ההיתר לאיסור ה"נ במב"מ דבשלמא לענין שהטעם בעצמו יהי' אסור שפיר יש לחלק בין מב"מ למין בשא"מ דבמ"ב אין הטעם נרגש משא"כ אי אמרי' דהטעם מהפך ההיתר עצמו לאיסור א"כ לענין ההיתר שיעשה איסור מה חילוק יש בין אי מרגישין בטעמא של האיסור או לא סוף סוף הרי הי' שם הטעם ואילו הי' אינו מינו הי' מרגישין וא"כ אף במב"מ הול"ל היתר נהפך לאיסור וא"ש דל"ק קושי' הגמ' ונשער מב"מ כמבשא"מ רק למסקנא דהכא דאמרינן היתר נהפך לאיסור ודו"ק היטב:
י ולפ"ז מתורץ נמי מה דלא קאמר הגמ' מיד ופליג' דר' אלעזר דהנה לפימ"ש יש לומר דלמסקנת הגמ' דל"א רואין הדרינן ממה שהיינו רוצה לומר מעיקרא דלר"ל רק במב"מ איסורין מבטלין זא"ז דכיון דל"א רואין ממיל' ל"א היתר נהפך לאיסור ואפי' במבשא"מ נמי איסורין מבטלין זא"ז דאע"ג דהפגול יהי' טעמא בנותר מ"מ ליכא טעמא דשיעור שלם וליכא לחייבו על הכזית נותר משום טעם פגול הנבלע בו וגם על הכזית פגול משום טעם נותר הנבלע בו כיון דהטעם אינו מהפך התערובות להיות כיו"ב וכל אחד בטל בחבירו:
יא והנה אפש"ל דהא מילתא שכתבנו לעיל סי' ח' דסוגי' דהכא עם סוגי' דמס' מנחות פליגי אי יוצאין ידי חובת מצות במה שנרגש הטעם אע"ג דהגוף נתבטל דזה תלי' בהא דוודאי אי אמרינן דהטעם מהפך להיות כיו"ב פשיט' דכיון שנרגש בהמרו' טעם מצה וגם במצה טעם מרו' מהני לענין מצוה נמי והכי הי' ס"ל להגמ' דמס' זבחים בס"ד והוי ס"ל דבמתני' דעשה עיס' מן החטין ומן האורז דיוצאים אפי' בכזית גריד' כיון שנרגש טעם דגן אמנם אי אמרינן דטעכ"ע היינו רק שהטעם נשאר באיסורו הראשון כמו עיקר האיסור ולא שיתהפך התערובות כיו"ב ממילא לא מהני לן לענין מצוה מה שהטעם נרגש כיון דגוף הדבר נתבטל כמ"ש לעיל סי' ז' בשם החחס"ו והנה לפי"ז ס"ל לסוגי' דמס' מנחות ג"כ כמסקנ' דהכא דל"א נהפך היתר לאיסור וממילא לא מהני הטעם לענין שיהי' יוצאים בו ידי מצות ולכך פריך שם על הך תוספתא דחבלה בקצח אמאי יוצא ידי מצה אע"ג שטעם מצה נרגש גם בהתבלי' וא"כ א"ש עפ"י דברינו דלמסקנ' דהכא לא פליגי כלל הסוגיות אהדדי ולמסקנ' צ"ל בהך דעושה עיס' דמהני אי יש בו טעם דגן או דמיירי בכזית בכדי א"פ ואכל כל הפרס או משום גריר' כמ"ש הה"מ בפ"ו מהל' חו"מ בשם הרמב"ן והנה בס' מנחת חינוך מצוה ו' הקשה מאי קאמר הגמ' ופליג' דר"ל על ר"א דלמא התם כיון דהוי מבשא"מ מוד' ר"ל נמי דמותר לכרוך דלא מבטלי אהדדי מצה ומרו' וכן הקשה בס' ש"ת ח"ג כלל כ"ג פרט ג' ע"ש ונ"ל בכוונת קושייתו דאע"ג דמ"מ פליג ר"ל על ר"א דלר"א משמע בהדי' דטעמ' דהלל הי' משום דמצות א"מ זא"ז ולא משום דאיכא טעמא דהרי קאמר כשם שמצות א"מ זא"ז וכו' מ"מ קשה דלא שייך לומר דפליג על ר"א במה דמדמה איסורין למצוה דר"ל נמי שפי' מצי סכר דאי הו"א דמצות א"מ זא"ז ה"נ גבי איסורין רק דלר"ל אין הטעם כלל בהא דהי' כורך מצה ומרור משום מצות א"מ זא"ז רק אפי' אי הי' מרור רשות נמי לא הי' מבטל לי' משום דאיכא עכ"פ טעם מצה ועי' מ"ש לעיל אות ה' ליישב זה ולפי דברינו עכשיו לא קשה דוודאי לס"ד דהי' ס"ל לר"ל דטעכ"ע דאורייתא היינו דהטעם מהפך התערובו' להיות כיו"ב לא הי' יכול הגמ' לומר ופליג' דר"א דאמר בשם שמצות א"מ זא"ז וכו' דהי' משמע הא לר"ל נמי מצות א"מ זא"ז רק דפליגי דר"א מדמה איסורין למצוה ור"ל לא מדמה כמ"ש הח"י בסי' תע"ה ס"ק י' דבאמת לר"ל לא ס"ל כלל להלל דמצות א"מ זא"ז ורק משו"ה הי' כורך משום דאיכא טעם מצה במרור וכן טעם מרור במצה וכיון דהטעם מהפך התערובות להיות כיו"ב ממילא נפיק ידי חוב' מצו' וא"כ ל"ש לומר ופליג' דר"א בהא דקאמר כשם שמצות א"מ זא"ז וכו' כיון דלר"ל ל"א כלל מצות א"מ זא"ז כמה שהקשה בספר מנחת חינוך רק לבתר דמסקינן דלר"ל ל"א רואין וממילא לא ס"ל היתר נהפך לאיסור כמ"ש וא"כ ל"ל דטעמא דהלל משום דטעם מצה נרגש במרור דהא מ"מ ליכ' כזית מצה כיון שנתבטל וע"י הטעם אינו יוצא כיון שאינו מהפך התערובות להיות כיו"ב כמ"ש וא"כ ר"ל למי ע"כ מודה דטעמ' דהלל משום דמצות א"מ זא"ז ואפ"ה ס"ל דאיסורין מבטלין זא"ז ואפי' במבשא"מ למסקנ' הגמ' כמ"ש לעיל וא"כ פליג על ר"א דהא לר"א כמו דמצוה א"מ זא"ז ה"ה איסורין משא"כ מעיקר' הי' ס"ל בס"ד דר"ל רק במינו קאמר דמבטלין וא"כ לא שייך כלל להא דר"א והלל כיון דהיכא הוי מצה ומרור דהי' מבשא"מ ומשו"ה לא קאמר הגמ' מיד ופליג' דר"א ומתורצי' כל הדקדוקי' בס"ד וממילא לפימ"ש דלמסקנא דמס' זבחים הדרינן ממאי דהוי בעי למימר מעיקר' דר"ל מיירי במב"מ דווקא ולמסקנ' אפי' במבשא"מ אמרי' איסורין מבטלין א"ש דעת הטור יו"ד סי' צ"ח שפסק דאפי' ג' מיני של איסורין מבטלין זא"ז וקשה לכאורה כיון דהי' מימרא דר"ל וא"כ אפי' אי פסק הטור כר"ל מנ"ל דמבטלין זא"ז אפי' במבשא"מ כיון דלר"ל נמי ל"א רק במב"מ אמנם לפי"ז א"ש דלמסקנ' הסוגי' אמרינן באמת דלר"ל אפי' במבשא"מ איסורין מבטלין זא"ז ואע"ג דאיכא טעמא וטעכ"ע דאורייתא מ"מ כיון דלא נהפך היתר לאיסור א"כ ל"ש מלקות במה שנרגש טעם פגול בנותר או טעם נותר בפגול כמ"ש וא"ש דעת הטור ודו"ק:
יב והנה לפי מ"ש דלמסקנא ס"ל לר"ל נמי ע"כ דלהלל מצות אין מבטלין זא"ז רק דהוא לא מדמה איסורא למצוה ור"א מדמה צריך להביא באיזה סברא פליגי ר"ל ור"א ונראה עפ"י מה שנבאר בס"ד הטעם דמצות א"מ זא"ז: חלק ב' בו נבאר הטעם דמצות א"מ זא"ז (יג) הנה צריך להתבונן במה דאמרי' מצות אין מבטלין זא"ז מאיז' טעם הי' והנה ראיתי לחתס"ו לחיו"ד סי' צ"ו שכתב דהטעם הי' משום מב"מ והי' עפ"י סברת הר"נ במס' נדרים נ"ב ע"א דאפי' לרבנן דר"י דס"ל מב"מ בטל ה"ד היכא שאחד אסור וחבירו היתר דהוי במבשא"מ משום דחלוקים הה לענין איסור והיתר ורבנן לא אזלי' בתר שוי העצם רק לענין אם שוי' הם בענין איסור והיתר ע"ש בר"נ. והנה הכא הואיל ושניהם הם מצוה אע"ג דחלוקי' בקצה זה מצה וזה מרור מ"מ הוי כמב"מ דשניהם מצות הם ובפרט דשניהם באי' לענין אחד לזכרון יצ"מ כמ"ש בס' ח"י סי' תע"ה ס"ק י' הו"ל כמב"מ והנה לפי הך סברא הך דמצות א"מ זא"ז והא דאיסורי' אי מבטלין וכן גבי היתר בהיתר אי בטל הי' ענין אחד דאי חשבי' לי' משו"ה מב"מ הואיל ושוי' הם לענין איסור והיתר וודאי יש לנו לומר דאיסורי' ג"כ א"מ זא"ז וגם היתר בהיתר לא בטל עי' בס' ברוך טעם ריש שער התערובות אמנם הואיל ומצינו הרבה פוסקים דס"ל היתר בהיתר בטל עי' בנו"ב מד"ת לחיו"ד סי' קפ"ו ועי' בש"כ יו"ד סי' רצ"ט ס"ק א' וגם לאו לכ"ע ס"ל סברת הר"נ דלרבנן דר"י נמי אמרי' מב"מ לא בטל היכא שהם שוי' לענין איסור והיתר וא"כ אין זה הטעם מספיק לומר משו"ה מצות א"מ זא"ז וצריך ליתן איזה טעם אחר:
יד ונראה דהנה הא דאמרי' בכ"מ דהמועט בטל ברוב הי' משום דילפי' מאחרי רבים להטות כמ"ש רש"י להדי' במס' חולין צ"ח ע"ב בד"ה דמדאורייתא ועי' בפרמ"ג בפתיח' לשער התערובות סי' פ"א. והנה ראיתי ברא"ש פרק אלו טריפות כלל כ"ה שכתב וז"ל ואע"ג דלא דמו כולו האי דבכ"מ הרוב והמיעוט מכחישין זא"ז הלכך שבקינן מיעוטו ואזלינן בתר רוב' עכ"ל ע"ש הרי דהא דגילתה לנו התורה דאזלינן בתר רובא הי' משום דע"כ אי אפשר להיות כדברי שניהם כלומר לעשות כמיעוט המחייבין ורוב המזכי' והלכך אזלי' בתר רוב וכן בכל דבר שאנו דנין עליו אם הי' מן הרוב או מן המיעוט למשל שאנו דנין על בהמה זו אי הי' ממיעוט טריפות או מרוב כשירות ואי נימא שהי' מהמיעוט הטריפ' אנו מכחישין הרוב וכל שני ענייני' לא שייכי בה לומר שהי' מן המיעו' ומן הרוב לכך אזלינן בכ"מ בתר רובא ולכך אמרינן ג"כ באיסור שנתערב בהיתר דאזלינן בתר רובא כיון דנתערב כאן היתר ואיסור ואין לך לומר בזה שהי' אסור ומותר וע"כ אי אפש"ל רק או אסור או מותר לכך אמרינן דהרוב מכריע המיעוט ונעשה הכל כהיתר משא"כ גבי מצות שנתערבו יחדיו שניהם בלעיססתו אין לך דבר המעכב לומר שאי אפשר שקיים שניהם דהיינו שיצא ידי מצות שניהם מצות מצה ומצות מרור א"כ ל"ש לומר שאחד נתבטל בחבירו דהא אפי' אי אמרינן דחשבי' לאותו מיעו' מצה שנתערב ברוב מרור ג"כ כמאן דאיתא ולא נגער בכך חלק מצוה זו אין אנו מכחישין בזה הרוב דהא אפש"ל שקיים ידי שניהם מצוה מצה ומרור ולא דמי לאיסור והיתר שנתערבו זב"ז דשם אין באפשר המציאות לומר שנחשוב הרוב והמיעוט דהרו' הי' היתר והמיעו' הי' איסור והלכך שדינן לי' בתר רובא משא"כ גבי הני מצות כיון שאפש"ל שקיים ידי שניהם א"כ לא דמי לרוב סנהדרין דאזלינן בתר רוב משום דהתם א"א שיתקיימו דברי שניהם ולכך הוי המיעו' כמאן דליתא והרוב מכריע אח המיעוט משא"כ גבי מצו' דאין אנו מגרעי' הרוב במה שנחשוב שהמיעו' לא נתבטל לגמרי ויצא ידי שניהם ולכך שפיר אמרינן דמצות א"מ זא"ז משא"כ באיסור והיתר דא"א לומר על דבר אחד שהי' אסור ומותר שפיר שדינן להמיעו' בתר הרוב. וא"כ לפי"ז שפיר אפשר לחלק ולומר דאע"ג דמצות א"מ זא"ז מ"מ איסורין מבטלין זא"ז דגבי איסור בשעה שאנו דנין על הך מיעוט פגול שנתערב בנותר ותרצה לומר שלא נתבטל א"כ אתה מכחיש הרוב שהרי נתערב המיעוט ברוב נותר וא"כ נעשה הך מיעוט פגול כנותר ולענין התראה סגול הוי הנותר כהיתר וכן לענין התרא' נותר הוי הפגול כהיתר וא"כ אותו מיעוט פגול שנתערב בנותר והנותר הי' הרוב ע"כ צריך להקריב על שם נוחר ונגרע ממינו כמ"ש רש"י בד"ה א"א וז"ל ונבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע ממינו עכ"ל ע"ש וא"כ אם תרצה לומר שאותו מיעוט של פגול שנתערב ברוב נותר או אפכא לא יקרא על שם הרוב בזה אתה מכחיש הרוב דהרי א"א להיות חתיכה אחד פגול ונותר דהנותר הוי כהיתר לענין התראת פגול וממילא שפיר בטל כיון דהרו' הי' נותר וכן המיעוט נותר בטל ברוב פגול כמ"ש רש"י שם וא"א לכוין שלא יהי' מין האחד בטל בחבירו יותר ממה שבטל ממין חבירו בו עכ"ל ושפיר אמרינן דהמיעוט שנתערב בחבירו נקרא על שם הרוב. דע"כ א"א לומר שיש כאן בתערובות כזית הזה כזית פגול ונותר משא"כ לענין מצוה לא נגרע בזה הרוב מה שאנו אומרי' שגם המיעוט אשר הי' שם חשבי' לי' בכ"מ שהי' כאילו הי' בעין שהרי אפשר לקיים בזה מצות מצה ומרור ואין מוכרח לדחות האחד מפני חבירו אבל גבי פגול ונותר כיון דעל אותה חתיכה שנתערב בה הפגול אי חשבא לי' לפגול כאילו הי' בפ"ע ולצרפו עם הפגול הנשאר שלא נתערב א"כ אתה מדחה ומכחיש הרוב דהיינו הנותר שהי' הרוב נגד הפגול דהנותר הוי היתר לגבי פגול לענין ההתראה וכן אפכא ולכך שפיר אמרינן דבטל וכן גבי היתר בהיתר דבשעה שאנו דנין על הביטול דהיינו לאחר שנתערב עם איסור כמו צמר גמלי' וצמר רחלים שטרפה זה בזה ואח"כ נתערבו עם פשתן דאי לא ניזול בתר הרוב דהיינו צמר גמלים א"כ באתי לדחות הרו' ולכך שפיר אמרי' דהיתר בהיתר נמי בטל לדעת הרבה פוסקים משא"כ גבי מצות אין צריכין לדחות שום רוב שפיר אמרינן דמצות א"מ זא"ז ודו"ק היטב. וא"כ אפש"ל דר"ל ור"א פליגי בהני שני טעמים דר"א ס"ל הטעם דמצות א"מ זא"ז הי' כמ"ש החתס"ו משום דהו"ל מב"מ וממילא איסורין נמי א"מ זא"ז כמ"ש דהי' ג"כ מב"מ הואיל ושניהם אסורי' אמנם ר"ל ס"ל הא דמצות א"מ זא"ז הי' משום דהמיעוט לא בא להכחיש את הרו' כיון שיכולים שפיר לומר שיצא ידי שניהם והלכך גבי איסורי' שלא נוכל לומר על זה החתיכה שהרו' הי' נותר ומיעוט' עגול דהי' חייב ופטור שהם שני הפכי' בנוש' אחד ואם תאמר שחייב על זו החתיכה משום חלק פגול שבה לצרפו עם חלק פגול הנשאר שלא נתערב אתה מדח' הרוב ולכך שפיר אזלינן בתר רובא ואמרינן שמיעוט פגול שנתערב בנותר נקרא על שם הרוב ונגרע ממינו וממילא פטור ממלקות כמ"ש רש"י שם ודו"ק:
טו ולפירוש התוס' שם ד"ה הפגול והנותר שפירשו דלא היתרו בו בב"א משום פגול ומשום נותר רק דמיירי שבאכיל' ראשונה הותרו בו משום פגול ובאכיל' שניה הותרו בו משום נותר ושניהם היו נבללי' וא"כ כיון דעל כל אחד שאנו דנין אם נתבטל בחבירו ואז בשעה שהותרו בו משום פגול אם יש ספק דלמא נתבטל בנותר הוי הנותר היתר לגבי פגול דהא לא הותרו בו משום נותר וכן להיפוך א"ש טפי אליב' דר"ל דמשו"ה נתבטל שפיר פגול בנותר וכן להיפוך כיון דכל אחד מקרי היתר ממש לגבי חבירו כיון שעדיין לא הותרו בו ומרווח יותר מלפרש"י דלפרש"י שהי' ההתרא' בב"א יש לפקפק אמאי לא נימא דחלק הפגול שנתבטל בנותר שיצטרף עם חלק פגול הנשאר וכן חלק נותר שנתבטל בפגול יצטרף עם חלק נותר הנשאר שלא נתבטל ויהיו איסורין שוי' כיון שהותרו בו משום כ"א אמנם לפירוש התוס' א"ש בפשיטות דהוי ממש כהיתר ואיסור ובאמת י"ל לר"ל דס"ל ס"ש מותר מה"ת א"כ כל שנתערב חתיכ' פגול בנותר ומן הנותר ג"כ נתערב בפגול א"כ לא נשאר כזית שלם לחוד' מכל מין שהרי אף מן הנותר נתערב עם הפגול וא"כ מה שבשאר מן הנותר הוי היתר גמור וממילא מצי לבטל הפגול שלא יוכל להצטרף עם פגול הנשאר דתו הו"ל ההיתר ואיסור אמנם א"צ לדחוק בכ"ז דכיון דבשעה שהותרו בו משום פגול לא הותרו בו עדיין משום נותר א"כ הו"ל הנותר היתר לגבי פגול ושפיר מצי מבטל לי' וכן אח"כ כי מתרי' ביה באכיל' השני' משום נותר איכא ספק דלמא נתבטל הנותר בתוך הפגול והוי הפגול כהיתר לגבי נותר כיון דעל אכיל' זו לא הותרו בו משום פגול ושפיר מבטל אחד לחבירו משא"כ במצות כיון דאף אי נימא שהי' בכ"מ שהי' כאילו הי' בעין ונצטרף הך מיעוט מצה שנתערב עם המרור חלק המצה שלא נתערב בזה אין אנו מגרעי' תרו' כלל שהרי אין אחד מכחיש חבירו לומר שאי אפשר שיקיים שניהם מצות מצה ומצות מרור ל"ש תורת ביטול כיון שאין חלוקי' זה מזה באיסור והיתר ודו"ק:
טז והנה יש לנו שני טעמים בהא דמצות א"מ זא"ז האחד כמ"ש החתס"ו משום דהוי מב"מ וסבר' זו מצינו במס' מנחות ג"כ שם כ"ג ע' דאפי' הם בעצם אינו מינו מ"מ כיון שלענין מה שאנו דנין עליו הם דבר אחד הוי מב"מ שם גבי חבלה בקצח דמצה כיון דלכי מיעפש' הו"ל כתבלין הרי דאע"ג דרק לענין זה שוי' הם לענין שאף המצה יהי' כתבלין שלא לצאת בה ידי מצוה ג"כ מקרי מב"מ ע"ש הטעם השני א"ש דכיון דבמה דנימ' שלא נתבטל המצה לגמרי בזה אין אנו מכחישין הרוב לגמרי שהרי אפשר שיקיים בזה שניהם ואינו דומה לאיסור שנפל להיתר ששם אי אפשר שיהי' אסור ומותר לכך ל"ש הכא ביטול כמת שהארכנו לעיל בס"ד והנה בגמ' איתא לא ליכרוך אינש מצה ומרור בהדדי וכו' ואפי' למ"ד מצות א"מ זא"ז ה"מ דאורייתא בדאורייתא ודרבנן בדרבנן אבל דאורייתא ודרבנן אתו דרבנן ומבטל לדאורייתא דהנה לפימ"ש החתס"ו דהטעם דמצות א"מ זא"ז הי' משום מב"מ צ"ל ע"כ דלא מקרי מב"מ רק היכא ששניהם מצוה דאורייתא או שניהם מצוה דרבנן משא"כ היכא שמצוה אחד דאורייתא ומצוה אחד דרבנן תו הו"ל כמבשא"מ וא"כ לאו דווקא דדרבנן מבטל לי' לדאורייתא ולא יצא ידי מצה דידי מרור כמי לא יצא דכמו דרבנן מבטל לי' לדאוריית' ה"נ דאורייתא מבטל לי' לדרבנן והא דנקיט אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא הייני דלזה יש לחוש טפי שלא יתבטל. אמנם מלישנ' דגמ' דבא נקיט אבל דרבנן ודאורייתא מבטלי' זו את זו ובפרט דנזכר שכב' פעמים אתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא ואח"כ אבל דאוריית' בדרבנן אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא ולא קאמר בקיצור דמבטלין זא"ז משמע דמצוה דאורייתא לא מבטל לדרבנן. וכן ממה דמסיים הרא"ש דרשות מבטל לדרבנן שכל הפחות מחבירו מבטלו ע"ש לפי"ז וודאי משמע להדי' דדווקא דרבנן מבטל לדאורייתא אבל דאורייתא לדרבנן אינו מבטל וא"כ היכא שעבר וכרך מצה ומרור אע"ג דידי מצה לא יצא משום דמרור דרבנן מבטל לי' אבל ידי מרור יצא משום דמצה דאורייתא לא מבטל למרור דרבנן, ולכאורה הי' אפש"ל לפימ"ש התוס' בזבחים ע"ח ע"א ד"ה אלא מבשא"מ דחוזק המרירו' מבטל טעם מצה הי' אפש"ל בפשיטות דמשו"ה לא מבטל מצה למרור משום דלא שייך חוזק המרירו' אמנם ע"כ אי אפש"ל הכי שהרי מצינו דגם המרור נתבטל ע"י מצה רשות דמשו"ה לא סגי' לן בכריכה לחודה אחר אכיל' המצה כמ"ש התוס' משום דכיון דכריכ' שהי' רשות לרבנן מבטל לי' למרור שהי' מדרבנן וכן לעיל קי"ד ע"א הקשו התוס' דאתי פרוס' שהי רשות ומבטל למרור דרבנן אלמא דלאו דווקא חוזק המרירו' מבטל לי' דא"כ לא הי' אפשר למרור להתבטל לעולם וע"כ כמ"ש הרא"ש דכל הפחות מחבירו מבטלו וא"כ ממילא היכא שכרך תחלה אע"ג דמרור מבטל המצה שהי' דאוריי' אבל המצה שהי' דאוריי' לא מבטל לי' למרור דרבנן. וכן ראיתי להגאון ר' מרדכי בנעט ז"ל בספרו ביאור מרדכי לפרש ע"פ שהוכיח מזה דלאו דווקא דחוזק המרירו' מבטל לטעם מצה מדמצינו שהרשות מבטל למרור ג"כ דמה"ט לא סגי' בבריכה לחוד' אמר אכילת מצה שהמצה שהי' רשות לרבנן יבטל למרור וע"כ רק כע"ש הרא"ש שהפחות מחבירו מבטלו וא"כ שמעי' שפיר שהיכא שעבר וכרך תחלה אע"ג דידי מצה לא יצא דמרור דרבנן מבטל לי' מ"מ ידי מרור שפיר יצא דמצה דאורי' לא מבטל לי' למרור דרבנן והנה לוגמא של החתס"ו שכתבנו אליבי' דמשו"ה דרבנן מבטל לדאוריי' משום דדאוריי' ודרבנן הוי כמבשא"מ צ"ע א"כ כמו כן גם מצה דאוריי' יבטל למרור דרבנן כיון דהוי מבשא"מ דאוריי' ודרבנן ואמאי קאמר הגמ' רק דרבנן מבטל לי' לדאוריי' ובפרט לפימ"ש הרא"ש להדי' דכל הפחות מחבירו מבטלו משמע להדי' דאוריי' לא מבטל לדרבנן ולטעמא של החתס"ו אין חילוק דדאוריי' נמי עצי מבטל לדרבנן כיון דהוי מבשא"מ דאוריי' ודרבנן וצ"ע:
יז והנה ראיתי בס' ביאור מרדכי שהקשה לדעת התוס' במס' זבחים דהיכא שאכל יותר מכזית לא מבטל לי' המרור א"כ יאכל תחלה בכריכ' שני זתים מצה וזית אחד מרור דהמצה לא יתבטל כיון דהוי שני זתים והמרור ג"כ לא נתבטל דמצה דאוריי' לא מבטל למרור דרבנן ותירץ דזית שני שהי' רשות יבטל למרור דרבנן ע"ש. והנה בס' שערי תורה ח"ג כלל כ"ג כתב דזהו אינו וודאי שהמצה נתבטלה שהרי אפשר שנתערב כ"כ ממצה במרור עד שהטעם המצה נרגש וממילא לא נתבטלו רק שאנו חוששין שמא נתערב ממצה מיעוטא דמיעוט' עד שלא יהי' נרגש שום טעם מצה ממה שנתבטל וממילא בצר לי' שיעור' ואע"ג דהוי ספיקא וספיקא דאוריי' מה"ת לקולא מ"מ הוי איתחזק חיובא ואינו יוצא ידי מצה מספיקא וכבר כתבנו לעיל בסי' ג' מזה והנה לפי"ז אפש"ל דרק משו"ה נקיט דאתי מרור ומבטל למצה לא משום דמצה אי אפשר לבטל למרור רק לפי שאם נתערב מן המרור כ"כ במצה עד שנרגש עדיין טעם מרור גם במה שנתערב ל"ש ביטול וא"כ ליכא חששא רק דלמא לא נתערב רק מקצת מן המקצת מן המרור עד שלא נרגש טעם מרור במה שנתערב במצה והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא לשי' הפוסקי' דאפי' היכא דאיכא חזקה אמרי' סד"ר לקולא עי' ביו"ד סי' ק"י ואפשר אפי' למאן דס"ל דהיכא דאתחזק אסורא ל"א סדר"ל מ"מ הכא כבר איתרע חזקת חיוב של המצוה שהרי כבר נעשה מעשה להוציא מן החזרה כמ"ש בס' ש"ת רק דס"ל חזקה דאיתרע מה"ת שמה חזקה לדעת קצת הרבה פוסקים והבאתי לעיל בשערי החזקות אמנם מדרבנן לכ"ע אמרי' חזקה דאיתרע ל"ש חזקה עי' בתוס' מס' כתובות כ"ג ע"א ד"ה תרוייהו וא"כ לענין דרבנן לכ"ע מהני ויצא שפיר ידי מצות מרור דרבנן מספיקא כיון דחזקת חיוב שלו איתרע. אמנם לפי"ז קשה א"כ האיך אמרינן דאתי רשות ומבטל לדרבנן כיון דהי' רק ספיקא אם נתבטל דשמא נתערב כ"כ עד שגם באותו המיעוט שנתערב נרגש עדיין טעם המרור וספיקא דר"ל וא"כ אמאי צריך לאכול מרור בע"ע ולא סגי' במרורדכריכ' אפי' לרבנן כיון דלענין דרבנן לא חיישינן שמא יתבטל דלא הוי רק ספיק' אי יתבטל וסדר"ל וצ"ל דבאמת לכתחלה אין לעשות אפי' ספק דרבנן בידים ולכך צריך לאכול ממרור בפ"ע תחלה רק אליבא דהלל כיון דהכריכ' הי' מצוה וא"כ ליכא חשש' שמא יתבטל המרור כיון דלא הוי רק ספיק' אם יתבטל כמ"ש ול"ש לומר אין עושין ספק דרבנן בידים כיון דצריך לקיים מצות כריכה גם עכשיו זכר למקדש הוי כדיעבד ולכך הי' מותר לכרוך משום מרור דמצות מרור שפי' הוא יוצא כיון דהי' רק ספק אם נתבטל רק משום שלא יבטל מרור למצה משו"ה אסור לכרוך אבל באמת כמו דמרור מבטל למצה ה"נ מצה מבטל להמרור רק דלענין מרור לא הי' חשש' כיון דהוי ספיק' אם נתבטל ואמרי' סדר"ל ולכך לא נקיט הגמ' רק אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאוריי' אבל תורת ביטול שייך אפי' דאוריי' לדרבנן וא"כ לא קשה מסוגי' דגמ' מה שהקשינו על החתס"ו דבאמת גם דאוריי' מבטל לדרבנן רק דלענין מרור שהי' דרבנן לא הי' לנו לחוש להלל כיון דהי' ספק אם יתבטל וסדר"ל ול"ש אין עושים סד"ר בידי' כיון דהי' עושה כן משום מצות כריכה ודו"ק אמנם ממ"ש הרא"ש שכל הפחות מחבירו מבטלו מזה וודאי משמע דאוריי' לא מבטל לדרבנן כמ"ש" (יח) והנה לפימ"ש לעיל דאם כרך תחלה אע"פ שידי מצה לא יצא מ"מ ידי מרור דרבנן יצא משום דדאוריי' לא מבטל לדרבנן יש להקשו' למה תקנו לאכול מרור שתי פעמים יאכל תחלה הכריכה דיצא ידי מרור דמצה דאוריי' לא מבטל לי' ולחשש' שמא נתבטלו המצה יאכל אח"כ מצה לחוד' ולא יצטרך לאכול מרור שתי פעמים ול"ל דכיון דמוכרח ע"כ לאכול אח"כ מצה לחוד' א"כ ממילא הוי מצה ראשונה רק רשות ומבטל לי' למרור דז"א דהא מ"מ רשות לא הוי שהרי יצא מספיק' עכ"פ דשמא לא נתבטל' כמ"ש לעיל ונ"מ טובא במה דיצא מספיק' דהא וודאי פשיט' אם עבר וכרך תחלה אע"ג דמחוי' לאכול עוד כזית מצה משום דלמא נתבטל' בפעם הראשון מ"מ אם אין לו רק מצה של איסור בגוונא דהו"א עדל"ת עי' בס' שא"ר ח"א סי' צ"ו הכא אין רשאי לאכול כיון דכבר נפיק מספיק' דדלמא לא נתבטל' המצה כמ"ש וספק עשה אינו דוחה ל"ת וא"כ לא הוי המצה ראשונה רשות לגבי מרור דרבנן דספק דאוריי' הוי כוודאי דרבנן וממילא לא נתבטל המרור (וכן מצאתי בפרמ"ג לאו"ח סי' תע"ה באשל אברהם ס"ק ח' שכתב וז"ל ואם אכל תחלה מצה ומרור בכריכה אתי מרור דרבנן ומבטל מצה ד"ת וצריך לאכול אח"כ מצה לחוד ואח"כ מצה ומרור בכריכה דמצה ד"ת לא מבטל למרור דרבנן וה"ה בראשונה צריך אח"כ הכריכה וכאמור עכ"ל) וכל הרוא' יראה שדבריו מעורבבי' קצת ואיזה טעות נזדמן בדפוס דלמא צריך לכרוך ב"פ וע"כ דהגירס' כך צריך להיות וצריך לאכול אח"כ מצה לחוד וא"צ אח"כ מצה ומרור בכריכה דמצה ד"ת לא מבטל לדרבנן וה"ה בראשונה כלומר במה שכרך תחלה נמי לא נתבטל המרור כך הי' הנוסח' האמיתי' וא"כ וודאי קשה אמאי לא תקנו שיאכל מיד הכריכה ואח"כ מצה לחוד' ונראה ליישב בשנדקדק בלשון הגמ' דמסיי' והשתא דלא אתמר הלכה לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכול מצה וחס' בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל ולכאורה קשה לאיזה צורך נקיט הגמ' מברך עא"מ וכו' וכי לא ידעי' מכבר דכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן ואי דרוצה לאשמעי' מנהג הסדר הי' לו לנקוט גם ברכת המוציא שהרי תחלה מברך המוציא ואח"כ עא"ט אמנם לפי"ז א"ש דבאמת לענין המצוה מצה ומרור וכריכה לא הי' צריך לכל הטורח הזה שהרי הי' אפשר לו לאכול תחלה הכריכה וממילא יצא ידי מרור לכ"ע דמצה ד"ת לא מבטל למרור דרבנן ואח"כ אכל מצה לחודא משום חשש שמא נתבטלו המצה ע"י מרור דמרור דרבנן מבטל למצה דאורייתא אמנם אי יעשה תחלה הכריכה איך ינהג בברכה דאם יברך על אכילת מצה ועל אכילת מרור כיון דאיכא חשש' דלמא יתבטל המצה וא"כ אינו יוצא באכילה זו ידי מצה איך יוכל לברך עא"מ ואם לא יברך עכשיו רק על המרור לחודא א"כ איך יאכל המצה עם המרור וגם אין ראוי להקדי' בברכה תחלה על מצוה דרבנן ואח"כ על המצוה שהוא מחויב מה"ת ועי' היטב בפרמ"ג שם סי' תע"ה במשבצות ס"ק ז' וא"כ מוכרח הי' לאכול תחלה מצה לחודא משום הברכה שיוכל לברך עא"מ וממילא מוכרח ג"כ לאכול מרור לחוד' שלא יבטלנו המצה דרשות וא"כ שפיר נקיט הגמ' מברך על אכילת מצה וכו' כלומר דלולא הברכה הי' יכול לאכול תחלה הכריכה ואח"כ המצה לחוד' דמצה ד"ת לא מבטל למרור דרבנן ודו"ק היטב. והנה להלל וודאי הי' סגי' בכריכה לחוד' אחר המצה דאע"ג דבזמה"ז מודה הלל שאין מצוה לכרוך כדי שהמרור לא יבטל למצה דאוריית' מ"מ כיון שבזמן שביה"מ קיים הי' מצוה לכרוך ומצוה לעשות זכר למקדש כדדרשינן במס' ר"ה ע"א ומס' סוכה מ"א ע"א וממיל' יכולין החכמים לתקן שגם המצה של הכריכה יהי' מצוה דרבנן ולא מבטל לי' למרור שהי' ג"כ רק מדרבנן רק דלמא קי"ל כרבנן שגם בזמן שביה"מ קיים ליכא מצוה כלל בכריכה וא"כ ל"ש בזה לעשות זכר למקדש ולכך מחויי' ג"כ לאכילת מרור בפ"ע. ועי' בפר"מ שם ס"ק הנ"ל דהאריך בזה אי כדעת הר"מ בפ"ח מהל' חו"מ שגם בזמן שביה"מ קיים לא הי' כורך רק מצה ומרור לחוד' בלא פסח וא"כ גם בזמה"ז מצוה לכרוך ולדעת הרשב"ם ושאר מפו' שפיר דעם הפסח הי' כורך וכן לדעת רש"י בזבחים ע"ט ע"א ע"ש א"כ אפי' להלל בזמה"ז דליכא פסח אין מצוה כלל לכרוך אמנם לפימ"ש א"צ לדחוק לכל זה דמ"מ כיון דאיכא מצות כריכה בעולם מצוה לעשות זכר למקדש וכן משמע מלשון הרא"ש לקמן ע"ש העולה מכל מ"ש דמצוה ד"ת לא מבטל למצוה דרבנן ולולא תקנת הברכת הי' יכולין לעשות הכריכה תחלה ואח"כ מצה לחוד' וא"כ משמע דלא כמ"ש לעיל בשם החתס"ו דטעם דמצות א"מ זא"ז הי' משום מב"מ וא"כ ממילא הוא דרבנן מבטל לדאוריי' הוי משום דדאוריי' ודרבנן הוי כמבשא"מ דא"כ גם דאוריי' יבטל לדרבנן ואמאי אמרינן דרק דרבנן מבטל לדאורי' וכן מורה להדי' לשון הרא"ש שכתב שכל הפחות מחבירו מבטלו וע"כ דלא כמ"ש החתס"ו ודו"ק:
יט אמנם גם להטעם שכתבנו דמשו"ה מצות א"מ זא"ז כיון דלא הוי כמו איסור והיתר שלא נוכל לומר שהי' אסור ומותר וכאן אפשר שיצא ידי שני המצות משו"ה ל"ש ביטול ג"כ צריך להביא החילוק בין מצוה דאוריי' לדרבנן. שבתי וראיתי דמ"מ יש לקיים שפיר דברי החת"ס עפ"י דברי ר"ח במס' מנחות כ"ג ע"א דנבלה בטלה בשחיטה ובכמה מקומות משום דאזלי' בתר מבטל והיינו כיון שהמבטל א"א להיות כמו נבלה הוי מבשא"מ ועי' בשו"ת מהר"ם שיק ליו"ד סי' קט"ו וא"כ ה"נ א"ש דוודאי מצוה דאוריי' בטלה במצות דרבנן כיון דמצוה שהי' רק מדרבנן אין לה החשיבות של המצות דאוריי' הוי הדרבנן נגד המצות דאוריי' כמבא"מ ואינו אזלי' בתר מבטל אליבא דר"ח וכן דעת הר"מ בפ"א מהל' אה"ט ולכך בטלה מצוה דאוריי' בדרבנן אמנם שיתבטל מצות דרבנן במצו' דאוריי' כיון דהמצוה דאוריי' יש לה החשיבות והמעלה כמו מצוה דרבנן דיש בכלל מאסף עמה א"ה שפיר חשבי' מצוה דאורייתא לענין שיבטל המצוה דרבנן כמו מב"מ ואינו בתר מבטל אזלי' וממילא לא מצי מצוה דאוריי' לבטל מצו' דרבנן רק מצוה דרבנן שהי' אינו מינו נגד מצוה דאורייתא שהרי אין לה חשיבות כמו מצו' דאוריית' שפיר מבטל לי' למצוה דרבנן ודו"ק היטב כי הי' סברא נכונה. ואין להקשות דהרי במס' מנחות כ"ג ע"ב מהא דפריך הגמ' מהא דחבלה בקצח דאפי לה הבלא וא"כ הוי הבטל כמבטל דלכי מיעפש' הו"ל כתבלין א"כ מוכח דכל מצוה כיון שאפשר להפסק מחשיבות מצוותה הו"ל כמב"מ עם הרשו' וא"כ ה"נ איך מצינו למימר לפי"ז דרשות מבטל לי' למרו' דרבנן דניהו דהרשות נגד דרבנן הוי כא"מ מ"מ המרו' שהי' מצו' יש לה עכ"פ מעל' חשיבות של הרשות הו"ל כמב"מ דז"א דכיון דקי"ל כר' חסדא דאזלי' בתר מבטל והמבטל דהיינו הרשות למצוה דרבנן הוי א"מ דהרשות אין לו החשיבות של המצוה ושפיר מבטל לי' למרור דרבנן. וא"כ זכינו בסבי טעמא לקיים דברי החתס"ו ז"ל דטעמא דמצות מבטלין זא"ז הי' משום מב"מ וא"ש ג"כ להבין מ"ט דרבנן מבטל לדאוריי' ולא דאורי' לדרבנן וג"כ רשות מבטל לדרבנן כמ"ש ונכונים דברי הרא"ש שכתב דכל הפחות מחבירו מבטלו דהיינו משום שהפחות הוי כא"מ לגבי הבטל ולכך יוכל לבטלו דאזלי' בתר המבטל משא"כ מה שהי' יתר במעלה לא יוכל לבטל הגרוע כיון שמה שהי' יתר במעלה יש לו יחס והצטרפות עכ"פ לערך הגרוע שהרי לא נגרע מערכו שיש בכלל מאתי' מנה כמ"ש וממילא הוי עם הגרוע כמינו ואנו בתר מבטל אזלי' ושפיר לא יוכל לבטלו כיון דהוי כמינו. והנה כל זה הי' רק אם יהי' האמת כן להלכתא כרב חסדא ונוכל לומר בדברי רב חסדא ופלוגתא דשם עם ר' חנינא שהי' לדידן ג"כ ועי' בחי' הרשב"א למס' מנחות שם שהאריך בסברא פלוגתא דר"ת ור' חנינא והנה הרמב"ם בפ"א מהל' אה"ט הלכה י"ז קבעו להל' דינ' דר' חסדא והראב"ד שם השיג עליו דזה דווקא אליבא דר' יהודא דס"ל מב"מ ל"ב אבל לדידן דקי"ל כרבנן ליכא נ"מ ובין שחוטה בנבלה בין נבלה בשחיטה בטלו' זו בזו ועי' בכ"מ שם מה שהביא בשם מהר"י קורקס ליישב דבריו ולפי מ"ש יש מכאן סייעת' לפסק הר"מ דנ"מ גם לדידן ושהלכה כר"ח דאזלינן בתר מבטל מהא דאמרינן דרבנן מבטל לדאוריי' ודאוריי' לא מבטל לדרבנן אמנם לשיט' הראב"ד אין לקיים כל דברינו וצריך להתבונן טעם אחד בהא דמצוה א"א זא"ז ובמה שמחלקי' בין דאוריי' לדרבנן ויבואר בס"ד:
כ ועפימ"ש נפתח לנו שערי בינה להבין שיטת הירושלמי בפרק ראשון דמס' חלה שם אית' דר"י בזמן שביהמ"ק קיים לא הי' כורך אילו הי' בעת ההוא משום דהוי דאוריית' ודאוריי' מבטלין זו את זו אמנם לאחר שביה"מ קיים הי' כורך משום דרבנן לא מבטל לדאוריי' וצריך להבין דעת קדושים דבגמ' דילן אית' אפכא דאדרבא דרבנן מבטל לדאוריי' ולפי האמור ניחא דגמ' דילן ס"ל כר' חסדא במס' מנחות דאזלינן בחר מבטל וממילא דאוריי' נגד דרבנן הוי מב"ו ולא מצטל לי' ורבנן נגד דאוריי' הוי כא"ע דדרבנן לא הגיע' למעל' הדאוריי' ולכך מבטל דרבנן לדאוריי'. אמנם הירושלמי אפשר דס"ל כר' חנינא דאזלינן בתר בטל וא"ר ממילא הוי אפכא דדאוריי' לא מצי להבטל נגד דרבנן כמ"ש דדאוריי' נגד דרבנן הוי כמינו שהרי לא נגרע מערכו אמנם דרבנן בטל נגד דאוריי' שהרי דרבנן הוי כאינו מינו לגבי דאוריי' וא"ש הכל בס"ד. אמנם אכתי לא הואלנו בזה בדברי הירושלמי רק בהא דדרבנן לא מוטל לדאוריי' אמנם אכתי קשה בדברי הירושלמי ב' קושיות. האחד כיון דלפי סבר' זו דאורי' מבטל לדרבנן א"כ האיך אי' כורך הא בטל מרור דרבנן ע"י מצה דאוריי' ולזו יש לתרץ כמ"ש לעיל בסי' י"ז דלדרבנן לא חיישינן אפי' אם יתבטל כיון דהוי ספיק' כמ"ש בס' שערי תורה בדיני' אלו דדלמא יתערב כ"כ שיהי' הטעם נרגש ולא הוי רק ספיק' דלמא נתערב מיעוט' דמיעוט' והוי סדר"ל ואע"ג דאין עושין סד"ר בידי' כבר כתבנו דכיון דרוצה לקיים מצות כריכה הוי כדיעבד וכן כתוב בס' ש"ת. אמנם אכתי קשה דא"כ דנימ' דהירושלמי נמי ס"ל דמצו' א"מ זא"ז הי' משום מב"מ ולכך מחלק בין דאוריי' לדרבנן דאזיל בתר בטל א"כ אמאי קאמר דבזמן שביה"מ קיים לא הי' כורך משום דהוי דאוריי' ודאוריי' ומבטלי אהדדי הא דאוריי' ודאוריי' וודאי הוי כמב"מ ול"ש ביטול אמנם מ"מ עולי' שפיר דברינו להבין סבר' ההפוכ' שהי' בירושלמי משיטת גמר' דידן כמ"ש דבבלי ס"ל דרבנן מבטל לדאוריי' משום דאזלינן בתר מבטל והירושלמי ס"ל דדאוריי' מבטל לדרבנן ודרבנן לא מבטל לדאוריי' משום דס"ל כר' חנינה דאזיל בתר בטל כמ"ש לעיל באר היטב בס"ד. ועקר דברי הירושלמי נבאר עוד בס"ד וכל זה הי' לשיט' הר"מ שהבאתי לעיל דפלוגת' דר"ח ור' חנינה הי' נ"מ גם לדידן ולשיט' הראב"ד בהשגו' שם בפ"א מהלכ' אה"ט צריך לתרץ באופן אחר כמו שנבאר בס"ד לקמן בדברינו ודו"ק:
כא במס' פסחים קט"ו ע"א בתוס' ד"ה אלא אמר רב אשי הקשו מנ"ל דסבר הלל מצות א"מ זא"ז דלמא שאני הכא דגלי קרא ועוד הא לרבנן נמי אין מבטלין דהא אם כרכה נמי יצא וי"ל מדסבר הלל דמצוה לכרוך ובדיעבד נפיק נמי כי לא כרך ש"מ דסובר הלל דבעלמא מצות א"מ זא"ז וממילא לא צריך קרא להתיר הכריכה וע"כ כי אתי קרא למצו' הי' דאתא ולרבנן דסברי בעלמ' מצות מבטלין זא"ז לא אתי קרא למצוה רק להתיר כריכה ושאני הכא דגלי קרא וכן כוונת המרדכי ע"ש באריכות והנה המהרש"א הניח בצ"ע מה דוחקי' להתוס' לומר דגם להלל לא הוי הכריכה לעכוב רק למצוה. ונ"ל דהנה אי הוי ס"ל להלל דלא נפיק בענין אחר רק ע"י כריכה א"כ לא הוי ידעי' דלהלל מצו' א"מ זא"ז דהכא כיון דאינו יוצא בענין אחר א"כ כחדא מצוה חשיב ול"ש בי' ביטול וע"כ מוכח דלהלל נמי יוצא אפי' בלא כריכה וממילא מוכח דס"ל מצוה א"מ זא"ז דתו ל"ל דהוי חדא מצוה כיון דיוצא אפי' בלא כריכה שוב ראיתי בס' ביאור מרדכי אות קכ"ח לפ' ע"פ שכ' נמי כן. אמנם באמת קשה מנ"ל לגמ' אליבא דהלל דס"ל כלל מצו' א"מ זא"ז דלמא ס"ל באמת דאינו יוצא רק ע"י כריכה וממילא ל"ש בי' ביטול ביון דהוי חדא מצוה והנה לכאורה י"ל מדקתני אמרו עליו על הלל שהי' כורכה בב"א דמשמע שהוא הי' נוהג כן ואי הוי ס"ל דאינו יוצא בענין אחר הול"ל דאינו יוצא בענין אחר וממילא הוי ידעי' דמסתמא גם הי' נהג כן כיון דאינו יוצא בענין אחר א"ו דגם להלל לא הוי הכריכה רק למצו' ולא לעיכוב'. ועוד י"ל דע"כ שמעי' דגם להלל אין הכריכה מעכב' דהנה מצות הכריכה בעניינה דקדשים כתיב' גבי פסח (ובפרט אי אמרי' דהפסח נמי הי' כורך עם מצה ומרור כמ"ש הרשב"ם ושאר הראשונים) וכל דבר הכתוב בקדשים ידעי' דלא מעכב אא"כ שנה הכתוב לעכב כמ"ש התוס' במס' זבחים ד' ע"ב בד"ה ואימא כי שחיט שלא לשמה ע"ש דילפינן זאת מקרא דבקדשים אין שום דבר מעכב רק היכא דשנה עליו הכתוב. אמנם מה שיש לעיין לשיטת התוס' דלרבנן בעלמא מצוה מבטלין זא"ז (ולא כדעת הרמב"ן במלחמות שכתב דלרבנן נמי בעלמא מצות א"מזא"ז ולא פליגי רבנן והלל כלל במצות מבטלות זא"ז רק כאן פליגי אי הוי הכריכה מצוה או לא) אמאי לא ילפי' ממצה ומרור מדהתורה התירה לאכול שניהם יחדיו דבעלמא נמי מצות א"מ זא"ז כמו הכא ואמאי נימא דקרא גלי לן רק במצה ומרור ולא בשאר מצות ולכאורה י"ל דשאני מצה ומרור כיון ששניהם הי' ענין אחר לזכרון יצ"מ כמ"ש בס' ח"י סי' תע"ה ס"ק י' לכך א"מ זא"ז ואפשר דזהו נמי כוונת הרשב"ם במ"ש בד"ה ואפי' למ"ד ח"ל דכיון דכי הדדי נינהו כלהו קיום מצוה נינהו ולא מבטלי אהדדי ולכאורה נרא' כיתור לשון קצת במ"ש דכי הדדי נינהו וע"כ כמ"ש כיון דשניהם הם ענין אחד לזכרון יצ"מ אמנם להלל בלא"ה מצות א"מ זא"ז אפי' בעלמא ואתי קרא למצות בריכה כמ"ש התוס' ודו"ק (כב) והנה ראיתי בס' ברוך נועם בשער התערובות פ"א שכתב דבלא"ה מוכח דהלל סובר בעלמא דמצוה א"ע זא"ז דל"ל כקושי' התוס' דש"ה דגלי קרא דא"כ מנ"ל דקרא אתי למדרש שיאכלם בב"א דלמא כוונת הכתוב על מצות ומרורים יאכלהו בתוך אכיל' פרס דהא נמי כחדא אכיל' חשיב ומדהי' אכל' בב"א ש"מ דזו הי' להם לסברא חיצונה דמצות א"מ זא"ז והי' עושה למצוה מן המובחר שיאכל בב"א מלאכול תוך א"פ וכ' עוד שם וז"ל ורבנן פליגי עליו דאין משמעות הכתוב דעל מצות ומרורים שיאכלהו בב"א אבל על מה שהי' להלל לסברא חיצונה דמצות א"מ זא"ז מסתמא לא פליגי עליו רבנן כ"כ דלא מצינו דפליגי בהדיא עכ"ל והנה דברים אלו יתכנו לדעת המלחמות שכ' דרבנן נמי ס"ל דמצות א"מ זא"ז אמנם לשי' התוס' נשאר' הקושי' כיון דבעלמא ס"ל מצות מבטלות זא"ז א"כ מנ"ל לומר דהכא גילה קרא דבר שאינו מן הסברא דלמא אתי קרא שיאכל אותה תוך אכילת פרס דווקא ולא בב"א כי היכא דלא ליבטלו אהדדי כיון דס"ל מצות מבטלות זא"ז לכך נלע"ד דזהו אין שום סברא בכלל לומר דהתורה הקפיד' שיאכל למצה ומרור תוך אכילת פרס ול"ל דבא הכתו' לכך דבשלמ' אי אמרינן להלל דאתא קרא למצות כריכה ולרבנן אי ס"ל מצות מבטלות זא"ז דאתי קרא להתיר כריכת א"ש דאצטריך קרא משא"כ לאשמעינן שיאכל אותם תוך אכיל' פרס ממנ"פ אי להתיר שיאכל תוך א"פ לזה א"צ קרא ואי שיאכל אותם דווקא תוך א"פ א"כ יהי' מוכח ממילא דמצה לא מהני שיאכל הכזית תוך אכ"פ כיון דגם המרור צריך לאכול אחריו תוך אכ"פ וזהו ג"כ נגד הסברא דאי קי"ל כזית בכא"פ דאוריי' פשיט' שיוצא בכזית מצה או אוכל אותו תוך אכ"פ דמצטרפין האכילות תהו דוחק לאוקמי' קרא נגד הסברא ולכך אוקמינן טפי להתיר הכריכה אפי' לרבנן כמ"ש דכאן שרי משום ששני המצות הי' ענין אחד מלאוקמינן קרא לתוך אכ"פ שהי' נגד הסברא לגמרי ודו"ק היטב: (כג) ויש לעיין לפימ"ש המלחמות דרבנן נמי ס"ל אפי' בעלמא מצות א"מ זא"ז ולא פליגי על הלל רק דליכא מצוה לכרוך א"כ קשה אמאי אצטריך קרא להתיר כריכה כיון דלא אתי למצוה למ"ל קרא להיתר כריכה אי ס"ל בעלמא כמי מצות א"מ זא"ז. והנה לכאו' י"ל דשפיר איצטריך קרא להתיר כריכה דהנה המרדכי הקשה הא אמרי' במס' כריתות י"ר ע"א ובכמה מקומות בש"ס דאין בית הבליע' מחזיק יותר משני זתים א"כ האיך הי' מצי לכרוך שלשתן יחד והנה המרדכי תירץ דמרוסק מחזיק יותר. אמנם י"ל דהרמב"ן לא ס"ל תירוצ' דמרדכי וס"ל דאפי' מרוסק אינו מחזיק יותר ואפי' אי מחזיק קצת יותר מ"מ ג' זתים אין מחזיק והלכך י"ל לדעת הרמב"ן תירוץ אחר דהנה בתוס' ישנים במס' כריתות כתבו דאין בית הבליע' מחזיק יותר משני זתים בדרך אכיל' משמע הא אי רוצה לדחוק עצמו מצי לבלוע אפי' ג' זתים וס"ל דבמצו' שפיר יוצא אפי' בשלא כד"א ועי' במל"מ פ"ה מה' יסודי התורה שנסתפק בזה ועי' בנו"ב מהד"ת לאו"ח בהשמטות השייכים לסי' קי"ב ומ"מ אי לא הי' כריכה מצוה אליבא דהלל מסתמ' לא הי' כורך דלמה לו לעשות כן שיאכל שלא כד"א רק הואיל וס"ל דמצוה לכרוך לכך הי' כורך אע"ג דהוי שלא כד"א וא"כ ממילא לא קשי' לרבנן שפיר ס"ל דאין מצוה בכריכה והא דאצטריך קרא להתיר כריכה לא משום דבעלמ' מצות א"מ זא"ז רק אתי קרא לאשמעינן דיוצא ע"י כריכת אע"ג דהוי שלא כד"א כמ"ש. אמנם זהו יתכן רק אי אמרי' דמצות כריכה הי' בשלשתן אמנם לשון הרמב"ם בפ"ח מחו"מ דא"צ לכרוך שלשתן נדחי' דברינו וצ"ל בדעת הרמב"ן דס"ל דמאן דס"ל דמצוה לכרוך הי' שלשתן יחד וא"כ א"ש דברינו דשפיר אצטריך קרא להתיר כריכה אע"ג דהוי שלא כד"א. אבל לענין ביטול לא צריך קרא דבעלמ' כמי מצו' א"מ זא"ז ועי' במג"א סי' תע"ה ס"ק ד' מ"ש דמצוה לבלוע בב"א והי' מדברי תה"ד סי' קל"ט ושם בס"ק ח' כתב דמצוה לבלוע שני זתים ביחד היינו לדידן דאוכלי' כזית אחד לשם מוציא וכזית א' לשם מצה. ויש לעיין אם לא הוי בכה"ג כשלא כד"א ועי' בשמרי תורה כלל כ"ג פרט ו' ודו"ק:
חלק ג' נבאר עוד בס"ד טעם אחר בהא דמצות א"מ זא"ז ויבואר סוגי' דידן וסוגי' דירושלמי פ"ק דמס' חלה דפליגי מהיפוך להיפוך כמה שנבאר בס"ד: (כד) לעיל בסי' י"ג הבאתי מ"ש החחס"ו ליו"ד סי' צ"ו דהטעם דמצות א"מ זא"ז הי' משום דהוי מב"מ והי' עפ"י סברת הר"נ במס' נדרים נ"ב ע"א דלא אזלינן בתר עצם הדבר רק אם הם שוי' לענין איסור והיתר ולכ"ע ס"ל מב"מ לא בטל וכן משמע קצת בסוגי' דמס' מנחות שם כ"ג ע"ב דהא דמב"מ ל"ב היינו היכא דאפשר למהוי כוותי' ועי' בשו"ת בשמים ראש בהגה' כסא דהרסנ' שם סי' ב' וסי' ג' אמנם כבר כתבנו לעיל סי' י"ח דאין זה הטעם מספיק דא"כ אמאי אמרינן דאוריי' לא מבטל לרבנן ודרבנן מבטל דאוריי' דכיון דע"כ צ"ל דדאוריי' ודרבנן הוי כא"מ א"כ שניהם מבטלי אהדדי ומ"ש לעיל מענין אי אזלינן בתר מבטל אינו עולה יפה לשון הפוסקים דהא מילתא לא שייך לדידן ובר מן דין כפי מה שנראה מסתימ' הרבה גדולי' דהך סברת הר"נ דהיכא שהם שוים בענין אע"ג שאינם שוי' בעצם דהוי מב"מ דזה לא הוי רק מדרבנן ועי' בשו"ת חתס"ו ליו"ד סוף סי' י"ד ובסוף סי' צ"ו וא"כ אינו מספיק לומר משו"ה דמצות א"מ זא"ז כיון דזה מקרי מב"מ לא הוי רק מדרבנן ובהיות כן צריך לבאר טעם אחר בהא דמצות א"מ זא"ז וטרם אשר יהי' כל שיח נעתיק לשון הירושלמי בפ"ק דמס' חלה וז"ל הלל הזקן הי' כורך שלשתן כאחד אר' יוחנן חלוקי' על הלל הזקן והא ר"י ברך מצה ומרור (כלומר מדקאמר חלוקי' על הלל הזקן מסתמא ס"ל דלא כוותי' וא"כ קשה והא הוא בעצמו כורך) כאן בשעת המקדש וכאן שלא בשעת המקדש ע"כ והנה ר"י הי' שלא בשעת המקדש וא"כ ע"כ צ"ל דהפירוש הי' כך דבשעת המקדש שניהם דאוריי' לא הי' כורך משום דיבטל זא"ז ור"י הי' שלא בשעת המקדש לכך הי' כורך משום דלא אתי דרבנן ומבטל למצה דאוריי' ע"ש בפני משה שפי' להדי' כן וא"כ הי' תימא רבתי דסוגי' דידן ס"ל דמצות א"מזא"ז דאוריי' ודאוריי' ורבנן מבטל לדאוריי' ובירושלמי ס"ל דאפי' לרבנן דס"ל מצות מבטלין זא"ז דר"י ס"ל כרבנן כמ"ש שם בירושלמי אפ"ה דרבנן לא מבטל לדאוריי' וסוגי' דידן ס"ל דאפי' להלל דס"ל מצות א"מ זא"ז מ"מ דרבנן מבטל לדאוריי' וא"כ איך יהי' הפלוגת' מהיפוך להיפוך דאינ' בדידן ס"ל דאפי' למ"ד מצות א"מ זא"ז מ"מ דרבנן מבטל לדאוריי' והירושלמי ס"ל דאפי' לע"ד מצות מבטלין זא"ז דרבנן לא מבטל לדאורייתא ומהתימ' לי על גדולי קדמונינו שלא התעוררו כלום בדברי ירושלמי האלו. עוד יש לראות הנה במס' זבחים משמע דר"ל נמי ס"ל מצות א"מ זא"ז מדקאמר הגמ' ופליג' דר"א וכו' דהוא לא מדמה איסורין למצוה וס"ל דאע"ג דמצות א"מ זא"ז מ"מ איסורין מבטלין זא"ז כמ"ש הח"י בסי' תע"ה. וא"כ יש לנו ג' פלוגת' בהני עניינים והי' דר"י ס"ל בירושלמי שם מצות מבטלין זא"ז ובאיסורין ס"ל דאין מבטלין זא"ז ור"ל ס"ל להיפוך מצות א"מ זא"ז ואיסורין מבטלין זא"ז ור"א ס"ל דמצות ואיסורין שוים הם ושניהם א"מ זא"ז והן אית' בירושלמי שם בשם ר"א וא"כ צריך להבין טעם פלוגתת':
כה ונראה ליישב כ"ז דהנה יש לומר עוד טעם אחר בהא דמצות א"מ זא"ז עפ"י מה דאמרי' במס' בכורות כ"ג ע"א דטומאה אע"ג שבטלה כמאן דאיתא דמי ולכך נבלה אפי' כשנתבטלה בשחיטה מ"מ מטמאה במשא ואע"ג דהתוס' שם ד"ה נבלה בטלה כתבו דהא דמטמא' במשא הי' רק מדרבנן ועי' במל"מ פ"א מהל' מטמא' משכב הלכה י"ד מ"מ י"ל דהיינו דמה"ת לא הי' מטמא' אפי' במשא אע"ג דכמאן דאי' דמי מ"מ הי' גזה"כ שמיד כשנתערבה ברוב תו אינו מטמאה אבל מ"מ הך סברא דאע"ג דבטלו מ"מ הוי כמאן דאי' שפיר י"ל דהי' מה"ת אמנם לר"י שם דאסיק הגמ' בקושי' מהא דבהמה ששפע' חרר' דם דאינו מטמא לא במגע ולא במשא ולדידי' ל"ל משום דהוי טומא' סרוח' דפא איהו ס"ל דאחד זה ואחד זה עד לכלב ע"כ ס"ל דטומאה שבטלה כמאן דליכא דמי והנה התוס' שם הקשו דאי אמרי' בכל דבר שנתבטל דכמאן דאי' דמי איך מהני ביטול לשום איסור עי"ש בתוס' ד"ה נבלה ותירצו דמיד כשנכנס לבית הבליעה אמרי' קמא קמא בטל ועפ"י הבנת מל"מ בפ"א מהל' ממו"מ הלכה י"ד הי' דכל משהו ומשהו שירדה לבי' הבליעה אמרי' דהתירה הי' וצ"ל דאע"ג דכמאן דאי' דמי ל"א שיצטרף אח"כ וא"כ אכל איסור' כיון דאכל חד מצינו למימר דהתירה הי' לא אסר' התורה בכה"ג. והנה לפי"ז מצינו למימר דע"כ ל"ש ביטול רק לענין איסור' משא"כ גבי מצו' אע"ג שנתבטל כיון דמ"מ כ"מ שהי' אמרי' דכמאן דאי' דמי א"כ הרי אכל עכ"פ כזית מצה וגם כזית מרור ול"ש ביטול ואע"ג דבעי' טעם עצה היינו שהמצה יהי' לה טעם מצה אבל הוא א"צ שירגיש בפי' טעם מצה כמ"ש המג"א סי' תע"ה ס"ק י"א לחלק בין הא דאמרי' בלע מצה יצא להא דאמרי' דאין יוצאי' במצה מבושל' משום דהתם נאבד ממנה שם עצה מכיון שנתבשלה אבל כל היכא דהטעם מצה לא נאבד ממילא יוצא אעפ"י שאינו מרגיש הטעם בפי' רק אי הו"א דמצות מבטלין זא"ז ממילא אותו המצה שנתערבה במרור ע"י לעיסתו נתבטל' ואין כאן כזית מצה אבל מכיון דאמרי' דבכל דבר שנתבטל מ"מ הוי כמאן דאי' בכ"מ שהי' א"כ ממילא לא נחסר השיעור ואע"ג שמאותו המעט שנתערב אינו מרגיש טעם מצה מ"מ הרי א"צ שירגיש בפיו וז"ל הש"ח בפרט ג' משא"כ עכשיו דא"מ מבטלין זא"ז לא בטל המיעוט ברוב מרור ואעפ"י שאין מרגיש מיעוט המצה בפיו ליכא קפידא כיון דבולע גם המיעוט עכ"ל ויתכן זה א"א דכמאן דאי' דמי א"כ ממילא לא נחסר כלום מן השיעור ואע"ג דמ"מ יקשה א"כ הרי יש לנו לחוש גם למרור שלא יתבטל ובמרור הרי בעי' טעם מרירות לזה יש לתרץ דכיון דמ"מ הי' מדגיש מרירות בפיו ממה שלא נתבטל רק דיש לחוש דלמא נתערב מקצת מן המקצת ממרור במצה שלא יהיה נרגש באותו המעט טעם מרירות לזה שפי' י"ל כיון דגם אותו המיעוט שנתערב הוי כמאן דאי' א"כ ממילא איכא שיעור שלם וגם משום טעם מרירות הא איכא שהרי מרגיש טעם מרור וא"כ ל"ש ביטול רק לענין איסור כיון דבכל מה שיורד לתוך בית בליעתו נוכל לומר דהתורה הי' שפיר אמרי' דתו ליכא איסורא משא"כ לענין מצוה כיון דבכ"מ שהי' אמרי' דהא כמאן דאי' א"כ אע"ג דנתבטל שפיר יצא ידי מצוה ול"ל דא"כ אי הטעם דלכך יצא ידי מצוה משום דכיון דאע"ג דנתבטל מ"מ בכ"מ שהי' הוי כמאן דאי' א"כ אפי' אי אכל דבר הרשות עם אכילת מצוה נמי הול"ל דלא נתבטל ויצא כיון דמ"מ הוי כמאן דאי' ואנן ל"א רק דמצות א"ט זא"ז אבל דבר הרשות פשיטא דלכ"ע מבטלין דשפיר יש לחלק עפ"י מ"ש המל"מ דלכך מהני ביטול לאיסורי' משום דאכל משהו אמרי' דהתיר' הי' וא"כ ה"נ כשאוכל דבר רשות עם מצה שפיר שייך בי' ביטול דאיך נוכל לומר דיצא ידי מצוה משום דבכ"מ שהי' הוי כמאן דאיתא דהא מ"מ לא נוכל ליחס אכילה זאת לענין מצוה שהרי יש כאן דבר הרשות והרשות מבטל לשם מצוה לגמרי מן האכילה זו רק כששניהם הם מצוה דבכל איזה שנתבטל מ"מ אכילת מצוה הי' א"כ לא נתבטל שם מצוה מן זאת האכילה שפיר יצא ידי שניהם כיון דבכל חדא אמרי' דהוי כמאן דאי' רק כשאחר הי' רשות נתבטל שם מצוה ממנה ול"ש לומר דהוי כמאן דאי' דאין זה מקרי כלל אכילת מצוה והאכיל' מתיחס' על דבר הרשות ולאו מטעם ביטול גריד' קאתינן עלה רק כיון דיש כאן דבר הרשות ואוכל עמו המצה ונתערב יחדיו ליכא כאן תורת מצוה כלל משא"כ היכא שכל חדא וחדא הי' מצוה דהרי ממנ"פ יש כאן מצוה חדא אפי' אי מבטלין זא"ז כמו שנבאר בס"ד א"כ הרי יש כאן אכילת מצוה עכ"פ וכיון דאע"ג שנתבטל' הוי כמאן דאי' לא נתבטלה מצוה אחת ע"י חברתה ולכן אמרי' מצות א"ע זא"ז ודו"ק: (כו) ולהבין הדבר מפורש יותר אבאר לך הנה הא וודאי אפי' א"א מצות מבטלין זא"ז היינו דווקא בגוונא שבאיסור כיו"ב נמי הי' נתבטל רק דע"י מעלת המצוה שלא יתבטל לזה ס"ל דאין שום מעלה ע"י המצוה שלא יתבטל למאן דס"ל מצות א"מ זא"ז אמנם היכא דאפי' באיסור נמי בכה"ג לא הי' בטל כגון שיש עדיין טעם נרגש פשיטא דמצוה נמי לא נתבטלה (אע"ג שכתבנו לעיל בשם החת"ס דבמצוה לא מהני טעם עי' לעיל בסי' ז' מ"מ תשתרי תורה כתב להדי' דהיכא שהטעם נרגש לא נתבטל וכבר הרחבנו בזה הדבור בס"ד) וא"כ היכא שאוכל מצה ומרור כאחד אפי' אי הו"א דנתבטל היינו משום דחיישי' שמא נתערב קצת מן המרור במצה עד שלא נרגש טעם באותו המעט וא"כ אותו חתיכה המרור נעשה כמצה ממש וכן מן המצה נתערב מעט במרור עד שלא נרגש טעם מצה וא"כ אי הוי ידעי' שנתערב בשוי' א"כ כל מה שנחסר מכל אחד משלים אותו חבירו וממילא הי' כשיעור והוי יוצא אפי' ידי שניהם וצ"ל ע"כ כמ"ש רש"י במס' זבחים ע"ח ד"ה א"א שלא ירבה מין על חבירו משום דא"א לכוין שלא יהיה מין האחד בטל בחבירו יותר ממה שבטל חבירו בו וא"כ ממנ"פ יצא עכ"פ ידי מצוה אחת דהרי בין אי נתערבו בשוי' יצא ידי שתיה' שהרי בכ"א יש כשיעור וכשנתערב בא' מהן יותר ממה שנתערב ממנו בחבירו א"כ יצא ידי אות' מצוה רק דאנו לא ידעי' איזה מהם יצא וא"כ עכ"פ אכילת מצוה מקרא וממילא שפיר נוכל לומר דכיון דאף מה שנתבטל מ"מ הוי כמאן דאי' בכ"מ שהי' א"כ שפיר יצא ידי שתיהם משא"כ בדבר הרשות מכיון שנתערב' המצוה באכילת הרשות לא מקרא כלל אכילת מצוה וא"כ לא נוכל לומר דע"י מה דהוי כמאן דאי' יצא ידי חובת מצוה דהוי כאילו לא אכל כלל מחלק המצוה דענין האכילה זו מתיחס' לדבר הרשות ודו"ק היטב וא"כ שפיר אפש"ל דאפי' מאן דס"ל מצו' א"מ זא"ז מ"מ איסורי' מבטלין זא"ז דבשלמא גבי מצוה כיון דאע"ג שנתבטל הרי הי' בכ"מ שהי' כמאן דאי' ממילא שפיר יצא ידי מצוה כמ"ש כיון דהך מקריא אכילת מצוה משא"כ לענין איסורי' דאע"ג דבכ"מ שהי' הוי כמאן דאית' מ"מ פשיטא דאינו חייב משום פגול רק אם מרגיש טעם פגול וא"כ מכיון שנתערב מן הפגול הזה בנותר אע"ג דהוי כמאן דאי' מ"מ באותו מקצת אינו נרגש טעם פגול ממילא תו ליכא לחייבו משום פגול וכן בנותר מה שנתערב ממנו פגול אפי' אי נימא כמאן דאי' מ"מ אי נתערב רק כ"כ עד שלא נרגש טעם נותר ממילא אין לחייבו שהרי פקע איסור פגול אע"ג דהוי כמאן דאי' מ"מ באותו מקצת אין הטעם נרגש. ואע"ג דמ"מ בחדא מיניהו איכא חיוב' דממנ"פ אי כזית פגול איכא או כזית נותר דאם נתערב פגול בנותר יותר ממה שנתערב נותר בפגול חייב משום נותר (דאע"ג דהוי כמאן דאי' מ"מ מצטרף שפיר עם חבירו שנתערב בו) ואם נתערב נותר בפגול יותר ממה שנתערב פגול בנותר חייב משום פגול מ"מ הרי ס"ל לר"ל התראת ספק ל"ש התראה רק אי הו"א איסורי' א"מ זא"ז הי' חייב משום שתיהם כיון דליכא תורת ביטול כלל. משא"כ גבי מצו' מכיון דהוי כמאן דאי' כיון דלא בעי' בזה טעמא דווקא אם רק הממשו' קיים וכיון דהוי כמאן דאי' ממילא לא נתבטל רק בדבר הרשות דלא הוי כלל בגדר מצוה דהוי לגמרי כאכיל' הרשות וא"כ זכינו להבין טעמו של ר"ל דס"ל מצוה א"ע זא"ז והיינו משום דבכ"מ שהי' הוי כמאן דאי' ואע"ג דמאותו המעט שנתערב במרור או במצה לא נרגש הטעם מ"מ הא במצוה לא בעי' שירגיש הטעם בפיו דווקא וכן במרור סגי' שירגיש טעם מרירו' אע"ג שמאותו המעט אינו מרגיש ליכא קפיד' רק או הו"א דמצות מבטלו' והוי כמאן דלית' לא הי' יוצא דבצר לי' שיעור' דכל חדא אמנם מכיון דאמרינן דהוי כמאן דאי' ממילא איכא שיעור' בכל חדא וכמ"ש כיון דמ"מ אכיל' מצוה מקרי' והוי נפיק שפי' אמנם גבי איסורין אע"ג דהוי כמאן דאי' מ"מ הרי נתבטל הטעם במה שנתער' אחד בחבירו ואע"ג דחדא מיהו מחייב מ"מ הוי ה"ס ולא שמה התרא' רק אי הוי ס"ל דא"מ זא"ז באיסורין אפי' אי הוי ס"ל ה"ס ל"ש התראה מ"מ הי' מחייב על שניהם דהא לא התחיל כאן שום ביטול בעולם כלל וזכינו בס"ד להבין הטעם בהא דמצות א"מ זא"ז ואעפ"כ רשות מבטל למצוה דאע"ג דהוי כמאן דאי' מ"מ לא התחיל' כלל שום מצוה אם אוכל רשות נמי ואע"ג דהוי כמאן דאי' הוי כאילו לא בא בפיו כלל מן המצוה רק אם שתיהם מצוה כיון דאיכא כאן עכ"פ אכיל' מצוה ממילא מהני לצרף אף מה שנתבטל כיון דהוי כמאן דאי' משא"כ כשאוכל דבר הרשות הוי כאילו ליכא כאן שום אכיל' מצוה וממילא לא מצינו לצרופי בהדה החלק שנתבטל אע"ג דהוי כמאן דאית' ואיסורין שפי' מבטלין זא"ז כיון דבאיסורין בעי' דווקא שירגיש טעם האיסור ממילא לא מהני לצרופי החלק שנתבטל אע"ג דהוי כמאן דאית' כיון שהטעם עכ"פ אין נרגש במה שנתבטל וזכינו להבין בס"ד דעת ר"ל שמחלק בין מצוה לאיסורין. וכל אלה לא נפלאת הי' מלומר גם בדעת הטור דס"ל מצוה א"מ זא"ז ואיסורין מבטלין זא"ז ג"כ מה"ט שכתבנו ודו"ק היטב:
כז ויש עוד לבאר בסגנון הזה באופן אחר קצת דכל דבר שנתבטל אע"ג דהוי כמאן דאית' מ"מ לא מהני שהרי גזרה התורה שיתבטל המיעוט ברוב ומה בכך דהוי כמאן דאי' מ"מ הרי נתבטל והלכך דווקא בדברים מתנגדי' זל"ז כגון איסור והיתר או אפי' דבר רשות עם דבר מצוה שייך ביטול משא"כ כששתיהם מצוה אע"פ שיש כאן שנוי טעמים מ"מ כיון דהוי כמאן דאי' לא נתבטל לגמרי והתורה לא אמרה שיתבטל לגמרי היכא דהוי כמאן דאי' רק בדברים מתנגדי' זל"ז אבל לא בדברים שהם ענין אחד כיון שמכח עצמו באמת לא הי' שום דבר ראוי להתבטל דהרי בכ"מ שהי' הוי כמאן דאי' ורק דגזירת התורה הי' כך והלכך כל היכא שהי' ענין אחד ל"ש בי' ביטול ולכך מצות א"מ זא"ז משא"כ איסורין דשם לא מהני מה דהוי כמאן דאי' כיון דמ"מ טעמ' נתבטל ואינו בעין שירגיש טעם כזית איסור שפי' אמרי' דמהני ביטול לענין איסורין אחד בחבירו:
כח אמנם ר"י שכתבנו אליבי' דס"ל במס' בכורו' כ"ג ע"ב דטומא' שבטלו כמאן דליכא דמי א"כ שפיר ס"ל מצות מבטלין זא"ז דכיון דכל מועט הבטל ברוב ראוי הי' להתבטל מצד עצמו שלא יהי' נחשב לגמרי כמאן דאי' כלל א"כ ממילא אין חילוק בין מצוה לשאר עניני' שהם הפכים אחד עם חבירו ומ"מ ס"ל שפי' איסורי' א"מ זא"ז כיון דאע"פ דהוי כמאן דליכא מ"מ כל מה שבטל נוסף על המבטל וא"כ הוי ממנ"פ אפי' כי א"א לכוין שנתערב מכל אחד בחבירו בשוה מ"מ הרי עכ"פ באחד מהם איכא כשיעור או בנותר או בפגול ור"י ס"ל ה"ס שמה התרא' ולכך שפי' פסק דמצות מבטלין זא"ז כיון דבכל דבר שנתבטל אמרי' דהוי כמאן דליכא ממילא אין חילוק בין מצוה לשאר דברים ובאיסורין כיון דה"ס שמה התרא' ממילא ל"ש ביטול ואפשר דזהו ג"כ דעת הר"מ שפסק דאיסורין א"מ זא"ז משום שהר"מ נמי ס"ל ה"ס שמה התרא' ובמלקות וודאי ס"ל דה"ס שמה התרא' עי' בנו"ב מד"ת לאה"ע סי' ע"ד בסוף התשובה וכן כתב הפלתי בסי' צ"ח ס"ק י"א בהא דאיסורי' מבטלין זא"ז דתלי' בהך דינה דה"ס אי שמה התרא' וא"כ מאי דפסק הר"מ איסורין א"מ זא"ז היינו משום דמ"מ יהי' חייב בא' וה"ס שמה התרא' ויהי' הפירוש איסורין א"מ כלומר לומר שאחד נתבטל ע"י חבירו דממנ"פ א' מהן לא נתבטל וא"כ זכינו להבין פלוגת' הר"מ והטור דהך דאיסורין מבטלין זא"ז ודו"ק: